ליל הבדולח של יהודי עיראק

ליל הבדולח של יהודי עיראק
מאת עופר אדרת, ברלין

פורסם ב – 30/05/2014 10:11 

בחג השבועות של 1941 נרצחו 179 מיהודי הקהילה בפוגרום שכונה "הפרהוד". כמה מנפגעיו תובעים כעת מהמדינה להכיר בהם כנרדפי הנאצים

בחג השבועות של שנת 1941, כשפרץ הפוגרום ביהודי עיראק, היתה הלה קרגולה (לבית צארף) נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים.

"שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים. "נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

לפני נתוני "יד ושם", 179 יהודים נהרגו, יותר מ–2,000 נפצעו ו–50 אלף היו קורבנות למעשי שוד בפוגרום, שכונה "הפרהוד" (מלה עתיקה שמשמעותה הפחדה ברוטלית של נשלטים). "בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה", נכתב באתר "יד ושם".

צילום: אוסף עתניאל מרגלית, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

"מדוע ולמה? כיצד קרה שאנשים שעד לפני יום-יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום למפלצות? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה"? תהתה קרגולה, שמתה ב–2012.

מאבק משפטי שמנהלים בימים אלה נפגעי הפוגרום מול המדינה מספק הסבר אפשרי למניעיו. בהסתמך על חוות דעת של היסטוריונים, הם טוענים כי מאחורי הפוגרום עמדה גרמניה הנאצית. בהתאם לכך, הם דורשים ממשרד האוצר להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

לאחר שנדחו תביעותיהם, בימים אלה הן מתבררות בוועדות ערר. "אם לא נשכנע אותם, נערער לבית המשפט המחוזי ואף לעליון", אומרים עורכי הדין דוד ידיד, דורון עצמון וסיון בצרי, המתמחים במימוש זכויות של ניצולי שואה ונרדפי הנאצים, אשר הגישו את התביעות.

עיון בחוות הדעת של המומחים שגייסו הצדדים מספק הצצה מרתקת לוויכוח היסטורי על מידת השפעתה של גרמניה הנאצית בעיראק ולסבל שהסבו הנאצים ליהודים שחיו בארצות ערב, הרחק מאירופה הכבושה.

החומר ההיסטורי כולל בין היתר פרוטוקולים של דיוני צבא גרמניה, התכתבויות של משרד החוץ הנאצי, דו"חות מודיעין של הצבא הבריטי ודו"ח ועדת החקירה שהוקמה בעיראק אחרי הפוגרום. מככבים בו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני; המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני; היטלר וספרו "מיין קמפף"; תחנת רדיו נאצית ששידרה מברלין ונקלטה בעיראק; ותנועת הנוער הפשיסטית שפעלה בעיראק בדמותה של ה"היטלר יוגנד".

התובעים טוענים כי הפרעות ביהודי עיראק היו "תוצאה ישירה של הסתה ותעמולה גרמנית־נאצית שיטתית ומאורגנת, שנועדה להשניא את היהודים על תושבי עיראק הערבים ולהניע אותם להכות ביהודים". עורכי הדין ידיד ובצרי משוכנעים כי "הגרמנים עמדו בקשר ישיר עם הגורמים שליבו, עוררו וארגנו את הפרעות, תמכו בהם והכווינו אותם", ומוסיפים: "היקפן הנרחב של ההפרעות… ומקורות היסטוריים נוספים מוכיחים כי מאחוריהם עמדה יד מכוונת ומארגנת. היתה זו ידה הארוכה של גרמניה הנאצית". בעיראק הם רואים "גרורה", מדינת "לוויין" ומדינת "חסות" של גרמניה הנאצית.

אולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.

"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".

את המסמכים ההיסטוריים מטעם התביעה אסף בארכיונים בארץ ובחו"ל ההיסטוריון פרופ' יצחק כרם, מומחה ליהדות ספרד והמזרח. בחוות הדעת שהגיש הוא כתב כי "הגורם המכריע לפרוץ הפרהוד היה ההסתה הנאצית נגד היהודים בעיראק, שבוצעה על ידי המשטר הנאצי באמצעות נציגיו וסוכניו ומומנה על ידו".

המסקנה שלו נחרצת: "יש לראות בפרהוד חלק בלתי נפרד מהשואה שהמיט על עמנו המשטר הנאצי". את הפוגרום הוא מכנה "ליל הבדולח של יהדות עיראק". ההיסטוריון ד"ר נסים קזז, מומחה ליהדות עיראק, שאביו נהרג בפרעות, טוען כי "אין עוררין" על כך שהפוגרום הוא תוצאה של "הסתה אנטי יהודית מתמשכת מטעם שליחי גרמניה הנאצית והמנהיגים הערבים שעשו יד אחת איתם". לדבריו, "המשתתפים בפוגרום היו ארגונים, אנשי צבא ומשטרה חדורי אידיאולוגיה נאצית, לצד פורעים, שהוסתו על ידי עושי דברה של גרמניה הנאצית בעיראק". גם הוא סבור שיש להתייחס אל קורבנות הפוגרום כ"חלק בלתי נפרד מקורבנות ונפגעי שואה יהודי אירופה".

כדי ללמוד על השפעת הנאצים בעיראק יש לחזור ל–1932, השנה שבה הסתיים המנדט הבריטי בעיראק. את האחיזה הנאצית במדינה ביסס באותה שנה ד"ר פריץ גרובה, מזרחן ודיפלומט גרמני, שהוצב כשגריר גרמניה בעיראק. קודם לכן הוא שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים ולחם בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר בואו לעיראק הוא החל להפיץ בה את האידיאולוגיה הנאצית. בין היתר הוא רכש את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שבו דאג לפרסם תרגום לערבית של "מיין קמפף" ומאמרי תעמולה אנטישמיים אחרים. קצינים ומשכילים עיראקים נשלחו מטעמו לביקורים בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית.

לצד זאת, הוא תמך כספית בארגוני נוער לאומניים בעיראק וסיפק להם חומרי תעמולה נאציים. משלחת מטעם תנועת הנוער הלאומנית אל־פאטוואה אף ביקרה בגרמניה במאי 1938, השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, וחזרה לעיראק מצוידת במסרים אנטי יהודיים.

"הם עשו מאמץ לחקות ולאמץ את סיסמאותיה ומגמותיה האנטישמיות הקיצוניות של ההיטלר־יוגנד", כתב בחוות הדעת פרופ' מיכאל אפל, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תנועת הנוער הזו, לצד ארגונים אחרים, השתתפה מאוחר יותר בפוגרום. "ההשפעה הגרמנית הנאצית היתה הגורם המכריע בהפניית הזעם ברחוב לעבר פגיעה פיזית, פוגרום ביהודים", כתב אפל. "הפוליטיקאים העיראקים שעודדו וחילקו נשק להמון המשולהב היו מתומכיה המובהקים של גרמניה, והושפעו מרוח הפשיזם והנאציזם".

ד"ר טובי חולק עליו. "מתוך שלל הגורמים שיצרו את האווירה העוינת בתוך עיראק כלפי יהודיה, ניצב הגורם הגרמני בתחתית הרשימה. הוא היה שולי, כמעט זניח, ביחס לגורמים אחרים", כתב. לדבריו, "אין די בעצם קיומה של תעמולה…כדי לבסס מסקנה בדבר קשר, ציפייה או כוונה מצד גרמניה לביצוע פעולות נגד יהודים בתוככי עיראק”.

דמות אחרת שנמצאת במרכז התביעה היא ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, שתפס את השלטון בהפיכה ב–1941 והקים ממשלה פרו־נאצית ששרדה חודשיים. מיד עם נפילתה אירע הפוגרום.

פרופ' כרם אסף עדויות שמוכיחות כי ממשלתו פעלה במימון נאצי. במברק שנשלח ב–21 במאי 1941 מבגדד, כותב ד"ר גרובה, שגריר גרמניה בעיראק, כי העביר עשרת אלפים מטילי זהב לאל־כילאני. לצד זאת, הוא מעדכן על בקשתו של אל־כילאני לקבל 80 אלף מטילים נוספים ומתייחס להסכם שעמד להיחתם בין גרמניה לעיראק, שבמסגרתו יעניקו הנאצים הלוואה של מיליון מטילי זהב לבעלי בריתם בבגדד.

לא רק כסף וחומרי תעמולה סיפקו הנאצים לבגדד. גם נשק הגיע מגרמניה, בניסיון לעזור לעיראק להילחם באויב המשותף – הבריטים. בארכיונים של משרדי החוץ וההגנה הגרמניים מצא פרופ' כרם עדויות לכך. הוא מספר שבפרוטוקול של הפיקוד הגרמני העליון, מ–7 במאי 1941, נכתב ש"היטלר החליט לסייע לעיראק בכל דרך אפשרית, כולל שליחת נשק, תחמושת, כסף וסיוע צבאי".

ד"ר טובי מפרש את הדברים באופן אחר. "העיראקים חיזרו בלהט אחר הגרמנים ושיוועו לסיועם, הפוליטי, הכספי והצבאי, ואלה נענו, לאורך מרביתה המוחלט של תקופת דיוננו, באדישות. רק לקראת הסוף ניאותו להגיש סיוע מדוד, שלא תרם בכלום לממשל בבגדד", כתב.

הניסיון הגרמני לעזור לעיראקים להילחם בבריטים אכן נכשל. ב–29 במאי 1941, אחרי שהבריטים הגיעו לשערי בגדד, ברח אל־כילאני מעיראק. היהודים חשבו שהסכנה חלפה ובבוקר חג השבועות, 1 ביוני 1941, הם יצאו לבושים בגדי חג כדי לקבל את פני השליט הפרו־בריטי, שחזר לעיראק. אלא שחיילים עיראקים התנפלו עליהם ותוך שעות התפשטו הפגיעות ביהודים לכל העיר ולמקומות נוספים.

"'פרהוד יא אומת מוחמד', היתה הקריאה ההמונית, כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים", סיפרה לימים הלה קרגולה. "אלפים, ללא הבדל מין, גיל ומעמד, השתתפו בחגיגת הטבח והשוד", הוסיפה.

האם עמדו הנאצים מאחורי הפוגרום או שהיתה זו התפרצות ספונטנית של עיראקים מתוסכלים? על כך חלוקים החוקרים. בלהט הוויכוח נוצר מצב מביך שבו המדינה נדרשה להגן על ד"ר גרובה הפרו־נאצי הנלהב. בחוות הדעת כתב ד"ר טובי כי גרובה "לא היה מסוג הנאצים המושבעים", אלא "דיפלומט מקצועי, שככל הנראה נשאר במשרדו עם עליית הנאצים לשלטון לא מתוך אמונה תקיפה באידיאולוגיה הנאצית".

ד"ר קזז, המומחה מטעם התביעה, התרגז למקרא הטענות האלה. "אמת, ד"ר גרובה היה דיפלומט מקצועי המשרת את ארצו ומולדתו. ונניח שהוא 'לא היה מסוג הנאצים המושבעים', כהגדרתו של ד"ר טובי, עדיין נשאלת השאלה – לאיזה סוג נאצים מסווג ד"ר טובי את גרובה? וגם אם נצא מתוך הנחה שהוא 'לא היה נאצי מושבע', הרי הוא נשאר תחת הקטגוריה נאצי".

 

מודעות פרסומת

1 ביוני 2011 שבעים שנה לפרוץ הפרהוד – חשבון נפש

1  ביוני 1941 היה חג השבועות שבבגדד נחוג יומיים . ב 1 ביוני וב 2 ביוני פרץ בבגדד פוגרום אכזרי כנגד יהודי בגדד שידוע בכינויו "הפרהוד". גירסא אחת מדברת על 150 נרצחים גירסא אחרת מדברת על 180 נרצחים. הפרהוד היה נורא וכמובן שהיה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעיראק גרובה פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית שמהות תפקידו היתה סכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצידו פעל המופתי שיזם פגיעה ביהודים הילידים במדינות הערביות ובעיראק הוא "זקף הצלחה".

המופתי היה ראש הועד הערבי העליון שמונה על ידי הבריטים, ובמאורעות של 1936-1939 ברח כאשר הבריטים ביקשו לאסור אותו .

הפרהוד הוא ארוע שעבור הציונים מהווה פוטנציאל של בניית מיתוס שמציב את התנועה הציונית כמי שחילצה את יהודי עיראק מציפורני הנאצים. המיתוס לא נבנה רק בגלל הצורך של התנועה הציונית במיתוסים אלא בעיקר  כדי "לשים טיפקס" על עובדות היסטוריות ביחסם של פקידי התנועה הציונית למגורשים העיראקים למדינת ישראל. מאבקם של אשכנזים כפרטים או מוסדות רשמיים להעלים מההיסטוריה הכוללת בתוכה ניחשול,דיכוי,אפליה וקיפוח של מזרחים לא פסק אפילו ליום אחד.

על פי ספרה של אסתר גליצנשטיין מאיר בספרה "בין בגדאד לרמת גן" עמוד 35 הממשלה העיראקית התכוונה לאפשר את יציאתם של כמה אלפי יהודים ולהביא לשקט ביחסים עם היהודים, גם מסמכים מארכיונים בריטים מוכיחים שממשלת עיראק לא התכוונה לגרוש המוני יזום של היהודים. לשמחתינו הדברים התפתחו לגירוש המוני של 120000 יהודי עיראק שהחל בפועל במרץ 1951 והסתיים באוגוסט אותה שנה. כתבתי לשמחתינו לא משום שהיהודים היו ציונים ונשאבו בקיסמם של הרצל ובין גוריון. כתבתי לשמחתינו משום שהקולוניאליזם דאג להשאיר בעיראק תוהו ובהו שהפך את היציאה מעיראק לכדאית.

עובדתית זה נכון

היה פרהוד,היה גרוש המוני של 120000 מיהודי עיראק ב 1951 ,עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד למימסד האשכנזי ,חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית ,והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הוחרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים  הנמרצים של הספין על  "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק מחד ,יהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית  לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

יהודי צפון אפריקה פוזרו בעיירות הקיפוח והניחשול משום שהסוכנות שלטה בכמות העולים שמגיעים בתקופת זמן קצובה. מאידך יהודי עיראק גורשו בהמוניהם ולכן בגלל שהסוכנות לא שלטה במספר הנכנסים הצליחו יהודי עיראק במאבקם להשגת מגורים במרכז. את המאבק על מקום המגורים הובילו פעילים קומוניסטים כאשר הציונים העיראקים המשיכו לציית לאדוניהם האשכנזים. משום שהעולים האשכנזים קיבלו מהר מאוד פתרונות דיור ופתרונות בתעסוקה הוברר שהדור השני של עולי רומניה עלה ברמת ההכנסה וההשכלה על הדור השני של עולי עיראק. בנקודת ההתחלה זאת אומרת עם הגעתם לארץ של עולי עיראק ורומניה בזמן חופף עלתה רמתם של יהודי עיראק מהדור הראשון על זו של עולי רומניה מהדור הראשון.  התנאים הקשים של המגורשים מעיראק גרמו לנסיגה של הדור השני בהשכלה לעומת הדור הראשון.

ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול  המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.