אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים/שלומי חתוכה

עסקה

וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַשָּׂפָה וְאֶת הַסִּפּוּרִים
כְּמוֹ הַגְּזֵרָה הַמַּשְׁכִּיחָה מִן הָעֻבָּר
אֶת גִּלְגּוּלָיו הַקּוֹדְמִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת הַתְּפִלּוֹת
וְתִקְּנוּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת
(הַיּוֹם אֲנִי חוֹלֵם עַל חֻפְשָׁה בְּפָּרִיז
וּמִתְפַּלֵּל שֶׁנַּעְפִּיל לִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה)
וְלֹא מְשַׁנֶּה שֶׁקָּטְעוּ אֶת סִפּוּרֵי הַשֵּׁנָה בַּחֲדָשׁוֹת רָעוֹת
וּמִן הַסְּפָרִים מָחֲקוּ אֶת הַנְּבוּאוֹת הַיָּפוֹת
שֶׁל חוֹלְמִים הַחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם מְשִׁיחִים
בְּגֶנֶרָלִים שֶׁחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם אֱלֹהִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהָפְכוּ אוֹתִי לְאוֹיֵב שֶׁל מִישֶׁהוּ
שֶׁלֹּא פָּגַשְׁתִּי בְּחַיַּי
וְהִטְבִּיעוּ בְּמֹחִי שְׁמוֹת מִלְחָמוֹת
כְּאִלּוּ הָיוּ
נְעָרוֹת שֶׁאָהַבְתִּי,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁשִּׁכְנְעוּ אוֹתִי עוֹרְכֵי הָעִתּוֹנִים
כִּי בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל הַנְּעָרִים הֵם רוֹצְחִים,
וְאִלּוּ כָּאן כָּל הַנְּעָרִים
הֵם נְעָרִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהֶחְמִיאוּ בְּעָרְמָה מְדֻיֶּקֶת רַק לַצַּלָּפִים
שֶׁבִּירִיָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת
יָכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הַלְּבָבוֹת,
וְלֹא הִזְכִּירוּ אֶת סִלְסוּלֵי הַזַּמָּרוֹת
שֶׁקֹּדֶם הִצִּיתוּ
אֶת אוֹתָם הַלְּבָבוֹת,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁפְּכוּ אֵינְסְפוֹר טִפּוֹת הַדָּם
וְכָל הַדְּמָעוֹת שֶׁדָּלְקוּ אַחֲרֵיהֶן
כְּמוֹ כְּלָבִים בְּעִקְבוֹת הַבְּעָלִים
אוֹ הָאוֹבְדִים,
וְיוֹתֵר מִזֶּה
גַּם אַחֲרֵי שֶׁיָּבִיאוּ אֶת הָאָבוֹת,
הַסּוֹכְנִים,
שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ אַבְנֵי דּוֹמִינוֹ אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
עִם הַמַּבָּט הַמַּקְפִּיא שֶׁנּוֹלַד עִם הַבֵּן
וְהַהִיסְטוֹרְיָה, שֶׁקֵּבָתָהּ אֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע –
אַחֲרֵי כָּל זֶה
תַּסְפִּיק מִלָּה אַחַת שֶׁל דַּרְוִישׁ,
מַסְפִּיק שֶׁיַּעֲבֹר בְּיָפוֹ רֶכֶב אֶחָד
וּמִתּוֹכוֹ אֶשְׁמַע אֶת עֹמֶר אָדָם אוֹ זֶהָבָה בֵּן,
מַסְפִּיק עוֹבֵר אֹרַח שֶׁיַּבִּיט בִּי וְיִתְבַּלְבֵּל
אוֹ אַבִּיט בּוֹ
וְאֶתְבַּלְבֵּל בְּעַצְמִי;
הָאֱמֶת שֶׁהִסְפִּיק
שהמועלם יֵשֵׁב מוּלִי בַּדְּמָמָה הַנְּחוּצָה,
שְׁתֵּי כּוֹסוֹת הַקָּפֶה בֵּינֵינוּ,
וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע לֹא אֶתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר:
תַּסְבִּירוּ לִי עוֹד פַּעַם
כִּי עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי
אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים
וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים.

קלריס חרבון

שיר של קלריס חרבון או "כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם
לי אין חום בשבילכם"

ואני לא יודעת מה לעשות
לשבת על הגדר
לאטום אוזני, לעצום עיניי
להיאלם בדממה של השתקה והכחשה
או לדבר, לזעוק
פשעתם, אחיי בני עדות אשכנז
בני המערב, ערש האור
הרס השחור שלי
חמסתם, גנבתם, אנסתם את תומתם של הוריי
גנבתם לי את הגאווה
פדינו בה תלושי מזון
שילמנו בה את שכר הדירה הציבורית שבה כלאתם אותנו
קנינו בה קמח למופליטה
כדי שנוכל לארח אתכם במימונה
כדי שתוכלו לומר עלינו שאנחנו חמים ויודעים לארח
במקומה קיבלנו בושה, נחיתות, קיפוח
אלה המעות אותן נוריש הלאה
שם בכלא באר –שבע
במרכזי היום למכורים ובמעונות הנעולים לילדים העבריינים שלנו
הילדים הלא נורמטיביים שלנו
כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם
לי אין חום בשבילכם
אבל אני זוכרת
אני לא שוכחת
אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד
של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית
אתם מתים מפחד, משקשקים
שניקח לכם את מה שגנבתם לאור היום
את מה שגזלתם ממני, את העבר, ההווה והעתיד שלי
את השפה שלי, את כיבוד אם ואב
הזהות שלי, אני
אני לא סולחת לכם
עדיין לא
תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים
חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח
לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו
לשואה שלנו היהודים – הערבים
גרמתם לנו לעזוב את מרוקו שלנו
ואני רוצה לצעוק: "מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה"
הצל אותנו
לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים
הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש
ומבלי שנתנגד
עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום
ניצחיות של קיבעון וחידלון
תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם