מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

אווה אילוז | ששת הדיברות לחילוני הגאה בעצמו

אווה אילוז | ששת הדיברות לחילוני הגאה בעצמו

נראה שאם יש דבר שהן חילונים והן דתיים מסכימים עליו הוא זה: עולם התוכן החילוני הוא דל וריקני, בעוד זה הדתי עשיר ומעמיק. אלא שדווקא העולם המבולבל והספקני של החילונים דורש מוסריות ואומץ גדולים יותר. אווה אילוז על המרכיבים המבלבלים והנהדרים שבעולם ללא דת

 

אחד הנושאים שממעטים לדון בהם בביוגרפיה האינטלקטואלית של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו היה תמיכתו הנלהבת במהפכה האיראנית בראשותו של אייתוללה חומייני. ג'יימס מילר, אחד הביוגרפים של פוקו, כינה את הפרק האיראני של פוקו "איוולת" בספרו "The Passion Of Michel Foucault". לא רק שלא היתה בכך כל סטייה מהגותו, טוען מילר, אלא להפך: משיכתו למוות, לסכנה ולגבולות ותיעובו לקפיטליזם מסבירים את התלהבותו של פוקו מהאיסלאמיסטים האיראנים, על פולחן מות הקדושים שלהם ושמחתם על נפילת המשטר הפרו־מערבי.

בספרם "Iran: a Révolution au nom de Dieu" מציגים קלייר ברייר ופייר בלאנשט ראיון נרחב עם פוקו, שבו הוא מגנה את "אי הנוחות" של השמאל המערבי כשהוא נתקל בתופעה, "שביחס להלך הרוח הפוליטי שלנו, היא (כלומר הדת) מסקרנת ביותר". בכך התכוון לומר כי הדת מציעה דבר מה עמוק יותר מאידיאולוגיה, דבר שהשמאל המערבי לא הצליח לזהות. הדת, לדידו, היתה אוצר המילים, הטקס, הדרמה הנצחית שאל תוכה נשזרת הדרמה ההיסטורית של עם שהציב את עצם קיומו כנגד זה של הריבון. את מכתבי המחאה שקיבל מתומכי חילוניות ופמיניסטיות מודאגות, פטר בתואנה לחוסר אותנטיות של כותביהם משום שהתמערבו יתר על המידה.

הקפות שניות בסוכות 2013. לא שנאה עצמית, כי אם צלילות דעת וביקורת עצמית

הקפות שניות בסוכות 2013. לא שנאה עצמית, כי אם צלילות דעת וביקורת עצמית. צילום: תומר אפלבאום

פוקו היה רק הראשון משורה ארוכה של הוגי דעות שמאלנים (בין אם מרקסיסטים או פוסט־מודרניסטים), שניסו בעשור האחרון להשיב את עטרת הדת ליושנה בגלל שנאה מסוימת למערב ובשם אותם מיעוטים מופלים אשר לרוב קיימו את פולחן הדת המדוברת.

גם בשמאל הישראלי היו שנקטו אסטרטגיה דומה; שיקום שמה של הדת לצורך הגנה על כבודם התרבותי של המזרחים. בוויכוח שניטש במוסף ספרים ב"הארץ” תקף הסוציולוג יהודה שנהב את מחברי "זמן יהודי חדש", אנציקלופדיה העוסקת בתהליכי החילון בתרבות היהודית, ודחה את הגדרת החילוניות שלהם בטענה כי מבחינה מעשית ותיאורטית, פרויקט החילוניות מלא בדיכוטומיות מנוגדות וחסרות אחיזה במציאות האמפירית, שבה החילוניות והדתיות מתקיימות זו לצד זו וקשורות זו בזו באופן הדוק ובלתי נפרד. שנהב, המבטא כאן בעקיפין את עמדותיהם של פוקו והוגים נוספים מהשמאל (הומי באבא, ג'ודית באטלר, טרי איגלטון), מביע את רתיעתו מסוג כזה של חשיבה דיכוטומית שלכאורה באה לידי ביטוי בערכי המערב ובתפיסת העולם החילונית בפרט.

עמדתו של שנהב מתמיהה יותר מזו של פוקו: שכן האחרון – לא בלי מידת מסוימת של דווקאות – צידד בדת מתוך מסגרת נוחה של חברה חילונית במובהק, שלא תעלה בדעתה לדרוש מנשים לעטות רעלה, לסקול הומוסקסואלים באבנים או לדכא מיעוטים דתיים בדלניים. פוקו ובאטלר יכולים להגן על הדת מתוך מסגרת של מדינה חילונית בדיוק מסיבה זו, משום שחופש הדת הוא שעמד ביסוד המשטר הליברלי והיווה את תכליתו. בישראל, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. בהשוואה למשטר המערבי הליברלי, חוקי האזרחות בישראל, חוקי הנישואים, הקבורה, האימוץ והגיור מוכתבים כולם על ידי ממסד דתי הרומס דרך קבע זכויות אדם ורותם את הדת באופן פעיל לצורכי הדיכוי והאפליה של המדינה.

ברית משונה ובלתי צפויה שכזו בין קנאי דת למתקפות משמאל על החילוניות, שופכת אור לא מחמיא על עילגותם התכופה של חילונים המנסים להסביר את אורח חייהם ולהגן עליו. למעשה, חילונים רבים מסכימים עם קנאי הדת כשהם רואים את אורח חייהם שלהם כריקני, אנוכי, חומרני, נרקיסיסטי ונהנתני.

 

לדוגמה, אורהאן פאמוק, הסופר הטורקי זוכה פרס נובל, כותב בספרו "איסטנבול" כי “החלל הזה, שתפס את מקומה של האמונה, חלל נטול עקרונות, שנלוותה לו מידה של ציניות, נראה, מבעד למסך החילוניות, כדבקות נפעמת במודרניות ובמערביות. אבל גם זה היה חיצוני בלבד: אם מפעם לפעם הפגנו את הדבקות הזאת כאידיאל לאומי, זה לא היה אלא ניצוץ שכבה במהירות שבה ניצת. החלל הרוחני בתוך המשפחה לא התמלא. עם סילוקה של הדת נותר הבית חרב, כמו אחוזות עתיקות שעלו באש, ועגמומי, כמו חצרותיהן שהושארו הפקר לעשבים שוטים”.

קטע זה מעורר דימויים חד משמעיים לגבי החילוניות: זהו דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק. בדימוי הרומנטי של החברות החילוניות, הדת היא חמה לעומת החילוניות הקרה; היא מלאת חיים ומשמעות, לעומת החילוניות החלולה והעקרה. אף שהשאלה הבוערת שצריכה להישאל כאן היא מהי בעצם הגדרת החילוניות, הרי שחילונים נוטים לשתוק כשהם נשאלים לתוכנה, כאילו מודים במרומז בהיעדרו של תוכן כזה. מבולבלת ומוחלשת על ידי רלטיביזם ופוסט־מודרניזם, התקשתה החילוניות להסביר את אבני הבניין המוסריות שלה. כשמחו נגד כפייה דתית, לא טענו החילונים בשם ערכי מוסר מוצקים ואיתנים, אלא דווקא בשם אידיאלים מעורפלים של "חופש" ודמוקרטיה. הדת ממשיכה לאתגר את החילוניות, והאתגר שהיא מציבה בפניה נותר, באופן כללי, ללא מענה.

את האתגר הזה ניתן לנסח כך: אולי אתם חופשיים, טוענים הדתיים, אבל החופש שלכם ריק מתוכן. בעיני הדתיים (וגם בעיני לא מעט מהציבור החילוני), חופש חילוני הוא לכל היותר החופש לבחור בין מקדונלד'ס לדומינוס פיצה, בין זארה ל-H&M, בין האגן דאז לנסטלה. מעניין עם זאת, כי גם קנאי הדת מסכימים עם מבקריה הקיצוניים של המודרניות ותוצריה הנלווים, מבקרים שחשדו כולם כי המרחב התרבותי שנפתח עם שקיעת הדת ומיצוי החירויות התמלא באלים חדשים ונתעבים. אל מול תפיסה רופסת כל כך של חופש, הדתיים מתגאים בעולם עשיר ומורכב של משמעויות, סיפורים וסמלים; בחיי קהילה שיתופיים ועזרה הדדית; באתיקה של אחווה ואלטרואיזם שמעמידה בצל את ה"אגואיסטיות" וה"ריקנות" של החברה החילונית.

אורהאן פאמוק. דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק

אורהאן פאמוק. דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק. צילום: איי.פי

האתגר שמציבה הדת לחילוניות נוגע אם כן ל"עומק" ול"עובי" של משמעות החיים: החילוניות נראית כשטחית וריקה בדיוק משום שהיא עסוקה אך ורק במימוש "זכויות" ו"חופש" שבהגדרתם הם חסרי כוח מבחינה תרבותית, כלומר נטולי קוסמולוגיה גרנדיוזית, תחושת קודש ופולחנים רבי עוצמה המחברים בין חברי הקבוצה. מסיבה זו, החילונים מתוארים לרוב על ידי הדתיים כמי שבחרו בדרך הקלה והעצלה. אנחנו, טוענים הדתיים, מקיימים מצוות מפרכות ותובעניות, והמאמץ הזה מעשיר אותנו ואת חיינו הפנימיים ומקנה להם ערך.

אבל לאופציה החילונית יש מצוות מוסריות עשירות ותובעניות. בניגוד לסטריאוטיפ שהציע העולם הדתי ושרק לעתים נדירות הועמד במחלוקת, החילוניות אינה קלה; היא אינה אורח חיים של אלה שפשוט אין להם כוח לציית לחוקים מייגעים. זוהי אפשרות של חיים הטומנים בחובם מחויבות תובענית וקשה בין האדם לבין עצמו וזולתו. הקושי נובע לא רק רק משום שהחופש הוא דרך חיים לא נוחה, כפי שלימדו אותנו האקזיסטנציאליסטים, אלא גם משום שהחילוניות דורשת את היכולת לחלוק עם הזולת עולם שמשמעותו אינה מצויה בבעלותה של קבוצה אחת ויחידה.

באופן פרדוקסלי אבל לא מפתיע, הסוציולוג היחיד שהחזיק בגישה בלתי מתפשרת ביחס לחילוניות היה מייסד הסוציולוגיה של הדת, אמיל דורקהיים. דורקהיים פעל יותר מכולם להשבת עטרת הדת בעיני החילונים, אך הוא היה גם היחיד שהתייחס לדת בנימה תקיפה ובלתי מתנצלת. הטענה המפורסמת מספרו "Elementary Forms of Religious Life” (צורות היסוד של חיי הדת, 1912) היא כי הדת מחברת את חברי הקבוצה זה לזה באמצעות טקסים. אך בעיניו, אם הדת מחברת את חלקי החברה זה לזה, הרי זה משום שהיא ביסודה תופעה חילונית. הדת – מערכת של אלים ופולחנים – היא ה"דבק" שמחבר אנשים ומקבץ אותם לקבוצות. אבל הדבק הזה, על פי דורקהיים, אינו בעל ערך רב יותר במהותו מצורות אחרות של "דבק" חילוני, כמו הצהרת זכויות האדם, למשל.

מכאן שדורקהיים היה אולי הסוציולוג היחיד שהפך על פיו את הקשר בין דת לחילוניות כאשר הראה שאם הדת יוצרת מוסר, הרי זה משום שהקבוצה האנושית כשלעצמה – ולא הדת – יוצרת מחויבות, נאמנות וסולידריות. בניגוד לרבים מבני דורו הגרמנים שסברו כי הבסיס ללכידות החברתית הנו דתי ביסודו, דורקהיים טען כי הדת חייבת הכל ל"חברה". מוסר דתי, אלטרואיזם וסולידריות נובעים ביסודם ממקור לא־דתי. ואם מקורם של אלה אינו דתי, פירוש הדבר, בפשטות, שהם שרירים וקיימים גם ללא נוכחותה של הדת. יתר על כן, החילוניות לא רק שאינה מהווה איום על המוסר והסולידריות, היא גם מאפשרת לערכים אלה להרבות עומק ומורכבות. כך יכול היה דורקהיים לראות את מה שנסתר מעיניהם של מרקס וובר, דהיינו, כי תופעות חילוניות כגון פטריוטיות וזכויות אדם יכולות להיות מקור לזהות, למשמעות ואפילו לקדושה.

ואלה דיברות החילוניות

אך מהי החילוניות? ניתן להגדיר חברה חילונית כחברה שבה החלטות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות מתקבלות על סמך האמונה כי עליהן להיות מונחות על בסיס ידע ותבונה, ולא התגלות או הנחיות אלוהיות. זוהי חברה שבה עקרון הלגיטימיות המוחלט הוא זה של רווחת האוכלוסייה ולא אכיפת חוק שמקורו שמימי, בלתי אנושי. זוהי חברה שבה בני האדם כבני אדם, ולא הבורא שברא אותם, נחשבים למקור הלגיטימיות של מוסדותיה המרכזיים ולמושאה.

אך בניסיון להעמיק מעבר להגדרה כללית זו ולהיות יותר ספציפיים, אנו נתקלים במכשול בלתי עביר כמעט: שלא כמו הדת, לחילוניות אין אסופת כתבים ייחודית, אין דיברות מפורשים, אין רשימה מחייבת של עשה ואל תעשה (פרט לאלה המפורטים בחוק).

אדרבה, מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות של צורות חיים, היא קקופונית עד כדי בלבול חסר פשר. מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות, קשה להבין מה מאחורי המגוון הזה הוא העמדה המגדירה את ההשקפה החילונית. הרשו לי אם כן להציע את הרעיון הבא: תוכנה של החילוניות מצוי בדיוק באותו ריבוי של צורות חיים, וליתר דיוק, במה שהוא דורש מבני אדם שחיים לצד בני אדם אחרים, שונים מהם. היכולת לחיות בעולם של משמעויות מרובות וחסרות ודאות דורש תכונות מוסריות תובעניות, ולו רק משום שלעתים קרובות הן סמויות מעינינו. כדי לברר תכונות אלה, הבה נשוב לאותה תקופה בהיסטוריה שבה נוסחו ונשתמרו ערכים לא־דתיים בבירור ובתוקף, לעידן הנאורות.

מבחינה היסטורית, העמדה החילונית צמחה כנשק נגד עולם השדים, המכשפות והקדושים הכוזבים שהמציאה הכנסייה כדי לשלוט באנשים. כפי שטענו הפילוסופים של עידן הנאורות שוב ושוב, הכוח והשליטה תלויים בפחד, והפחד הוא קרוב משפחתה של האמונה הטפלה. יותר משאנו פוחדים מחפצים ממשיים, אנו פוחדים מיצירי הדמיון שלנו. לכן ההישג האינטלקטואלי הגדול של עידן הנאורות היה הטענה כי צדק ושוויון ניתנים להשגה רק בעזרת מידה לא מבוטלת של חשד בדוגמות ובמוסדות פוליטיים, מפני שאמונות טפלות, נביאי שקר ואלילים סייעו לשימור העוולות והניצול הפוליטי.

הקשר הזה בין אמונות כוזבות לכוח נצלני הוא שעומד במוקד התוכנית הגדולה של המודרניות החילונית. מצעה העיקרי של החילוניות הוא הטענה כי התבונה היא שצריכה להנחות את הידע אודות עצמנו. ההשקפה החילונית מעמידה במרכזה את צלילות הדעת והביקורת העצמית, עמדה שדתיים והוגים שמרנים מרבים לבלבל עם "שנאה עצמית". מדוע ביקורת עצמית, הכרה עצמית וצלילות דעת הן כה מרכזיות להשקפה החילונית, ומדוע הן עצמן ראש תהילתה (הנסתרת)? אנסה להסביר.

איור: יעל בוגן

איור: יעל בוגן.

1. להעז לדעת

את הכוח המניע הראשוני של המחשבה החילונית ניתן למצוא בתשובתו המפורסמת של עמנואל קאנט לשאלה שנשאל על ידי כתב העת "Berlinische Monatschrift” ב-1784, “מהי נאורות?” שעליה השיב: “Sapere aude!” (העז לדעת!). כלומר, העז להחליט בכוחות עצמך, העז לבחור בכוחות עצמך, העז לקרוא תיגר על השלטונות ועל המוסכמות. עבור קאנט, לבחור בכוחות עצמך פירושו להיות אדם מוסרי, משום שבעיניו, אם תבונה נמצאת אצל כל אדם, ויתור הוא בו זמנית מעשה פוליטי ומוסרי. דעה נאורה היא דעה שגובשה באמצעות התבונה הטמונה בי, ולא בהסתמך על סמכות פוליטית או לחץ קבוצתי. המוסר, סבר קאנט, לא יכול לנבוע מציווי של סמכות חיצונית, ממסורת, מהתגלות או מלחץ קבוצתי. קאנט מחזק כאן את הערך העליון של החופש לחשוב, להתנגד מהיסוד הן לשלטונות והן למוסכמות, לקלישאות, לסטריאוטיפים. דעה חייבת להיות חופשית (נטולת דעות קדומות) ולהיווצר באופן עצמאי מפני שהבחירה, על פי קאנט, היא מהות החיים המוסריים.

כדי להדגים את דבריו של קאנט אשתמש כאן באנלוגיה מוכרת: חינוך ילד להתנהגות מוסרית באמצעות הפעלת שיקול דעת עצמאי, הוא מעשה נעלה יותר מהטמעת המוסר באמצעות פחד ותגמול. לכן חופש הוא ערך נעלה לא מפני שחילונים אינם יכולים להתחייב להתגלות חד־משמעית של הטוב, או מפני שהם אנוכיים ורוצים "לשמור על כל האופציות פתוחות". פעולת הבחירה היא שהופכת את החיים המוסריים לאוטונומיים יותר ולכן לבוגרים יותר. החילוניות מעדיפה מחויבות מהוססת אך עצמאית לערכים על פני מחויבות עזה אך כפויה.

אני טוענת שהעצמי הזה מהסס בדיוק משום שלעתים קרובות הוא עמוס במחויבויות ערכיות סותרות. בעוד הדתות מציעות היררכיות יציבות של ערכים, החילונים מנווטים את דרכם בעולם הערכים בצורה רוחבית. עבור החילוני, המוסר אינו יכול להיות מערכת קשיחה של "עשה" ו"אל תעשה", משום שדבר כזה ישלול את היכולת המגדירה את אנושיותו: היכולת לחשוב, להסיק מסקנות ולבחור בכוחות עצמו. בעוד הדתיים מרבים להתגאות בכך שהם משמרים דעות ומנהגים שהנחילה להם מסורת עתיקת יומין, היכולת של החילוני להסתמך על שכלו שלו דורשת מידה סמויה אך חשובה ביותר: אומץ. גיבורי העולם החילוני, נודעים ואלמונים כאחד, הם המוני הנשים והגברים שקראו תיגר על השלטונות, על המוסכמות ועל האידיאולוגיה השלטת של תקופתם. אלה אנשים כמו גליליאו, מאנה, אוסקר וויילד ורוזה פארקס, שהתייצבו כולם מול מה שאנשים חשבו שהם יודעים והציעו אמיתות חדשות ומטרידות, שנבעו ממצפונם ומהבנתם שלהם את העולם.

בכך מהמרת החילוניות על המין האנושי. היא מהמרת שבזמן שיניחו לנו לשקול ולבחור בכוחות עצמנו, מבלי להסתמך על מה שקודמינו חשבו בשבילנו ולפנינו, נגלה אמיתות בלתי צפויות ואפילו מטרידות, ומתוך מאבק עם היצירתיות האנושית עצמה, נתבגר. המוסר החילוני מכיר ומודה בעובדה שמוסר שנכפה על ידי סמכות חיצונית הוא אכן יציב יותר, עקבי יותר וקל יותר לביצוע; אך הוא גם טוען שמוסר כזה יכול לאבד מחוסנו אם הוא הופך להיות חזרה מכנית של עצמו. לכן, גם אם חופש ואוטונומיה פירושם אובדן של יציבות ועקביות (ובכך אין ספק), הרי שרווח כה גדול טמון במוסר שנבחר על פני זה שנכפה, ששווה לקחת את הסיכון.

2. לחיות את ההווה

התעקשות זו על פעולת הבחירה, על "להחליט בכוחות עצמנו", נובעת מתוך הבדל בסיסי בין ההשקפה הדתית להשקפה החילונית בנוגע למקומנו בהיסטוריה: מבחינת הדתיים, החוקים המנחים את התנהגותנו נמסרו לנו מפי האל. מכיוון שחכמי קדם היו קרובים יותר לעת שבה נמסרו החוקים, היתה להם גישה ישירה יותר משלנו למעיינות החוכמה. פירוש הדבר כי להשקפותיהם של חכמי קדם תמיד יש קדימות לשלנו. מנקודת המבט הדתית, ההיסטוריה היא תולדות הניוון. אנחנו לא התעלינו על מורינו הרוחניים מן העבר. אנו עשויים ללמוד מהם, אך איננו יכולים, ולמעשה אסור לנו לקוות להתעלות על פרי מחשבתם, יהא אשר יהא. במובן זה, עבור הדתיים, לחיינו כיום אין משמעות בפני עצמם אלא רק במובן של Imitatio Dei – חיקוי האל, או חיקוי של חכמי קדם.

הפילוסופיה החילונית, לפחות בשלב עיצובו של עידן הנאורות, מחזיקה בהשקפה הפוכה. וולטר, המרקיז דה קונדורסה, ג'ון סטיוארט מיל, ג'רמי בנתם ופייר בל – כולם פילוסופים מעידן הנאורות – נקטו עמדה כי חיינו כאן ועכשיו, כפי שהם, הם בעלי משמעות, ויש להתייחס אליהם ככאלה. לכך התכוון וולטר כשהאיץ בקוראיו בסוף "קנדיד" לטפח את גנם, כלומר לייפות את מה שיש להם כאן ועכשיו. פעולת הטיפוח של החיים כאן ועכשיו, היא זאת שמעניקה משמעות.

החילוניות תובעת מאיתנו לשכך את הסבל ולשפר את חיי האדם כאן ועכשיו, לא בעולם הבא. אם החילונים מרוכזים בעצמם כל כך, אין זה בשל נרקיסיזם (או לא רק בגללו), אלא משום שהחילוניות קוראת לנו להפוך את העולם הזה לעולם יפה וראוי למחיה, עכשיו, לא מחר ולא בעבר. לא פחות ואולי אף יותר מהעולם הדתי, העולם החילוני מוקדש לשיפור העולם סביבנו: הדאגה למקופחים ולסביבה באמצעות מגוון רחב של תנועות חברתיות ועמותות פרטיות מייצגת את המחויבות לשיפור בעולם החילוני.

3. להביט קדימה בתקווה

אין בכך כדי לומר כי רק ההווה קיים במחשבה החילונית. להפך. אם למיזם האנושי יש משמעות, משמעות זו טמונה ביכולת ללמוד ולשפר את גורלנו האישי והמשותף. כך תובעת מאיתנו החילוניות לשפר את עצמנו ובכך היא הופכת את העתיד לתכונה מרכזית של פעולות הכלל והפרט. לדוגמה, חשיבה ירוקה היא במהותה מחשבה על העתיד ועל דורות העתיד.

זה לא אומר שהשקפת עולם חילונית "נאורה" היא ליניארית או אופטימית עד כדי נאיביות. רחוק מזה. חילוניות נאורה היא עמדה חסרת מנוח ומלאת חשש מיסודה ביחס לעולם מפני שהיא מניחה שההווה אינו משביע רצון וכי העתיד, אם לא נתייחס אליו בשום שכל, עלול להיות גרוע יותר. הנחת יסוד של ההשקפה החילונית היא כי הידע מאפשר לנו לעצב את העתיד. והידע הזה, בניגוד להאשמה כי לחילוניות אין כל קשר להיסטוריה, נטוע עמוק בהיסטוריה. חברות חילוניות מתעסקות בעברן ובזיכרונותיהן משום שהעבר מהווה בשבילן מקור גדול יותר לדאגה מאשר לתהילה.

זאת הסיבה שההשקפה החילונית ממשיכה לחתור קדימה ללא מנוח ובו בזמן מביטה אחורה בחרדה: עמדתו הקיומית של האדם החילוני היא כי אף שתקווה היא המנוע הגדול של הפעולה האנושית, תקווה זו צריכה להביט כל הזמן אחורה ולהיות אחוזת דאגה. ההיסטוריונים הפוסט־ציונים הם דוגמה טובה לתנועה הזו, הנעה בין דאגה לתקווה. הם מביטים אחורה בניסיון לגלות את האמת על יחסי הכוחות בין יהודים לערבים בשנות קום המדינה, בתקווה שידע זה, ספוג הדאגה והחרדה, יתקן את העוולות של העבר.

חזון איש. העגלה הריקה שייכת דווקא לאלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית

חזון איש. העגלה הריקה שייכת דווקא לאלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית. צילום: הספרייה הלאומית

4. להטיל ספק בכל

מבקרים רבים של המודרניות טענו בצדק כי עידן הנאורות הביא לידי תפיסה סטרילית ויהירה של ידע. המדע היה, ולעתים קרובות עודנו, מאוהב בכוחו ונותר עיוור לקנאות הדתית שלו עצמו. אך ל"אהבת הידע" יש גם מאפיינים אחרים. מאז הסטואיקנים היה הידע מילה נרדפת לספקנות. עם הזמן הפכה ספקנות זו לתכונה קבועה של החשיבה המדעית. הספקנות איננה אך ורק תכונה פורמלית ויבשה של השכל; היא אולי בראש ובראשונה עמדה מוסרית ביחס ליכולתנו להכיר את העולם באופן מוחלט.

הספק המדעי המפורסם אומר שאמיתה של אדם אחד אינה אלא זאת: אמיתה של אדם אחד. אם במחשבה הדתית האמת חקוקה באבן – כפשוטו ובהשאלה – הרי במחשבה המדעית האמת היא זמנית, שברירית ומושגת רק אחרי תהליך של דיון וויכוח עם עמיתים. פירוש הדבר כי הספקנות המדעית, מעצם טיבה, גוררת יחס חסר מנוח לעולם, שהרי במהותה היא מודעת לשבריריותן וזמניותן של כל הטענות, באופן שטומן בחובו צניעות אפיסטמולוגית.

5. להיות מודעים למגבלותינו

כשפרויד הפציע בתרבות המערבית, הוא הפך עד מהרה לנציגה האולטימטיבי לא משום, כפי שנטען רבות, שקידם מוסר פשטני של נהנתנות, אלא דווקא משום שהביא את מיזם ההכרה העצמית החילונית להישגו העליון: הוא מיקם את הבעיה הפוליטית של כוח וסמכות בתוך הנפש, בתוך ההכרח שלה להאמין ובתוך תשוקתה הסמויה למסור ולהפקיד את עצמה בידי דמויות סמכותיות.

כך טען פרויד, כי חופש אמיתי אינו יכול להיות עיוור או נמהר. הוא חייב להיות תוצאה של מאבק עיקש, מתמיד וחסר פשרות בפינות האפלות והנסתרות של הנפש עם עצמה. פרויד הפך את ההתפכחות והצלילות העצמית לתוכנית המוסרית של החילוניות. תוכנית כזו דורשת תכונה נדירה וקשה: האומץ להיאבק בשדים פנימיים שלנו, הסירוב לסלוח לעצמנו ולייפות את הפינות האפלות של הנפש. שהרי המודעות למגבלותינו והאומץ להשלים עמן הם אולי הדרך היחידה לפצות על אשליית האומניפוטנטיות המסוכנת האורבת תמיד בפינה. וכך, פרויד ומורשתו ממשיכים ומשלימים את תוכניתה של הספקנות המדעית שדורשת לא פחות משקיפות חסרת פשרות ביחס לעצמנו.

6. להיות ה"אחר"

ההערה האחרונה ואולי החשובה ביותר היא כי הפלורליזם הכרוך בחילוניות ללא הפרד סיבך עד מאוד את שאלת ה"זהות": בחברה הדתית קל לנסח את זהותך, לדעת מי אתה, מפני שידוע לך היטב מיהו ה"אחר". הזהות האישית תמיד ברורה יותר כשאדם יודע מי הוא לא ומי אינו רוצה להיות.

בחברה החילונית, הבלבול גדול שבעתיים. אני מסכימה לחלוטין עם הטענה כי לרוב, האדם החילוני מתקשה יותר מהאדם הדתי "לדעת מי הוא או היא". כפי שאמרו רבים, עליית הקנאות הדתית מתרחשת על רקע משבר זהות גדול בקרב החילונים. אני נוטה להסכים עם הערכה זו, אך מתנגדת לפרשנות הנפוצה של "משבר זהות". אותו משבר זהות לכאורה של החילונים הוא ברכה. זהותו של האדם החילוני נגועה בתחושת משבר כרוני משום שאינה מבוססת על חלוקה מובהקת ל"אנחנו" ו"הם".

האדם החילוני מעריך יותר מכל את היכולת להזדהות, להבין ולגלות אמפתיה למגוון של נקודות מבט. זהו אולי הלקח המוסרי החשוב ביותר שיש ללמוד מהמצאתו של הרומן במאה ה–18. הציווי העליון של הספרות, האופרות, הרומנים, התיאטרון, השירה, קולנוע וסדרות טלוויזיה, הוא "לדמיין את הזולת כאילו היה אתה עצמך", וציווי זה הוא תנאי מוקדם למוסריות. ללא היכולת לדמיין את חייו ושאיפותיו ומאבקיו של הזולת, לא ניתן להתחיל בחיים מוסריים. היכולת לדמיין ולגלות אמפתיה וסימפתיה למגוון צורות חיים, מבלי לקבוע סיווגים פנים/חוץ־קבוצתיים נוקשים, היא ההישג הגדול של התרבות החילונית. בניגוד לטענותיו של שנהב, אני טוענת כי הדתות מחזיקות במערכות דיכוטומיות נוקשות הרבה יותר מהתרבויות החילוניות (טהור/טמא; חילוני/דתי; קודש/חול; יהודי/גוי; מאמין/כופר וכו'). החלוקה הדיכוטומית נובעת מתוך קודים מוסריים מוגדרים ומוחלטים, אשר כפי שטענתי כאן, הם־הם שקיימים בצורה פחותה בתרבות החילונית.

לחיות את המשבר התמידי

הזהות החילונית מורכבת ושברירית יותר משום שהיא מנסה לבנות נאמנות המבוססת על אוטונומיה, לא על הזדהות טוטלית ובלתי מותנית עם קבוצתך; היא בונה רצף של זהויות מתוך היכולת שלה להזדהות עם מגוון של צורות חיים, ולא מתוך השתייכות לקבוצה אחת.

כמובן, לא כל החילונים עונים על תיאור החילוניות שהובא כאן. אך גם רוב הדתיים אינם חיים לאור הסטנדרטים שמציבות המצוות שלהם, מבלי שהדבר ישלול את תוקפה של הדת כשלעצמה. ההיקף והמגוון של צורות החיים החילוניות רחבים כמו המגוון של גוני הדתיות וקבוצותיה. לחילוניות יש תוכנית רצינית, מחמירה ותובענית שהופכת אותה לאופציה עשירה, מוסרית, אינטלקטואלית וקיומית שאין לה על מה להתנצל.

החילונים חייבים לומר ברי"ש גלי כי "העגלה הריקה" (כפי שכינה חזון איש, הוא הרב אברהם יהושע קרליץ, את הציבור החילוני בשיחתו עם בן־גוריון) היא זו של אלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית, אלה הפוחדים מיכולתם שלהם לחקור את היצירתיות שלהם, אלה המנצלים את הפחד מזולתם כדרך לעצב את זהותם. עגלת החילוניות מלאה כמו זו של הדתיים, בדיוק מפני שמול הציווי הסטטי של המסורת, היא מעדיפה את התנועות הכאוטיות של התבונה והיצירתיות האנושיות.

צורת החיים החילונית רחוקה מאוד משטחיות ונהנתנות. היא מורכבת במהותה ולמודת משברים. ומצב משברי תמידי זה והכאוס שלעתים בא בעקבותיו הם־הם תהילתה, משום שהם נובעים מתוך תנועה חסרת מנוח קדימה, מהכרה נטולת אשליות, מצמא לידע המלווה במודעות חריפה לשבריריותו של אותו ידע, ומהקשיים שבבניית עצמי עקבי תוך כיבוד צורות חיים אחרות. העצמי החילוני הוא שברירי וקשה, אך זאת משום שהוא מתמודד בעיניים פקוחות לרווחה עם כוח שרירותי, עם חשיבה מן המוכן, עם דמיונות שווא ואשליות ועם המורכבות המוסרית המקשה של הפלורליזם. השאלה אם נוכל להשיג את היעד הזה אינה רלוונטית. כמו שאומרים: הדרך היא המטרה.

ליל הבדולח של יהודי עיראק

ליל הבדולח של יהודי עיראק
מאת עופר אדרת, ברלין

פורסם ב – 30/05/2014 10:11 

בחג השבועות של 1941 נרצחו 179 מיהודי הקהילה בפוגרום שכונה "הפרהוד". כמה מנפגעיו תובעים כעת מהמדינה להכיר בהם כנרדפי הנאצים

בחג השבועות של שנת 1941, כשפרץ הפוגרום ביהודי עיראק, היתה הלה קרגולה (לבית צארף) נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים.

"שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים. "נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

לפני נתוני "יד ושם", 179 יהודים נהרגו, יותר מ–2,000 נפצעו ו–50 אלף היו קורבנות למעשי שוד בפוגרום, שכונה "הפרהוד" (מלה עתיקה שמשמעותה הפחדה ברוטלית של נשלטים). "בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה", נכתב באתר "יד ושם".

צילום: אוסף עתניאל מרגלית, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

"מדוע ולמה? כיצד קרה שאנשים שעד לפני יום-יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום למפלצות? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה"? תהתה קרגולה, שמתה ב–2012.

מאבק משפטי שמנהלים בימים אלה נפגעי הפוגרום מול המדינה מספק הסבר אפשרי למניעיו. בהסתמך על חוות דעת של היסטוריונים, הם טוענים כי מאחורי הפוגרום עמדה גרמניה הנאצית. בהתאם לכך, הם דורשים ממשרד האוצר להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

לאחר שנדחו תביעותיהם, בימים אלה הן מתבררות בוועדות ערר. "אם לא נשכנע אותם, נערער לבית המשפט המחוזי ואף לעליון", אומרים עורכי הדין דוד ידיד, דורון עצמון וסיון בצרי, המתמחים במימוש זכויות של ניצולי שואה ונרדפי הנאצים, אשר הגישו את התביעות.

עיון בחוות הדעת של המומחים שגייסו הצדדים מספק הצצה מרתקת לוויכוח היסטורי על מידת השפעתה של גרמניה הנאצית בעיראק ולסבל שהסבו הנאצים ליהודים שחיו בארצות ערב, הרחק מאירופה הכבושה.

החומר ההיסטורי כולל בין היתר פרוטוקולים של דיוני צבא גרמניה, התכתבויות של משרד החוץ הנאצי, דו"חות מודיעין של הצבא הבריטי ודו"ח ועדת החקירה שהוקמה בעיראק אחרי הפוגרום. מככבים בו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני; המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני; היטלר וספרו "מיין קמפף"; תחנת רדיו נאצית ששידרה מברלין ונקלטה בעיראק; ותנועת הנוער הפשיסטית שפעלה בעיראק בדמותה של ה"היטלר יוגנד".

התובעים טוענים כי הפרעות ביהודי עיראק היו "תוצאה ישירה של הסתה ותעמולה גרמנית־נאצית שיטתית ומאורגנת, שנועדה להשניא את היהודים על תושבי עיראק הערבים ולהניע אותם להכות ביהודים". עורכי הדין ידיד ובצרי משוכנעים כי "הגרמנים עמדו בקשר ישיר עם הגורמים שליבו, עוררו וארגנו את הפרעות, תמכו בהם והכווינו אותם", ומוסיפים: "היקפן הנרחב של ההפרעות… ומקורות היסטוריים נוספים מוכיחים כי מאחוריהם עמדה יד מכוונת ומארגנת. היתה זו ידה הארוכה של גרמניה הנאצית". בעיראק הם רואים "גרורה", מדינת "לוויין" ומדינת "חסות" של גרמניה הנאצית.

אולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.

"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".

את המסמכים ההיסטוריים מטעם התביעה אסף בארכיונים בארץ ובחו"ל ההיסטוריון פרופ' יצחק כרם, מומחה ליהדות ספרד והמזרח. בחוות הדעת שהגיש הוא כתב כי "הגורם המכריע לפרוץ הפרהוד היה ההסתה הנאצית נגד היהודים בעיראק, שבוצעה על ידי המשטר הנאצי באמצעות נציגיו וסוכניו ומומנה על ידו".

המסקנה שלו נחרצת: "יש לראות בפרהוד חלק בלתי נפרד מהשואה שהמיט על עמנו המשטר הנאצי". את הפוגרום הוא מכנה "ליל הבדולח של יהדות עיראק". ההיסטוריון ד"ר נסים קזז, מומחה ליהדות עיראק, שאביו נהרג בפרעות, טוען כי "אין עוררין" על כך שהפוגרום הוא תוצאה של "הסתה אנטי יהודית מתמשכת מטעם שליחי גרמניה הנאצית והמנהיגים הערבים שעשו יד אחת איתם". לדבריו, "המשתתפים בפוגרום היו ארגונים, אנשי צבא ומשטרה חדורי אידיאולוגיה נאצית, לצד פורעים, שהוסתו על ידי עושי דברה של גרמניה הנאצית בעיראק". גם הוא סבור שיש להתייחס אל קורבנות הפוגרום כ"חלק בלתי נפרד מקורבנות ונפגעי שואה יהודי אירופה".

כדי ללמוד על השפעת הנאצים בעיראק יש לחזור ל–1932, השנה שבה הסתיים המנדט הבריטי בעיראק. את האחיזה הנאצית במדינה ביסס באותה שנה ד"ר פריץ גרובה, מזרחן ודיפלומט גרמני, שהוצב כשגריר גרמניה בעיראק. קודם לכן הוא שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים ולחם בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר בואו לעיראק הוא החל להפיץ בה את האידיאולוגיה הנאצית. בין היתר הוא רכש את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שבו דאג לפרסם תרגום לערבית של "מיין קמפף" ומאמרי תעמולה אנטישמיים אחרים. קצינים ומשכילים עיראקים נשלחו מטעמו לביקורים בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית.

לצד זאת, הוא תמך כספית בארגוני נוער לאומניים בעיראק וסיפק להם חומרי תעמולה נאציים. משלחת מטעם תנועת הנוער הלאומנית אל־פאטוואה אף ביקרה בגרמניה במאי 1938, השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, וחזרה לעיראק מצוידת במסרים אנטי יהודיים.

"הם עשו מאמץ לחקות ולאמץ את סיסמאותיה ומגמותיה האנטישמיות הקיצוניות של ההיטלר־יוגנד", כתב בחוות הדעת פרופ' מיכאל אפל, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תנועת הנוער הזו, לצד ארגונים אחרים, השתתפה מאוחר יותר בפוגרום. "ההשפעה הגרמנית הנאצית היתה הגורם המכריע בהפניית הזעם ברחוב לעבר פגיעה פיזית, פוגרום ביהודים", כתב אפל. "הפוליטיקאים העיראקים שעודדו וחילקו נשק להמון המשולהב היו מתומכיה המובהקים של גרמניה, והושפעו מרוח הפשיזם והנאציזם".

ד"ר טובי חולק עליו. "מתוך שלל הגורמים שיצרו את האווירה העוינת בתוך עיראק כלפי יהודיה, ניצב הגורם הגרמני בתחתית הרשימה. הוא היה שולי, כמעט זניח, ביחס לגורמים אחרים", כתב. לדבריו, "אין די בעצם קיומה של תעמולה…כדי לבסס מסקנה בדבר קשר, ציפייה או כוונה מצד גרמניה לביצוע פעולות נגד יהודים בתוככי עיראק”.

דמות אחרת שנמצאת במרכז התביעה היא ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, שתפס את השלטון בהפיכה ב–1941 והקים ממשלה פרו־נאצית ששרדה חודשיים. מיד עם נפילתה אירע הפוגרום.

פרופ' כרם אסף עדויות שמוכיחות כי ממשלתו פעלה במימון נאצי. במברק שנשלח ב–21 במאי 1941 מבגדד, כותב ד"ר גרובה, שגריר גרמניה בעיראק, כי העביר עשרת אלפים מטילי זהב לאל־כילאני. לצד זאת, הוא מעדכן על בקשתו של אל־כילאני לקבל 80 אלף מטילים נוספים ומתייחס להסכם שעמד להיחתם בין גרמניה לעיראק, שבמסגרתו יעניקו הנאצים הלוואה של מיליון מטילי זהב לבעלי בריתם בבגדד.

לא רק כסף וחומרי תעמולה סיפקו הנאצים לבגדד. גם נשק הגיע מגרמניה, בניסיון לעזור לעיראק להילחם באויב המשותף – הבריטים. בארכיונים של משרדי החוץ וההגנה הגרמניים מצא פרופ' כרם עדויות לכך. הוא מספר שבפרוטוקול של הפיקוד הגרמני העליון, מ–7 במאי 1941, נכתב ש"היטלר החליט לסייע לעיראק בכל דרך אפשרית, כולל שליחת נשק, תחמושת, כסף וסיוע צבאי".

ד"ר טובי מפרש את הדברים באופן אחר. "העיראקים חיזרו בלהט אחר הגרמנים ושיוועו לסיועם, הפוליטי, הכספי והצבאי, ואלה נענו, לאורך מרביתה המוחלט של תקופת דיוננו, באדישות. רק לקראת הסוף ניאותו להגיש סיוע מדוד, שלא תרם בכלום לממשל בבגדד", כתב.

הניסיון הגרמני לעזור לעיראקים להילחם בבריטים אכן נכשל. ב–29 במאי 1941, אחרי שהבריטים הגיעו לשערי בגדד, ברח אל־כילאני מעיראק. היהודים חשבו שהסכנה חלפה ובבוקר חג השבועות, 1 ביוני 1941, הם יצאו לבושים בגדי חג כדי לקבל את פני השליט הפרו־בריטי, שחזר לעיראק. אלא שחיילים עיראקים התנפלו עליהם ותוך שעות התפשטו הפגיעות ביהודים לכל העיר ולמקומות נוספים.

"'פרהוד יא אומת מוחמד', היתה הקריאה ההמונית, כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים", סיפרה לימים הלה קרגולה. "אלפים, ללא הבדל מין, גיל ומעמד, השתתפו בחגיגת הטבח והשוד", הוסיפה.

האם עמדו הנאצים מאחורי הפוגרום או שהיתה זו התפרצות ספונטנית של עיראקים מתוסכלים? על כך חלוקים החוקרים. בלהט הוויכוח נוצר מצב מביך שבו המדינה נדרשה להגן על ד"ר גרובה הפרו־נאצי הנלהב. בחוות הדעת כתב ד"ר טובי כי גרובה "לא היה מסוג הנאצים המושבעים", אלא "דיפלומט מקצועי, שככל הנראה נשאר במשרדו עם עליית הנאצים לשלטון לא מתוך אמונה תקיפה באידיאולוגיה הנאצית".

ד"ר קזז, המומחה מטעם התביעה, התרגז למקרא הטענות האלה. "אמת, ד"ר גרובה היה דיפלומט מקצועי המשרת את ארצו ומולדתו. ונניח שהוא 'לא היה מסוג הנאצים המושבעים', כהגדרתו של ד"ר טובי, עדיין נשאלת השאלה – לאיזה סוג נאצים מסווג ד"ר טובי את גרובה? וגם אם נצא מתוך הנחה שהוא 'לא היה נאצי מושבע', הרי הוא נשאר תחת הקטגוריה נאצי".

 

שועי רז יונק אסיאתי

[..]נטלי יקרה, על ענייני האקדמיה כבר שוחחנו אלף פעם. אני חש כי בעלי הכח בכל מקום
מקדמים קודם כל את אנשי שלומם, כלומר: תלמידיהם, ואלו שהגיעו מאותו מילייה חברתי-תרבותי.
זה לאו דווקא שד עדתי כמו שמדובר בשד תרבותי. כלומר, באיזה הבחנה של אנשים
החושבים כי העובדה לפיה הם קוראים עמוס עוז ויש להם בספריה כרך אחד או שניים שירשו מן ההורים וטרם הספיקו להשליך לרחוב של היינה, גתה,רילקה או תומס מאן והם מנויים לפילהרמונית בג'ינס עושה אותם בעלי תרבות אירופית אנינה. לא כך הוא. ובכל זאת בשמה של אותה פסיאודו-תרבות בה הם אוחזים כביכול הם מדירים יצירות רוח ותרבות אחרות כאנינות פחות, ובן-רגע, ההדרה הנקוטה באשר ליצירות הופכת להדרה הנקוטה ביחס לבני אדם.
איני יודע, אני מניח שעל פי מוצא אתני אני נחשב אשכנזי למדיי. אני לא מתגעגע לאירופה.וכנראה גם לא הייתי משתקע בארה"ב.
אני רואה בעצמי אדם אסייתי. הרבה יותר מאשר ישראלי, אסייתי. פעם כשנישאלתי באיזה פורום איך הייתי מגדיר את עצמי עניתי יונק. אם היו מתעקשים על אזור תפוצה גאוגרפי הייתי משיב: יונק אסיאת[..]

 

לקישור כאן

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון מאת בני ציפר

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון
מאת בני ציפר

פורסם ב – 23/05/2014 09:28

תחת עץ אלון דיברנו על ספרו של ארי שביט, על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי ועל ישראל, שהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב

רבת עמון, תחילת מאי

על שיחות השלום האלה לא דיווח בינתיים איש. הן התקיימו אחר הצהריים, תחת אלון עב גזע שהטיל צל עגול על חצר מרוצפת, שבמרכזה שולחן גדול וסביבו כיסאות פלסטיק לבנים. זה היה בפוחייס, ספק עיירה, ספק כפר, בפאתי רבת עמון. מי שכבר חיכה שם לבואנו וקם לקבל את פנינו היה מחנך אמריקאי ותיק, ויש שיאמרו מחנך אגדי, גרייהם לנארד. הוא קווייקר יליד טנסי שקשר את גורלו עם המזרח התיכון ועם הפלסטינים עוד לפני שישים שנה, כאשר בקושי דיברו על עם כזה. הוא לימד בביירות וברמאללה והתחתן עם פלסטינית. רבים מראשי העולם הערבי של ימינו עברו דרכו. מיד שאל אותי אם כבר קראתי את ספרו של ארי שביט, שלדעתו הוא הספר הטוב ביותר שקרא על ישראל. ממקום עומדו תחת עץ האלון נשא את זרועו והצביע לכיוון מערב, שם, מעבר לשיפולי גבעותיה של ארץ עמון הנטועות כרמי זית, אפשר לראות את הרי יהודה. ובלילה, הבטיח לי, הוא חוזה בשמים המוארים שמעל ירושלים.

הבית הנמוך משמאל, ממש מעבר לכרם הזיתים וגן הירק, הוא כפי שנאמר לי מעונו של המלך עבדאללה השני, הנראה למרבה ההפתעה צנוע לגמרי. קצת מדרום לו מציינת הכיפה הכחולה, הבוהקת באור השמש השוקעת, את אחוזת הקבר של אם המלך, המלכה עאליה, אשת המלך חוסיין המנוח. ובמזרח – בתיה הגבוהים של עיר הבירה, רבת עמון, שרעשיה אינם מגיעים עד לפוחייס. בעלת החווה, המארחת אותנו בפשטות אצילית, בפת חמה מהטאבון, שמן זית מהכרם וזעתר מהגן, התלוננה שאט אט משתלטים על הסביבה עשירים חדשים ובונים להם בתים יומרניים.

עוד היו עמנו מתחת לאלון בני זוג שהתוגה חרותה בפניהם. הם פליטים מעיראק. לא פליטים בתרמיל ומקל אלא פליטים ותיקים שהתבססו כלכלית בירדן, שאליה נמלטו אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק. הם נוצרים, שסבלו תחת עולו של משטר סדאם חוסיין. שאלתי אותם איך היה לחיות אז. התיאורים היו מצמררים. הם חיו בעצם בבית כלא גדול, שבו לא יכלו לעשות שום תנועה בלי אישור של המשטר. אחרי לימודיהם באוניברסיטה נאלצו לעבוד למען המדינה ואפילו כדי לנסוע מעיר לעיר בעיראק נדרשו לאישור מיוחד.

מה שטרגי שבעתיים היה שאחרי נפילת משטר העריצות הוחלפו עובדי הממשלה בעובדים חדשים, ואילו הם נחשדו כמשתפי פעולה של המשטר הישן. כיום שוב אין להם מה לעשות בעיראק, סיפרה האשה. כשהם נוסעים לשם לעתים רחוקות כדי לבקר קרובים הם מרגישים זרים לחלוטין במה שהיתה מולדתם. רוב האנשים שהכירו עזבו ואינם. הנחמה שלה, אמרה, אלה הספרים.

וכאן התעורר בעלה וקרא שהספר האהוב ביותר על שניהם, שהמתיק להם כל כך את ימי גלותם מהמולדת, הוא הרומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל. "הרי אני מכיר את סמי מיכאל", אמרתי להם. הבעל הביע את התפעלותו מכך שמיכאל שעזב את עיראק בשנות הארבעים היה מסוגל לזכור היטב כל כך, עשרות שנים אחר כך, את מראותיה של בגדאד לפרטי פרטים ודקדוקים. את הסימטאות והרחובות והגשרים, הרוטטים ממש מרוב ריאליות בספר. לחידה היא בעיניו.

הבטחתי שאשאל את סמי מיכאל לפשר החידה, אם כי דומני שאני יודע את התשובה גם בלעדיו. התשובה היא שמולדות, דווקא משעה שנעקרנו מהן, ממשיכות לחיות בתוכנו ושולחות לתוך מוחנו שורשים בצורה של אובססיות שאינן ניתנות לריפוי. והדרך היחידה לתת מוצא להתפוצצות השורשים הזאת שבראש היא דרך הכתיבה.

והנה מיני־אובססיה כזאת היא עצם ההכרח להנציח את אחר הצהריים הנעים הזה במקום הזה הנראה כל כך דומה למולדת, ואף על פי כן הוא אינו המולדת, בחברת אנשים שלכאורה נחשבים בני עמים אויבים והנה הם אינם נראים עוינים כלל. איך מתפטרים מן המועקה להסביר את הסיטואציה הפרדוקסלית והבלתי אפשרית הזאת אם לא במלים.

עוד אורחת מסביב לשולחן שתחת האלון. פלסטינית לשעבר. היא עצמה נולדה בדרום אמריקה, אבל הוריה מבית ג'אלה, ולא מכבר נסעה לשם לחפש את הבית שבנה שם סבה עוד בתחילת המאה העשרים, שבתצלומים היו פסלי אריות בחזיתו. לבסוף מצאה את הבית בעזרת אנשים מהמקום שזכרו את משפחתה. חיכיתי לשמוע ממנה תלונות על ישראל הכובשת ולא שמעתי מפיה שום דבר רע. האם מתוך נימוס בלבד?

במחשבה שנייה, וכאן אולי המסקנה העיקרית שלקחתי אתי מכאן, על מה עומדת כל החברה הלבנטינית אם לא על הנימוסים, המאפשרים שבני עדות שונות יחיו ביחד גם אם יש איבה ביניהם? אולי כל שצריך היה שיותר ישראלים יישבו מתחת עצי אלון אחר הצהריים עם ערבים?

הזכירו את הפרשה של החייל הישראלי שירה בשופט פלסטיני־ירדני במעבר הגבול עם ישראל לפני חודשים אחדים. כל מקרה כזה, נאמר, מביך את בית המלוכה ונותן הזדמנות לקיצוניים בירדן לדרוש לנתק את היחסים עם ישראל. דיברו על שר החוץ הירדני לשעבר שכתב באחרונה מאמר אנטי ישראלי ואנטישמי וציטט בו, כהוכחה לטענותיו, מספרו של היטלר "מיין קאמפף". בארץ, אני מספר ליושבים סביב השולחן, עשו מזה עניין גדול. מישהו מהמסובים מביא לידיעתי שהמאמר הכעיס מאוד את בית המלוכה ובו ביום פוטר האיש ממשרת הכבוד שהחזיק בה.

דיברו על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי. על כך שהצעירים מומחים גדולים בטכנולוגיות החדישות אך חסרים לחלוטין את אותה מערכת ערכים ליברלית, המוקנית במערב בדרך שיטת לימוד המעודדת החלפת דעות חופשית ותרבות ויכוח ודיון. "הצעירים כאן westernized", אמר גרייהם לנארד, "אבל לא modernized". מצאתי את האבחנה שלו תקפה במידה רבה גם במה שנוגע לישראל, שנהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב בלי להקפיד שלצד החיקוי, בצורת פלאפונים משוכללים ומכוניות מבריקות וגדולות, ומטבחים וחדרי אמבטיה בוהקים, תהיה גם סובלנות ופתיחות לדעתו של הזולת.

השתררה שתיקה. מישהו הזכיר את שמו של ססיל חוראני, שהתארח לא אחת כאן בחווה, וכאן כנראה כתב ספר חביב של מתכונים ירדניים ושמו "ירדן, הארץ והשולחן" שקיבלתי במתנה בעת ביקורי הקודם כאן. ססיל חוראני הוא כבן מאה והוא אחיו של ההיסטוריון המפורסם של המזרח התיכון אלברט חוראני, שמת לפני כעשר שנים. ססיל חי חיים מעניינים, ותיאר אותם באוטוביוגרפיה שיצאה לאור ב-1984 ועתה חזרה והופיעה במהדורה חדשה בהוצאה הלבנונית "אנטואן".

הוא באמת דמות מופת של לבנטיני במובן שז'קלין כהנוב, כוהנת הלבנטיניות הישראלית, היתה סומכת עליו את ידיה: בן למשפחה לבנונית שקיבל חינוך בריטי, וחזר למזרח התיכון כמרצה באוניברסיטה של ביירות, ולאחר מכן כיד ימינו של נשיא תוניסיה חביב בורגיבה לענייני תרבות. אין סוף אי הבנות, אין סוף מהמורות. הלבנטיני האמיתי לא יכול להבין את הלהט של התוניסאים להשליך לפח את התרבות המערבית. הוא ניסה לשכנע את בורגיבה להשאיר לתוניסיה את צביונה הקוסמופוליטי. בורגיבה זרק לו עצם: לקחת את עיר החוף התוניסאית העתיקה חמאמאת ולהקים בה מרכז תרבות בינלאומי. השנה היתה 1962.

ססיל גייס לעזרתו את טובי האישים בתחום התרבות בעולם. חמאמאת היא הרי המקום שהאמן פול קליי ביקר בו ושהשפיע עמוקות על עולמו. ססיל חלם לעשות את העם התוניסאי עם המחובר לתרבות המערבית והערבית כאחת והגה רעיון להקים במקום תיאטרון פתוח, בנוסח היווני רומי, שייקרא "תיאטרון לעם". שם תיכנן להעלות את "אותלו" של שייקספיר בערבית. וזה אכן עבד זמן מה בזכות ההתלהבות והשתדלנות האינסופיות שלו. ולזמן מה הצליח גם להביא אמנים פלסטיים אירופאים לחמאמאת, שנתנו סדנאות לאמנים מקומיים.

ואז, כותב ססיל חוראני, הקיץ הקץ על הכל בגלל איש רע שקינא בו ובהצלחתו והחליט להכשילו. היה זה שר התרבות של תוניסיה שלא ראה בעין יפה את המובלעת הקוסמופוליטית העצמאית הזאת של חמאמאת, והצליח לנטרל את ססיל ואת הפרויקט שלו ולשתקו. סיפור עצוב. ססיל עזב את תוניסיה בפחי נפש. וכל היתר הוא היסטוריה. שם האוטוביוגרפיה שבה כל זה מסופר הוא "אודיסיאה בלתי גמורה".

מעניין, אמרתי. מה יש לאיש הזה, שחזה בלידתה של תוניסיה העצמאית, לומר על כך שתוניסיה זו, ששברה את לבו, היתה המדינה שממנה נפתח מה שקרוי "האביב הערבי". האם הוא רואה בזה ניצחון מאוחר שלו? או כישלון שלו? המארחת מבטיחה שבביקורנו הבא בירדן היא תשתדל להפגיש בינינו.

בלי משים השמש החלה לשקוע אדומה מאחורי ההרים, שם נמצאת מולדתי, שדומה כל כך למולדות של כל אחד מהאנשים שישבו מסביב לשולחן הזה. ואין זה מן הנמנע שבאותה שעה ממש, מתחת לאלונים דומים, סביב שולחנות דומים, יושבים אנשים דומים ומהנהנים בראשם ומסכימים ביניהם שבעצם היה יכול להיות כל כך טוב כאן אלמלא אש השנאה והקנאה שמתלקחת ומקלקלת הכל באחת.

הגברת הגולה מעיראק נזכרה במשפחה יהודית ושמה שעשוע שגרה בשכנותם בבגדאד ולא עזבה לישראל. מפחד השלטונות, נמנעה המשפחה היהודית להזמין אליה הביתה אורחים, והשיחות היחידות שהיו לה עמם היו חטופות, על המדרכה שלפני הבית. אבי המשפחה היהודית הזהיר אותה שאם תתיידד אתם, צפויה לה חקירה משטרתית לא נעימה, וגם לו צפויות צרות. רק פעם אחת, כשהתקלקל בביתם החשמל ולא היתה ברירה אלא להזדקק לשכנים היהודים, ראתה את ביתם מבפנים. היא הזכירה לי לדבר בשובי עם סמי מיכאל ולומר לו שיש לו שני מעריצים מושבעים, שמודים לו שהחיה להם לנצח את בגדאד שלהם.

לא צילמתי אף תמונה מהמעמד היפה הזה. רציתי שמה שילווה רשימה זו תהיה יצירת אמנות מקומית. מצאתי את מבוקשי בקטלוג של תערוכה שהוצגה בגלריה הלאומית לאמנות ברבת עמון ב-2002. זהו ציור עתיר צבעוניות ותנועה אקספרסיוניסטיות ושמו "דרך כפרית", של סוהא כתבה נורסי, שנולדה ולמדה אמנות ברבת עמון אצל רבי־אמנים שחיו בעיר בשנות החמישים. מי היו רבי־אמנים אלה? אחת מהם היתה הציירת הנפלאה פחר אל ניסא זייד, שהיתה טורקייה במוצאה והיא שהקימה את האקדמיה לאמנות של ירדן. אמן אחר, מעניין לא פחות, היה ג'ורג' אליף, צייר אוריינטליסטי רוסי שנמלט מרוסיה לארץ ישראל בזמן המהפכה הבולשביקית, וב-1948 יצא לגלות שנייה בירדן ומת בביירות. עוד סיפור חיים מפותל של אדם שקשר את גורלו עם העם הפלסטיני מתוך בחירה.

העץ הירוק השחור שבמרכז הציור של סוהא נורסי הוא הדבר הקרוב ביותר לתחושה שעורר בי האלון העבות שתחתיו קיימנו את שיחות השלום שלנו באותו אחר צהריים שליו בחווה בפוחייס.

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי
מאת חמי שלו, ניו יורק

פורסם ב – 24/05/2014 07:46

שינויים בקהילה היהודית והקיטוב הפוליטי הגובר בארה"ב מערערים את הברית שהחלה עם עלייתו של בגין לשלטון. השלמת המהלך מחייבת מציאת פרטנר בשמאל בארץ

בחירתו המפתיעה של מנחם בגין לראשות הממשלה במאי 1977 הכתה את יהודי ארצות הברית בהלם. בגין, הרוויזיוניסט ו"הטרוריסט", עם גינוניו המזרח אירופיים ותומכיו המזרח תיכוניים, נחשב ליריבם המר של מקימי מדינה אייקוניים כמו בן גוריון וגולדה ונראה כניגוד גמור לגיבורי אומה מיתולוגיים כמו משה דיין, יגאל אלון ובעיקר פול ניומן, הוא ארי בן כנען מ"אקסודוס". מלבד חוג אוהדיו המצומצם של בגין מימי האצ"ל, רוב הממסד היהודי ראה בבחירתו אסון.

מי שהפך את התמונה בתוך זמן קצר היה הרב אלכסנדר שינדלר, נשיא התנועה הרפורמית ומי ששימש אז כיושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. שינדלר, ליברל מובהק בענייני שלום ובענייני דת ומדינה, הגיע לירושלים בבהילות כדי להרגיע את הפאניקה שפרצה מבית: הוא נכנס לפגישה עם בגין מודאג אך יצא ממנה מוקסם. "הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שפגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות יהודי מאשר ישראלי," אמר שינדלר, "יצחק רבין התייחס ליהודי אמריקה כפיונים, לבגין באמת היה אכפת".

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין הימין הישראלי ליהודי אמריקה, שנמשכה, עם עליות ומורדות, מאז ועד לאחרונה. יצחק שמיר אמנם חסר את הכריזמה ואת הפאתוס של בגין – בשביל זה היה לו את בנימין נתניהו, דובר האמריקאית – אבל בתקופתו השתלטו פעילים ימניים על אייפא"ק וועידת הנשיאים ואלה נשכבו על הגדר כשהליכוד היה בשלטון וסייעו כמי שכפאם שד כשתורה של מפלגת העבודה הגיע. שמעון פרס אמנם הפך לגיבור תרבות בערוב ימיו, ובחודש הבא הוא יזכה לעיטור יוקרתי מהקונגרס, אבל הוא דיבר אירופאית, לא אמריקאית, ולא הצליח לגייס לצדו את יהודי אמריקה כשזה באמת היה חשוב: הם סייעו לשמיר לחבל בהסכם לונדון עם המלך חוסיין ולהדוף את יוזמות שר החוץ האמריקאים שולץ ובייקר ומאוחר יותר גם לא הסתירו את הסתייגותם מהסכמי אוסלו והפיוס עם ערפאת.

צילום: פיט סאוזה / הבית הלבן

מדובר בדור של ניצולי שואה ושל בנים לניצולי שואה ושל אמריקאים שמצפונם ייסר אותם על כך שהוריהם לא עשו מספיק בשואה. הם התחנכו ופעלו תחת רישומם של אירועים הרואיים כהקמת המדינה, מלחמת ששת הימים והמאבק למען יהודי ברית המועצות. כשתוקפם של אלה עמד לפוג, הגיח האיסלאם הקיצוני ופיגועי ההתאבדות ובראשם האסון הנורא של מגדלי התאומים. הממסד היהודי התגייס למאבק בציר הרשע והדחיק לשולי התודעה את עוולות הכיבוש ואת נדידתה ההדרגתית של ישראל ימינה.

אבל דור הולך ודור בא, חלקו מאבד עניין בישראל וחלקו את האמונה בדרכה, חלקו נותר ציוני וחלקו נודד הלאה. מדובר בהצטברות של תהליכים רבים שמגיעים לפרקם ושמהם אמנה, ברשותכם, ארבעה: הקיטוב הפוליטי הגובר באמריקה, הדוחק את הימין היהודי ימינה ואת השמאל החוצה; התחזקות השקפת העולם הליברלית והפלורליסטית של יהודים צעירים והתעקשותם לבחון דרכה גם את ישראל; הדחייה שחשים יהודים רבים כלפי השמרנות הריאקציונרית של המפלגה הרפובליקאית, ובמשתמע, כלפי אהדתה בימין בישראל; והתחושה שישראל ונציגיה, ובראשם אייפא"ק, מנהלים מלחמת חורמה בממשל אובמה – שעבורו רובם הצביעו – ודוחפים את ארצות הברית למלחמה באיראן.

כולם כבר שומעים את הקרחונים הנשברים מרחוק וחשים את האווירה המתלהטת. הרפורמים והקונסרבטיבים קוראים תיגר מיליטנטי מתמיד על ההגמוניה האורתודוקסית בישראל וארגונים כמו ג'יי סטריט מערערים על התמיכה האוטומטית במדיניותה כלפי הפלסטינים. לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בקמפוסים, בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים מתנהלים קרבות ועימותים שמפלגים את המחנה ומערערים את המכנה המשותף בין ימין לשמאל.

דו"ח מרשים ורחב היקף של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע בחן את עמדת יהודי העולם לסוגיית ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" וקבע ש"חזונם הישראלי של יהודי העולם דומה במקרים רבים לחזונם של הישראלים עצמם". אך רוב בני השיח של מחברי הדו"ח המפורט והמנוסח היטב – שמואל רוזנר ואבי גיל – באו מקרב עסקנים ותורמים ממסדיים, ולמרות זאת, עולה ממנו תחושה ברורה של שתי ספינות השטות לכיוונים הפוכים. ככל שישראל תנסה להדגיש את זהותה היהודית ולהצניע את מחויבותה הדמוקרטית – כמוצע בחוקים של ראש הממשלה וחבריו לקואליציה – כך יתקרב הרגע של הקרע.

הממשלה חשה באדמה הזזה מתחת לרגליה, אבל במקום להביט במראה, ראשיה מעדיפים לתלות את האשם כולו בהתבוללות, נישואי תערובת וחינוך יהודי לקוי. כך נוצרה "היוזמה המשותפת של ממשלת ישראל והעם היהודי" שמתקבלת כאן בברכה מהולה בחשד, שמא לא ההתרחקות מהיהדות מטרידה את הקברניטים אלא ההתנערות מדמותה הלאומנית והכובשת של ישראל. "אם הם מתכוונים להוציא מאות מיליוני דולרים כדי לשכנע את יהודי אמריקה ש'סטלמנטס אר גוד', עדיף שישארו בבית," אמר לי מנהיג יהודי בכיר.

כך הולך ונסגר המעגל: 37 שנים אחרי שגילו האחד את השני, חלק גדול מהמיינסטרים של הציבור היהודי באמריקה – שיעורו שנוי במחלוקת – החל להתפכח מהרומן עם הימין בישראל. שניים מעמיתי לעיתון נטלו חלק פעיל בתהליך הזה: פיטר ביינרט, שספרו "משבר הציונות" הסעיר והעיר את השמאל היהודי, וארי שביט שספרו "הארץ המובטחת שלי" הפיח חיים חדשים במרכז "המפא"יניקי" יותר של יהודי אמריקה, שם דוחים את הנרטיב הפלסטיני ואת הטלת האשמה על ישראל, אך עדיין רואים בכיבוש מתכון לאסון.

מה שחסר, כמו תמיד, הוא פרטנר בשמאל הפוליטי. דחייתו של ג'יי סטריט על ידי ועידת הנשיאים, למשל, הרעידה כאן את אמות הספים אך עוררה עניין מועט וזכתה רק לתגובות קלושות בארץ. כדי למצוא מסילות חדשות ליהודי אמריקה, צריך לשנות תודעה, להשקיע מאמצים, ואם אפשר אז גם לאתר דמות כריזמטית שתדע לתקשר עם האמריקאים בשפתם. נתניהו אמנם עוסק בזה, וממשיך לדבר במבטא הנכון, אבל כמו שקורה לעתים במערכות יחסים ארוכות-שנים, יהודים רבים פשוט הפסיקו לשמוע.

קרבות הפייסבוק על "האח הגדול" ואורטל בן דיין: חיפוש אחר המזרחיות הנחשקת

קרבות הפייסבוק על "האח הגדול" ואורטל בן דיין: חיפוש אחר המזרחיות הנחשקת
מאת בני ציפר

פורסם ב – 23/05/2014 02:00 

הדרך האפקטיבית ביותר לעלוב באדם בפייסבוק היא לכנותו אשכנזי או גרוע מזה: מזרחי מתחזה. הקשר בין הקהל המזרחי לדובריו הנחושים מקרי בהחלט

זה התחיל בשיחת הבאי עם חבר על ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, שבשבוע שעבר הטיח במישהו שהפגין נגדו את הקללה "Israil dolu", שפירושה "זרע ישראל", ולא במובן החיובי של המלה "זרע" וגם לא במובן החיובי של המלה "ישראל". חברי טען בלהט שארדואן הוא מנוול שונא ישראל, ואילו אני אמרתי שיש לי רחמים עליו. לדעתי, אמרתי, ארדואן שבוי בתרבות מסוימת שלתוכה הוא נולד, שבזהירות הראויה הייתי מכנה אותה התרבות המזרחית. אחד ממאפייניה המרכזיים של התרבות הזאת הוא, שהפגיעה בכבוד היא דבר שאין לו כפרה, ומי שפגעו בכבודו מצפים ממנו שיגיב על כך במרב האלימות המילולית והפיזית העומדת לרשותו. ברור מאליו שאין זו תרבות שמעודדת ויכוח חופשי או דיאלוג, מפני שבמסגרתה כל דבר ביקורת מתפרש מיד כפגיעה בכבוד, וגורר תגובה אלימה.

איני זוכר איך התגלגלה מכאן השיחה אל אורטל בן דיין, אותה אושיית פייסבוק של השמאל המזרחי הפמיניסטי הרדיקלי, שקנתה לה שם בזכות הפה הגדול שלה, ושהצטרפה באחרונה לשעשועון הריאליטי "האח הגדול". לדעתי, פסק חברי, היא עשתה זאת כחלק מהאסטרטגיה הרדיקלית, הגורסת שיש לחדור למעוז הבידור הקפיטליסטי כדי להפיץ מתוכו את האג'נדה הרדיקלית שלה, ובכך לחתור תחת התרבות ההגמונית מבפנים או משהו בדומה לזה.

אלא שלא כל חבריה וחברותיה לדרך באותה קהילת פייסבוק שמאלית, מזרחית, פמיניסטית, רדיקלית וטבעונית רוו נחת מהחלטתה של אורטל בן דיין. פעילות הפייסבוק שעומדות בראש המחנה המתנגד להחלטתה טוענות שם חזור וטעון שבן דיין סטתה מדרך הרדיקליות הטהורה בהצטרפותה ל"האח הגדול".

צילום: איור: ערן וולקובסקי

מי שיוצא חוצץ כדי להגן בפייסבוק על בן דיין הוא המשורר רועי חסן, איש חבורת "ערס פואטיקה", השופך אש וגופרית על אותה ליאורה לופיאן, וטוען שהיא בכלל אשכנזייה המתחזה למזרחית. הפעילות המתנגדות מתגוננות באומרן שמזרחיות היא סוג של עמדה ושל השקפת עולם, ואינה קשורה בהכרח למוצא הגנטי־העדתי. פעיל פייסבוק נוסף המנסה נואשות לפשר בין המחנות הנצים הוא איל שגיא ביזאווי, הקורא לכולם לחזור לשפיות.

למתבונן במלחמת גוג ומגוג הזאת מבחוץ נראים כל הדברים האלה מטופשים ואבסורדיים לגמרי. לכאורה, ברור כשמש שקהילת הפייסבוק המזרחית הרדיקלית הזאת היא לא יותר מקוריוז, ואינה מייצגת את הציבור המזרחי בארץ משום בחינה כמעט. כי מן הידועות היא, שהמזרחים בארץ הם ברובם דתיים ושמרנים מבחינה פוליטית ורחוקים מהפמיניזם. אם כי אפשר תמיד לטעון שהם אולצו להיות כאלה בשל הדיכוי האשכנזי שדחק אותם לשוליים.

ועם זאת, בדבר אחד חשוב ועקרוני מצליחה לדעתי אותה קבוצת פייסבוק רדיקלית להיות מייצגת אותנטית של הקהל המזרחי שלמענו היא מתיימרת להיאבק. הדבר הזה הוא עצם האי־יכולת, או האי־נכונות, לנהל מה שקרוי בעולם המושגים האשכנזי "ויכוח תרבותי". כלומר, זה שכולם מקללים את כולם, וכולם צועקים על כולם, בא להעביר מסר, שמה שמאפיין ומאחד את כל המזרחים, בלי הבדלי דעות פוליטיות, זה סגנון הוויכוח האלים, שאינו בעצם ויכוח אלא אופנסיבה של הטחת עלבונות במי שעלב בנו בסיבוב העלבונות הקודם.

המסקנה: מי שאינו משחק במשחק האלים הזה של היעלבות והטחת עלבונות נגד, הוא ממילא לא מזרחי טהור, ושלא ינסה להתחזות כי לא נאמין לו. כתוצאה ישירה מכך, הפייסבוק מלא בתגובות ובתגובות נגד של כותבים המתקוטטים אלה עם אלה, לא תמיד מסיבה הגיונית כלשהי, אלא מפני שיש מי שהבינו שהסגנון האלים הוא כרטיס הכניסה למועדון הזהות המזרחית הנחשקת.

מכאן גם, שהדרך האפקטיבית ביותר כיום לעלוב באדם בפייסבוק היא לכנות אותו אשכנזי, או גרוע מזה: להוקיע אותו בפומבי כמזרחי שלא מזרע טהור, שמתחזה למזרחי טהור, כפי שעשה רועי חסן לליאורה לופיאן. והנה, זה די דומה לקללה "זרע ישראל", שהטיח ארדואן באדם שהפגין נגדו. "זרע ישראל", כלומר לא טורקי טהור.

ומה ההוכחה שאותו מפגין בא ממוצא שאינו טורקי? זה שהוא ברח מהשוטרים שדלקו אחריו במקום להתעמת אתם כמו גבר. גם ארדואן, אילו נהג פתאום שלא בתוקפנות והיה מתבטא בפחות גסות ואלימות, מיד היו חושדים בו שאולי הוא לא מזרע טורקי טהור, שהוא משתכנז רחמנא ליצלן. בה במידה, אילו היה הפולמוס הפייסבוקי סביב אורטל בן דיין לובש צביון פרוע פחות, מובטח לנו שהיה קם פלג נוסף של השמאל המזרחי הרדיקלי ושולח אצבע מאשימה אל חבריו לדרך וקורא: "מה קרה לכם? השתכנזתם?". מתברר שכיום, למרבה ההפתעה, זה נחשב יותר ויותר לעלבון גדול.