המילה || היום כבר אי אפשר פשוט לשכב עם מישהי

 

היום צריך "לנהל איתה רומן"

1 האיש שמנהל מערכת יחסים רצינית הוא ככל הנראה אותו אחד שמנהל רומן. בין לבין יוצא לו גם לנהל לא מעט שיחות ערות עם קולגות לעבודה, זאת בהנחה שהוא מנהל את הזמן שלו כמו שצריך. אם יש לו בעיה בניהול הזמן, והוא בתפקיד ניהולי מספיק בכיר, יש לקוות שהוא מחזיק מנהלת אדמניסטרטיבית, שסיימה תואר במינהל עסקים ושמופקדת על ניהול היומן שלו.

אני לא מכיר אותו אישית אמנם, אבל ככל הנראה מדובר באדם שמבין שאם לא תנהל את המשבר, המשבר ינהל אותך. ולכן, כשהוא מנהל משבר, חשוב לו מאוד להתנהל באופן מכובד, למרות הלחץ הגדול שמופעל עליו. כדי להפחית מהלחץ הוא עוסק גם בניהול סיכונים ויודע לנפות מבעוד מועד התנהלויות בעלות מקדם סיכון גבוה.

באופן כללי מדובר במישהו שחייו מתנהלים על מי מנוחות, למעט הרגעים שבהם הם מתנהלים בסערה, ושההתנהלות שלו בעבודה, ובכלל בחיים הפרטיים, היא התנהלות מהוגנת, גם אם לעתים מאשימים אותו בהתנהלות לא נאותה. אני לא יודע מה בדיוק היחס שלו למנהלים לוגיסטיים, אבל אני כן יודע שמנהלי מכירות הוא דווקא מעריך (בתנאי שהמכירות לא מנהלות אותם).

מנהל השיווק מנהל רומן עם אשתו של המנהל האדמיניסטרטיבי

מנהל השיווק מנהל רומן עם אשתו של המנהל האדמיניסטרטיבי. צילום: Getty Images

אני לא יודע אם יכולות הניהול שלו מולדות או נרכשות, בהחלט ייתכן שבמסגרת ניהול השאיפות שלו בחיים, הוא החליט לקחת כמה קורסי ניהול מתקדמים. אבל דבר אחד לא מוטל בספק: פעם או פעמיים ביום הוא עוסק באופן טבעי לחלוטין בניהול צרכים (פיפי או קקי, תלוי איך הוא בוחר לנהל את המצב).

2 למה "מנהלים מערכת יחסים": כי סתם לחיות עם מישהו זה לא משתלם בכלכלת האגו הנוכחית. כשאתה סתם חי עם מישהו, אתה מעניק לחיים עצמם כוח ומשמעות על חשבונך. לכן, במקום להודות שלנהל מערכת יחסים זה פשוט לחיות עם עוד בנאדם, אתה מעדיף לתאר מצב שבו כל רגע וכל החלטה וכל משבר הם חלק ממארג שיקולים סבוך ומתוחכם שאתה נאלץ לנהל.

גם השימוש במושג "מערכת יחסים" שייך לאותה כלכלת אגו ומטרתו האמיתית היא להאדיר דבר מה טריוויאלי. החיים המשותפים – שיותר משהם תלויים ב"ניהול" שלהם, תלויים בהתאמה של בני הזוג ובנסיבות שלעתים "נופלות" עליהם ללא תכנון – מתוארים לפתע במונחים פיזיקליים: ישנו סט שלם של יחסים, ש"מתנהל" בתוך איזושהי מערכת מתוחכמת ופתלתלה, משל היה מדובר בכוכבי לכת שמשייטים סביב השמש, ושאלוהים, בכבודו ובעצמו, נדרש להאיץ מדי פעם בכוכב לכת עייף ולעצור בגופו כוכב לכת סורר (בתפקיד האלוהים: אתה).

3 למה הכל "מתנהל": כי זו תקופה שבה המקריות מפנה את עצמה לטובת מושגים מכובסים שנועדו להכחיד מונחים דטרמניסטיים. התרבות מנסה לשלוט בכל רכיבי הקיום ו"נפגעת" בכל פעם שמושמעת טענה דטרמניסטית, כי יש בכך כדי לטעון שהיא אינה עושה עבודה מספיק טובה ושעדיין ישנם דברים שלא תלויים בה ושעלולים להחריב אותה.

ההחלפה של המילה "התנהגות" ב"התנהלות" מייצגת היטב את הרעיון: אם התנהגות היא פועל יוצא של אופי מולד ונסיבות חיים – כלומר, שילוב של גנטיקה וחינוך – "התנהלות" היא כבר סיפור אחר לגמרי, כי לנהל אפשר כך ואפשר גם אחרת. כלומר, "התנהלות" היא הטענה שגם התנהגות היא בסך הכל משהו שניתן לשליטה ולשינוי בהתאם לצרכים של החברה.

לכן, יותר מכל דבר אחר, "התנהלות" היא הדרך של החברה לטעון שכל אחד ואחד יכול להועיל לה, בלי קשר לנסיבות חייו ולגנטיקה שלו. זו טענה פשיסטית במובן הזה שהיא מעמידה את כל הפרטים על מקום אחד, ולכן נדרשת מניפולציה בשפה: כעת כל פיסה של חיים תתואר במונחים של ניהול (כלומר של שליטה) והניהול עצמו יהפוך לדבר הזה שכולם שואפים לעשות (הכסף שהתרבות מעניקה למנהלים הוא הדרך שלה להוקיר את הפיכתו של אדם פרטי לחלק מהמכונה).

מודעות פרסומת

הצצה לפסטיבל פורנו־חובבים הגדול והמצליח בעולם

הצצה לפסטיבל פורנו־חובבים הגדול והמצליח בעולם

זה התחיל כבדיחה בעיתון, והמשיך עם המוני סרטונים שהגיעו למערכת. פסטיבל "האמפ" של סרטי פורנו לחובבים חוגג השנה עשור והוא פופולרי מתמיד. מתברר שאלפי אנשים רוצים להיות כוכבי סקס ולא פחות מזה – ליצור קולנוע איכותי

לפני עשר שנים פורסמה ב״סטריינג׳ר״, מגזין התרבות האלטרנטיבית של סיאטל, מודעה בלתי שגרתית, שהציעה לאנשים מכל הסוגים והמינים לשלוח סרטוני סקס ביתיים ולנסות להתקבל לפסטיבל סרטי פורנו חובבים ראשון מסוגו. מאחורי המודעה לא היה בשלב הזה שום פסטיבל. זו בסך הכל היתה עוד הלצה מערכתית של צוות המגזין והעורך, דן סבאג׳. אבל קצת אחרי שכולם שכחו מהעניין, פתאום הגיע למערכת סרטון סקס ביתי. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ובתוך כמה שבועות הבין סבאג׳ שאין ברירה וחייבים לייסד את הפסטיבל המובטח.

״האמפ פסטיבל״, פסטיבל סרטי פורנו החובבים הזה, חוגג עכשיו עשור. ואם יש משהו שכבר לגמרי לא מטריד את סבאג׳ והצוות, זה שלא יגיעו מספיק סרטונים. למעשה, תהליך המיון נהפך לחלק הסבוך בעניין. ככה זה כשמדי שנה נשלחים מאות סרטוני סקס חדשים ומושקעים, ומתוכם רק כ-20 יוקרנו בפסטיבל. יוקרנו, ומיד אחר כך יושמדו. כי זה מה שהובטח במודעה המפוברקת ההיא. ובינתיים ההלצה נהפכה לאג׳נדה. למשהו שגורם לאלפי אנשים מכל המינים והסוגים לשלוח את אותם סרטונים חושפניים. ובין אם מדובר בזוגות נשואים מהפרברים או בהומוסקסואלים עם קינק לא לגמרי שגרתי, כולם כאן בשביל החוויה. הם עושים זאת מתוך ידיעה שהסרטון המדובר לא יגיע לאינטרנט וירדוף אותם במשך כל חייהם ושכוכבי פורנו של ממש הם כבר לא יהיו בגלגול הנוכחי. אפילו כסף גדול אין כאן. 5,000 דולר בלבד מוענקים כפרס לסרט הזוכה מדי שנה. כל השאר עושים את זה בשל הריגוש.

זוג משתתפים בפסטיבל. טיב הסרטים מפיג את המבוכה באולם

זוג משתתפים בפסטיבל. טיב הסרטים מפיג את המבוכה באולם. צילום: ג'סטין מוריסון

הפסטיבל פרץ בשנים האחרונות את גבולות סיאטל, והפך לאחד העיסוקים המרכזיים של סבאג׳, שיוצא מדי שנה ל״האמפ טור״, סיבוב הקרנות של סרטי הפסטיבל ברחבי ארצות הברית. פורנו אמנם אפשר לצרוך היום בחינם ובמקומות עם קצת יותר פרטיות, אבל ההקרנות האלה נמכרות מראש ובמהירות. לא בגלל שמישהו בקהל מתגעגע לחוויה הסליזית שהציעו קולנועי הסקס בשנות ה-70 (רוב הצופים כאן לא היו קיימים בתקופה הזאת), גם חוויית הצפייה המשותפת בפורנו באולם עם עוד כמה מאות אנשים היא לא האטרקציה. העניין, עד כמה שקשה להכיר בכך כשמדובר בפורנו, הוא העלילה. כולם כאן בגלל הסרטים עצמם, שאי אפשר לצפות בהם בשום מקום אחר. סרטים שמציגים שילוב מפתיע של יצירתיות, הומור וכמובן סקס. הרבה סקס. מכל הסוגים.

סרט טוב

אלה היו סרטים שגרמו לסבאג׳, בן 49, להבין בעשר שנות הפסטיבל שפורנו הוא דבר חשוב ולכן חשוב שיהיה מי שיעשה את זה כמו שצריך. כלומר, לא כמו שבדרך כלל עושים פורנו. ומה שהתחיל כהלצה משרדית נהפך עם השנים לסוג של שליחות. ״הדבר הכי חשוב שלמדתי לאורך השנים הוא שפורנו יכול להיות או דבר נהדר או דבר מאוד לא נעים, ושהכל תלוי במי שיוצר אותו״, הוא אומר. ״אני אמנם גבר הומוסקסואל, אבל בניגוד לרוב הגברים ההומוסקסואלים בגילי שצורכים המון פורנו, דווקא לא הייתי כל כך בעניין וראיתי ממש מעט. בקטע הזה אני קצת כמו אשה, אני אוהב לקרוא דברים ארוטיים. יותר הדליק אותי לקרוא דברים מהסוג של ׳50 גוונים של אפור׳ מאשר לראות הארדקור פורנו. אבל יחד עם הפסטיבל עברתי תהליך״.

למדת לאהוב פורנו?

״גיליתי שפורנו יכול להיות חכם ויכול להיות מצחיק ובעיקר שהאנשים שעושים מה שהם עושים בסרט יכולים וצריכים להיות נלהבים ממה שהם עושים – ואז אני יכול ליהנות מזה. אפשר לעשות פורנו שהוא שמח וכיפי ועדיין סקסי״.

המשחק בפורנו המסחרי לא מספיק משכנע בשבילך?

״הפורנו המיינסטרימי, זה שנעשה על ידי החברות הגדולות, כל כמה שאני לא רוצה ללכלך עליהן – ברובו אפשר לראות שהאנשים עושים את זה בלי רגשות ורק בשביל הכסף. אין שם הרבה תשוקה וזה נראה שלאנשים לא אכפת אחד מהשני, זה לא קוסם לי. מה שאני אוהב ב׳האמפ׳ זה שמדובר בסרטים שנעשו על ידי אנשים עם בני הזוג שלהם או עם החברים שלהם ומי שעושה את הפורנו הזה ממש נהנה מהעניין, הוא ממש בתוך זה, כי הוא לא עושה את זה בשביל הכסף״.

בלי ניצול, עם הפרשות

על המדרכה מחוץ ל-Roxie Theater בסן פרנסיסקו מתגודדים עשרות אנשים. ההקרנה האחרונה של ״האמפ״ הסתיימה כבר לפני שעה, אבל רוב הקהל פשוט מסרב להתפנות. חלקם עומדים בסוג של תור כדי להצטלם בתנוחות סקסיות לצד שלטי הפסטיבל, שתי נערות צעירות מנסות לברר איך מגישים מועמדות לשנה הבאה, אבל הרוב פשוט נשארו כאן כדי לדבר על הסרטים ולנהל ויכוח חסר פשרת סביב סוגיית הסרט הטוב ביותר. והאמת, הבחירה לא קלה. 20 סרטי סקס קצרים הוקרנו כאן הערב, אחרי בדיקה קפדנית של המארגנים שאף אחד בקהל לא מקליט את העניין (מכשירים סלולריים אסורים). ותשכחו כל מה שחשבתם שאתם יודעים על פורנו או על פורנו ביתי. יותר משהיו אלה סרטונים מעוררים מינית, אלה היו פשוט סרטים טובים שעשויים בקפידה ובמקצועיות מפתיעה. היו סרטונים קשים לצפייה (סאדו־מאזו אכזרי, וסרט על בחורה שהקינק שלה הוא שמציתים אותה), סרטונים דוחים לצפייה (הפרשות גוף שונות), סרטונים מאתגרים לצפייה (חיי המין של בחורה נכה), לצד לא מעט סרטונים משעשעים (סרטון סקס בכיכוב אי.טי) וסרטוני אהבה תשוקתיים (תמיד עם טוויסט, בעלילה או בטכניקת הצילום). היו פה הומואים ולסביות, טראנסים וסטרייטים, ואפילו דמויות מצוירות ואורגיה של חנונים חובבי מבוכים ודרקונים. אבל בעיקר: היו פה סרטים שעשויים היטב. סרטים שאפשר היה פשוט ליהנות מהם, גם אם המטרה כרגע היא לא להתגרות.

האיכות היא כנראה גם מה שגורם למבוכה הכרוכה בצפייה בפורנו באולם מלא באנשים זרים להתפוגג בתוך דקות. כולם פשוט עסוקים בלצחוק, להיבהל ולהתרגש. ריגוש שהוא קודם כל קולנועי ורק אחר כך מיני. ״לפני כמה שנים הקרנו סרט של זוג סטרייטים שעושה סקס בשילוב אנימציה, וסטרייטים שעושים סקס זה ממש לא דבר שמדליק אותי״, נזכר סבאג׳, ״אבל זה היה פשוט סרט מבריק וזה עורר אותי מינית. זה לא שהתחלתי לענג את עצמי בקולנוע, זה לא דבר שקורה אצלנו בהקרנות, אבל מצאתי את זה סקסי. באותו רגע הבנתי שיש עוד תפקיד לפסטיבל הזה, זה בעצם המקום היחיד שבו אפשר לחגוג מיניות בצורה אמיתית וזה משהו שלא קורה היום בשום מקום אחר״.

תסביר.

״צורת הצפייה הנפוצה היום בפורנו היא לבד בבית מול המחשב, ושם אנחנו בוחרים בדיוק מה אנחנו רוצים לראות. אנחנו מאוד ספציפיים בתשוקות שלנו. אין שום מקום אחר שבו סטרייטים יראו פורנו הומוסקסואלי או לסבי וההפך. ואחרי כל סרט אנשים מריעים, בלי קשר להעדפות המיניות שלהם. כי זה פשוט לא מאיים עליהם, הם באו לכאן לחגוג את הגיוון של המיניות וזו המשימה שלנו, זה מה שאנחנו מנסים לקדם. לפני חמש שנים זכו במקומות הראשון והשני סרטי סקס הומוסקסואלי, לא משהו רך אלא הארדקור. הקהל שבחר בסרטים האלה וקבע שהם היו הכי טובים בפסטיבל היה קהל של 90% סטרייטים. בתור הומו, אני חושב שזה דבר מדהים״.

את המונולוג המצופה על האלמנטים הנצלניים של תעשיית הפורנו המיינסטרימית, סבאג׳ מסרב לנפק. גם אם העניין משרת אותו ואת הפסטיבל שייסד. ״אנחנו שומעים הרבה על ניצול ועל אלמנטים של התעללות שקיימים בתעשיית הפורנו, אבל אני חושב שזה לא בפרופורציה למה שבאמת קורה. שומעים על זה הרבה בגלל שיש הרבה אנשים שרוצים שנשמע על זה, אבל רוב האנשים שרוצים שנשמע על זה עושים את זה לא מהסיבות הנכונות. אלה פשוט אנשים שמתנגדים לסקס באופן כללי, ולכן הם כמובן מתנגדים לזה שיש אנשים שעושים כסף מלעשות סקס. להרבה אנשים יש עדיין בעיה עם זה שסקס הוא חלק מהתרבות, ולכן אנחנו כל הזמן שומעים על עובדים שמנוצלים בתעשיית המין, אבל כמעט לא שומעים על עובדים שמנוצלים בוולמארט או בתעשיית הבשר. למה אנחנו לא שומעים על אנשים שמאבדים אצבעות כי הם עובדים במפעל אריזה לא בטיחותי או מרוויחים שכר רעב בתאגידים גדולים?״

מייסד "האמפ פסטיבל", דן סבאג׳

מייסד "האמפ פסטיבל", דן סבאג׳. צילום: LaRae Lobdell

סקס אמיתי, חינוך לכל

לא בטוח שהעובדה שיש תעשיות נצלניות יותר מכשירה את מה שקורה בתעשיית הפורנו.

״לחלק קטן מהאנשים בתעשיית הפורנו יש באמת חוויות לא נעימות, אבל אף אחד לא מאבד אצבעות בפורנו. כשאתה רואה את האופן שבו מסקרים וכותבים על המקרים האלה, אתה מבין שאלה אנשים שחושבים שלא צריך לעשות סקס בכלל. לא בשביל כסף ולא בשביל הנאה. בשורה התחתונה, מה שפורנו מוכיח זה שסקס קיים בשביל הנאה, אין הרי ז׳אנר בפורנו של אנשים שמנסים להיכנס להריון ועושים את זה כדי להקים משפחה. השמרנים חושבים שסקס נועד רק בשביל להיכנס להריון, ובסופו של דבר הוויכוח הוא על זה – אם סקס נועד גם להנאה״.

אתה באמת חושב שיש ויכוח סביב הנושא הזה בקרב אנשים נאורים?

״אנחנו עדיין חיים בעולם שיש בו הרבה שמרנים שלא חושבים ככה, למרות שרוב הסקס שאנשים עושים, כולל זוגות נשואים, הוא בשביל הנאה. אבל יש הרבה אנשים שמתנגדים לרעיון שסקס נועד גם בשביל לענג ולהתענג, ולכן פורנו הוא מראש לא לגיטימי בעיניהם. ואלה בדיוק אותם אנשים שמתנגדים לזכויות של הומואים ולסביות, להפלות וגם לשוויון זכויות לנשים, ולא מדובר כאן בקבוצה קטנה. זה די הרבה אנשים שחושבים שיש רק סיבה אחת לעשות סקס – כדי להקים משפחה, וכל השאר הוא פשוט לא נכון ולא לגיטימי״.

ההתנגדות לפורנו לא נובעת רק מטעמי שמרנות. הרבה אנשים שואבים היום את כל הידע המיני שלהם מפורנו, וזה עניין בעייתי.

״הבעיה היא שהאנשים שמתנגדים לפורנו מסיבות חינוכיות בדרך כלל גם מתנגדים לחינוך מיני מקיף. אתה צריך לבחור משהו, אי אפשר להתלונן על כך שהדור הצעיר מקבל את החינוך המיני שלו מפורנו ובאותו זמן למנוע ממנו כל מקור מידע אחר. גם במקומות שיש איזשהו חינוך מיני, בדרך כלל מדברים על ביולוגיה ובריאות ולא על הדבר שבגללו אנשים עושים סקס – הנאה. אף אחד לא מלמד איך ליהנות בסקס, וזה דבר חשוב שאנשים רוצים ללמוד והיום אין מקור מידע אחר חוץ מפורנו, אף אחד לא מלמד את זה. אתה לא יכול לסגור את הפורנו, אתה לא יכול להכניס את השד הזה לבקבוק, אתה פשוט צריך משהו שיתחרה בזה, כל עוד אין משהו כזה – הפורנו ינצח וכל הניסיונות למנוע אותו מאנשים רק מקדמים אותו״.

מה הפתרון שלך? הפסטיבל הזה?

״יכול להיות שאנחנו חלק מהפתרון ויש עוד כמה יוזמות שעוזרות לאנשים לחשוב על פורנו בצורה ביקורתית, להבין את ההבדלים בין סקס אמיתי לסקס של פורנו ואפילו לעודד את תעשיית הפורנו לעשות יותר סרטים של סקס אמיתי. אני חושב שאי אפשר לקבל חינוך מיני שלם רק מפורנו, פורנו זה דבר לא שלם. זה כמו שתקבל את כל הידע שלך על החיים מסרטי אקשן ומסיטקומים. אם תחשוב שזו המציאות ואלה החיים, אתה יכול להיות מאוד מתוסכל. צריך פשוט לגרום לאנשים להבין שסקס לא נראה כמו פורנו ולא מרגישים כמו בפורנו, פורנו זה הופעה. זה לא אומר שאין אנשים שיכולים להגיע לרמה של כוכבי פורנו בחיים האינטימיים שלהם, תמיד יהיו כמה כאלה, כמו שתמיד יהיו אנשים שיחוו חוויות של סרטי אקשן בחיים האמיתיים שלהם, אבל זה לא הרוב. בכל מקרה הפתרון הוא לא לנסות למנוע פורנו מאנשים, בכל מקרה זה בלתי אפשרי״.

מתוך הפסטיבל. ברפרטואר: חיי המין של בחורה נכה ושל אי.טי

מתוך הפסטיבל. ברפרטואר: חיי המין של בחורה נכה ושל אי.טי. צילום: ג'סטין מוריסון

ריגוש, ריגוש, ריגוש

ביציאה מהפסטיבל מתגודדת חבורת אנשים סביב זוג צעיר, שמתברר כי כיכב באחד הסרטים שהוקרנו כאן (אני לא זיהיתי). נראה היה שבני הזוג נבוכים יותר מהעניין שנוצר סביבם ומהתגובות החיוביות שקיבלו מאשר מההופעה החושפנית על המסך. ״היינו בפסטיבל לפני כמה שנים כצופים וכל כך התלהבנו מהעניין עד שלשנינו היה ברור שמתישהו נעשה סרט״, הסבירה האשה למעריצים הסקרנים.

״החלק הקשה היה לחשוב על רעיון מספיק טוב ולצלם סרט מספיק טוב כדי שיקבלו אותנו. גייסנו לעניין כמה חברים שמתעסקים בקולנוע שעזרו לנו. זה לא שנהפוך עכשיו לכוכבי פורנו וכנראה לא היינו עושים את זה אם לא היו מבטיחים לנו שהסרט יושמד ולא יופץ ברחבי האינטרנט", אומר הגבר. "אנחנו לא מתביישים במה שעשינו, אבל לא היינו רוצים שזה יגיע למשפחה או לילדים שיהיו לנו, אנחנו לא רוצים להביך אף אחד. אנשים כל הזמן מחפשים ריגושים בחיים, לא צריך לחפש כאן מניעים יותר מדי עמוקים, זה פשוט ריגוש, עוד ריגוש. והחלק הכי מעורר בכל הדבר הזה הוא לראות את עצמך בסיטואציה הזאת על מסך ענק באולם קולנוע עם מאות אנשים שאתה לא מכיר. בגלל זה אנחנו כבר ממש רוצים להגיע הביתה״.

לתגובות הקישו כאן

האם הלובי היהודי מזיק לאמריקה? ראיון שהפך לעימות סוף שבוע

האם הלובי היהודי מזיק לאמריקה? ראיון שהפך לעימות

סטיבן וולט הוא פרופסור משפיע מהרווארד שכבר שנים מתאר את הלובי הפרו־ישראלי כתמנון רב עוצמה המוביל את ארה"ב לאסונות. בראיון עצבני הוא קורא להפסיק את "היחסים המשונים" בין שתי המדינות. לפני הכל חשוב לו להבהיר שהוא לא אנטישמי. אבל לא קל לו לשכנע

כמה דקות לאחר תחילת הראיון, החל פרופ' סטיבן וולט לאבד את הסבלנות. ניכר היה שהוא תוהה אם לא שגה כשהסכים להתראיין, כשם שאני התחלתי לחשוש שהראיון עומד להיקטע. אתה טועה, הוא הטיח בי, בטון עצבני. אתה חוזר על עצמך; כנראה לא קראת את הספר, או שלא הבנת מה כתוב בו; אתה סתם מדקלם דברים שאחרים כתבו; אולי תיתן לי לדבר? אולי תפסיק להפריע לי? אתה רוצה לשמוע גם את התשובה או שמעניינת אותך רק השאלה?

כשהקשבתי לאחר מכן לקלטות, יכולתי להבין אותו. השאלות שלי היו לא נעימות, לעתים תוקפניות. חציה הראשון של השיחה בינינו נשמע כמו קטטה יותר מאשר ראיון עיתונאי, וזה לגמרי לא אופייני לי. נכון שהזהרתי את עצמי לא להיות נחמד מדי לאדם שנחשב לשונא ישראל, במקרה הטוב, ולאנטישמי גמור, במקרה הפחות טוב. אנשים עלולים לחפש אותך בפינה, אמרתי לעצמי, מתוך אותו אינסטינקט מגונן שבוודאי מניע שדרי טלוויזיה להתנפל על דוברים פלסטינים בשידור חי במקום לראיין אותם כמו בני אדם, מחשש מה יגידו. הערכתי, עם זאת, שהלוחמנות שלי תהיה סמלית: בסך הכל אני מסכים עם חלק ניכר מטענותיו של וולט, ככל שזכרתי אותן. כבר דמיינתי כיצד אני מגיע למסקנה שהשד אינו נורא כל כך.

וולט. בספר אין כמעט חמאס, בקושי טרור פלסטיני

וולט. בספר אין כמעט חמאס, בקושי טרור פלסטיני. צילום: Asia Kepka

היחס שלי השתנה ב–24 השעות לפני הראיון, ובעיקר בארבע שעות הנסיעה ברכבת מניו יורק לבוסטון שבהן סיימתי לקרוא את הספר "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקאית" שוולט כתב יחד עם חברו, פרופ' ג'ון מירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו. זו הפעם השנייה שאני קורא את הספר, אבל לא זכרתי שהוא הרגיז אותי כל כך כשיצא לאור לראשונה בסוף 2007. עד שהגעתי לכיכר הרווארד בעיר קיימברידג' וצעדתי ברחוב ג'ון קנדי לעבר בית הספר לממשל הנושא את שמו, כבר הייתי מחומם כהוגן.

וולט בוודאי יטען שאני לא מדייק, ואף יצביע על מראי המקום המוכיחים שאני טועה ומטעה, ומיד גם אאפשר לו לשטוח את טענותיו. אבל בינתיים, אני מסכם את עיקרי ספרו כך: באמריקה פועל לובי ישראלי רב־זרועות ורב־עוצמה שיש לו השפעה מכרעת על ניהול מדיניות החוץ האמריקאית. הלובי הזה אחראי, בין היתר, על שיגורה של אמריקה למלחמת עיראק היקרה והעקובה מדם, שיש המחשיבים אותה כטעות האסטרטגית החמורה ביותר בתולדות האומה.

וולט סבור ש"היחסים המיוחדים" בין ישראל לארצות הברית מתקיימים אך ורק מפאת עוצמתו של הלובי ולא משום סיבה אחרת. הם רעים לאמריקה, ועליה להפסיקם. אילו היה הדבר תלוי בו, הוא היה מעמיד את ישראל בפני אולטימטום ברור: או שתפסיקו להתנחל ותקימו מדינה פלסטינית, או שתשכחו מאיתנו. לדעתו, היחסים "המשונים" בין ארצות הברית לישראל אחראיים במידה רבה למעמדה הירוד של אמריקה במזרח התיכון, שזו טענה שאפשר לחיות איתה, ומהווים גם מרכיב עיקרי בפעילות הג'יהאד הטרוריסטי נגד ארצות הברית, ובכלל זה בפשע החמור ביותר שבוצע נגד אמריקה בעידן המודרני ב–11 בספטמבר 2001, שזו האשמה מקוממת ולדברי מומחים רבים גם מופרכת.

ה"לובי הישראלי", על פי וולט ומירשהיימר, הוא תמנון רב זרועות ורב פעלים השולט במדיה, חולש על הקונגרס ומתזז את הבית הלבן. הוא מורכב לא רק מאייפא"ק, הליגה נגד השמצה, ועידת הנשיאים וכל עשרות הארגונים החברים בו, כולל שלום עכשיו, אלא גם מג'יי סטריט, נניח, תנועה שבכלל מנודה על ידי רוב הממסד היהודי, "כי הם תומכים ביחסים המיוחדים", הוא מסביר. הלובי כולל לא רק ארגונים יהודיים ונוצריים אוהדי ישראל אלא גם בודדים – אקדמאים, פוליטיקאים, אנשי ממשל ועיתונאים: כל מי שעושה משהו כדי "להגן על או לקדם את" היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית, גם אם זה רק כתיבת מאמר לעיתון. זה כולל לא רק את צ'רלס קראוטהאמר, הפרשן השמרן של רשת פוקס ו"וושינגטון פוסט", אלא גם את תומאס פרידמן מ"ניו יורק טיימס", מי שנחשב לאחד ממבקריה החריפים של ממשלת ישראל ומי שתקף בעצמו את הלובי שלדברי וולט הוא חבר בו, והוא לא ידע שהוא כזה.

חשבנו שנפצח את החידה

לפי הקריטריונים שקבעת, אני אומר לו, אתה חלק מהלובי האנטי־ישראלי. אין ארגון כזה, הוא משיב. אבל אתה הרי אומר שלא מדובר בארגון מובהק אלא ב"קהילה שיש לה אינטרס משותף", אני עונה, ואתה, כמו אחרים, עוסק באופן פעיל בערעור היחסים המיוחדים בין ישראל לאמריקה. זה לא הופך אותך לחלק מהלובי האנטי־ישראלי? לא, הוא משיב, אני בעד יחסים נורמליים בין ישראל לארצות הברית, שעדיפים לשני הצדדים. זה לא נגד ישראל, זה בעד ישראל. חובב ציון, בקיצור, אני לוחש לעצמי.

אבל גם עיתונאים שכותבים בעד היחסים בין ארצות הברית לישראל מאמינים שזה לטובת שני הצדדים, אני מתעקש. תסלח לי, הוא משיב, והרוגז כבר בקולו: אל תאשים אותי שאני אנטי־ישראלי, כי אני לא. אני ומירשהיימר לא פרו־ישראלים ולא אנטי־ישראלים. מה שעניין אותנו זה לנסות להבהיר מדוע יש לאמריקה את היחסים יוצאי הדופן האלה, ששונים מיחסיה עם כל מדינה אחרת בעולם. אולי קיימת קבוצת לחץ חזקה שמעוותת את המדיניות האמריקאית, והופכת אותה לשונה מהיחסים שלנו עם צרפת או יפן? מה ההסבר לכמות האדירה של התמיכה הפוליטית שיש ליחסים האלה באמריקה, עד כדי כך שאף פוליטיקאי אמריקאי לא יעז לבקר אותם בפומבי?

אולי זה לא כל כך חשוב להם. גם את בריטניה וצרפת הם לא מבקרים.

"אנחנו לא נותנים לבריטניה וצרפת שלושה מיליארד דולר, וגם אין אנשים שגורמים למטוסים להיכנס בגורדי שחקים בגללם, לפחות באופן חלקי".

זו טענה דוחה. אתם מצטטים בספר דברים שאוסמה בן לאדן אומר על הפלסטינים כאילו שמדובר בדברי אלוהים חיים. למה להאמין לו? אולי אני אמור להאמין גם שאמריקה מנהלת מסע צלב נגד האיסלאם? רוב החוקרים אינם סבורים שהנושא הפלסטיני מילא תפקיד מרכזי במוטיבציה של בן לאדן.

"אתה טועה. רוב החוקרים חושבים שהדאגה לפלסטין היא אלמנט מפתח עבור בן לאדן. לא היחיד, אבל מרכזי".

ואם אתה מנטרל את היחסים המיוחדים ואת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אז הערבים והאמריקאים יחיו בשלום ובשלווה לנצח?

"לא. אין פתרון קסם. אבל זה בוודאי היה מקל, וזה בוודאי באינטרס האמריקאי. אולי היום זה נמצא על המבער האחורי בגלל האביב הערבי, אבל מדינות ערב עדיין קשובות לדעתו של הרחוב הערבי והתמיכה של אמריקה בישראל מקשה עלינו לזכות במידת שיתוף הפעולה שבה היינו רוצים. כך גם טענו שני המפקדים האחרונים של פיקוד המרכז האמריקאי CENTCOM בעדויות בפני הקונגרס. לכן חשבנו שצריך להבין את הסיבות ליחסים יוצאי הדופן האלה, המשונים אפילו, שכל כך מנוגדים לאינטרס שלנו. חשבנו שצריך לפצח את החידה".

אם לא אנחנו אז מי

המסע של וולט ומירשהיימר לפיצוח "החידה" החל בשנת 2002, כשהירחון "אטלנטיק" פנה לוולט, אז הדיקן האקדמי של בית הספר על שם קנדי בהרווארד, ולמירשהיימר, אז מנהל התוכנית למדיניות ביטחון בינלאומית באוניברסיטת שיקגו, בהצעה שיחקרו את הסוגיה הרגישה. "אחרי אירועי 11 בספטמבר", אומר וולט, "כולם חשו שמשהו לא בסדר ביחסיה של ארצות הברית עם החלק הזה של העולם, אבל איש לא דיבר על כך בפומבי". ובכל זאת, אלמלא הפנייה של "אטלנטיק", כלל לא בטוח שהיה נדרש לנושא: "זה לא שהדבר הזה ישב לי בראש במשך 20 שנה או שאמרתי לעצמי שכשאגיע לגיל 50 אכתוב משהו נועז. אבל עצם העיסוק בנושא עורר את המוטיבציה לשבור את הטאבו על עניין כל כך חשוב".

אחרי כמעט שלוש שנים של עבודה צמודה עם עורכי "אטלנטיק", המגזין הודיע לשניים שהוא מוותר על הפרסום: עורכי "אטלנטיק" אולי צפו מראש את הסערה שאכן התעוררה שנה מאוחר יותר, במרץ 2006, כשהמחקר של וולט ומירשהיימר פורסם במקביל באתר של הרווארד וב"לונדון רוויו אוף בוקס". הסופה הפכה להוריקן אחרי שהוצאת הספרים המכובדת פאראר, שטראוס וז'ירו הוציאה לאור את הספר המלא בקיץ 2007: התגובה החריפה והנזעמת של הממסד היהודי, ושל סנאטורים, חברי קונגרס, אקדמאים ועיתונאים רבים איששה, לפחות בעיני וולט, מירשהיימר ואוהדיהם, את מה שטענו מלכתחילה.

וולט ומירשהיימר לא היו דמוית מוכרות בזירה הישראלית־אמריקאית, אבל שניהם נחשבו לאקדמאים בעלי שם עולמי בצמרת האסכולה הניאו־ריאליסטית של יחסים בינלאומיים, שבעיקרון מתעלמת, כמה אירוני, מהשפעת הפוליטיקה הפנימית על מהלכיהן של מדינות. וולט, שלימד באוניברסיטאות יוקרתיות כמו ברקלי, שיקגו ופרינסטון לפני שהגיע להרווארד, הוא אבי תיאוריית "מאזן האיומים" ששיכללה את המושג "מאזן הכוחות", וקבעה שמדינות כורתות בריתות על פי האיומים שהן חשות ממדינות אחרות. מירשהיימר נחשב לממציא המושג "ריאליזם אופנסיבי", שמתייחס למדינות כשואפות למקסם את עוצמתן ככל שניתן. שניהם השתייכו לליגה העליונה של מקצוע היחסים הבינלאומיים, ולפחות עד לפרסום הספר, לדבריהם היה משקל רב.

"הרגשנו שאנו במעמד מיוחד שמאפשר לנו לגעת בנושא הרגיש הזה. שנינו אקדמאים משעממים, במיינסטרים של המקצוע. לא היה כל כך קל לבטל את דעתנו. אנחנו לא נחשבים לעוכרי ישראל כמו נועם חומסקי או נורמן פינקלשטיין. אנחנו לא נשואים לפלסטיניות ולא קיבלנו כסף סעודי. היתה לנו אמינות שנבעה בין היתר מהעובדה שלא היה לנו מה להרוויח מכל העיסוק בנושא. אמרנו לעצמנו שאם אנחנו, שיש לנו קביעות באוניברסיטאות שלנו, לא נעשה את זה – אז מי יעשה?"

בתוך זמן קצר הפכו השניים לגיבורי היום בעיני מבקריה של ישראל, בארצות הברית ובעולם, החל מאלה שרק מתנגדים למדיניותה בשטחים עד לאלה שמשוכנעים שהפרוטוקולים של זקני ציון הם אמת לאמיתה. מן העבר השני, וולט ומירשהיימר הפכו במהירות הבזק לשם נרדף לעוכרי ישראל, חברים בכירים במסדר האי־כבוד של אנטישמים לדורותיהם. "מדובר בזבל אנטי־ציוני ואנטישמי", אמר אז חבר הקונגרס הדמוקרטי אליוט אנגל. "לאור מה שקרה בשואה, זה מקומם שאנשים בכלל מסוגלים לכתוב כאלה דברים".

עיתוי הפרסום של הספר תרם להצלחתו, אך גם לתגובה החריפה כלפיו. בסוף שנת 2007 הציבור האמריקאי כבר מזמן קלט שממשל הנשיא בוש רימה אותו, במזיד או בשוגג, בקשר לנשק להשמדה המונית שאמור היה להימצא בידיו של סדאם חוסיין. הולכת השולל הזאת עלתה בחייהם של כ–4,000 חיילים אמריקאים, בפציעתם של יותר מ–22 אלף, בהריגתם של מאות אלפי עיראקים, בהסתבכותה של אמריקה במלחמה מתמשכת, בהוצאה כספית של טריליוני דולרים שעתידה לתרום למיטוטה של הכלכלה האמריקאית ובהפיכתה של ארצות הברית לאומה השנואה ביותר בעולם.

חיילים אמריקאים בעיראק ב–2007. "בלי הלובי המלחמה לא היתה פורצת"

חיילים אמריקאים בעיראק ב–2007. "בלי הלובי המלחמה לא היתה פורצת". צילום: איי.פי

ואז, כמו בחלום בלהות, באים שני האדונים המכובדים וולט ומירשהיימר ומפילים את התיק הכבד מנשוא הזה על כתפיהם של ישראל והיהודים. אוסמה בן לאדן חירב את מגדלי התאומים בגלל יחסיה של אמריקה עם ישראל, פחות או יותר, וג'ורג' בוש חירב את אמריקה בגלל כוחו והשפעתו של הלובי שמטפח את היחסים האלה. מדובר בגרסה מודרנית של עלילת הדם הקלאסית, קבע עמיתו של וולט מהרווארד, פרופ' אלן דרשוביץ, וזוהי רק ההתחלה.

"המחברים עושים את מה שאנטישמים תמיד עושים", כתב וולטר ראסל מיד, באחת הביקורות היותר מתונות על הספר. "הם מגזימים בכוחם של היהודים. התמונה שהם מציירים מחזקת כמה מהסטריאוטיפים המכוערים ביותר של השיח האנטישמי. התמנון הציוני שהם מציירים – הדוחף למלחמה בעיראק, מתפעל את שתי המפלגות הגדולות, מעצב את התקשורת ומעניש את המיעוט של הפרופסורים והפוליטיקאים שמעזים לומר את האמת – לעוס לעייפה".

העיתונאי ג'פרי גולדברג כינה את הטקסט של וולט ומירשהיימר "שקרי וממאיר"; מייקל גרסון כתב ב"וושינגטון פוסט" שמדובר ב"זבל מסוכן"; פרופ' אליוט כהן מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס קבע שמדובר בספר אנטישמי מובהק. מנכ"ל הליגה נגד השמצה אייב פוקסמן חיבר ספר שלם "השקרים הקטלניים ביותר" כדי להזים את דבריהם של וולט ומירשהיימר. אפילו אותם חומסקי ופינקלשטיין אמרו שוולט ומירשהיימר מגזימים.

חומסקי טעה

וולט מבטל במחי יד את שלל דברי הביקורת הבוטים שהכנתי מראש ושאני טורח להקריא בפניו עכשיו, כמו שמגרשים זבוב טורדני. על חומסקי הוא אומר: "הוא טועה בעניין הזה, כמו שהוא טועה בהרבה דברים אחרים. הוא חושב שמדיניות החוץ האמריקאית מונעת על ידי חברות ענק והקומפלקס הצבאי־תעשייתי, אבל אם זה היה תלוי בגורמים הללו, אני מניח שהיו לנו יחסים שונים לגמרי במזרח התיכון".

וולט מתקשה להסתיר את הבוז שהוא רוחש לרוב מבקריו: או שהם לא הבינו או שהם מעוותים בכוונה. בניגוד לקבלת הפנים הסבירה לה זכה הספר באירופה ואפילו בישראל, הוא אומר, "בארצות הברית אנשים מאשימים אותנו בדברים שמעולם לא כתבנו, או שהם בכלל הפוכים. אנשים טוענים כלפינו שאנו מאמינים באיזה קשר מסתורי של יהודים, אבל כל מה שאנחנו טוענים זה שכך בנויה השיטה האמריקאית: היא מעניקה כוח אדיר לקבוצות לחץ מכל הסוגים".

"אתן לך כמה דוגמאות: אמריקה מקיימת אמברגו על קובה מאז המהפכה ב–1961. כולם מבינים שמדובר בכישלון מוחלט ובבדיחה, אבל האמברגו נמשך. למה? כי הציבור האמריקאי תומך בכך? מה פתאום. זה בגלל שיש כאן קהילה מאורגנת של קובנים אמריקאים שמסורה לנושא, בעוד שלרוב האמריקאים בכלל לא אכפת. הלאה: מדוע אין לנו חוקי פיקוח על הנשק, גם אחרי כל כך הרבה אירועים של ירי המוני ואסונות אחרים? כי יש לובי מאורגן ורב עוצמה שמתנגד לכך. עוד דוגמה: בכל שנה הקונגרס מאשר חוק סובסידיות חקלאי. כולם יודעים שזו איננה מדיניות טובה, ובכל זאת זה עובר. למה? כי יש קבוצה של סנאטורים ונבחרים שמייצגים מדינות חקלאיות שמשיגים את מבוקשם בתמורה לכך שהם מסייעים לחבריהם ממדינות אחרות בנושאים אחרים. המגזר הפיננסי? למה כל כך קשה לעשות כאן רגולציה של מערכת הבנקאות, במיוחד אחרי המפולת של 2008? זה יותר חשוב מהרבה בעיות במזרח התיכון. והסיבה היא שיש מוסדות פיננסיים שתורמים סכומים אדירים למועמדים ושמחוברים היטב למערכת הפוליטית. גם הלובי היהודי שואב את כוחו ממבנה המערכת הפוליטית באמריקה ומהעובדה שקבוצות לחץ יכולות לצבור כוח לא פרופורציונלי, במיוחד כשאף אחד לא עומד מולם. אולי אם היתה קבוצה ערבית־אמריקאית פעילה ומאורגנת הדברים היו נראים אחרת, אבל אין".

אולי האמריקאים פשוט אוהדים את ישראל? אולי הם ממקמים את ישראל בתוך ים של מדינות ערביות ומוסלמיות עוינות? בספר כתבתם שהאהדה לישראל תלך ותפחת: זה היה לפני שבע שנים, והאהדה לישראל לא השתנתה במאומה.

"לאמריקאים יש באופן כללי יחס אוהד לישראל, אבל זה לא באמת מעניין אותם. אין ספק שגם לנו צומחים יתרונות מהיחסים עם ישראל, למשל בתחום המודיעין, אבל אנחנו נוטים להפריז בערכן. כשהיו לנו בעיות גדולות באזור, כמו במלחמה המפרץ הראשונה, ישראל לא יכלה לסייע".

אבל אתה מבין שיש הבדל בין כל קבוצות הלחץ שהזכרת לבין הוצאתה של ארצות הברית למלחמה לא פופולרית בעיראק? אינך חושב שהניאו־שמרנים בממשל של בוש רצו להילחם בסדאם גם בלי קשר ללובי היהודי?

"הבהרנו היטב שאיננו מייחסים לאייפא"ק או לניאו־שמרנים אחריות בלעדית למלחמה בעיראק, ואמרנו שהנשיא בוש וסגן הנשיא צ'ייני מילאו תפקיד קריטי. ככלות הכל, הניאו־שמרנים החלו לדחוף למלחמה נגד סדאם כבר בשנות ה–80, אבל הם לא הצליחו לשכנע לא את קלינטון וגם לא את בוש, עד לאחר 11 בספטמבר 2001. נדרשה סערה מושלמת של נסיבות, ללא ספק. אבל ברגע שמתחיל ברצינות הקמפיין בעד המלחמה ב–2002–2003, והלובי מצטרף, המצב משתנה לגמרי. נכון שהממשלה הישראלית היתה בתחילה אמביוולנטית, כי היא דאגה יותר מהאיראנים, אבל אחרי שבוש אמר קודם ניקח את בגדד, ואחרי זה נטפל בטהרן, הישראלים הצטרפו".

נתניהו בוועידת אייפא"ק. "אף נשיא אמריקאי לא ניסה ברצינות לעצור את ההתנחלויות"

נתניהו בוועידת אייפא"ק. "אף נשיא אמריקאי לא ניסה ברצינות לעצור את ההתנחלויות". צילום: איי.פי

אז בשם מי הלובי פעל עד אז, לשיטתך? הלובי דחף למלחמה בלי גיבוי של ממשלת ישראל? הם ששו אלי קרב יותר מישראל?

"באביב 2002 נתניהו מגיע לוושינגטון ומעיד בפני הקונגרס על הצורך לפגוע בסדאם. שמעון פרס ואהוד ברק מפרסמים מאמרים בזכות התקיפה".

נניח, למרות שנתניהו לא היה אז בשלטון. אבל אחרי כל זה היתה הפגישה שאריאל שרון הזהיר את בוש מפני הסתבכות בעיראק. פרט לכך, הרי לא היתה מדיניות חד־משמעית של ישראל לדחוף את ארצות הברית למלחמה והלובי איננו פועל על דעת עצמו בדברים האלה. זה נשמע לא אמין.

"לא הצלחתי למצוא אישוש לטענה הזאת על שרון, שעלתה רק לאחרונה, אבל תיעדנו היטב את העובדה שאייפא"ק דחף באופן שקט למלחמה. המנכ"ל שלהם, הווארד קור, התגאה בכך. ועידת הנשיאים פירסמה הודעת תמיכה במהלך מול סדאם. וגם אם נניח שבוש כבר החליט – הוא צריך תמיכה של הקונגרס, לא? עכשיו תאר לך מה היה קורה אם הארגונים היהודיים האלה היו שומרים על ניטרליות או שחס וחלילה היו מביעים התנגדות".

מה היה קורה? היתה פורצת בדיוק אותה מלחמה.

"אני לא בטוח".

לא להיות בטוח זה דבר אחד ולכתוב ספר של 350 עמודים זה דבר אחר לגמרי.

"אני רואה שאני צריך לדפוק לך את הדבר הזה לתוך הראש: אנחנו איננו טוענים שהלובי הישראלי אחראי בלעדית למלחמה. אנחנו כן טוענים שבלעדיו היא לא היתה פורצת. בלי ה–11 בספטמבר ובלי מה שנראה אז כהצלחה הפנומנלית של הצבא האמריקאי באפגניסטן, המלחמה לא היתה פורצת. בוש וצ'ייני ורמספלד הסיקו מאפגניסטן שיש לנו צבא קסם שמסוגל לעשות דברים מופלאים בלי סיכונים גדולים מדי. זה הקשה מאוד על מתנגדי המלחמה לבקר אותה בצורה רצינית".

נו, אז אתה מדבר על ממשלה מאוד לוחמנית, שמושפעת מהמלחמה באפגניסטן, שנוטה לסגור דברים בכוח, שיש לה חשבון עם סדאם חוסיין, שמאמינה שיש לו נשק להשמדה המונית, שמונעת מתחושת נקם לאחר 11 בספטמבר. זה לא נשמע כאילו בוש וצ'ייני היו זקוקים לעידוד.

"אבל זה לא משונה בעיניך שאחרי 11 בספטמבר 2001, אחרי אפגניסטן, אנחנו תוקפים דווקא בעיראק? ארבעה ימים אחרי המתקפה על מגדלי התאומים, פול וולפוביץ כבר אמר שצריך לתקוף בעיראק".

וולפוביץ היה סגן שר ההגנה בממשל של בוש. מה זה קשור ללובי?

"וולפוביץ הוא חלק מהלובי הישראלי, כפי שהיה כל חייו. אחר כך הצטרפו אליו כל הארגונים".

אתה מסיר את כל האחריות מאחד הממשלים הכי נציים שהיו אי פעם באמריקה. מה הם, טמבלים? חומר ביד היוצר של הלובי הישראלי? זה לא נשמע לך מופרך?

"טוב, אם קראת את הספר ולא השתכנעת, אז לא שיכנעתי אותך. ואתה מבזבז את כל הזמן שלנו על נושא אחד בלבד".

בוש. חירב את אמריקה בגלל הלובי

בוש. חירב את אמריקה בגלל הלובי. צילום: רויטרס

הישראלים כבר ניצחו

אז עברנו לעניין הפלסטיני. וולט מנסה לשמור על איזון, לכאורה, ואומר ש"שני הצדדים עשו דברים בלי קבילים, מעוררי סלידה, ווטאבר". אבל זה לא הרושם שמתקבל מהספר, שמתנהל פחות או יותר בשיטת "ערבס גוד, איזראל באד": שם אין כמעט חמאס, בקושי טרור פלסטיני ורק קמצוץ של אחריות פלסטינית לכך שאין הסדר. מה שיש זו חזרה אינסופית על מדיניותה הרעה של ישראל וטרוניה על כך שאמריקה לא הצליחה לשנות אותה.

"מאז הנשיא ג'ונסון", אומר וולט, "כל הנשיאים האמריקאים אמרו שההתנחלויות הן לא חוקיות או לפחות שהן דבר מאוד לא טוב, ושעליהן להיפסק. בפועל, אף נשיא אמריקאי עוד לא ניסה ברצינות לעצור את ההתנחלויות. זה לא משונה שהמדינה הכי חזקה בעולם מתעסקת עם בעלת ברית, בעלת ברית די קטנה למען האמת, אך לעולם אינה לוחצת כדי שתפסיק לעשות את מה שאמריקה רוצה שהיא תפסיק לעשות?"

וולט סבור שכשהיסטוריונים יסתכלו אחורה בעתיד הם יראו בתקופת הסכמי אוסלו וממשל קלינטון "הזדמנות גדולה שהוחמצה". הוא מצהיר שישראל כבר ניצחה בסכסוך שלה עם הפלסטינים, אבל לא נראה שהוא אומר את זה כמחמאה. "כשהפלסטינים הכירו בזכות קיומה של ישראל, הם למעשה הודו בניצחונה. אבל ישראל לא קיימה את מצוותו של ווינסטון צ'רצ'יל לרוחב לב בשעת ניצחון, ולכן היא הציעה להם רק מין מדינונת קטנה כזו, שאותה הם אינם מסוגלים למכור לדעת הקהל הפלסטינית".

אני אומר לוולט שמהספר אפשר לקבל את הרושם שהפלסטינים בכלל לא אחראים לכישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד בשנת 2000, אז הוא מחלק לי את האחריות כדלקמן: 40% ישראל, 40% ארצות הברית, 20% פלסטינים. "הם הצד החלש, ולהם אין הרבה על מה לוותר", הוא אומר. כשאני מעיר לו שהיו כבר בהיסטוריה צדדים חלשים שלא ביצעו פיגועי התאבדות נגד אזרחים, הוא משיב, בטון של מי שעוקרים לו שן: "אין ספק שהפלסטינים עשו טעויות ואף ביצעו פשעים, אבל צריך לזכור את הקונטקסט – שגם ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה".

לוולט דעות נחרצות על הסיבות לטרור שבוודאי יצרמו לאוזן ישראלית. כשאתה אומר ש"צריך לזכור את הקונטקסט" של הפיגועים הפלסטיניים, אני אומר לו, או שהרעה ביחסים בין ישראל לארצות הברית תפחית את המוטיבציה של האיסלאם הקיצוני לבצע פיגועי טרור נגד אמריקה, זה נשמע כאילו אתה גם מצדיק את הטרור וגם נכנע לו.

"מה פתאום", הוא משיב. "הרג אזרחים תמימים זה תמיד דבר רע. הנקודה היא להבין מדוע הדבר קורה. אם יש תופעה שאתה רוצה לעצור, אתה חייב קודם כל להבין מה מניע אותה. אם יש טרור בגלל שיש לנו עשרת אלפים חיילים בסעודיה, למשל, אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו באמת זקוקים לחיילים הללו, אם אנחנו חייבים לשלם בטרור המופעל כלפינו או שאולי יש דברים יותר קונסטרוקטיביים שאפשר לעשות עם החיילים האלה. באותה המידה, אם אנשים מבצעים פעולות טרור משום שהם משוכנעים שארצות הברית תומכת בישראל שעושה דברים נוראים לפלסטינים, אז אנחנו צריכים לבדוק מה זה אומר לגבי המדיניות שלנו. זה לא נקרא להצדיק את הטרור, רק להגדיר את סיבותיו ומניעיו".

אולי נעבור לאיראן, אני מציע. וולט, שבשנת 2010 שיבח את לוב תחת שלטון קדאפי ושב–2013 התנגד לפעולת תגמול נגד סוריה בשל השימוש שעשתה בנשק כימי, הוא גם מבקר חריף של מה שמתואר על ידו כניסיון אמריקאי "להכניע" את איראן ולעשות לה דמוניזציה. ב–2011 הוא אף טען שהידיעות על תוכנית איראנית לרצוח את השגריר הסעודי בוושינגטון היא בכלל מזימה אמריקאית שנועדה להושיב את איראן על ספסל הנאשמים. איראן, הוא טוען בתוקף, איננה מהווה כל סכנה לביטחונה של ארצות הברית, וגם האיום שלה כלפי ישראל מנופח ומוגזם.

בספר אתה משווה בין האיראנים לבין הסובייטים במלחמה הקרה. אבל בישראל משוכנעים שהממשל בטהרן איננו רציונלי כפי שהיה המשטר במוסקבה, וקשה להבין על סמך מה אתה מבטל את חששותיה.

"אני חושב שגם בישראל וגם בארצות הברית מגזימים בסכנה הנשקפת מאיראן גרעינית. שלא תבין לא נכון: אני חושב שעדיף שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. אבל צריך לזכור שכל מדינה שהשיגה בעבר נשק גרעיני עוררה חרדה גדולה. כשרוסיה השיגה נשק גרעיני, חשבנו שזה יהיה איום ונורא. כשסין השיגה נשק גרעיני, אנשים דיברו על כך שמאו טסה טונג היה רוצח המונים, אדם ללא כל יחס לערך החיים שכתב דברים מבהילים על איך תיראה מלחמה גרעינית. אז הוא השיג נשק גרעיני, והשמים לא נפלו. אינני רואה כל ראיה לכך שלמשטר האיראני יש יצר התאבדות. אינני רואה כל ראיה לכך שאם היה להם נשק גרעיני הם היו משתמשים בו נגד ישראל, כי הדבר היה מהווה התאבדות לאומית, שלא לדבר על המקומות הקדושים לאיסלאם שייתכן שיושמדו".

יכול להיות שהיית חש אחרת אילו היית חי בישראל בתחילת העשור הקודם, כשבכל שבועיים־שלושה מחבל מתאבד הרג עשרות בני אדם ברחובות ערי ישראל?

"אין ספק שהייתי חש אחרת, אבל אחד הדברים שעבורם משלמים לי משכורת זה לקחת צעד אחורה ולשאול: האם זה באמת אומר משהו לגבי התנהגותם של מנהיגי איראן? הם אולי ישלחו חיילים להתאבד, כפי שעשו במלחמת איראן־עיראק, אבל זה לא אומר שיעשו דבר שיסכן את עצם שלטונם. ישראלים ואמריקאים מסכימים עכשיו שהנשק הגרעיני של איראן מהווה בעיה, הם אינם מסכימים לגבי השימוש בכוח צבאי כדי לפתור אותה. הנה דוגמה מצוינת לנקודה שאנו מעלים בספר, דהיינו שהלובי הישראלי איננו שולט בכל. הלובי דוחף בעקביות ובעקשנות לפעולה צבאית אבל הוא לא שיכנע את בוש וגם לא את אובמה וגם לא הצליח לחוקק סנקציות נוספות בסנאט בעקבות הסכם הביניים הגרעיני, כי ממשל אובמה התנגד. זו דוגמה מצוינת למגבלות כוחו של הלובי".

אולי זו דוגמה מצוינת לכך שהלובי איננו מסוגל לשכנע ממשל לנקוט מדיניות שהוא איננו חפץ בה מלכתחילה.

"זה פשטני מדי. צריך לבחון את כוחו של הלובי לא רק במה שהוא מחולל, אלא גם במה שהוא מונע, בדרכי הפעולה שהוא מצליח להוריד מסדר היום. גם עכשיו, הקונגרס כובל את ידיו של אובמה במידה מסוימת בעניין איראן, כך שלא הייתי אומר שללובי אין השפעה. צריכים לקרות כל מיני דברים כדי שאמריקה תצא למלחמה, והדברים האלה אינם קיימים היום, כפי שהיו בשנת 2002 כלפי עיראק. הניסיון שלנו בעיראק ובאפגניסטן הפך את הוצאתה של ארצות הברית למלחמה למשימה קשה מאוד".

אובמה. "אני בספק אם הוא רואה בי מנטור"

אובמה. "אני בספק אם הוא רואה בי מנטור". צילום: איי.אף.פי

פוטין מודאג בצדק

וולט צוחק כשאני מזכיר מאמר שהתפרסם לאחרונה, שבו הוא מוזכר כהשראה העיקרית של אובמה, כפי שהדיפלומט והתיאורטיקן ג'ורג' קנאן, אבי "תורת הבלימה", היה בתחילת עידן המלחמה הקרה. "זה משעשע וזה מחמיא", הוא אומר, "אבל אני לא מכיר את אובמה ואני בספק אם הוא רואה בי מנטור. אולי חלק מהאנשים סביבו, איני יודע, קראו את הספר שלי".

בתור מי שמטיף לסיום היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית, אפשר לומר שאובמה איכזב אותך?

"כן, אבל אני חושב שהוא איכזב בעיקר את עצמו. אובמה אמר עם כניסתו לתפקיד שמטרתו להשיג פתרון של שתי מדינות, יחד עם הנסיגה מעיראק. הוא רצה לצמצם את כמות תשומת הלב שהממשל מקדיש למזרח התיכון. אבל הוא נכשל לגמרי: הוא לא קידם הקמת שתי מדינות וגם תוצאות הנסיגה מעיראק בוודאי אינן משמחות אותו. אחר כך הגיע האביב הערבי, והמזרח התיכון שוב גזל מאובמה כמויות אדירות של זמן ותשומת לב".

"אי אפשר להכחיש שהיה חיכוך לא שגרתי בין ישראל לארצות הברית בתקופתו של אובמה", אומר וולט, בנימה של הערכה, "אבל אני חושב שהממשל לא הקדיש מספיק מחשבה לגיבוש אסטרטגיה כוללת. אם מסתכלים אחורה על שנת 2009, כשאובמה נסע לנאום בקהיר והחל להפעיל לחץ על נתניהו – אינני חושב שהממשל שאל את עצמו מה יעשה אם נתניהו יתבצר בעמדתו ויגיד 'לא' – שזה בדיוק מה שקרה. לא היתה להם תוכנית אלטרנטיבית, והם התחילו לשלם מחיר פוליטי יקר באמריקה. ואז אובמה החליט שזה לא כל כך חשוב לו, ושזה רק העניין השביעי או השמיני בסדר העדיפויות שלו. אבל אם זה המצב, בשביל מה להתחיל בכלל?

"אני חושב שהאנשים סביבו סבלו מעודף ביטחון עצמי בקשר ליכולתם לכפות על ישראל התנהגות אחרת. יכול להיות שאנשים כמו רם עמנואל הגזימו בהערכת יכולתם להשפיע. מאז תקופת בוש ושמיר יש הנחת יסוד שלראש ממשלה ישראלי חשוב מאוד לשמור על יחסים טובים עם נשיא אמריקאי, אבל גם אם זה היה נכון לפני 20 או 30 שנה, אני לא בטוח שזה נכון היום. עובדה שנתניהו הפך יותר פופולרי ככל שהוא התעמת עם אובמה. המחשבה שאתה יכול פשוט ללחוץ עליו ולהביע אי־נחת, ושהדבר הזה איכשהו יגרום לו לצרות מבית – אני חושב שזו היתה הנחה לא נכונה".

ומה אתה היית עושה, אילו זה היה תלוי בך? "אני חושב שהייתי מתנה את הסיוע בהפסקת הבנייה בהתנחלויות ובהסכמה ישראלית לנהל משא ומתן עם הפלסטינים, לפני שיהיה מאוחר מדי". אבל יכול להיות שאזרחי ישראל מעדיפים ממשלה שלא תסכים לכך? "למדינות אין תמיד את אותם האינטרסים. אם האינטרס שלנו הוא שתי מדינות, וישראל מעדיפה ללכת בדרך אחרת, אז כך יהיה. זכותה של ישראל להחליט כך. אבל גם לאמריקה צריכה להיות זכות לקבל בעצמה את החלטותיה".

אני שואל את וולט על ההתמודדות של אובמה עם המשבר באוקראינה ומשום מה אינני מופתע כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי הממשל האמריקאי דווקא. "אני חושב שאנחנו יותר מדי ממוקדים באישיותו של פוטין, ופחות מדי באינטרסים הגיאו־פוליטיים הבסיסיים של רוסיה. אם אתה מנהיג רוסי, ופלשו לשטחך שלוש פעמים ב–200 השנים האחרונות במחיר כבד מנשוא, ואם אתה מביט בברית נאט"ו המתרחבת מזרחה, ואם אתה צופה באמריקה המציבה טילים על אדמת פולין בטענה שהם נועדו להגן מפני טילים בליסטיים של איראן, שאין לה, אז יש לך סיבה טובה להיות מודאג. ואז אם אתה רואה את בוש מציע תוכנית פעולה לגאורגיה ואוקראינה, כפי שהוא עשה ב–2008, אז פתאום יש לך מלחמה בין גאורגיה לרוסיה. לכן קשה להבין מדוע מישהו חשב שפוטין לא יגיב כפי שהוא הגיב בחצי האי קרים".

האם הממשל נאיבי? "אני לא חושב שהבעיה היא נאיביות כמו היעדר מחשבה על האינטרסים הבסיסיים פה. כשהתחילו ההפגנות נגד הנשיא ויקטור ינוקוביץ', מיהרנו לתמוך במפגינים והיינו אטיים מדי להכריז שהאינטרס שלנו לטווח ארוך הוא באוקראינה ניטרלית, שאיננה נתונה למרות המזרח אך גם לא למרות המערב".

האם לדעתך ממשל אובמה מנהל מדיניות חוץ ריאליסטית? "לא הייתי אומר כך לגבי אוקראינה. אבל אם ריאליזם פירושו פרגמטיות, אז הייתי אומר שבמזרח התיכון לפחות הם היו די ריאליים. אין קו אחיד המחבר את תגובותיהם השונות לאביב הערבי: לוב מאוד שונה מבחריין ומצרים היא מקרה בפני עצמו. כתבתי ספר על מהפכות לפני שנים, ואחת הטענות העיקריות שלי היא שכשיש מהפכים חברתיים גדולים, אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח. הרבה אנשים, ואני בכללם, יצאנו עם ביצה מרוחה על הפרצוף בעניין המהפכה במצרים. הופתענו ממהלכיו של הנשיא מורסי, אם כי אני חושב שגם מורסי עצמו הופתע עד כמה תנועת האחים המוסלמים נכשלה. זה מה שקורה כשתנועה שמתנהלת בעיקר במחתרת במשך 70–80 שנה מוצאת עצמה פתאום במצב שהיא צריכה לנהל מדינה".

הישראלים סבורים שהאירועים במזרח התיכון הוכיחו שהם הריאליסטים וכל השאר נאיבים.

"אני הייתי אומר שמלבד הניסיון הנפסד לשלב את הגדה המערבית, וכל הבעיות הדמוגרפיות שזה ייצור, אז הישראלים הם הריאליסטים האולטימטיביים, או לפחות כך הם היו בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, וגם בתנועה הציונית לפני כן. הישראלים אוהבים לומר, ובצדק, שהם חיים בשכונה קשה ושאסור להיות יותר מדי סנטימנטליים: צריך לסגור עסקה עם מי שצריך לסגור עסקה, וצריך להיות אכזרי עם מי שצריך להפגין כלפיו אכזריות. אבל מאז 'הנס' של 1967 השיפוט האסטרטגי של ישראל הולך ומידרדר, לדעתי, ואז אתה מקבל את מלחמת לבנון של 1982 ואת הכיבוש המתמשך בשטחים, שהופך לכאב ראש אחד גדול".

האם המטוטלת האנטי־מלחמתית שהביאה לבחירתו של אובמה ולהתנערות ממעורבות צבאית בחו"ל התחילה לנוע בכיוון השני?

"לפי דעתי ישנה המשכיות בולטת במדיניות החוץ האמריקאית שאחרי סיום המלחמה הקרה, ורק ממשל בוש חרג מכך, לפחות בכהונתו הראשונה, ולא רק בגלל הלובי הישראלי. זאת הפעם היחידה שאמריקה נטלה על עצמה סיכונים כל כך גדולים. קלינטון השתמש בכוח אווירי אך נזהר מאוד שלא להציב חיילים אמריקאים על הקרקע. ואובמה מנהל מדיניות דומה. הוא מוכן לשלוח מעט כוחות לאפגניסטן ולעשות שימוש כבד בכוחות מיוחדים ובמטוסים ללא טייס. אבל הוא לא רוצה שום דבר גדול ושום דבר שעולה הרבה כסף".

ישנה טענה שאובמה מסיג לאחור את שאיפתה של אמריקה להיות מעצמה עיקרית בעולם ומגמד את התייחסותה לעצמה כאומה מיוחדת.

"אני לא מסכים. אובמה כבר הבהיר מספיק פעמים בנאומיו שהוא רוצה שאמריקה תישאר מספר אחת. אבל אי אפשר לצפות שאמריקה תוכל לצאת מעיראק ומאפגניסטן וממשבר פיננסי חסר תקדים בלי שתצטרך לבצע התאמות. כשעושים טעויות גדולות צריך גם לשלם. אבל לאמריקה עדיין יש את הצבא הגדול והיעיל בעולם, ואנו מעורבים בכל מקום, בכל יבשת. אולי למדנו שאנחנו לא כל כך טובים בכיבוש מדינות זרות וניהולן; אף אחד לא טוב בזה".

מפגש עם סתירות

לקראת הסוף, אנחנו חוזרים להתחלה, אבל בטונים רגועים יותר. אני שואל את וולט אם ציפה לתגובות הקשות לספרו, וכיצד אלה שינו את חייו. "ידענו שנעמוד בסופה של ביקורת, כי כך קרה גם לאחרים שאמרו דברים דומים בעבר. אבל אני מודה שהאופי והמהירות של התגובה הפתיעו אותי. לילה אחד הלכתי לישון ובבוקר התעוררתי לעולם אחר לגמרי. לא צפיתי את זה. איך זה השפיע על חיי? אני מניח שזה שינה את מסלולם. אני מעריך שבלתי אפשרי עבורי עכשיו לעבוד עבור הממשל האמריקאי, כי זה יגרור יותר מדי צרות פוליטיות, גם אם זה לא קשור למזרח התיכון. ואני מניח שזה משפיע על הקידום שלי באקדמיה, אם הייתי רוצה להיות דיקן או משהו דומה. אבל זה לא כל כך השפיע על היחסים שלי עם חברים או עם עמיתים באקדמיה, אני מוכרח לומר, ומצד שני זה פתח בפני מערכת שלמה של בני שיח, גם בקהילה היהודית האמריקאית: גיליתי חברים שלא ידעתי עליהם עד שלא כתבתי".

ומה זה עושה לך כשאומרים עליך שאתה שונא את ישראל, או שאתה אנטישמי? "איש איננו נהנה מזה שמכנים אותו אנטישמי, אבל אני יודע שאין בזה אמת ואני מצטער שלאנשים יש דעה מוטעית לגבי. אבל אין מה לעשות. אמרתי את מה שאמרתי ואת הנעשה אין להשיב". והביקורת לא גרמה לך לחשוב פעמיים? "לא. כי לא היו הרבה ביקורות רציניות. רוב ההאשמות חסרות ביסוס ספציפי. הביקורות דקות מאוד בהיגיון או בראיות. אם היינו מתחילים את הכל מהתחלה, אולי היינו משנים כמה דברים, אבל בסך הכל אני עומד מאחורי מה שכתוב בספר".

נפרדנו בקרירות לשלום, עם אנחת רווחה משותפת, אני מניח. פילסתי את דרכי בין עשרות הסטודנטים שגדשו את האולם המרכזי מוקף גרמי המדרגות של בית הספר על שם קנדי, ובהם גם ישראלים בני מזל זוכי המלגה המבוקשת שקרן ווקסנר מעניקה מדי שנה לעובדי ציבור. חשבתי לעצמי שיש סתירה מסוימת בין מה שנתפס בעיני כראייתו השטוחה, הדוגמטית והפרנואידית של וולט לגבי יחסי ישראל־אמריקה לבין מעמדו הרם באקדמיה והעובדה שהוא בכל זאת מלמד בהיכל כה יוקרתי של מדעי המדינה.

וולט צודק כשהוא אומר שהספר שלו ושל מירשהיימר הכשיר במידה רבה את הדיון הציבורי והתקשורתי בארצות הברית בהשפעות המזיקות של הלובי. אין גם ספק שכתוצאה מהספר ואחריתו, הלובי הישראלי – זה שקיים במציאות – נאלץ להנמיך פרופיל ולפעול רחוק יותר מהעין הציבורית. אבל אני מסכים גם עם טענה מרכזית ששבה ועלתה אצל רבים ממבקריו של וולט: יש מקום למחקר רציני שידון בעוצמתו של הלובי ואולי גם בהשפעתו המזיקה, אבל הספר של וולט ומירשהיימר איננו זה.

ברכבת חזרה לניו יורק הרהרתי בפשר העוינות ואפילו התוקפנות שהמפגש עם וולט עורר אצלי. אני הרי סולד מתווית האנטישמיות שמודבקת בסיטונות למבקריה של ישראל, מה עוד שוולט מצהיר שאיננו שונא יהודים ויש לו גם מכרים יהודים שמגבים אותו. נזכרתי לפתע באמי שלי, עליה השלום, שחייתה בצעירותה באזור הסודטים בצ'כוסלובקיה לפני מלחמת העולם השנייה, בעיירה שבה היו יהודים מעטים וגרמנים רבים. בנסיבות האלה, היא היתה אומרת לי, מפתחים מנגנון פנימי שיודע לזהות באופן אוטומטי שני סוגים של אנשים – יהודים ואנטישמים – ללא קשר לאיך שהם נראים ולמה שהם אומרים על עצמם. חבל שהגלאי הגלותי הזה לא עובר בירושה.

 

 

אווה אילוז || איך לבקר את ישראל ולהישאר יהודי?

אווה אילוז || איך לבקר את ישראל ולהישאר יהודי?

"אהבת ישראל" ו"סולידריות לעם היהודי" הן הנחות בסיס שעל כל יהודי המבקש להביע דעה על פעולותיה של ישראל להצטייד בהן. מתי יש בכך משום הומניות בסיסית ומתי מהווה גישה כזאת חסם בדרך להיהפך לעם הוגן ורחום יותר?

בתכתובת מפורסמת בין גרשם שלום לחנה ארנדט, האשים חוקר המיסטיקה היהודית את הפילוסופית כי אין בה די "אהבת ישראל" (מושג דתי שפירושו אהבת העם היהודי). במה אשמה ארנדט שזכתה לעלבון כזה? היא כתבה סדרת מאמרים ל"ניו יורקר", כתב העת האמריקאי לענייני תרבות, על משפט אייכמן, שקובצו ב-63' לספר קצר בשם "אייכמן בירושלים".

במה שהפך לאחר מכן לאחד מדיווחי המשפטים הנודעים ביותר אי פעם, האשימה ארנדט את היהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, היודנראט, בטענה כי ניתן היה להפחית את מספר הנרצחים אלמלא שיתוף הפעולה של אותם מנהיגים יהודים עם דרישות הנאצים. היא המשיכה והאשימה את מדינת ישראל בהפיכת האירוע למשפט ראווה ובהחמצת הקטגוריה המשפטית החדשה שייצג פשעו של אייכמן, ובעיקר, נראה כי הקלה עם אייכמן יתר על המידה כשהניחה לו להיחלץ מההגדרה של "רוע רדיקלי" וראתה במעשיו תוצאה תמימה יחסית של אי היכולת לחשוב בעצמו ולהבין את טיב דבריו ופעולותיו (הביטוי המפורסם שטבעה, “הבנאליות של הרוע", רימז כי הרוע יכול להיות עניין סמוי ומחלחל, הנובע לאו דווקא ממבנה נפש מרושע אלא מכשלים מחשבתיים פרוזאיים יותר, מחוסר היכולת להבין בעצמך מהי פעולה מוסרית ומהרגל למלא פקודות).

איור: יעל בוגן

איור: יעל בוגן.

במילים אחרות, במקום להציג את מה שהיה ניתן לצפות מיהודי בנסיבות כאלה – זעזוע מוחלט ממעשיו של אייכמן, חמלה בלתי מסויגת כלפי היהודים, סולידריות עם מדינת ישראל – ארנדט ניתחה את כל אלה באיזמל קר, חתרה לאמת ולצדק וטרפה את המושגים המוסריים שבהם שפט אותם הציבור עד כה.

דבר זה, טען שלום במכתב שכתב לה ב-23 ביוני 63', הפך את עמדתה האינטלקטואלית של ארנדט לנעדרת אהבת ישראל. וכך כתב: “מדוע, אפוא, משאיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וחרפה – לא כלפי החיבור גופו, אלא כלפי מחברו? במידה שיש לי הסבר כלשהו לפליאה זו הרי זה הסבר שאיני מעז להעלימו דווקא מתוך רגשות הכבוד העמוקים שאני רוחש לך. והסבר זה נוגע לשורש חילוקי הדעות שבינינו. חולק אני קודם כל על קשיחות הלב המתלווה תכופות כמעט בטון של לגלוג מרושע בו את דנה בספרך על עניינים כאלה הנוגעים בציפור הנפש.

"במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי – אהבת ישראל, שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך, חנה יקרה, כאצל משכילים רבים, שמוצאם מן השמאל הגרמני. לדעתי, דיון כגון זה שניסית לערוך בספרך דורש כובד ראש וזהירות יתרה דווקא בגלל הרגשות שמעורר העניין בלב הבריות… על כן חולק אני על הטון – מתוך שטף דיבור ללא־מחשבה – שאת נוקטת בספרך לעתים כה קרובות ושאינו הולם בשום פנים ואופן את חומרת הבעיה שאת דנה בה” (מתוך: "מכתב לחנה ארנדט”, עיתון "דבר", 31.1.64).

תגובתו של שלום נוגעת בלב מה שניתן לכנות בעיית הביקורת היהודית כיום. אף על פי ששלום, כמו ארנדט, תמך ברעיון המדינה הדו־לאומית, כאן הוא הגיב כמו יהודים ציונים אחרים, בתדהמה ובכעס. שלום פירש את האשמתה של ארנדט את היודנראט ואת ישראל כביטוי לריחוק לא הולם, מכעיס ואפילו, במילותיו שלו, כ"רשעות" ו"קשיחות לב" (וקשה למצוא האשמות חמורות מאלה). הטון הוא שמושך את תשומת לבנו אצל אלה שמהם אנו מצפים לאהבה ולמחויבות. הטון של ארנדט, טען שלום, נעדר קירבה אפריורית לעם היהודי, וטון כזה לא הולם נסיבות שבהן הדבר הנכון הוא להימנע מלומר את כל האמת, מפני שיש רגעים שבהם חובת הלב קודמת לאמירת האמת. שלום לא דרש מארנדט צנזורה עצמית, אלא רק את אותו מובן של הלימות שגורם לנו להימנע מלדבר בגנותו של אדם בשעת הלווייתו. בעיצומם של ימי האבל, כנות חסרת פשרות כמוה כלעג.

גרשם שלום

גרשם שלום. צילום: הספרייה הלאומית

ארנדט לא נרתעה ממכתבו של שלום ולא חסכה ממנו את תשובתה: “הצדק עמך – שום 'אהבה' מן הסוג הזה אינה מניעה אותי, וזאת משתי סיבות: מעולם בימי חיי לא 'אהבתי' עם או קולקטיב – לא את העם הגרמני, לא את העם הצרפתי, לא את העם האמריקאי, לא את מעמד הפועלים או כל דבר מן הסוג הזה. אני אכן אוהבת 'רק' את חברי, וסוג האהבה היחיד שאני מכירה ומאמינה בו הוא אהבת בני אדם. שנית, 'אהבת יהודים' זאת נראית בעיני חשודה למדי, משום שאני עצמי יהודייה. איני יכולה לאהוב את עצמי או כל דבר שיודעת אני כי הוא חלק בלתי נפרד ממני עצמי… גדולתו של העם הזה בעבר היתה בכך שהאמין באלוהים, והאמין בו בצורה כזאת שהאמון והאהבה שרחש לו היו גדולים מיראתו מפניו. ועתה מאמין עם זה רק בעצמו? …במובן זה, איני 'אוהבת' את היהודים או 'מאמינה' בהם…” (מתוך: "כתבים יהודיים", עמ' 303, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011, תרגום: איה ברויר). באוזניה של ארנדט נשמעה אהבת היהודים של שלום כקריאה לנרקיסיזם קולקטיבי. כיום אנו יודעים שהיא טעתה בעובדות חשובות רבות ומרכזיות בתזה שלה; אך התיקון של טעויות אלה לא היה משנה את חשדה הבסיסי והעמוק ב"טיבה הלא־רפלקסיבי, החוגג את עצמו, של ההשתייכות לקבוצה" (סטיבן אשהיים). מכאן, שגם אם היו לשלום ולארנדט דעות פוליטיות דומות – הם תמכו ב"ברית שלום" (קבוצה שבשנות ה-20 וה-30 תמכה בדו־קיום ערבי־ישראלי) – הרי כאן נפרדו דרכיהם, בדיוק בשאלת הטון והקירבה.

כדי לרדת לעומק המחלוקת, אפשר להתייחס לוויכוח אחר שניטש בצרפת רק כמה שנים קודם לכן, ושבו עמדתו של אינטלקטואל אחר חוללה אף היא סערה. כשקיבל את פרס נובל בשטוקהולם ב-57', התראיין אלבר קאמי לסטודנט ערבי על עמדותיו בנוגע למלחמת אלג'יריה, ותשובתו המפורסמת היתה: “אנשים מטמינים עכשיו פצצות ברכבות של אלג'יר. אמי עלולה להיות על אחת הרכבות האלה. אם זה צדק, אני מעדיף את אמא שלי" (דצמבר 1957). אמירתו של קאמי חוללה מהומה בקרב החוגים האינטלקטואליים של צרפת. כך התבטא הסופר והעיתונאי נורמן פודהורץ: “כשהוא (קאמי) הכריז שהוא מעדיף את אמו על פני הצדק, הוא בחר למעשה, כפי שהגדיר זאת קונור אובריאן, ב'שבט שלו' בניגוד לאידיאל מופשט של צדק אוניברסלי. קשה לדמיין כפירה גדולה מזו בעקרונות השמאל…” (בביקורת שפירסם ב"The New Criterion", נובמבר 82').

אלבר קאמי

אלבר קאמי . צילום: אי–פי

אכן, מאז משפט דרייפוס, התערבותם של אינטלקטואלים במרחב הציבורי התאפיינה בטענה לאוניברסליות, עמדה שנותרה ללא שינוי לאורך המאה ה-20. פרשן אחר מחדד את הנקודה: “הכרזתו מלאת הלהט (של קאמי) נתפסה על ידי דורות של תיאורטיקנים אנטי קולוניאליסטיים ופוסט קולוניאליסטיים – לרבות אדוארד סעיד ודומיו – כהוכחה לחולשת מחשבתו ולאופיו הרכרוכי של קאמי, ולא זו בלבד, אלא אף להתנשאות קולוניאליסטית על אלג'יריה…” (מתוך המאמר "Stranger in His Own Land" של אנדרו הוסי).

הדוגמה של קאמי כאן, נועדה להוסיף ולחדד את ההבדל בין עמדתו של האינטלקטואל היהודי בן זמננו למה שניתן לכנות עמדת האינטלקטואלים באירופה בעבר. מה שנחשב לתועבה בעיני האינטלקטואל האירופי – להעדיף את טובת קבוצתך ומשפחתך על פני טובת הכלל האוניברסלית – הוא למעשה מה שמצופה דרך קבע מהאינטלקטואל היהודי, ובכך כוונתי לאינטלקטואל ממוצא יהודי המקיים דיאלוג עם קהילתו, ולא לאינטלקטואל יהודי המנותק ממנה. כמובן, אני מודעת היטב למגוון העמדות הקיים בעולם הרוח היהודי, מהציונים ועד לאנטי ציונים, עבור דרך הדתיים־לאומיים והחילונים הליברלים. ולמרות זאת, בתוך המגוון הזה קיימים אילוצים מבניים, כוחות מנוגדים שמשווים ייחוד מסוים לעמדתו של האינטלקטואל היהודי.

בניסיון לבחון עמדה זו, אאמץ את הגדרתו של ז'וליין בנדה לאינטלקטואל. במסה שכתב ב-1927, “בגידת האינטלקטואלים", טען בנדה כי על האינטלקטואלים להתעלות מעל המשחק הפוליטי הרגיל וכי ניתוק מקבוצת הלאום, הדת או התרבות הוא תנאי ליכולתו של האינטלקטואל לשמור על יושרתו המוסרית.

קוד של אהבה

התכחשותה של ארנדט ל"אהבת ישראל" – אהבת העם היהודי – עמוקה עוד יותר מסלידתה מהנרקיסיזם הקולקטיבי: היא מאיימת על מה שארנדט והוגי דעות אחרים לפניה הגדירו כעצם מהותה של החשיבה: דהיינו, חופש המחשבה. באותו מכתב לשלום, אפילו מבלי לנסות להסתיר את תחושת העליונות שלה, טענה: “מה שמפריע לך הוא שטיעוני וגישתי שונים מאלה שהורגלת בהם; במילים אחרות, הצרה היא שאני עצמאית. בכך רצוני לומר, מצד אחד, שאיני שייכת לשום ארגון ושלעולם מדברת אני בשמי שלי, ומצד אחר, שיש לי אמון רב ב-Selbstdenken (מחשבה עצמית) כניסוחו של (גוטהולד אפרים) לסינג, ושאני מאמינה בכך שלא קיימת אידיאולוגיה, שאין דעת קהל ואין 'אמונות' אשר יש בכוחן לשמש לה אי פעם תחליף. יהיו אשר יהיו ההתנגדויות שלך לתוצאות עמדתי זו, לא תהיה מסוגל להבין אותן עד אשר תתפוס באמת כי הן אכן שלי ולא של אף אחד אחר" ("כתבים יהודיים", עמ' 306).

בשביל ארנדט, כמו להוגי דעות אחרים מתקופת ההשכלה, האפשרות לדעת את האמת היתה תלויה באפשרות לחשוב בצורה עצמאית, ללא התערבות של דעות קדומות או מסורת. העצמאות הזאת העניקה לה, זכות קריטית: לא להתייחס למצב ההיסטורי הספציפי של העם היהודי. אם חשיבה אמיתית מוגדרת על ידי עצמאותה, היא חייבת להתעלם מהצרכים של הקהל שלה או קבוצת ההתייחסות שלה. זאת משום שהישארות בשטח הדאגות של הקבוצה מסכנת את יכולתה של אשת הרוח להתייחס אל העולם באופן נטול אינטרסים. ארנדט טבעה ביטוי מפתיע כדי לאפיין את סוג החשיבה הזה: “חשיבה נטולת אינטרסים" – היכולת להתנתק מזהות פרטיקולרית, ולהבין ולשפוט את העולם ממספר נקודות מבט, מחוץ לעצמך.

שלום צדק: ארנדט אימצה את העמדה שהיתה שכיחה ביותר בקרב אינטלקטואלים יהודים אירופאים, שרובם התנגדו ללאומיות ושעבורם אוניברסליות וה–Selbstdenken של לסינג היו מילים נרדפות כמעט: חשיבה עצמאית הובילה לעמדה אוניברסליסטית משום שחשיבה עצמאית מניחה מראש את היכולת לראות ולהבין את האנושות בכללותה ולא לצדד בקבוצה אחת ובנקודת מבטה. לכל קבוצה יש אינטרסים צרים משלה שמקהים את חדותה של "חשיבה נטולת אינטרסים". עוד יותר מהלא־יהודים, היהודים, שתולדותיהם חופפות את תולדות הגזענות, קיימו מערכת יחסים טעונה עם פטריוטיות ולאומיות. יתרה מכך, הרחבתן של הזכויות האוניברסליות היא שאיפשרה ליהודים להשיג שוויון במהירות הרבה ביותר בארצותיהם. “אוניברסליות היא קריאת הקרב של המקופחים…” אמר זיגמונט באומן, “(ו)היהודים היו מקופחים" (מתוך: “Paradox and Passion: Intellectuals Confront The National Question” מאת ג'ואן קוקס, עמ' 1).

ואולם, כפי שתחווה ארנדט על בשרה, אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד אחרי הקמת המדינה היהודית, החלה שאלת הסולידריות הקבוצתית להטריד את האינטלקטואל היהודי בדחיפות חדשה, וזאת בשל שני המאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית של האלף האחרון: השואה והקמת המדינה היהודית. כקהילה מדומיינת, התארגנו היהודים סביב מרכז גיאוגרפי ופוליטי חדש – ישראל – וסביב ציר זמן חדש – זכר השואה, מה שהקשה עוד יותר על האינטלקטואלית היהודייה להחזיק בעמדתה האוניברסליסטית. גם אם היו יהודים שהמשיכו לדגול באוניברסליות, הרי משנות ה-60 ואילך עמדו בפני אותה אוניברסליות שתי דרישות פרטיקולריות במיוחד, של מדינת ישראל ושל זכר השואה, ושתי אלה חידשו ואף חיזקו את "אהבת ישראל". במילותיו של ההיסטוריון פייר בירנבאום: “…היסטוריה ארוכה מגיעה כפי הנראה אל סיומה: זו של המפגש בין היהודים להשכלה, שהולדתה היא תוצאה ישירה של דרך המחשבה האוניברסליסטית" ("Geography of Hope: Exile, The Enlightenment, Disassimilation", Stanford University Press).

חנה ארנדט

חנה ארנדט . צילום: אי–פי

סירובה של ארנדט להיענות לצורכי קבוצתה והזעם שעוררו עמדותיה הם רק תקרית אחת מני רבות ברשימה ארוכה של תגובות עוינות לביקורת מהקהילה היהודית המאורגנת (ביקורת מוגדרת כאן כהטלת ספק שיטתית באמונות, פוליטיקה ומיתולוגיה של קבוצה). למעשה, ב-30 השנים האחרונות אחד התחביבים החביבים על נציגים רבים של קהילות יהודיות ברחבי העולם הוא לחשוף את "האנטי ציונות" או האנטישמיות הנסתרות בתוך הביקורת. איני טוענת כי חלק מהביקורות אינן אנטישמיות. אני רק מציינת כאן שחשדנות כלפי ביקורת הפכה להיות ז'אנר אינטלקטואלי בפני עצמו של העולם היהודי. בהנחה שרבים מחברי אותה קהילה יהודית אינם דתיים מחמירים (ובכך הם שונים מהמוסלמים המוציאים פתוות, פסקי הלכה, נגד האינטלקטואלים שלהם), הדבר מעלה תמיהה: מהו המנגנון המסביר את העובדה שקהילות יהודיות המורכבות, ככלות הכל, מדתיים מתונים, החלו להסתייג עד כדי כך ממה שמאפיין את מלאכתם השגורה של האינטלקטואלים עוד מימי סוקרטס, דהיינו, הביקורת והטלת הספק בהנחות קבוצתם בשם הנחות אוניברסליות? מדוע הפכה הביקורת על ישראל או על קהילות יהודיות למשימה קשה כל כך, גם כשישראל עצמה מעורבת ב"מצעדי איוולת" בוטים? כעסו של שלום נותן לנו רמז: כדי להיות קבילה, נדרשת הביקורת (על ישראל או יהודים) לסמן קוד של "אהבה" וסולידריות.

הפוליטיקה של ההזדהות

בקרב הסוציולוגים, סולידריות נחשבת לתכונה שגורה של כל קבוצה, והיא מתקיימת בטקסים הרבים שבאמצעותם אנשים פועלים כחברים בקבוצה, ותהא קבוצה זו שבט, מדינה גדולה או אוניברסיטה (חגים רשמיים, המנונים, מאכלים או סגנון לבוש ייחודיים – כל אלה מציינים חברות בקבוצה וסולידריות). “אהבת ישראל" היא צורה של סולידריות, אך היא שונה ממנה במעט מפני שיש בה ציווי שיטתי ומפורש לאהוב את קבוצתך. רבי עקיבא הפך את הציווי לאהוב את רעך לכלל, ופרשניו (חז"ל) פירשו את הכלל הזה כמצווה לאהוב את רעך הקרוב, היהודי. פרשנות זו התמסדה במאה ה-12 במשנה תורה של הרמב"ם. הבדל נוסף בין סולידריות ל"אהבת ישראל" הוא: ההקשר ההיסטורי של הציווי של רבי עקיבא היה חורבן בית המקדש והמאבק שהתחולל בין פלגים יהודיים שונים, רדיפות היהודים, הגלות השנייה ועליית הנצרות.

במובן זה, “אהבת ישראל" היתה יותר מסולידריות. היא היתה ניסיון מודע להתגבר על המחלוקות באמצעות הציווי לאהוב ישות מטאפיזית, חוצת־גבולות היסטוריים וגיאוגרפיים ושמה העם היהודי. “אהבת ישראל" היתה אם כן צורה של היפר־סולידריות, ציווי מוסרי שהזמין את הפרט לאהוב את קבוצתו באופן מודע ואקטיבי, ולהגן עליה ממחלוקות פנימיות הרסניות ומפני איומים חיצוניים.

ערכים תרבותיים יכולים להיות מונצחים כשהם מתמסדים ומשוכפלים בארגונים. כשהם מתמסדים, הופכים ערכים אלה גם לדרכים לייצר רגשות (חשבו למשל על "אהבת הארץ" כמושג מופשט עד שהיא מקבלת ביטוי ממוסד בפרקטיקות מוחשיות). בניגוד לחשיבה המקובלת, אני טוענת כי הציווי של "אהבת ישראל" התחזק בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות שלושה מוסדות מרכזיים: מבנה הפוליטיקה האמריקאית; הנצחת זכר השואה; והציונות.

* מה שנהוג לכנות "הלובי הישראלי" – ללא ספק השדולה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית לצד NRA (איגוד הרובאים הארצי) – היה תוצאת המפגש בין הערך התרבותי רב העוצמה של "אהבת ישראל" עם שתי תכונות מוסדיות מרכזיות של החברה האמריקאית: העובדה שהפוליטיקה האמריקאית מאורגנת בקבוצות אינטרס והעובדה שמהגרים בני מיעוטים יכולים להוסיף את האזרחות למוצאם באופן לגיטימי, בעזרת מקף (אפרו־אמריקאי וכו') – שני תנאים שאינם קיימים בצרפת, למשל.

הלובי הישראלי התחיל להפעיל את כוחו על הפוליטיקה האמריקאית בתקופת ממשל טרומן, ולמעשה הלך והתחזק עם הממשלים שבאו אחריו, מחזק בכל מקום את הרעיון כי היהודים האמריקאים חולקים קשר טבעי של סולידריות עם ישראל ויוצר פוליטיקה רבת עוצמה של סולידריות באמצעות ארגון כמו איפא"ק ושלל ארגונים נוספים (לדוגמה, תוכנית לימודים חד שנתית של חילופי סטודנטים עם אוניברסיטאות ישראליות, משלחות של ארגון Birth Right, תגלית, ארגון הדסה, ארגון הלל בקמפוסים אמריקאיים ועוד רבים אחרים). ספרם של ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, “הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארצות הברית", שספג גינוי נרחב, חשף את מה שהם רואים כהשפעות מזיקות של לובי כזה על האינטרסים האמריקאיים בעולם.

טענתי כאן שונה: הלובי הישראלי מיסד את "אהבת ישראל" במרחב הפוליטי האמריקאי. מרגע שהתמסדה, היא הפכה להנחה רבת עוצמה, סמויה ומובלעת של הפוליטיקה היהודית־אמריקאית המאורגנת. את עמדתם של וולט ומירשהיימר ב"לונדון רוויו אוף בוקס" (מרץ 2006) מסכמים הכותבים באופן חד וברור כשהם מצטטים פעיל באחד מהארגונים היהודיים המרכזיים: “אצלנו (היהודים) נהוג לומר: 'זאת המדיניות שלנו בסוגיה מסוימת, אך עלינו לבדוק מה חושבים הישראלים'. אנחנו כקהילה עושים זאת כל הזמן". ואכן, כפי שמדווחים וולט ומירשהיימר במחצית 2003, כשאדגר ברונפמן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, שלח לנשיא ג'ורג' בוש מכתב והפציר בו להתערב בפרויקט הישראלי של בניית גדר ההפרדה, נתפס צעד זה כ"מגונה" בעיני חברי הקהילה היהודית. רבים סבורים כי תפקידו היחיד של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא לשדל את נשיא ארצות הברית לתמוך במדיניות ממשלת ישראל.

ברור אם כן, כי הקהילה היהודית־אמריקאית המאורגנת תירגמה כאן את המונח "אהבת ישראל" לביטויו הפוליטי המובהק. ציווי כזה של סולידריות טומן בחובו הנחיה שלא להתנגד ולא לתת ביטוי פומבי למחלוקות עם הגופים היהודיים הרשמיים. כפי שאמר הרב ד"ר דיוויד לוצ'ינס ששימש עוזר פרלמנטרי בסנאט האמריקאי במשך שלושה עשורים: “מצער מאוד שיהודים אמריקאים מבקרים את מדיניות ישראל בפני פוליטיקאים אמריקאים או במודעות ב'ניו יורק טיימס'”. השימוש במילה "בפני", חושף חלוקה פנים־קבוצתית עמוקה ולא מודעת לפעילות הנעשית בקדמת הבמה הלא יהודית לבין זו הנעשית מאחורי הקלעים. כלומר, מודעות פנים קבוצתית רבה, הנחיה פנימית כי יש להגן על הפְנים מפני החוץ, ציווי של סולידריות ואמונה כי ביקורת פומבית סודקת את כוחה של קבוצה פגיעה. חלוקה בסיסית זו לפנים־קבוצתי/חוץ־קבוצתי יוצרת בתורה קשרי סולידריות על־לאומיים ואינה מוגבלת ליהדות אמריקה, אלא תקפה לקהילות יהודיות רבות אחרות ברחבי העולם.

* מרכיב שני שמילא תפקיד משמעותי ביותר בגיבושה של הסולידריות היהודית בתנאים מודרניים היה מיסוד זכר השואה. אי אז במרוצת שנות ה-70 וה-80, התחילו חברות ליברליות לחוש אי נוחות הולכת וגוברת לנוכח עברן הקולוניאלי ורדיפות היהודים ברחבי אירופה, והתחילו לעסוק בפוליטיקת הזיכרון, כשהן מכירות דרך התנצלויות פומביות וטקסי זיכרון בסבל שהמיטו המעצמות האירופיות על המיעוטים שחיו במושבותיהן ועל היהודים. פוליטיקת הכרה כזו של חברות ליברליות מצאה תהודה בשינויים שחלו בקהילות היהודיות לאחר מלחמת העולם השנייה, שנדרשו כעת לארגן מחדש את זהותן סביב ערכים שאינם דתיים.

זכר השואה הפך עבור היהודים למקור של זהות חילונית, והתחזק עם האוניברסליזציה של השואה על ידי חברות ליברליות (לא־יהודים השתמשו בזכר השואה לצורך קידום ערכים אוניברסליים משלהם). הטענה לגבי מרכזיותה של השואה בזהות היהודית מקבלת אישור נרחב בסקר שנערך לאחרונה על ידי מכון המחקר Pew, שביקש מצעירים אמריקאים להגדיר את זהותם היהודית. שיעור מדהים של 75% מתוכם ענו כי זהות זו מבוססת על זכר השואה.

לכן, הזיכרון הקולקטיבי של השואה יצר סולידריות בכך שהפך להיות חלק מהותי מהזהות היהודית. יותר מזה: הזיכרון הפך עד מהרה ל-devoir de memoire, דהיינו, חובה מוסרית לזכור, להנציח, להזדהות עם ההיסטוריה היהודית. זיכרון זה בתורו חיבר את היהודים למרכיב המרכזי של הלקסיקון המוסרי של החברות המודרניות: הקורבן. הקורבנות (של משטרים פוליטיים, מעשי טבח, טראומות, אסונות) הפכו לדמויות המוסריות המרכזיות והראשונות במעלה של התרבות הפוליטית שלאחר שנות ה-60, ולמרבה האירוניה עזרו ליהודים למצוא את המעמד המוסרי שחסר להם בתרבות האירופית, שעשתה להם דמוניזציה לאורך מאות שנים.

לשימוש בזיכרון היו השלכות מרחיקות לכת וחריפות יותר על הסולידריות היהודית. באמצעות העתקה השכיחה בתת־מודע הקולקטיבי של עמים, המדינות הערביות – שבתחילה לא הכירו במדינת ישראל ופתחו נגדה במלחמות אגרסיביות משלהן – החליפו בהדרגה את האיום הגרמני להשמיד את היהודים. גרמניה הפכה לאחת המדינות הליברליות ביותר בעולם, לאחר מאמצים ניכרים שעשתה להנצחת זכר רצח העם שביצעה וקיבלה על עצמה אחריות כלכלית, ולכן כבר לא היתה מוקד של פחד ממשי מצד היהודים. הערבים, שטיפחו זן של אנטישמיות משלהם במדינות ערב ומחוץ להן (למשל האנטישמיות המוסלמית הרעילה השוררת כיום בצרפת), יכלו להפוך לגרמנים החדשים, כלומר, לישות אשר בעיני היהודים מאיימת כיום להכחיד אותם. על ידי מתיחת קו היסטורי ישיר בין הנאצים לערבים, מהווה הפחד ציר נוסף של סולידריות עבור יהודים ברחבי העולם.

* לבסוף, המרכיב השלישי שהפך את הסולידריות למוטיב הרגשי והפוליטי העיקרי בקרב הקהילות היהודיות בעולם היה הציונות עצמה. כאידיאולוגיה לאומית, הפכה הציונות לעוף מוזר משהו: במקום שתסתיים עם הקמת המדינה, כוחה וטווח השפעתה רק התגברו. למעשה, היא הפכה לפרויקט מתמשך של גיוס הזדהות, חברות והשתייכות של יהודים ברחבי העולם, הן בישראל והן מחוץ לה. באמצעות הפעילות הנרחבת ומרחיקת הלכת שקיימה הסוכנות היהודית ושלל תנועות נוער שפרשה בגולה, הרחיבה הציונות את פעילותה הרחק מעבר לגבולות ישראל כשלעצמה, גם הרבה אחרי הקמת המדינה.

הציונות חדלה להיות אידיאולוגיה והפכה לפרקטיקה לאומית קבועה וחוצת גבולות, מפעילה ויוצרת ללא הרף את התנאים להזדהות עם ישראל בקרב היהודים. במובן זה היא הפכה את חוויות השייכות לממד מודע ותמידי של ההווי היהודי, שיוצר ושוחזר על ידי מוסדות, אירועים וארגונים יהודיים רבים (הסוכנות היהודית, צה"ל, אירועי צדקה, עצם המושג "עלייה", הרעיון כי אזרחות ישראלית היא "שיבה" וכן הלאה). כפי שטוען פייסל דווג'י בספרו "Muslim Zion” (ציון המוסלמית), העוסק בהקמת פקיסטן: “ציון אינה ארץ קודש אלא צורה פוליטית, כזו הדוחה זיקת ירושה בין מוצא אתני לאדמה לטובת חברות שאינה מבוססת אלא על רעיון ההשתייכות".

טענתי היא כזו: מעבר למגוון העמדות והאינטרסים המרכיבים את הקהילה היהודית, הציווי של היפר־סולידריות הוא האתוס והפאתוס הפוליטי הדומיננטי של היהדות המאורגנת בת זמננו. כפרפראזה על מילותיו המפורסמות של קארל פון קלאוזביץ, ניתן לומר כי עבור היהודים, ההיפר־סולידריות היתה פוליטיקה באמצעים אחרים. דבר זה עומד בניגוד חד לצורות מסורתיות של פוליטיקה המעסיקות את עצמן בשאלות של ייצוג, הגבלת כוח, היחסים בין שליטים לנשלטים וכיוצא באלה. פוליטיקה של היפר־סולידריות והיפר־סולידריות כפוליטיקה נטועות עמוק כל כך בפולחן היהודי, בארגוני צדקה, בזיכרון הקולקטיבי, במוסדות המחברים בין ישראל לקהילות בגולה, עד כי אלה הפכו לעצם הגדרתה ואף האפילו על המציאות המוסרית, הקיומית וההכרתית של היהודים, הפילטר שדרכו נקבעות שאלות של מוסר ואמת.

מה שחוסם את ההבנה שהסולידריות וההשתייכות הן אסטרטגיות פוליטיות ומקור לכוח פוליטי, הוא העובדה שסולידריות היא מעשה אהבה (כלומר מפעל מוסרי), והעובדה שאין בידינו לקסיקון פוליטי כדי לבקר מעשה אהבה. המאפיין הכפול הזה של סולידריות – כמקור לכוח וכזהות מוסרית – מסביר את הסיבה לכך שקשה לאינטלקטואל היהודי למצוא את מקומו בקהילות היהודיות המאורגנות, וניתנת לו האפשרות להשמיע ביקורת בתוך הקהילה היהודית המאורגנת רק אם הוא חוזר ומאשר שוב ושוב את הזדהותו הבסיסית ואת אהבתו ליהודים ולישראל.

דוגמה אחת לכך היא מתוך ספרו האחרון של ארי שביט, בעל הכותרת מעוררת המחשבה "My Promised Land” (הארץ המובטחת שלי). שביט דן בנכבה, או בגירוש הערבים על ידי היהודים עם הקמת המדינה, אך תוך כדי כך ממשיך ומאשר בלהט את מחויבותו הבלתי מסויגת ואת אהבתו למדינת ישראל. או למשל: חשבו על מאמציהם של יהודים אמריקאים ליברלים להראות שהליברליות שלהם נובעת מערכים יהודיים (אוניברסליסטיים לכאורה) שמקורם בתנ"ך, כאילו ערכים הומניסטיים וליברליים שאינם קשורים ליהודיו עלולים לשלול את הלגיטימיות שלהם. וגם: ג'יי סטריט, ארגון המגדיר את עצמו כאלטרנטיבה פוליטית לאיפא"ק, שבישיבת הפתיחה שלו הכריז המייסד והיו"ר שלו, ג'רמי בן־עמי: “המפלגה ותפיסת העולם שאנו קרובים אליה ביותר בפוליטיקה הישראלית היא למעשה קדימה". במילים אחרות, אם ארגון הרואה עצמו כאלטרנטיבה לארגוני הסולידריות היהודיים מהזרם המרכזי מגדיר את השקפותיו בנושאי מדיניות חוץ כקרובות ביותר למפלגה שנוסדה על ידי חברי הליכוד, ברור כי כוונתו להישאר באופן מודע בתוך תחומי הפוליטיקה הישראלית המקובלת. דוגמאות אלה מובילות אותנו לשאלה הבאה: מדוע כה קשה לבקר את ישראל ממרחק גדול יותר? מדוע הניתוק הביקורתי קשה כל כך?

אמת בעירבון מוגבל

בסדרת ההרצאות שלו מ-83' התחיל מישל פוקו להתעניין בסוג דיבור מיוחד, שאותו כינה Parrhesia. פרהסיה היא סוג דיבור שכוונתו היחידה היא לומר את האמת (ולא, לדוגמה, להסתיר, לשכנע או לרצות בכוח). מנין לנו שבכוונתו של סוג דיבור זה "לדבר את האמת"? מפני שאמירת האמת מסכנת את הדובר, מעמידה אותו בסיכון שיסולק מקהילתו או יגורש על ידי השליט. הפרהסיה היא דיבור נטול מורא שאדם מביע בפני מישהו שיכול גם להענישו על אמירת האמת (העונש יכול להיות ממשי או סימבולי).

בשל סכנה זו, פוקו טוען כי בין השליט לדובר האמת קיים "חוזה פרהסי". חוזה זה "זכה לחשיבות יחסית בחיים הפוליטיים של השליטים בעולם היווני־רומי", לדברי פוקו, וכלל את ההסכם הבא: “השליט, זה שבידו הכוח אך חסר הוא את האמת, פונה אל זה שבידו האמת אך חסר הוא את הכוח ואומר לו: אם תאמר לי את האמת, ותהיה אמת זו אשר תהיה, לא תיענש; ואלה האחראים לעוול כלשהו הם שייענשו, אך לא אלה האומרים את האמת על עוולות כאלה". הדיבור הפרהסי היה כפי הנראה מרכיב חשוב בדמוקרטיה האתונאית, הן עבור השליטים והן עבור האזרחים. מאוחר יותר הוא שימש לציון שליט חכם, זה שמסוגל להקשיב לאמת המרה מפי יועצו (בניגוד לשליטים טיפשים שאינם מסוגלים לכך).

ברשותכם, אציע כאן משהו שאינו יותר מהשערה: מאחר שהיהודים לא נהנו מריבונות פוליטית, מבחינה היסטורית, הם לא פיתחו מודלים תרבותיים ופוליטיים לחוזים פרהסיים – חוזים שבהם השליט מבטל את כוחו בפני האמת (כלומר, כדי לשמוע ביקורת על שלטונו). אמנם, דמותו של הנביא המקראי יכולה היתה לספק מודל של דיבור פרהסי, אך מורשת אפשרית זו מעולם לא מוצתה בהקשר של פוליטיקת הביקורת. להפך, השילוב בין הדרת היהודים וההלכה (החוק היהודי) כפה על היהודים חיי קהילה מגודרים בגבולות אתניים ודתיים מובחנים היטב, עיסוק מרובה בטוהר הדם היהודי וחשיבות עליונה לביטויי סולידריות ששימשו תחליף לפוליטיקה. יתרה מכך, אחרי כישלונה החרוץ של משיחיות השקר של שבתי צבי במאה ה-17, החלו הקהילות היהודיות להתמקד ביתר שאת בדיבור השקרי המתיימר לומר את האמת, ולא בדיבור פרהסי.

ברשותכם, אציע את ההנחה כי שני אלמנטים אלה גרמו לכך שמודלים תרבותיים של חוזים פרהסיים יהיו הרבה פחות דומיננטיים בתרבות היהודית מאשר בקרב הלא יהודים.

פרהסיה היא דיבור הטוען לומר את האמת, אך היא משנה את מטרתה בהתאם לתחום שעליו היא מופעלת. לעתים היא יכולה להיות מנוגדת לשתיקתו של אפולו; לעתים היא מנוגדת לרצון העם עצמו (למשל כשמישהו מתנגד לדמגוגיה או לדברי חנופה המופנים להמונים); ולפעמים כמו אצל סוקרטס, הפרהסיה "מנוגדת לאי ידיעת עצמך ולמשנתם השקרית של הסופיסטים". דיבור פרהסי אינו אומר תמיד את אותה האמת, אך הוא אומר את האמת ב־ה' הידיעה, זו שקהילה מסוימת או שליט מסוים אינם רוצים לשמוע.

אם להמשיך את רעיונותיו של פוקו, ניתן לומר כי הדיבור הפרהסי של האינטלקטואל היהודי מכוון לא נגד אי הידיעה העצמית (כמו אצל סוקרטס) או השתיקה (כמו אצל אפולו), אלא נגד הסולידריות הקבוצתית, וזאת, כפי שטוענת ארנדט, ובצדק, מפני שהדיבור הפרהסי הוא עצמאי. אם האינטלקטואל הוא זה "שיש לו זכות, חובה ואומץ לומר את האמת”, הוא גם זה שלוקח את הסיכון לבחון את הסולידריות של הקבוצה. לכן הדילמה של האינטלקטואל היהודי חדה יותר מזו של האינטלקטואל הלא יהודי כיוון שהוא חלוק בין שני ציוויים מוסריים חזקים, האמת והסולידריות. מי שמציב את עצמו בעמדה של אמירת האמת מערער על אותה סולידריות, הנמצאת לא רק בהצהרת אהבה לקבוצה אלא גם בהשתתפות במיתוסים ובסיפורים הקולקטיביים שלה.

בהגדרתם, חוזים פרהסיים משאירים את המבקר בתוך הקבוצה מכיוון שהם מעניקים לגיטימציה לביקורת. אבל במצבים של היפר־סולידריות, לבקר משמעו לוותר על הסולידריות הזאת, משום שהביקורת תמיד מציבה את עצמה בעמדה חיצונית. כשארנדט כתבה לשלום: “עוול שגורם עמי שלי מצער אותי יותר מעוול שגורמים עמים אחרים" – היא למעשה הגדירה את המצב הנורמלי של דיבור פרהסי, אבל לא הוענקה לה הזכות למלא את העמדה הפרהסית, כלומר, להישאר בתוך הקבוצה תוך כדי ביקורת עליה. ואכן, ספרה הוחרם כליל בישראל עד 2000, אז תורגם. זוהי הסיבה שהביקורת בעולם היהודי צריכה לחזור ולספק הוכחות אהבה או להתמודד עם האשמות של אנטישמיות, של אנטי ציונות, חרמים שונים ומגוונים, רשימות שחורות, סוכנויות מעקב אחר התקשורת, ארגונים העוקבים אחר תוכניות לימודים באוניברסיטאות, סחטנות פילנתרופית ועוד.

ניתן לומר שביקורת על ישראל נוכחת הרבה יותר בישראל עצמה מאשר בתוך הקהילות היהודיות. אכן זה נכון. גם כאן פוקו מאיר את עינינו. בניתוח שלו ל"נשים הפניקיות" של אוריפידס, יוקסטה, אמו של אדיפוס, שואלת את בנה הגולה, פולינייקס, כיצד הוא מרגיש כגולה:

יוקסטה: איך זה לִגלות? האם הסבל הוא גדול?

פולינייקס: אין כה גדול. מילים לא ממצות אותו.

יוקסטה: ומה טיבו? מה ממרר חיי גולים?

פולינייקס: גרוע בעיקר שאין חופש דיבור.

יוקסטה: כמו עבד, לא לומר מה שאתה חושב.

פולינייקס: צריך לסבול את בערות השליטים.

יוקסטה: וגם מאוס להשתטות עם הטיפש.

פולינייקס: מועיל למחוק את טבעך ולשרת.

(אוריפידס, "הנשים הפניקיות”, שוקן 2011, עמ' 38. מיוונית: אהרן שבתאי).

הגלות, אומר פולינייקס, מונעת ממך לומר את האמת ללא חשש. רק החיים בבית מספקים את התנאים לאומץ, אולי בדיוק משום שרק בתים ושליטים פוליטיים יוצרים חוזים פרהסיים ומאפשרים למבקרים להישאר בתוך הקבוצה בזמן שהם מסתכלים עליה מבחוץ. מכאן שאין לנו אלא להסיק כי בעוד רוב המדינות הליברליות שבהן חיים יהודים הן ליברליות הרבה יותר מישראל, הקהילות היהודיות שלהן הרבה פחות ליברליות מישראל בסובלנותן למחלוקות.

יהיו שיטענו – כמו הפילוסוף מייקל וולצר – שאחריותו של המבקר היא להישמע באופן כזה שיישמע בתוך הקבוצה. המבקרים הטובים ביותר, טוען וולצר, הם אלה שמדברים בטון הקרוב והמוכר לקבוצה שהם מבקרים; הוא נוזף בעמיתיו בשם הערכים הקרובים ללבה של קבוצתו, ואינו מדבר מעמדה של ניתוק קיצוני (כמו ארנדט, למשל).

אבל וולצר אינו שואל אם קהילות מסוימות מקילות את האפשרות להישאר בתחומן ולבקר אותן בו זמנית. הוא אינו שואל אילו חוזים צריכים להתקיים כדי שקולו של המבקר יישמע קרוב ומוכר לחברי הקהילה שהוא פונה אליה. הוא אינו שואל אם קהילות מסוימות אינן מציבות יותר דרישות לקירבה מאחרות. הרי לא רק את המבקרים אלא גם את קהילותיהם יש לבחון בקפידה, לבדוק באיזו מידה הן מאפשרות או מונעות את הזכות לבקר אותן.

בטרם סיום, הרשו לי להתוודות: צערו של שלום נגע ללבי. כמוהו, אני מאמינה שיש דברים כמו חובות הלב (Herzentakt הוא הביטוי היפה כל כך במקור הגרמני). חובות אלה של הלב הן הקודים הלא רשמיים המווסתים את תחושת ההלימות שלנו, את האופן שבו אנו חולקים כבוד ומבטאים את דאגתנו בנסיבות עדינות וכואבות. האם האינטלקטואלית צריכה לשאוף לטקט ולטעם טוב? העם היהודי כואב, אמר שלום לארנדט, ואנו מבקשים ממך להתכנס עמנו, להשהות את חקירתך הקרה ולחלוק עמנו את כאבנו. אין מותחים ביקורת על אדם בשעת הלוויה. שלום מרמז כאן לקוד של כבוד שלפיו אין תוקפים אדם בעת חולשתו או מוסיפים מכאוב על היסטוריה ארוכה של סבל.

דוגמה מובהקת כזו של טקט ניתן למצוא אצל ריימונד ארון, האינטלקטואל הצרפתי היהודי הנודע, ששנים ספורות אחרי ארנדט, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, כתב על ישראל בלהט מאופק ב”פיגארו”, ב-7 ביוני 67': “'רצח־מדינה', כמובן, אינו רצח־עם. היהודים הצרפתים שמסרו את נפשם לכל מהפכן שחור, חום או צהוב חשים כעת כאב גדול כשחבריהם זועקים מפחד מוות. אני סובל כמותם לא משום שהפכנו לציונים או לישראלים, אלא משום שתנועת סולידריות חסרת מעצורים מתעוררת בקרבנו. ואין זה משנה מה מקורה של תנועה זו. אם המעצמות הגדולות, על סמך חישוביהן הקרים והמחושבים, יניחו למדינה זו שאינה שלי להיחרב, הפשע הזה, שיהיה קטן ביחס לעולם, ייטול ממני כל רצון לחיות, ואני מאמין שמיליונים רבים של אנשים יתביישו באנושיותם".

ארון מבהיר כי ישראל אינה ארצו; הוא נותר צרפתי. ועם זאת, הוא מנסח עובדה פשוטה ביותר במונחים קורעי לב: אם ישראל תחדל מלהתקיים, לא יהיה לו הכוח להמשיך לחיות. הסולידריות שלו אינה עמדה עקרונית או שיטתית, אלא דחף שהתעורר בעקבות מאורע היסטורי ייחודי. היא לא פוליטיקה, לא מוסד, אלא תנועה של הלב, עקבות של זיכרון לא ממוסד, צורה נשגבת של טקט, לדעת מה לעשות ומה לומר בנסיבות הנכונות, לא בגלל עמדה אידיאולוגית אפריורית, אלא משום שבנסיבות קיצוניות אדם פשוט יודע לאן נוטה לבו.

במרחב הציבורי, אותו "Herzentakt" הוא היכולת הבלתי ניתנת להגדרה לאזן בין הדחף לומר את האמת, להכרה במצוקתו הממשית או הפוטנציאלית של אדם אחר. במובן זה, ארנדט היתה חסרת טקט, לפעמים בצורה מקוממת ממש. אבל חליפת המכתבים בינה ובין שלום פתחה דיון הכרחי על תביעותיה הברוטליות של האהבה שמציבה פוליטיקת הסולידריות.

האינטלקטואלים היהודים צריכים להתנגד לתביעות האלה. כשהצער מתמסד והזיכרון הופך לרוטיני כחלק מתהליך של השגרה – חובות הלב הופכות לשפחותיה של הפוליטיקה הרגילה. כשהסולידריות הופכת לפוליטיקה, יש להתייחס אליה כאל פוליטיקה: יש לבדוק מהם האינטרסים והאסטרטגיות שלה, מהם המיתוסים שהיא בונה, מיהם האנשים שהיא מדירה ולאילו עוולות היא גורמת.

סולידריות אינה יכולה להיות דרישה אפריורית של מוסדות, לאומים או קהילות; אסור שתהיה ברירת המחדל של השתייכות לקבוצה. היא יכולה רק להיות נקודת הסיום של יחסי אזרחים לאומות צודקות ולמוסדות צודקים. אם יש לאינטלקטואל היהודי בן זמננו משימה דחופה, הרי היא לחשוף את התנאים שבהם הסולידריות היהודית צריכה או לא צריכה להיות קבילה, להיבחן לזכות או לחובה. לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלסטינים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת

רלבנט || היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים

רלבנט || היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים

מאלבומיהם של דודו טסה וריטה ועד "מפריח היונים", סרטו החדש של נסים דיין. יותר ויותר יוצרים ישראלים מנהלים ביצירותיהם דיאלוג עם התרבויות של ארצות מוצאם ומוכיחים כי אי אפשר להתעלם מהרכיב הערבי של זהותם

לפני כמה שנים התקיים במכון בן־צבי בירושלים כנס שעניינו "יהודים־ערבים והמקף שביניהם", או משהו דומה לכך. לא ייאמן כמה אמוציות ואגרסיות יכול לשחרר מקף קטן שכזה, המייצר כביכול איזושהי זיקה אסורה בין שני "ההפכים": יהודים וערבים. היו שם בקהל, כמו בחברה בכלל, אנשים שיכולים לחיות בשלום עם המקף שחי לתומו בצירוף יהודים־אמריקאים, או כאלה שיכולים לחיות בשלום עם הצירוף "יהודים אירופים" ומבלי שיתעקשו כלל על המקף ביניהם, או "יהודים מערבים" (כמובן, לעומת יהודים מזרחים, שהרי אשכנז לתפישתם היא ה"מערב"). הכל, רק לא יהודים־ערבים! "אתה לא יודע בכלל ערבית", הטיח אחד המלומדים בפרופ' יהודה שנהב, שהיה בין הדוברים על הבמה. אבל שנהב – שדווקא עשה מאמץ אדיר ומהיר ללמוד את השפה הערבית, וכיום הוא מתרגם יצירות ספרותיות מערבית לעברית תחת שם משפחתו המקורי, שהרבני – לא התרגש מההערה הזאת. יותר מכל, נראה היה שהוא פשוט נהנה סוף־סוף להשתחרר מעול ההסתרה הכפוי ולהתייחס לעצמו כאל יהודי־ערבי, פשוטו כמשמעו.

טוב, אולי זה לא כזה פשוטו כמשמעו. השאלה מה זה להיות יהודי־ערבי, או אפילו מה זה להיות ערבי בלבד, יכולה למלא ספרייה שלמה. האם באמת, כפי שסבר אותו מלומד בקהל, הערבי חייב לשלוט בערבית? שהרי אם כך, מה יעשו צאצאיהם של כל אותם גולים ערבים (לבנונים, פלסטינים, סורים וכיוצא באלה) שחיים כבר דורות באירופה או באמריקה וילדיהם יודעים פה ושם ביטויים בערבית, אבל היא לא באמת שגורה בפיהם? האם הם כבר לא ערבים כהוריהם? והאם ה"ערבי" חייב להיות בן חצי האי ערב או צאצא שלו? שאם כך, הרי שמרבית הקרויים היום "ערבים" אינם כאלה. או, האם "הערביות" היא קטגוריה פוליטית, או טריטוריאלית או תרבותית-לשונית? לכל שאלה כזו יש יותר מתשובה אחת, ואפשר להמשיך ולהתפלפל בנושא עד אין קץ.

נראה כי על דבר אחד אי אפשר להתווכח, יהיו נטיותינו הפוליטיות אשר יהיו: תרבות יהודית־ערבית ולשונות ערביות־יהודיות היו גם היו במשך מאות שנים, וגם היום הן זוכות לעדנה מחודשת, או לכל הפחות ניצנים של עדנה. מצד אחד, מתבקש להזכיר בשלב זה את יצירתו השופעת של הרמב"ם שכתב את חיבוריו בערבית־יהודית, כלומר לשון ערבית כתובה באותיות עבריות ומתובלת בביטויים ומושגים יהודיים, וכן את השפעת השירה הערבית הקלאסית על משוררי ספרד מימי הביניים. מצד שני, דומה כי בכל פעם שהללו מוזכרים, מיד יש מי שבהינף יד מבטל את חשיבותם, או לפחות את הרלוונטיות שלהם לימינו אלו וליחסי יהודים וערבים בזמננו. תנו לנו להתרכז ב"תרבות ההרג" שמקדם האיסלאם, במחבלים המתאבדים, בדיכוי הנשים, בפיגור הטכנולוגי שלהם, ברדיפת המיעוטים ובשנאת היהודים הטבועה "בהם" משחר ההיסטוריה, אומרים קולות אלה במלים אלו או אחרות, במקום לקשקש לנו על שיתופי פעולה תרבותיים שהתקיימו לפני 1,000 שנה ויותר.

מתוך הסרט "מפריח היונים"

מתוך הסרט "מפריח היונים". צילום: רן מנדלסון

אם כך, נלך אל ארצות ערב של התקופה המודרנית. והנה, מתברר שגם ב-150 השנים האחרונות, כמעט בכל מדינה ערבית שחיו בה יהודים, הם היו שותפים ליצירה התרבותית שבה במידה כזו או אחרת. בארצות אחדות היו היהודים שותפים לעשייה המוזיקלית, באחרות לזו הספרותית, ובאחרות – בעיקר במצרים, כמובן – לזו הקולנועית.

אפשר לשאול כיצד זה בכלל רלוונטי למישהו היום, אחרי שרוב היהודים עזבו, שלא לומר ברחו, מארצות ערב? זה רלוונטי כי דור שני ושלישי של יוצאי ארצות ערב בארץ מבקש באופנים שונים לשמר את הזהות שלו – זהות שהיא בוודאי ישראלית ויהודית, אבל גם לא פחות מכך ערבית. סתירה? אולי. אבל גם אם כן, זה ממש לא משנה. החיים מלאים בקונפליקטים, וזה רק עוד אחד שצריך ללמוד להתמודד אתו. וזה לא קשור בהכרח למניעים פוליטיים, גם אם אי אפשר לנתק את התופעה מההקשר הפוליטי.

יתרה מכך, זה אפילו לא קשור לסגנון וטעם. ספק רב אם היו אלו מניעים פוליטיים משותפים של ריטה ודודו טסה להוציא אלבומים שלמים, הראשונה בפרסית והשני בערבית־עיראקית. ספק אם אותם מניעים הם שדוחפים את נטע אלקיים לחבר שירים במרוקאית ולשיר משיריהם של זמרות וזמרים יהודים־ערבים שפעלו במשך המאה ה-20. ספק גם אם אלו אותם מניעים שדחפו את נסים דיין לביים את סרטו האחרון "מפריח היונים", שכולו בערבית־עיראקית של יהודי בגדאד. יותר מכל, נראה כי מה שמשותף לכולם הוא שפשוט אי אפשר לנתק את הרכיב הערבי או הפרסי מזהותו של האמן.

ריטה

ריטה. צילום: אלון רון

אין זו תופעה חדשה לגמרי. לאורך כל שנות היצירה בארץ, דומה כי היוצרים ממוצא מזרחי (להבדיל מאלה המכונים היום "ים־תיכוניים") תמיד היו קשורים יותר אל ארצות מוצאם. כך, למשל, גם אם היתה שושנה דמארי זמרת ארץ־ישראלית, הרי שמעולם לא שכחו לה שבראש וראשונה היא היתה תימניה, ולכן היתה גם מחויבת לשירים בתימנית. כך גם עפרה חזה, ואפילו יזהר כהן וגלי עטרי. ואפילוהראל סקעת התבקש באחת מתוכניות "כוכב נולד" לשיר שיר "מבית אבא". כך גם ריטה, שמהאלבום הראשון שלה שילבה תמיד לפחות שיר אחד או חלק משיר בפרסית, עוד הרבה לפני שיצרה אלבום שלם כזה. וכך גם אתי אנקרי, שהקליטה לפחות שני שירים בתוניסאית, ואבי טולדנו, ואפילו רבקה זוהר, וגם ברי סחרוף ויהודה פוליקר ועוד ועוד. וזה, מבלי שבכלל הזכרתי זמרים מזרחים המכונים בפינו היום "ים־תיכוניים". לעומת זאת, זמרים ארץ־ישראלים אשכנזים שהעזו לשיר גם שירים ביידיש יש מעט מאוד, דוגמת חוה אלברשטיין, שהצלחתה כמובן נבעה בעיקר מאלבומיה העבריים, ולא מאלה ביידיש. לעומת זמרים ארץ־ישראלים אחרים (אריק איינשטיין, שלום חנוך ואחרים), היא כמובן "הואשמה" תמיד בגלותיות יתר.

אז מה בכל זאת שונה בתופעה שמתרחשת בשנים האחרונות? בשנים האחרונות מדובר בפרויקטים רחבי היקף, הכוללים כאמור אלבומים או סרט באורך מלא. אבל חשוב יותר בעיני מגודל הפרויקט הוא גם איכותו והאופן שבו הוא מגיב למה שקורה בעולם הערבי שמחוץ לגבולות ישראל. כך, למשל, אלבומו של דודו טסה, "דודו טסה והכוויתים", כולל עיבודים חדשים לשיריהם של המלחינים העיראקים החשובים ביותר במאה ה-20: האחיםצאלח ודאוד אל־כוויתי. שני האחים היהודים הללו – אשר אחד מהם, דאוד, היה סבו של דודו טסה – נחשבים עד היום למחיי המוזיקה העיראקית המודרנית ולמי שכתבו חלק נכבד מהיצירות שנחשבות גם בימינו למוזיקה עיראקית "אותנטית". בארץ, טסה הוא שחידש את השירים הפופולריים שלהם, המוכרים לכל אוזן עיראקית, ויצר דיסק רוק שמזכיר במידה רבה את יצירותיהם של להקות רוק ערביות בנות זמננו. בעולם הערבי עושה זאת הזמר העיראקי אילהאם אל־מדפעי, שפועל ממקום מושבו בירדן, שחידש גם הוא כמה משיריהם של האחים כוויתי ומופיע עמם ברחבי העולם הערבי. בהופעה שלו לפני כארבע שנים ברמאללה היה מרגש לשמוע את כל הקהל הפלסטיני שר שירים של האחים כוויתי.

גם בסרט "מפריח היונים", המבוסס על רומן באותו שם מאת אלי עמיר, נעשה שימוש בשני שירים של האחים כוויתי. אחד מהם מושר בסרט מפיה של מירה עוואד המגלמת את דמותה של הזמרת העיראקית החשובה ביותר במאה ה-20, סלימה מוראד, גם היא יהודייה. גם סרט זה, המגולל את סיפור ימיה האחרונים של קהילת יהודי עיראק, יכול להתפרש ככזה שנוצר בהקשר תרבותי ערבי עכשווי. שכן אותו געגוע נוסטלגי של רבים מיהודי ארצות ערב אל ארצות מוצאם, געגוע הסופג פעמים רבות לעג וביטול, חשיבותו בכך שהוא משותף לעתים לא רק לערבים־יהודים אלא גם לאותם ערבים "אמיתיים", שנשארו לחיות בארצות המוצא.

אין זה מקרי בעיני שסרט כמו "מפריח היונים" יצא לאחר שבמרוקו הופק ב-2007 סרט עלילתי ששמו "לאן הלכת משה?", שביים במאי מוסלמי, חסן בנג'לון, ורוב השחקנים בו הם מוסלמים (למעט השחקן היהודי סימון אלבז). הסרט, המגולל את סיפורה של קהילה יהודית בכפר במרוקו שנאלצת לעזוב ולהגר לישראל בגלל המתיחות ההולכת וגוברת, מלא בגעגועים ליהודי מרוקו, המסמלים בעבור היוצר תקופה פתוחה, ליברלית ופלורליסטית יותר של ארצו. כמו ב"מפריח היונים", גם בסרט הזה יש מחווה לתרומתם של יהודים גם ליצירה המוזיקלית במרוקו, המתבטאת בדמותו של דראג קווין ששר שיר של הזמר היהודי־אלג'ירי סלים הלאלי. ואם כבר מרוקו, אז גם סרטו התיעודי של הבמאי המרוקאי כמאל אשקר, "טנר'יר – ירושלים: הדים מהמלאח", נוצר מתוך געגוע – מדומיין או אמיתי, אין זה משנה – ליהודים שחיו בכפר הברברי טנר'יר ולתקופה שהם מסמלים.

מתוך הסרט "לאן הלכת משה?"

גם במצרים – שיחסיה עם ישראל ועם היהודים סבוכים אולי יותר מאלה של כל מדינה ערבית אחרת (בין היתר, דווקא מפני שהיתה הראשונה לחתום על הסכם שלום עם "היישות הציונית") – מסתמן בשנים האחרונות גל של געגוע נוסטלגי אל היהודים ואל התקופה שחיו במצרים. אחרי שנים שבהם נוצר בלבול מוחלט בין הקטגוריות "יהודי" ו"ישראלי" בתרבות הפופולרית במצרים, בשנים האחרונות החלו יוצרים להקפיד יותר על ההבדל שבין הקטגוריות השונות, תוך ניסיון להפריד בין "האויב הישראלי" ובין היהודי המצרי, אשר כל עוד אין לו דבר וחצי דבר עם הציונות, הרי שהוא בן המקום.

סימנים לכך נראו בסדרת הדרמה הטלוויזיונית "המלך פארוק", ששודרה בערוצי הטלוויזיה הערביים בחודש הרמדאן ב-2007 וכללה את דמות חברתה היהודייה של המלכה נזלי, את דמות השר היהודי קטאווי פאשא ועוד. שנה מאוחר יותר, בפתיחת הסרט "בית יעקוביאן" של הבמאי מרואן חאמד הופיעו קהילות הזרים וקהילת היהודים שחיו במצרים עד להפיכת הקצינים החופשיים. הסרט כולו מביע געגוע לתקופה זו וגיבורו סבור כי מצרים באותם ימים היתה יפה יותר, נקייה יותר, מודרנית יותר ופלורליסטית יותר.

בחודש רמדאן של 2009 כבר הוקדשה סדרת דרמה טלוויזיונית שלמה לכוכבת הקולנוע ולזמרת היהודייה לילה מוראד. בצד דמותה של מוראד הופיעו בסדרה גם דמויות שגילמו את אביה זכי, שהיה חזן ומלחין של מוזיקה מצרית פופולרית; את אחיה, מוניר, אף הוא מלחין ידוע; את המלחין היהודי דאוד חוסני, שהלחין כמה משיריה של מוראד וגם משיריה של אום כלתום; ואת הבמאי היהודי תוגו מזרחי, שפעל במצרים בשנים 1945-1930, וביים יותר מ-30 סרטים מצריים.

אגב, חמישה סרטים שביים מזרחי בשנות ה-30 הם סרטי קומדיה שבכולם הגיבור הוא שאלום (שלום) היהודי, ובכולם מופיעה משפחה יהודית שמדברת את הניב המצרי האופייני ליהודי מצרים, לצדה של משפחה מוסלמית המדברת בלהג הערבי המצרי. ספק רב אם הצופה המצרי הלא־יהודי מסוגל בכלל להבין חלק מהמלים שבהן משתמשות דמויות היהודים. כך, למשל, בסרט "העושר הוא השפלה" (1937), כאשר שלום שובר עששית ובני המשפחה כועסים עליו, הוא מביט בהם בחשש ואומר בעברית: "כפרה, כפרה". בסצינה אחרת בסרט, כאשר אם יהודייה מבקשת להרדים את בנה היא אומרת לו: "יאללה, אידרדם" (כלומר: "יאללה, הירדם"), פועל שהיה בשימוש אך ורק בשפה הערבית של יהודי מצרים.

עזיבתם של יהודים את מצרים מופיעה אמנם ברקע של כמה סרטים עלילתיים מצריים, כמו הסרט "משחקי הגברת" של הבמאי ולי א־דין סאמח (1946) וכמו הסרט "אלכסנדריה, מדוע?" (1978) של הבמאי יוסף שאהין. בשני הסרטים הגעתם של הגרמנים לאל עלמיין ב-1942 היא הרקע לעזיבתם של יהודים את מצרים. ואולם, שלא כמו במקרה של הסרט המרוקאי "לאן הלכת משה?", במצרים לא נעשה עדיין סרט עלילתי באורך מלא המספר את סיפור עזיבתם של יהודי מצרים.

מצד שני, שני סרטים תיעודיים הקשורים ליהודי מצרים נעשו בשנים האחרונות: בראשון, "סלט הבית" (2007), מתחקה הבמאית נאדיה כאמל על קורות משפחתה היהודית של אמה, ובין היתר מגיעה לצלם את בני המשפחה גם בישראל; בשני, "על יהודי מצרים" (2012), מתחקה הבמאי הצעיר אמיר רמסיס על קורותיהם של יהודים שגורשו ממצרים על ידי נאצר ב-1956. גם סרט זה מביע געגועים מפורשים לתקופתם של היהודים במצרים ולפתיחות שאיפיינה תקופה זו. אין זה מפתיע, ויש בכך אף סימבוליות, שהסרט יצא לאקרנים בדיוק בזמן שהאחים המוסלמים עלו לשלטון במצרים – ונאסר תחילה להקרנות מסחריות. ואולם, לחץ ציבורי שדרש לאפשר את הקרנתו (בין היתר, במחאה בדף פייסבוק שקורא לכך) גרם לממשלת האחים לחזור בה מהחלטתה. שנה אחר כך בחר גם העם המצרי לחזור בו מהחלטתו.

מתוך הסרט המצרי "על יהודי מצרים":

תגובה לנעמה קטיעי / עדות רצויה עדות מושתקת

יהודים הגיעו לישראל ממספר ארצות ערביות ולא מארץ ערבית אחת, אני מכיר פרטים על ההגירה של יהודים מעיראק לישראל ולכך אתייחס. אני גם לא יכול לספר על "יהודי עיראק" אלא על משפחתי הקרובה, זאת חוצפה לספר סיפור של מישהו שלא רוצה שאתה תייצג אותו.

מי שיקרא את ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין מאיר "בין בגדאד לרמת גן" על הנסיבות של הגעתם של 120000 יהודים לישראל, יבין שנור אל סעיד ראש ממשלת עיראק לא היה צורר אנטישמי.אבי המנוח שעבד בחברת התעופה העיראקית הכיר את נור אל סעיד באופן אישי והדברים שהוא סיפר עליו היו רק דברים טובים.

אני מבין את סיפור הגעתם של 120000 יהודים מעיראק בתוך כשנה לישראל כתוצר של האסונות שהמיט הקולוניאליזם הבריטי על עיראק . באסונות שהמיט הקולוניאליזם על עיראק נפגעו בצורה קשה השיעים,האשורים,והכורדים ובעקבות המעורבות האמריקאית בעיראק גם הסונים. היהודים הספיקו לברוח ונפגעו הרבה פחות מהמיעוטים האחרים . הפרהוד גם אם רושמים אותו על המופתי חוסייני, לא היה גורם לגרוש המוני של יהודים לו היה בעיראק שלטון מרכזי שהיה מסוגל להבטיח את שלום האזרחים ובמיוחד המיעוטים,ולהבטיח ממשל תקין ,שרותים לאזרח וסדר.

לפיכך אני מבין שיהודים היגרו לישראל משיקולים פרגמטיים בגלל בעיות פנים עיראקיות.

מי שחושב שהממשלה הנוכחית בעיראק יורשת את האשמה לפשעים שביצעה ממשלתו של נור אל סעיד חייב להסכים לעקרון שממשלת ישראלית הנוכחית אשמה בפשעים של ממשלות ישראל והסוכנות היהודית לדורותיהם. למשל הפניית כל היהודים הפולנים שהגיעו ב"עליית גומולקה " לדיור קבע במרכז הארץ עם משרות מכובדות בו בזמן שעל הבאים ממרוקו אנסו ניחשול ודיכוי בפריפריה. מי שרוצה שממשלת עיראק תפצה את היהודים שייתן למזרחים רטרואקטיבית את מה שקיבלו היהודים הפולנים והיהודים מברה"מ שהגיעו בסוף שנות ה60 עד שהתחילה תופעת הנשירה.

המזרחים: בורים, עצלנים, חמי מזג

המזרחים: בורים, עצלנים, חמי מזג

  •  

    הודעת אס־אם־אס מתיאטרון הקאמרי סיפרה על מבצע לפורים, שכלל כרטיסים מוזלים להצגה "קזבלן". את הסרט ראיתי לפני שנים ולא זכרתי הרבה ממנו, חוץ מיהורם גאון שר את שיר הכבוד. יד ביד פסענו בני ואני להיכל לצפות במחזמר.

    באמצע ההצגה הבן שלי עושה חשבון פשוט, ואומר על חבורת קזבלן: "אבל אמא, באמת מגיע להם. הם לא עובדים והם עצלנים". מתוך השירים הכיפיים, ההומור, הקצב, התפאורה הנהדרת והחן של קזבלן, יוצאת אמירה חברתית מהעולם שנטווה על הבמה – הם עצלנים ומגיע להם.

    המחזה "קזבלן" מציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו בשנות ה–50, הנלחמים נגד החלטת השלטון להרוס את השכונה. במשך רוב ההצגה דיירי השיכון האשכנזים והמזרחים מתקוטטים על רקע עדתי. אני מנחשת שיגאל מוסינזון התכוון לטוב. נראה שרצה להשכין שלום ושנצטרף אליו בשירת "כולנו יהודים". נראה שבאמת התכוון שהצדק ינצח את הגזענות. אבל גם הוא, כמו רוב האשכנזים, היה יציר של תפישה שהושתתה על בורות וגזענות, מודעת ולא מודעת.

    אני נזהרת שלא למתוח ביקורת אנכרוניסטית, משום שהשאלה היותר רלוונטית מבחינתי היא איך הבן שלי מבין את ההווה. למרבה הצרה, לבן שלי, כמו לרוב הצופים באולם, אין כלים ביקורתיים להתמודד עם המסרים הסמויים, שמשרתים את אותה תודעה חלקית ומעוותת שרובנו מחזיקים בה עד היום. מסרים מפי ההגמוניה.

    אז אחרי שהשכנים האשכנזים צועקים על חבורת קזבלן "פושטקים בטלנים", ואחרי שרחל אהובתו הצחורה של קזבלן אומרת לו "יש אנשים כמוני, שקודם חושבים ואז מדברים", ואחרי שקזבלן מפנים את האמירה ומעיד על עצמו ש"מה לעשות שיש יותר רגש משכל", אז אני מבינה למה הבן שלי אומר שבאמת מגיע להם. הוא כבר מבין שיש מי שהגיע משכיל ומי שהגיע בור, שיש מי שתרבותו מרגילה אותו לחשוב ומי שהמנטליות שלו היא להרגיש, שיש חרוצים ויש עצלנים – שיש אשכנזים ויש מזרחים. אני גם רואה עד כמה הראש שלו כבר ספוג בתפישה ניאו־ליברלית, שמטופטפת לו מכלי התקשורת וממערכת החינוך.

    אז אני מבינה שאני צריכה לספר לו את ההיסטוריה שלנו כמעט מאפס, כי הוא לא ישמע אותה בבית הספר ולא יראה אותה בתיאטרון; כי מעבר לזה שכל הקזבלניות והקזבלנים לא היו רצויים כאן בכלל, הבטלנים האלה הופלו בקבלה לעבודה; וכשכבר העניקו להם עבודה, הם שובצו רק למעמד הפרולטריון. אני מספרת לבן שלי שבזמן שרחל קיבלה שיעורים פרטיים באנגלית ולמדה בבית ספר עיוני, את חבורת קזבלן הסלילו לחינוך מקצועי. כי הרי אם היו ממשיכים להעניק לעולים מצפון אפריקה את החינוך ש–85% מהם קיבלו בבתי ספר אליאנס במרוקו, הם היו צועדים כבר אז בדרך של חינוך עיוני לבגרות ומסלול אפשרי להצלחה. ואם רק היו נותנים לכל העולים שלימדו בבתי הספר במרוקו ללמד כאן, אז מורים אלה לא היו צריכים להיות מובטלים או לעבוד בסולל בונה.

    עוד אני מספרת לבני שבמובן מסוים אלה ששוכנו ביפו היו בני מזל, כי הם עלו לפני מדיניות הסלקציה, שהופעלה כלפי עליות צפון אפריקה בשנות ה–50. הרי את רוב היהודים שרצו לעלות ממרוקו בשנות ה–50 דחו, והעלו רק את הצעירים. אני מספרת לו שאת המרוקאים שהסכימו לקלוט בשנות ה–50 מיקמו בפריפריה הרחוקה, ובכך דנו אותם לחיים קשים בשוליים, ששיכפלו את עצמם מדור לדור. אני מסבה את תשומת לבו לכך שגם כשחבורת קזבלן שרה את השיר "מה קרה? כלום עוד לא קרה", הם לא שרים את המנגינה מהבית, אלא מנגינות מביתו של המלחין דובי זלצר.

    אכן כלום לא קורה עד היום, כי התרבות והאמנות מוגדרות כאירופיות וצפון אמריקאיות בידי ההגמוניה השלטת, ולכן תרבותנו המזרחית לא מתוקצבת ומופלית בחלוקת המשאבים. וזה רק משלים את התמונה, שבה לא רק מנגנוני השלטון משעתקים אי־שוויון, אלא גם התקשורת מזינה יחס מגחיך לתרבותנו.

    אז למרות שנהנינו מההצגה ומהסוף הטוב שלה, היא היתה הזמנה להבין למה ה"סוף" לא באמת טוב, למה שיר הכבוד מעיד בעיקר על חוסר כבוד, ולמה חשוב לספר את ההיסטוריה המוסתרת מאתנו, ולחשוף את המבנה החברתי, בהווה ובעבר, המנוהל על ידי מערכות לשימור הכוח בידי בעלי הכוח. נגמר המבצע לחג הפורים. אפשר להסיר את המסיכה, להפסיק לחוות את עצמנו דרך עיניים הגמוניות, ולהכיר את עצמנו בעצמנו.

    הכותבת היא מנתחת מערכות מידע בחברת תקשורת

    המאמר הופיע במקור בעתון הארץ הקישור כאן