המזרחים: בורים, עצלנים, חמי מזג

המזרחים: בורים, עצלנים, חמי מזג

  •  

    הודעת אס־אם־אס מתיאטרון הקאמרי סיפרה על מבצע לפורים, שכלל כרטיסים מוזלים להצגה "קזבלן". את הסרט ראיתי לפני שנים ולא זכרתי הרבה ממנו, חוץ מיהורם גאון שר את שיר הכבוד. יד ביד פסענו בני ואני להיכל לצפות במחזמר.

    באמצע ההצגה הבן שלי עושה חשבון פשוט, ואומר על חבורת קזבלן: "אבל אמא, באמת מגיע להם. הם לא עובדים והם עצלנים". מתוך השירים הכיפיים, ההומור, הקצב, התפאורה הנהדרת והחן של קזבלן, יוצאת אמירה חברתית מהעולם שנטווה על הבמה – הם עצלנים ומגיע להם.

    המחזה "קזבלן" מציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו בשנות ה–50, הנלחמים נגד החלטת השלטון להרוס את השכונה. במשך רוב ההצגה דיירי השיכון האשכנזים והמזרחים מתקוטטים על רקע עדתי. אני מנחשת שיגאל מוסינזון התכוון לטוב. נראה שרצה להשכין שלום ושנצטרף אליו בשירת "כולנו יהודים". נראה שבאמת התכוון שהצדק ינצח את הגזענות. אבל גם הוא, כמו רוב האשכנזים, היה יציר של תפישה שהושתתה על בורות וגזענות, מודעת ולא מודעת.

    אני נזהרת שלא למתוח ביקורת אנכרוניסטית, משום שהשאלה היותר רלוונטית מבחינתי היא איך הבן שלי מבין את ההווה. למרבה הצרה, לבן שלי, כמו לרוב הצופים באולם, אין כלים ביקורתיים להתמודד עם המסרים הסמויים, שמשרתים את אותה תודעה חלקית ומעוותת שרובנו מחזיקים בה עד היום. מסרים מפי ההגמוניה.

    אז אחרי שהשכנים האשכנזים צועקים על חבורת קזבלן "פושטקים בטלנים", ואחרי שרחל אהובתו הצחורה של קזבלן אומרת לו "יש אנשים כמוני, שקודם חושבים ואז מדברים", ואחרי שקזבלן מפנים את האמירה ומעיד על עצמו ש"מה לעשות שיש יותר רגש משכל", אז אני מבינה למה הבן שלי אומר שבאמת מגיע להם. הוא כבר מבין שיש מי שהגיע משכיל ומי שהגיע בור, שיש מי שתרבותו מרגילה אותו לחשוב ומי שהמנטליות שלו היא להרגיש, שיש חרוצים ויש עצלנים – שיש אשכנזים ויש מזרחים. אני גם רואה עד כמה הראש שלו כבר ספוג בתפישה ניאו־ליברלית, שמטופטפת לו מכלי התקשורת וממערכת החינוך.

    אז אני מבינה שאני צריכה לספר לו את ההיסטוריה שלנו כמעט מאפס, כי הוא לא ישמע אותה בבית הספר ולא יראה אותה בתיאטרון; כי מעבר לזה שכל הקזבלניות והקזבלנים לא היו רצויים כאן בכלל, הבטלנים האלה הופלו בקבלה לעבודה; וכשכבר העניקו להם עבודה, הם שובצו רק למעמד הפרולטריון. אני מספרת לבן שלי שבזמן שרחל קיבלה שיעורים פרטיים באנגלית ולמדה בבית ספר עיוני, את חבורת קזבלן הסלילו לחינוך מקצועי. כי הרי אם היו ממשיכים להעניק לעולים מצפון אפריקה את החינוך ש–85% מהם קיבלו בבתי ספר אליאנס במרוקו, הם היו צועדים כבר אז בדרך של חינוך עיוני לבגרות ומסלול אפשרי להצלחה. ואם רק היו נותנים לכל העולים שלימדו בבתי הספר במרוקו ללמד כאן, אז מורים אלה לא היו צריכים להיות מובטלים או לעבוד בסולל בונה.

    עוד אני מספרת לבני שבמובן מסוים אלה ששוכנו ביפו היו בני מזל, כי הם עלו לפני מדיניות הסלקציה, שהופעלה כלפי עליות צפון אפריקה בשנות ה–50. הרי את רוב היהודים שרצו לעלות ממרוקו בשנות ה–50 דחו, והעלו רק את הצעירים. אני מספרת לו שאת המרוקאים שהסכימו לקלוט בשנות ה–50 מיקמו בפריפריה הרחוקה, ובכך דנו אותם לחיים קשים בשוליים, ששיכפלו את עצמם מדור לדור. אני מסבה את תשומת לבו לכך שגם כשחבורת קזבלן שרה את השיר "מה קרה? כלום עוד לא קרה", הם לא שרים את המנגינה מהבית, אלא מנגינות מביתו של המלחין דובי זלצר.

    אכן כלום לא קורה עד היום, כי התרבות והאמנות מוגדרות כאירופיות וצפון אמריקאיות בידי ההגמוניה השלטת, ולכן תרבותנו המזרחית לא מתוקצבת ומופלית בחלוקת המשאבים. וזה רק משלים את התמונה, שבה לא רק מנגנוני השלטון משעתקים אי־שוויון, אלא גם התקשורת מזינה יחס מגחיך לתרבותנו.

    אז למרות שנהנינו מההצגה ומהסוף הטוב שלה, היא היתה הזמנה להבין למה ה"סוף" לא באמת טוב, למה שיר הכבוד מעיד בעיקר על חוסר כבוד, ולמה חשוב לספר את ההיסטוריה המוסתרת מאתנו, ולחשוף את המבנה החברתי, בהווה ובעבר, המנוהל על ידי מערכות לשימור הכוח בידי בעלי הכוח. נגמר המבצע לחג הפורים. אפשר להסיר את המסיכה, להפסיק לחוות את עצמנו דרך עיניים הגמוניות, ולהכיר את עצמנו בעצמנו.

    הכותבת היא מנתחת מערכות מידע בחברת תקשורת

    המאמר הופיע במקור בעתון הארץ הקישור כאן