פורסם ב – 24/05/2014 07:46
בחירתו המפתיעה של מנחם בגין לראשות הממשלה במאי 1977 הכתה את יהודי ארצות הברית בהלם. בגין, הרוויזיוניסט ו"הטרוריסט", עם גינוניו המזרח אירופיים ותומכיו המזרח תיכוניים, נחשב ליריבם המר של מקימי מדינה אייקוניים כמו בן גוריון וגולדה ונראה כניגוד גמור לגיבורי אומה מיתולוגיים כמו משה דיין, יגאל אלון ובעיקר פול ניומן, הוא ארי בן כנען מ"אקסודוס". מלבד חוג אוהדיו המצומצם של בגין מימי האצ"ל, רוב הממסד היהודי ראה בבחירתו אסון.
מי שהפך את התמונה בתוך זמן קצר היה הרב אלכסנדר שינדלר, נשיא התנועה הרפורמית ומי ששימש אז כיושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. שינדלר, ליברל מובהק בענייני שלום ובענייני דת ומדינה, הגיע לירושלים בבהילות כדי להרגיע את הפאניקה שפרצה מבית: הוא נכנס לפגישה עם בגין מודאג אך יצא ממנה מוקסם. "הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שפגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות יהודי מאשר ישראלי," אמר שינדלר, "יצחק רבין התייחס ליהודי אמריקה כפיונים, לבגין באמת היה אכפת".
זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין הימין הישראלי ליהודי אמריקה, שנמשכה, עם עליות ומורדות, מאז ועד לאחרונה. יצחק שמיר אמנם חסר את הכריזמה ואת הפאתוס של בגין – בשביל זה היה לו את בנימין נתניהו, דובר האמריקאית – אבל בתקופתו השתלטו פעילים ימניים על אייפא"ק וועידת הנשיאים ואלה נשכבו על הגדר כשהליכוד היה בשלטון וסייעו כמי שכפאם שד כשתורה של מפלגת העבודה הגיע. שמעון פרס אמנם הפך לגיבור תרבות בערוב ימיו, ובחודש הבא הוא יזכה לעיטור יוקרתי מהקונגרס, אבל הוא דיבר אירופאית, לא אמריקאית, ולא הצליח לגייס לצדו את יהודי אמריקה כשזה באמת היה חשוב: הם סייעו לשמיר לחבל בהסכם לונדון עם המלך חוסיין ולהדוף את יוזמות שר החוץ האמריקאים שולץ ובייקר ומאוחר יותר גם לא הסתירו את הסתייגותם מהסכמי אוסלו והפיוס עם ערפאת.
מדובר בדור של ניצולי שואה ושל בנים לניצולי שואה ושל אמריקאים שמצפונם ייסר אותם על כך שהוריהם לא עשו מספיק בשואה. הם התחנכו ופעלו תחת רישומם של אירועים הרואיים כהקמת המדינה, מלחמת ששת הימים והמאבק למען יהודי ברית המועצות. כשתוקפם של אלה עמד לפוג, הגיח האיסלאם הקיצוני ופיגועי ההתאבדות ובראשם האסון הנורא של מגדלי התאומים. הממסד היהודי התגייס למאבק בציר הרשע והדחיק לשולי התודעה את עוולות הכיבוש ואת נדידתה ההדרגתית של ישראל ימינה.
אבל דור הולך ודור בא, חלקו מאבד עניין בישראל וחלקו את האמונה בדרכה, חלקו נותר ציוני וחלקו נודד הלאה. מדובר בהצטברות של תהליכים רבים שמגיעים לפרקם ושמהם אמנה, ברשותכם, ארבעה: הקיטוב הפוליטי הגובר באמריקה, הדוחק את הימין היהודי ימינה ואת השמאל החוצה; התחזקות השקפת העולם הליברלית והפלורליסטית של יהודים צעירים והתעקשותם לבחון דרכה גם את ישראל; הדחייה שחשים יהודים רבים כלפי השמרנות הריאקציונרית של המפלגה הרפובליקאית, ובמשתמע, כלפי אהדתה בימין בישראל; והתחושה שישראל ונציגיה, ובראשם אייפא"ק, מנהלים מלחמת חורמה בממשל אובמה – שעבורו רובם הצביעו – ודוחפים את ארצות הברית למלחמה באיראן.
כולם כבר שומעים את הקרחונים הנשברים מרחוק וחשים את האווירה המתלהטת. הרפורמים והקונסרבטיבים קוראים תיגר מיליטנטי מתמיד על ההגמוניה האורתודוקסית בישראל וארגונים כמו ג'יי סטריט מערערים על התמיכה האוטומטית במדיניותה כלפי הפלסטינים. לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בקמפוסים, בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים מתנהלים קרבות ועימותים שמפלגים את המחנה ומערערים את המכנה המשותף בין ימין לשמאל.
דו"ח מרשים ורחב היקף של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע בחן את עמדת יהודי העולם לסוגיית ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" וקבע ש"חזונם הישראלי של יהודי העולם דומה במקרים רבים לחזונם של הישראלים עצמם". אך רוב בני השיח של מחברי הדו"ח המפורט והמנוסח היטב – שמואל רוזנר ואבי גיל – באו מקרב עסקנים ותורמים ממסדיים, ולמרות זאת, עולה ממנו תחושה ברורה של שתי ספינות השטות לכיוונים הפוכים. ככל שישראל תנסה להדגיש את זהותה היהודית ולהצניע את מחויבותה הדמוקרטית – כמוצע בחוקים של ראש הממשלה וחבריו לקואליציה – כך יתקרב הרגע של הקרע.
הממשלה חשה באדמה הזזה מתחת לרגליה, אבל במקום להביט במראה, ראשיה מעדיפים לתלות את האשם כולו בהתבוללות, נישואי תערובת וחינוך יהודי לקוי. כך נוצרה "היוזמה המשותפת של ממשלת ישראל והעם היהודי" שמתקבלת כאן בברכה מהולה בחשד, שמא לא ההתרחקות מהיהדות מטרידה את הקברניטים אלא ההתנערות מדמותה הלאומנית והכובשת של ישראל. "אם הם מתכוונים להוציא מאות מיליוני דולרים כדי לשכנע את יהודי אמריקה ש'סטלמנטס אר גוד', עדיף שישארו בבית," אמר לי מנהיג יהודי בכיר.
כך הולך ונסגר המעגל: 37 שנים אחרי שגילו האחד את השני, חלק גדול מהמיינסטרים של הציבור היהודי באמריקה – שיעורו שנוי במחלוקת – החל להתפכח מהרומן עם הימין בישראל. שניים מעמיתי לעיתון נטלו חלק פעיל בתהליך הזה: פיטר ביינרט, שספרו "משבר הציונות" הסעיר והעיר את השמאל היהודי, וארי שביט שספרו "הארץ המובטחת שלי" הפיח חיים חדשים במרכז "המפא"יניקי" יותר של יהודי אמריקה, שם דוחים את הנרטיב הפלסטיני ואת הטלת האשמה על ישראל, אך עדיין רואים בכיבוש מתכון לאסון.
מה שחסר, כמו תמיד, הוא פרטנר בשמאל הפוליטי. דחייתו של ג'יי סטריט על ידי ועידת הנשיאים, למשל, הרעידה כאן את אמות הספים אך עוררה עניין מועט וזכתה רק לתגובות קלושות בארץ. כדי למצוא מסילות חדשות ליהודי אמריקה, צריך לשנות תודעה, להשקיע מאמצים, ואם אפשר אז גם לאתר דמות כריזמטית שתדע לתקשר עם האמריקאים בשפתם. נתניהו אמנם עוסק בזה, וממשיך לדבר במבטא הנכון, אבל כמו שקורה לעתים במערכות יחסים ארוכות-שנים, יהודים רבים פשוט הפסיקו לשמוע.
discordinzion 