מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

תגובה לנעמה קטיעי / עדות רצויה עדות מושתקת

יהודים הגיעו לישראל ממספר ארצות ערביות ולא מארץ ערבית אחת, אני מכיר פרטים על ההגירה של יהודים מעיראק לישראל ולכך אתייחס. אני גם לא יכול לספר על "יהודי עיראק" אלא על משפחתי הקרובה, זאת חוצפה לספר סיפור של מישהו שלא רוצה שאתה תייצג אותו.

מי שיקרא את ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין מאיר "בין בגדאד לרמת גן" על הנסיבות של הגעתם של 120000 יהודים לישראל, יבין שנור אל סעיד ראש ממשלת עיראק לא היה צורר אנטישמי.אבי המנוח שעבד בחברת התעופה העיראקית הכיר את נור אל סעיד באופן אישי והדברים שהוא סיפר עליו היו רק דברים טובים.

אני מבין את סיפור הגעתם של 120000 יהודים מעיראק בתוך כשנה לישראל כתוצר של האסונות שהמיט הקולוניאליזם הבריטי על עיראק . באסונות שהמיט הקולוניאליזם על עיראק נפגעו בצורה קשה השיעים,האשורים,והכורדים ובעקבות המעורבות האמריקאית בעיראק גם הסונים. היהודים הספיקו לברוח ונפגעו הרבה פחות מהמיעוטים האחרים . הפרהוד גם אם רושמים אותו על המופתי חוסייני, לא היה גורם לגרוש המוני של יהודים לו היה בעיראק שלטון מרכזי שהיה מסוגל להבטיח את שלום האזרחים ובמיוחד המיעוטים,ולהבטיח ממשל תקין ,שרותים לאזרח וסדר.

לפיכך אני מבין שיהודים היגרו לישראל משיקולים פרגמטיים בגלל בעיות פנים עיראקיות.

מי שחושב שהממשלה הנוכחית בעיראק יורשת את האשמה לפשעים שביצעה ממשלתו של נור אל סעיד חייב להסכים לעקרון שממשלת ישראלית הנוכחית אשמה בפשעים של ממשלות ישראל והסוכנות היהודית לדורותיהם. למשל הפניית כל היהודים הפולנים שהגיעו ב"עליית גומולקה " לדיור קבע במרכז הארץ עם משרות מכובדות בו בזמן שעל הבאים ממרוקו אנסו ניחשול ודיכוי בפריפריה. מי שרוצה שממשלת עיראק תפצה את היהודים שייתן למזרחים רטרואקטיבית את מה שקיבלו היהודים הפולנים והיהודים מברה"מ שהגיעו בסוף שנות ה60 עד שהתחילה תופעת הנשירה.

אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים/שלומי חתוכה

עסקה

וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַשָּׂפָה וְאֶת הַסִּפּוּרִים
כְּמוֹ הַגְּזֵרָה הַמַּשְׁכִּיחָה מִן הָעֻבָּר
אֶת גִּלְגּוּלָיו הַקּוֹדְמִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת הַתְּפִלּוֹת
וְתִקְּנוּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת
(הַיּוֹם אֲנִי חוֹלֵם עַל חֻפְשָׁה בְּפָּרִיז
וּמִתְפַּלֵּל שֶׁנַּעְפִּיל לִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה)
וְלֹא מְשַׁנֶּה שֶׁקָּטְעוּ אֶת סִפּוּרֵי הַשֵּׁנָה בַּחֲדָשׁוֹת רָעוֹת
וּמִן הַסְּפָרִים מָחֲקוּ אֶת הַנְּבוּאוֹת הַיָּפוֹת
שֶׁל חוֹלְמִים הַחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם מְשִׁיחִים
בְּגֶנֶרָלִים שֶׁחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם אֱלֹהִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהָפְכוּ אוֹתִי לְאוֹיֵב שֶׁל מִישֶׁהוּ
שֶׁלֹּא פָּגַשְׁתִּי בְּחַיַּי
וְהִטְבִּיעוּ בְּמֹחִי שְׁמוֹת מִלְחָמוֹת
כְּאִלּוּ הָיוּ
נְעָרוֹת שֶׁאָהַבְתִּי,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁשִּׁכְנְעוּ אוֹתִי עוֹרְכֵי הָעִתּוֹנִים
כִּי בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל הַנְּעָרִים הֵם רוֹצְחִים,
וְאִלּוּ כָּאן כָּל הַנְּעָרִים
הֵם נְעָרִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהֶחְמִיאוּ בְּעָרְמָה מְדֻיֶּקֶת רַק לַצַּלָּפִים
שֶׁבִּירִיָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת
יָכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הַלְּבָבוֹת,
וְלֹא הִזְכִּירוּ אֶת סִלְסוּלֵי הַזַּמָּרוֹת
שֶׁקֹּדֶם הִצִּיתוּ
אֶת אוֹתָם הַלְּבָבוֹת,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁפְּכוּ אֵינְסְפוֹר טִפּוֹת הַדָּם
וְכָל הַדְּמָעוֹת שֶׁדָּלְקוּ אַחֲרֵיהֶן
כְּמוֹ כְּלָבִים בְּעִקְבוֹת הַבְּעָלִים
אוֹ הָאוֹבְדִים,
וְיוֹתֵר מִזֶּה
גַּם אַחֲרֵי שֶׁיָּבִיאוּ אֶת הָאָבוֹת,
הַסּוֹכְנִים,
שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ אַבְנֵי דּוֹמִינוֹ אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
עִם הַמַּבָּט הַמַּקְפִּיא שֶׁנּוֹלַד עִם הַבֵּן
וְהַהִיסְטוֹרְיָה, שֶׁקֵּבָתָהּ אֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע –
אַחֲרֵי כָּל זֶה
תַּסְפִּיק מִלָּה אַחַת שֶׁל דַּרְוִישׁ,
מַסְפִּיק שֶׁיַּעֲבֹר בְּיָפוֹ רֶכֶב אֶחָד
וּמִתּוֹכוֹ אֶשְׁמַע אֶת עֹמֶר אָדָם אוֹ זֶהָבָה בֵּן,
מַסְפִּיק עוֹבֵר אֹרַח שֶׁיַּבִּיט בִּי וְיִתְבַּלְבֵּל
אוֹ אַבִּיט בּוֹ
וְאֶתְבַּלְבֵּל בְּעַצְמִי;
הָאֱמֶת שֶׁהִסְפִּיק
שהמועלם יֵשֵׁב מוּלִי בַּדְּמָמָה הַנְּחוּצָה,
שְׁתֵּי כּוֹסוֹת הַקָּפֶה בֵּינֵינוּ,
וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע לֹא אֶתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר:
תַּסְבִּירוּ לִי עוֹד פַּעַם
כִּי עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי
אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים
וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים.

הגיע תורו של מתי כספי

חזרנו לפרובוקציות על גבם של מזרחים כדי הגיד אני קיים

מתי כספי

[..]"אין פה כבוד לתרבות שלנו. פשוט אין. והבעיה היא שבלי תרבות אין לנו עם. הרי זה אחד מהיסודות הבסיסיים לקיומה של אומה, ואני לא מדבר רק על תרבות המוסיקה, שאני חלק ממנה, אלא על כל הענפים, מכתיבה וציור ועד פיסול. הכל. ואתה יודע למה אנשים לא יודעים לשמר את התרבות? כי אלו שאוחזים בהגה השלטון לא רואים שום סיבה להעלות את זה על סדר היום".[..]

"כור ההיתוך" אלה מילים מכובסות להשלטת "ההון התרבותי"  שהנדבך המרכזי שלו הוא הזמר העברי המוקדם. במסגרת "כור ההיתוך" ניסתה הציונות האשכנזי למחוק את הפיוט המזרחי שהולחן במקאם   ולא נתנה למהגרים מארצות ערב והאיסלאם לפתח ולהלחין את המוסיקה שהכירו שמתבססת על

עוד OUD
קאנון
reek
nei
קמאנדג'ה או ד'ג'וזה
תקסים
מוואל
qasida
מקאם
תקסים
טאקטוקה
מקאם

אין כאן לא אומה ולא בטיח,עם יהודי עם מאפיינים אירופאים זו גירסה של הציונות.
אין דבר כזה ישראליות ,אין גם סוגה אמנותית אחת שפונה לרגשותיהם ונפשם של כל אחד מהגרים כאן

המוסיקה המזרחית שיש בה את המוסיקה האנדלוסית,המוסיקה המצרית במיוחד עם הפריצה של עבדול ווהאב, המקאם העיראקי , המוסיקה ה SUFI הסורית ,פיירוז ומרסל ח'ליף מלבנון לא צריכים את חותמת הכשרות של מתי כספי או יהודם גאון. אני מטיל ספק אם הם בכלל מכירים את המוסיקה המזרחית.

מזימתה של הציונות האשכנזית לחנוק ולמחות את תרבותם של מזרחים שהיגרו ממדינות ערביות נכשלה בגלל ה YOUTUBE והרדיו האזורי. ברשת מסתובב אתר זמרשת שמתחנן לכך שישדרו זמר עברי מוקדם שמשודר רק ברשת א במוצאי שבת בחצות למשך שעתיים.

לטענה שמתי כספי לא תקף את אסמהאן ואום כולת'ום ענתה שירה אוחיון

[..]
הזמר הים תיכוני שהתהווה פה בארץ אף הוא איננו "מוזיקה מזרחית" (אולי מזרח רך…).  אין לו ולו דבר עם מה ששמעו היהודים בארצות ערב והאסלאם. ברוב המקרים מדובר בלחנים מיובאים מיוון ותורכיה (יבשת אירופה?), או לחנים שנוצרו כאן. מדובר במוזיקה ישראלית לכל דבר ועניין בדיוק כמו שאר הניסויים התרבותיים האחרים של יוצאי אשכנז. מדובר בתרכובות מיוחדת ששואבות ממסורות ישראליות, שהותרו בשמורות מסוימות כמו "צלילי הכרם", "צלילי העוד", פסטיבלי הזמר המזרחי, ומאוחר יותר זוהר ארגוב וממשיכיו.

אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב את הז'אנר הייחודי הזה, אבל חלאס עם הקטלוגים והתיוגים ועם הניסיון להגביל את חופש הביטוי והיצירה. תם עידן התרבות הציונית האשכנזית המונוליטית. למוזיקות האלה יש קהל שצורך אותן, שמוכן לבוא ולשלם. הן מצליחות כלכלית ומצדיקות בהחלט את קיומן והקהל, עם כל הכבוד לגאון, איננו מטומטם. הוא צורך מוזיקת פופ קלילה בארץ בדיוק כשם שבעולם כולו צורכים את המוזיקה של מדונה או ליידי גאגא.[..]

מתי כספי בישראל היום לקריאה כאן

הדרתם של סאלח ודאוד אל כוויתי

מקאם – מילה בערבית שמשמעותה סולם מוסיקאלי או מקום – כותרת המחווה שעשה הצלם מיכה שמחון לקבוצת מוסיקאים ונגנים, היום בני למעלה משבעים או שמונים, שהקדישו את חייהם ואת הקריירה שלהם לסגנון מוסיקאלי שהושתק במרחב הצלילי הישראלי: מוסיקה ערבית קלאסית. בעברם נגנו בתזמורת הערבית של רשות השידור (1954 – 1991), מוסד שאפשר להם לשמר את המסורות המוסיקאליות שהביאו איתם מארצות מוצאם – בעיקר עיראק ומצרים… (טלי תמיר)
שמחון בחר לצלמם צילום סטודיו מסוגנן ומוקפד, כשהם מנגנים בכלי הנגינה שלהם: עוד, קאנון, כינור, אקורדיון, חליל ודרבוקה. מרחב הצילום חשוך ורק הדמות מוארת בהילת אור בהירה. הנגן וכלי הנגינה שלו מנותקים מזמן, מנוף ומהקשר תרבותי.
הבחירה של שמחון בצילום-דיוקן חזיתי, המואר בתאורה דרמטית, מהדהדת בתוכה קלאסיקה אחרת, זו של ציור הדיוקן המערבי, המייצגת מעמד חברתי הירארכי של אלה הראויים להיות מונצחים בעיני החברה. במילים אחרות: שמחון מבקש להציג את מצולמיו כמי שהותקו ממקומם הנידח בתרבות העברית החדשה אל מקום של קאנון מרכזי, אל מעמד איקוני של קלאסיקאים.
דווקא כמדיום שותק מעלה הצילום של שמחון את העולם הצלילי של המוסיקה הערבית לרמה מושגית: אלה הם שומרי הסף של תרבות מוסיקאלית מפוארת שמנגנון המיון הציוני דחה מתוכו, בתביעתו העיקשת ליילד מתוכו את ה’יהודי החדש’, השולל את גלותו ואת מקורותיו. נגנים ומוסיקאים אלה הם סמנים מסורים של קשב, האזנה, ריגוש וחוויה, שלא עיגלו פינות. הם סירבו למוסיקה המזרחית-ישראלית, שהתאימה עצמה לסביבה החדשה, ונשארו נאמנים לקלאסיקה הערבית במיטבה.
סדרת הצילומים ‘מקאם’ מציבה יד לזכרם של התזמורת הערבית ונגניה והיא מהווה תמרור אזהרה כנגד מהלכי מחיקה והשטחה. היום, כשכבר אין בכוחו של המנגנון התרבותי לטשטש זהויות ולהשתיק קולות, צפים ועולים נגני העבר הללו, והם ספוגים בהילה של ידע ושל תרבות.
טלי תמיר

קלאסיקה ברבע טון

איל שגיא ביזאוי

עוּד, אקורדיון, עניבה, נַאי, בלייזר, כינור, חוברת תווים, קַאנוּן, אברהם, אלברט, פליקס, נעים, סלים, זוזו, אליאס, יוסוף…. שמות אירופיים, עבריים, ערביים ויהודים-ערביים, כלי נגינה תורכים, ערבים ומערביים, חליפות אירופיות ועניבות ססגוניות. פריטים אשר לכאורה, ברשימה נטולת קונטקסט מעין זו, דומה כי אינם מתיישבים כלל זה עם זה. ואולם הם דווקא כן מתיישבים. בעבודותיו של מיכה שמחון נראה שהם אפילו מתרווחים בנינוחות. שמחון לא “מעניק” להם את הקונטקסט הזה, המרווח. הוא משיב להם אותו.
דמויות מקומיות של יומיום משמשות לשמחון בעבודותיו כמודלים – חברים, מכרים, בני משפחה, נשים דתיות, יהודיות ומוסלמיות – תוך שהוא מכנס אותן אל התבניות המוכרות של הציור הקלאסי. בכך, משווה שמחון למושג “קלאסיקה” מימד יומיומי, עכשווי, ואפילו אקטואלי, ומעניק לדמויותיו את המעמד היוקרתי שנובע מהמושג .
בתערוכה זו ,כאמור, שמחון איננו “מעניק” למודלים שלו מעמד של קלאסיקה. הוא רק משיב להם אותו. את עדשת מצלמתו הוא מַפנה עתה אל נגניה של “תזמורת קול ישראל בערבית”. אותה תזמורת שבפי כל נקראה “התזמורת של זוזו מוסא”, ושעבור רבים מצופי הטלוויזיה בישראל הייתה אך בבחינת “קטע מעבר” בין מהדורת החדשות בערבית לבין זו שבעברית. אבל עבור רבים אחרים הייתה התזמורת הערבית של רשות השידור עולם ומלואו. עולם עשיר ורב-גוני של צלילים וזכרונות קורעי-לב ומאחים כאחד, עולם של געגועים מהול בקינה ובהיתול. עולם עם קלאסיקה משלו. קלאסיקה, שאמנם לא מצאה לה מקום של כבוד בהיכלי הקודש המוסיקליים של ההגמוניה הישראלית, ובכל זאת שמרה על מעמדה בזכות נגניה של התזמורת הערבית שהפכו למיצגיה הבולטים.
בעבודות אלה אפוא, שמחון מזמן אל תוך המסגרת הקלאסית של הציור-צילום דווקא קלאסיקה מוסיקלית. חשוב מכך, אל הקלאסיקה האירופית הוא מזמן עתה קלאסיקה מסוג אחר. מורכבת יותר, סדורה ופרועה כאחד. קלאסיקה, אשר מטעמים של איזושהי “נוחות לאומית”, זכתה להיקרא ועדיין נקראת “קלאסיקה ערבית”. ואולם, שלא כפי שניתן לחשוב בטעות, קלאסיקה זו איננה מייצגת בהכרח ערכים של “טוהר” או “אותנטיות”, של “מסורת” או “מקור” (לעומת “חיקוי”), וגם לא של “תרבות גבוהה” שהיא בחזקת נחלתם הבלעדית של יודעי-חן אניני שמע.
מה שמוכר היום בעולם הערבי ומחוצה לו כ”מוסיקה קלאסית ערבית”, איננו אלא קלאסיקה הנשענת על סגנונות מוסיקליים שונים השאובים ממגוון רפרטוארים: מוסיקה דתית, שירי עם, קריאה מוטעמת של הקוראן, מוסיקה קלאסית אירופית, מוסיקה קלה מערבית, וכמובן מוסיקה ערבית קדומה, מעין “קלאסיקה” שלפני הקלאסיקה הנוכחית. מאפייניה של המוסיקה הערבית הקלאסית הקדומה (קַדִים בערבית) שונים מאוד מאלו של המוסיקה הערבית המודרנית המוגדרת היום כ”קלאסית” (בערבית, גַ’דִיד). בזו הקדומה, למשל, היה זה התַחְ’ת – אנסמבל קטן המורכב מקַאנוּן, עוּד, נַאי (חליל), רִיק או דַף (סוגים של תוף מסגרת), ורַבַּאבּ או כַּמַאנְגַ’ה (כלי קשת) – שהיווה את הליווי הכלי; המַקַאמַאת (ביחיד מַקַאם), מעין “סולמות מוסיקליים” המורכבים מסדרה מוגדרת של צלילים ומפרקטיקה מלודית אופיינית, שימשו כמסגרת מבנית ליצירות המוסיקליות; מרווחים של רבעי טון ושלושת רבעי טון; וירטואוזיוּת ואלתורים אישיים הן של הזמר המבצע והן של הנגנים; עליונותו של הזמר על פני הליווי הכלי; חזרה על פרזות מוסיקליות ועל מילים ומשפטים מסוימים מתוך הטקסט השירי; קשר אינטימי בין המוסיקאים לבין קהל המאזינים, ועוד. משך מאות שנים התפתחו והשתכללו מרכיבים אלה, אשר בחלקם חוזרים אחורה לתקופה הטרום-אסלאמית, והפכו למאפייניה המובהקים של המוסיקה הערבית הקלאסית הקדומה.
למעשה, מרבית המאפיינים הללו נשתמרו גם בסגנון המוסיקלי החדש שהתפתח בעולם הערבי, וזכה למעמד של “קלאסיקה” במהלך המאה ה- 20. ואולם כעת, הייתה זו קלאסיקה שונה בתכלית, באופייה ובסגנונה המוסיקלי, מזו ה”ישנה”. הקולוניאליזם האירופי מחד, והתעוררות הלאומיות הערבית מאידך, יצרו סגנון חדש המשלב השפעות מערביות עם קלאסיקה ערבית.
במצרים, היו אלה מוסיקאים כמו מחמד עבד אל-והאב, מחמד אל-קסבגי, המלחין היהודי-קראי דאוד חסני ורבים אחרים, שאימצו פרקטיקות מוסיקליות אירופיות ושילבו אותן ביצירותיהן; בעיראק היו אלה האחים היהודים צאלח ודאוד אל-כווייתי שהתבססו אמנם על המקאם העיראקי אך הכניסו בו שינויים וחידושים, ויצרו למעשה את הבסיס למוסיקה העיראקית המודרנית. היוצרים המקומיים, כמובן, לא התעלמו מן המסורת המוסיקלית הערבית הקדומה ומן המסורות העממיות המקומיות השונות. הללו המשיכו לשמש בסיס ליצירותיהם, תוך שהם מוסיפים, משלבים ומקשטים, את לחניהם באמצעות פרקטיקות מוסיקליות מערביות. תמורות אלה הביאו ליצירתו של סגנון מוסיקלי ערבי חדש, אשר על אף מידת החדשנות שבו נתפס על-ידי המקומיים כ”אותנטי”. בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20 נתגבשו עקרונותיו של סגנון זה החדש (ג’דיד), שהובחן מזה הישן (קדים), וזכה בתורו למעמד היוקרתי של “קלאסיקה”.
אל הכלים המסורתיים, כמו עוד וקאנון, הצטרפו כעת גם כלים מערביים: קונטרבס, צ’לו, סקסופון, אקורדיון, ואחר-כך גם גיטרה ופסנתר; את הרבאב החליף עתה הכינור המערבי; את הליווי הכלי המצומצם של התח’ת, שכלל ארבעה-חמישה נגנים, החליפה הפִרְקַה, תזמורת גדולה המורכבת ממספר רב של נגנים וקבוצה גדולה של כינורות; לצד קטעי האלתור, בהם יכלו המוסיקאים להביע את יכולותיהם הוירטואוזיות, הושם דגש על קטעים קצביים; אל מסורת הלימוד בעל-פה, על-פי האזנה והכרת המקאמאת, נוספה שיטת התיווי המערבי; ליווי הרמוני ושימוש באקורדים השתלבו עם הליווי החד קולי (אוניסון), האופייני למוסיקה הערבית; שירים בסגנון אופראי, מוסיקת ואלס, טנגו, רומבה ועוד – כל אלה חדרו אל המוסיקה הערבית החדשה. עם זאת שמרה המוסיקה הערבית על שימוש במודוסים הערביים המקובלים, על כלי הנגינה המסורתיים, ועל שפה מוסיקלית ייחודית.
החלפת הת’חת המסורתי בתזמורת מרובת נגנים, כפי שהייתה התזמורת של קול ישראל בערבית, והעברת ההופעות מאירועים פרטיים בבתי עשירים אל אולמות קונצרטים שחייבו קודי לבוש אופיינים; חליפות אירופיות לגברים ושמלות ערב לנשים, היו ממסמניה הבולטים של ההשפעה המערבית על המוסיקה הערבית. ואולם, גם בתוך כך הצליחה המוסיקה הערבית לשמור על מאפייניה הייחודיים: על עליונותו של הסולן המבצע, על המקום הנכבד השמור לאלתור הקולי והכלי, על מידת השתתפותו של הקהל בעיצוב ההופעה, וכיו”ב. גם התזמורת, אשר התפארה עתה בהקדמות מוסיקליות ארוכות ובקטעי מעבר הרמוניים, עדיין המשיכה לתפקד כתח’ת המסורתי כשהיא נסוגה לאחור ומלווה בכלים בודדים את זמרתו של הסולן.
בשונה מן ההבחנה המקובלת שבין “תרבות גבוהה” לזו ה”נמוכה”, הקלאסיקה הערבית החדשה שנוצרה לא הייתה נחלתם של פוקדי אולמות הקונצרטים בלבד. הרדיו, שהחל לפעול בארצות ערב בשנות השלושים, שימש סוכן חשוב לחשיפתם של המונים לקלאסיקה החדשה. סביב המוסיקאים השונים נוצר קשר רגשי, אשר היה בו כדי לחבר בין שכבות האוכלוסייה השונות, וכן בין דוברי הערבית מהארצות השונות. לא רק מצרִים התענגו על לחניו של עבד אל-והאב ועל שירתה של אֻם כלת’ום, או על קולותיהן של אסמהאן ושל לילא מוראד, ולא רק בני עשירים האזינו לסלימה מוראד בעיראק, או לפיירוז בלבנון. גם השירים שהושרו בשפה הספרותית הגבוהה זכו לפופולאריות בקרב כל שכבות האוכלוסיה, כך שגם אנאלפביתים יכלו לשלב ציטוטים מליציים בלשונם. המוסיקה הערבית החדשה נתפסה כ”קלאסית”, לאו דווקא כיוון שסימנה “תרבות גבוהה”, אלא במובן זה שהתוותה מערך חדש של כללים ועקרונות- מוסיקליים וביצועיים כאחד. זו הייתה מוסיקה “קלאסית” שנשמעה באולמות קונצרטים מהודרים, אך גם בבתי קפה פשוטים, בחנויות, בשוק, ובאירועים פרטיים.
מעולם זה של “קלאסיקה” הגיעו לארץ נגניה היהודים של תזמורת קול ישראל בערבית. רובם נולדו וגדלו בערים הראשיות של ארצות ערב, בעיקר בקהיר ובבגדאד. רובם התחנכו על ברכיה של התרבות הערבית אך במידה רבה גם על זו האירופית. תרבות אירופה, כולל זו ה”קלאסית”, לא הייתה זרה להם בבואם לישראל. את הנגינה בכינור למד פליקס מזרחי עוד בהיותו במצרים, וכמוהו הכיר את האקורדיון גם נעים רג’ואן בלימודיו בקונסרבטוריום של בגדאד במקביל ללימודי העוּד. עוד בעיראק סלים אל-נור למד את שיטת התיווי המערבי לצד המקאמאת, אשר בין היתר שימשו את היהודים בארצות ערב בביצוע המוסיקלי של נוסח התפילה, של שירת הבקשות ושל הפיוטים בבתי הכנסת. גם את החליפה האירופית לבשו אנשי התזמורת כדבר שבשגרה עוד בארצות מוצאם. איש מהם לא היה זקוק ל”היכרות עם תרבות אירופה” בבואם לישראל. את הקלאסיקה, ערבית ואירופית כאחת, הם הביאו עימם.
מרבית נגני התזמורת הגיעו לישראל במהלך שנות ה- 50. המוסדות המוסיקליים בארץ, נשלטים על-ידי ההגמוניה התרבותית האשכנזית, לא הכירו במעמדה של המוסיקה שהביאו עימם העולים מארצות ערב כ”קלאסיקה”. אפילו רשות השידור שסיפקה לה במה, תגמלה את נגני התזמורת בשכר נמוך מזה של נגני “תזמורת קול ישראל הקלאסית”, בטענה שהם אינם קוראים תווים . “אנשי המזרח”, ככל הנראה, לא נצטיירו בעיניה של ההגמוניה האשכנזית, שהתיימרה לייצג איזשהו “מערב” מדומיין, כמי שראויים לתואר “קלאסי”. מתעלמת מן המימד החקייני שבפרקטיקות שהנהיגה, ראתה זו את העולים העירוניים מארצות ערב כ”לבנטינים”, המחקים באופן שטחי בלבד את גינוני אירופה.
ואולם דומה כי ההגמוניה התרבותית בישראל נצטיירה בעיניהם של נגני התזמורת הערבית כ”לבנטינית” בעצמה. לעומת הרקע ממנו באו, בו נחשפו לקלאסיקה ערבית ומערבית גם יחד, הכירו את סולמות המאז’ור והמינור אך גם את המקאמאת, רקדו בצעדי טנגו ונהנו מהופעתה של רקדנית בטן, פקדו אולמות תיאטרון ובתי קולנוע מהודרים בהם ראו סרטים אמריקאיים, צרפתיים ומצריים – לעומת כל זה, הציעה ישראל לנגני התזמורת תרבות מצומצמת יותר, פחות עשירה ומגוונת, אולי אף דלה. אל מול האידיאל הסוציאליסטי, מכנסי החאקי, החספוס הצברי, הדיבור הישיר (כביכול) והבוז לגינונים, ספק אם יכלו נגני התזמורת שלא לראות בעצמם מייצגיה של “קלאסיקה”.
עם זה, כך בעיני, הגיעו הנגנים לעבודות הצילום של שמחון. עם קלאסיקה שמכילה בתוכה קלאסיקות מסוגים שונים, ואשר מרשה לעצמה גם לפרוע במידת מה את הכללים הנוקשים שלהן. קלאסיקה שהיא ערבית, יהודית ואירופית גם יחד, ושמקומה באולמות קונצרטים מפוארים, בבתי קפה ומועדונים, בשמחות ובאירועים משפחתיים. זוהי קלאסיקה שמסמנת תהליכים חברתיים ותרבותיים: השפעות זרות ומקומיות, סגנונות מוסיקליים עתיקים וחדישים. קלאסיקה שצליליה מהדהדים עם אלו שבקעו מארמונו של הארון אל-רשיד, עם התזמורות שליוו את צבאות אירופה לקראת קרב, עם מקצבים שהרקידו את פוקדי מועדוני הטנגו בארגנטינה, ועם ניגונים שהציפו רגשותיהם של מתפללים במסגדים, בבתי כנסת ובכנסיות.
זאת ועוד. זוהי קלאסיקה שמגולמות בה, בין היתר, גם פרקטיקות שהן בבחינת תוצר של קולוניאליזם, גם זה הפנימי: אימוץ ודחייה, חיקוי ומקוריות, מחיקה והתעקשות. מצלמתו של שמחון, בכל אופן, איננה מבקשת לקחת חלק בשיח הקורבני של המדוכא. שמחון דווקא מחלץ בעבודותיו את נגני התזמורת הערבית של קול ישראל מעמדת הקורבן. לא כך, אומרת מצלמתו, הם רואים את עצמם. הנגנים לבושים בחליפות, כיאה למעמדם, כיאה לאירוע לשמו נתבקשו להתייצב. רובם מישירים מבט למצלמה. אחדים מחייכים, אחרים רציניים. לא מבוכה וגם לא נחיתות משתקפות במבטיהם. הם יודעים מאין באו, מה הביאו עימם, ואילו מטענים של ידע ורגש אצורים בראשיהם ובין אצבעותיהם. עם למעלה מארבעים שנות קריירה מאחוריהם, הם בטוחים במקומם ובתרומתם. לא רק לקלאסיקה הערבית, כי אם לזו הישראלית.

איל שגיא ביזאוי

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

סמי מיכאל 28.06.12
אם לא נשכיל להבין שישראל אינה שוכנת בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר, אורבת לנו סכנה קיומית חמורה. בלעדי להעוקץ: הרצאתו המלאה של סמי מיכאל בכנס הבינלאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה

אני יליד 1926, בן דור שהולך ונכחד. מעטים מאוד זוכרים את נפילתה וקריסתה הקטסטרופלית של האימפריה השנייה בגודלה בעולם. צרפת, המעצמה האדירה אשר בנתה את מאז'ינו, קו ההגנה המשוכלל ביותר בהיסטוריה, ושעמדו לרשותה צבא וחיל אוויר וצי מלחמה אדירים, הובסה במרוצת שלושה שבועות בלבד, לנגד עינינו המבועתות. לא זו בלבד שהיה זה הלם, אלא שמאז נעשה עולמי רעוע יותר. מושגים כמו נצח, מציאות מובנת מאליה וחיים של קבע נשרו מהמילון האישי שלי, אך לעומת זאת, הם קנו להם מקום מרכזי בלקסיקון הישראלי המקודש, וכמו משמשים קוו מאז'ינו וירטואלי. אפשר שהדברים שאני עומד לומר הם קשים, אך לדידי הם מהווים פעמון אזעקה לבני ארצי, וזו הסיבה שבחרתי לומר אותם בשפת אמם של ילדיי ונכדיי.

ישראל היא המדינה היחידה שקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכבר בשחר ימיה היתה סיפור הצלחה מסחרר. אפשר היה להציבה כדגם לעשרות מדינות שיצאו משעבוד קולוניאלי וטרם השיגו את חלומן. כיצד קרה שאותה ישראל מוצאת עצמה, אחרי עשרות שנים בלבד, שקועה כלפי חוץ בסכסוך דמים בלתי פתיר, ומפולגת עד שיתוק מבפנים. אני סבור שהתשובה נעוצה בעובדה שישראל מעולם לא העזה להתעמת ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, וחילוניות ודת.

התרבות השלטת בישראל מאז ומתמיד נשאה את עיניה אל המערב. אך מערב זה, כתמיד, שוקל את קיומה של ישראל, כמו את קיומן של מדינות אחרות, במונחים של רווחיות כלכלית וכדאיות אסטרטגית. המתיישבים המערביים באלג'יר, זימבבווה ודרום-אפריקה צברו ותק רב יותר מההתיישבות הציונית בישראל. אחיזת הלבנים בדרום-אפריקה התפתחה למעצמה מרשימה, אבל כאשר השתנה סדר העדיפויות בעולם, הסתבר שהקיר המערבי התומך הוא אשליה חולפת, בוגדנית ומוליכה שולל.

מדינת ישראל היא למעשה תוצר של שתדלנות יהודית מסורתית. שעה שאבות הציונות באירופה גייסו אהדה לרעיון של הקמת מדינה יהודית, הם השתמשו בטענה שהיישות שתקום תפיץ במזרח-התיכון הנחשל תרבות אירופית מפותחת. גישה זו השתרשה בתודעה הישראלית ועד עצם היום הזה אירופה היא המֶכָּה הרוחנית בעבור חלק גדול מהאינטליגנציה הישראלית ובפרט בעבור כמה סופרים שנחשבים מעצבי דעת קהל. בעיניי, זהו אחד הקונפליקטים הפנימיים העמוקים ביותר ברעיון הציוני. האידיאולוגיה הציונית צמחה על רקע האנטישמיות באירופה עצמה, ואף-על-פי-כן התנדבו אבות הציונות לשמש סוכנים במזרח התיכון לאותה התרבות שטיפחה את שנאת היהודים.

יוצא אפוא שהדוגלים בגישה זו מתייחסים לדורות של אנטישמיות, לגירוש ספרד ולזוועות גרמניה הנאצית כאילו התרחשו בכוכב אחר, בעידן דמיוני. כתוצאה משטיפת מוח עצמית מתמשכת, מזדקרת היום אירופה בתודעת ישראלים רבים כמגדלור תרבותי וכמקור השראה לחברה נאורה. גאים, הצטיירנו בעיני עצמנו ובעיני אוהדינו באירופה כראש גשר איתן לתרבות האירופית בעולם מפגר ועוין. מתוך בורות היסטורית מופלגת, אבות הציונות לא הכירו את זוועות הכיבוש האירופי בעולם הערבי, למן המפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי.

בהתרפסות לתרבות האירופית אינני סבור כי רכשנו את אהדת אירופה, אך בהחלט קנינו את שנאתם העזה של עמי ערב, הן כסוכנים המשרתים אויב מסוכן והן כממשיכי הכיבושים של אותו אויב. עמי ערב שילמו מחיר כבד מאוד למען מיגור הכיבוש האירופי, מאבקם גבה קרבנות רבים, אך פורמאלית הם השיגו את העצמאות. על כן אפשר שהם ימחלו על פשעי העבר של הכיבוש האירופי, אבל כל עוד ישראל קיימת, אין ביכולתם להכריז על ניצחונם הסופי על הכיבוש האירופי. מדינת ישראל, מיום שקמה, הוכיחה עד כמה מבוססת והגיונית חשדנות הערבים בנו, למן ההזדהות של ישראל בשנות החמישים עם פשעי הצרפתים באלג'יר, דרך ההשתתפות הישראלית עם צבאות בריטניה וצרפת ב-1956 נגד מצרים, שהלאימה את תעלת סואץ, וכלה בהתלהבות הפעילה שלנו בעת כיבוש עיראק, שלא לדבר על הכיבוש הישיר וההתנחלות שלנו בעזה ובגדה.

ישראל, אי זעיר, הפכה לאות קלון על מצח הגאווה של עמי ערב. אלה טחנו וריסקו כל גורם זר שביקש לתקוע יתד עוינת באזור, כך הביסו את המונגולים, את הצלבנים וכן את הכיבוש האירופי. הרקע ההיסטורי של האזור ומצבה הנוכחי של ישראל כאי בודד, מעוררים בלב דאגה ומחשבות פסימיות. אתייחס לבעיות המשמעותיות ביותר, אלו המדירות שינה מעיניי.

הגזענות

גזענות ופערים חברתיים עמוקים הם בעיות חמורות אשר מלוות את ישראל מראשית ימיה ועד עתה. חוזה המדינה צמח באוסטריה והיה איש העולם הגדול. כעיתונאי הוא בא במגע עם תרבויות שונות. לעומתו, מגשימי חזונו הושפעו רבות ממנטאליות הגטו היהודי במזרח-אירופה. היהודים שם היו סגורים על עצמם לרוב וסבלו מדיכוי, בידוד ופוגרומים. אפשר שמן הטעם הזה היהודי התייחס לשכן ולשונה ממנו כאל מקור סכנה. בניגוד ללשונם של יהודי ארצות-ערב והאיסלאם, לשונם של יהודי מזרח-אירופה הייתה שונה לגמרי משפת הסביבה שבה חיו. היידיש היתה כלי התקשורת המקובל בין גלויות שונות במזרח-אירופה.

יתר על כן, היהודי שם לא ידע הרבה על המזרח הערבי ועל היהודי הערבי. אך היהודי בארצות ערב היה פתוח לתרבות הערבית בימי הזוהר שלה, כמו גם בימי השפל, למן אנדלוסיה המשגשגת והאימפריה העבאסית המפוארת, ועד עידן האפילה תחת הכיבוש העותמאני. בין יהדות הגטאות לבין יהדות ארצות-ערב לא היה מגע. בעיני יושבי הגטו, היהודי מדבר מאמא לושן, כלומר יידיש. לעומת זאת, היהודי הערבי, שנהנה מחופש תנועה, למד שקיימים יהודים ברחבי העולם השונים ממנו בשפה ובמנהגים. עם זאת לא ידע דבר על יהדות הגטאות הסגורה על עצמה.

המפגש בין היהודים מארצות ערב ומארצות מזרח-אירופה התרחש בארץ-ישראל והיה טראומטי ומלא חשדנות. יהדות מזרח-אירופה הקדימה להתיישב בארץ-ישראל והטביעה את חותמה על צביונה הרוחני, התרבותי והפוליטי של המדינה החדשה, למרות שמספרה היה דל בעת הקמת המדינה. הגעתי לישראל ב-1949 ומספר תעודת הזהות שקיבלתי הוא 733440, כלומר חיו באותה העת במדינה פחות משלושת רבעי מיליון יהודים. התעוררה ציפייה שאחרי השואה ועם הקמת המדינה יציפו אותה גלי הגירה אדירים מקרב אותה יהדות שסבלה מפשעיה המזעזעים של אירופה.

האכזבה היתה קשה בקרב הישוב הוותיק, שכן יהדות אירופה לא התדפקה על שערי המדינה היהודית. בתוך כך, ב-1948 שטף גל קשה של דיכוי יהודים מקומיים את ארצות ערב כנקמה על תבוסת צבאותיהן. עד אז ליהודים הייתה נוכחות מרשימה ופורייה במרחב הערבי. הם ניצלו את קשריהם עם העולם הגדול והעשירו את ארצותיהם הערביות במישורים הכלכליים והתרבותיים. הם התרכזו בערים הגדולות ועל כן הייתה להם השפעה בולטת במדינות שהיו חקלאיות בעיקרן. לדוגמה, יותר מ-20 אחוזים מתושבי עיר הבירה העיראקית, בגדאד, היו יהודים. זהו מקרה נדיר בעולם כולו. אבל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נעשה הקיום היהודי בעיראק, כמו בשאר ארצות ערב, בלתי אפשרי.

יהודי ארצות-ערב רובם ככולם זרמו אל המדינה החדשה כפליטים. בעיני היישוב הוותיק, יהודים אלה לא היו שונים בהרבה מהאויב הערבי המובס. הם דיברו בשפתו, הם אימצו את מנהגיו, הם היו כהי-עור כמותו, ואפילו העניקו לצאצאיהם שמות ערבים. בעיני היישוב הוותיק הם היו פרימיטיביים ונחותים, ממש כמו האויב שהכריעו אותו בשדות הקרב. ההלם היה גדול. מנהיג מקרב היישוב הוותיק ביטא את תחושת התסכול אז באומרו: המדינה קמה בשביל עם אחד, ובא להתיישב בה עם אחר.

עד היום, יותר משישים שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, קרע זה לא התאחה. מנטאלית הוא לובש צורה של גזענות, וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. כמה מוזר, שני זרמים, השונים זה מזה עד לזרא באוריינטציה שלהם, כה שקדו בטיפוח השסע הזה. השמאל הסאלוני – ובישראל, ראוי לציין, שהשמאל מעולם לא יצא מן הסאלון – התנער מיהדות המזרח בתור "חומר גלם" נפסד או בז'רגון הקומוניסטי של אז: 'לומפיין פרולטריון'. זאת למרות שבני ההגירה ממצרים, לבנון ובולגריה, ובעיקר מעיראק, נשאו עימם רקורד קומוניסטי מרשים מארצות המוצא שלהם. הממסד הקומוניסטי בישראל התייחס לכל בני הגירה אלה בהתנשאות מופגנת. בראשית שנות החמישים היו מעברות אשר כ-20 אחוזים מתושביהן הצביעו למפלגה הקומוניסטית לכנסת. איש מתוכם לא קודם למעמד ראוי לשמו בתוך המפלגה. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה ונשאר עד היום "טהור" ממזרחים יותר מכל ממסד אחר במדינה. החשדנות וההתנשאות כלפי עדות המזרח היוו מחסום מוצק ובלתי חדיר בשורות המפלגה הקומוניסטית.

הגזענות חלחלה לתחומים רבים ובתוך כך הגדילה עד חרפה את הפערים החברתיים. עד היום, ברוב רובם של מוסדות המדינה החשובים ובמיוחד מוסדות אקדמיה ומוסדות תרבות אנו עדים לתת-ייצוג של יוצאי ארצות-ערב. השמאל בישראל אימץ גישה זאת והמשיך במדיניותו הגזענית עד התאבדותו והפיכתו לכת אליטיסטית זניחה בחברה הישראלית.

המעוז האחר של הגזענות שכן במגזר מפתיע באוכלוסייה היהודית בישראל. אם השמאל ניהל את מדיניותו בצנעה ונקט תכסיסי הכחשה, הרי שהגוש החרדי האשכנזי היה קולני ובוטה בגזענותו. בעיני החרדים, יהדות המזרח היוותה סכנה קיומית. באמונתה, היהדות המזרחית לא נשאה אופי קיצוני. היא התפתחה בחיק האיסלאם הערבי כדת פרגמאטית. היא פיתחה רשת מסועפת של קשרי תרבות וכלכלה עם הממסד הפוליטי האיסלאמי. התחרות האכזרית בין האדמו"רים בעלי השליטה לבין כתות קיצוניות יריבות לא היתה קיימת במזרח כלל וכלל.

בעיראק, סוריה, לבנון ומצרים הממסד הדתי-היהודי התייחס בסלחנות לזרמים שהטיפו לשינויים ולקדמה בקרב הקהילה היהודית. יתרה מזאת, ממסד זה לא קפא על השמרים ואף בעצמו פסק פסקי הלכה שהלמו את הזמן, המקום והתנאים החדשים. החרדים האשכנזים ראו בגישה זו כסכנה קיומית ועל כן התייחסו ליהדות המזרחית הפרגמאטית כפסולה וטמאה. הם אימצו במשך דורות את אמנות הלוחמה הכיתתית האלימה ומתוך מבצרי ההתבודדות שלהם הפנו בישראל את חיצי הגזענות כלפי עדות המזרח, ללא מעצור ובושה. אפילו יהודים מזרחים שוויתרו על המסורת הפרגמאטית, והצטרפו אליהם ואימצו את הקודים הנוקשים שלהם, הוקפו על-ידי החרדים האשכנזים בבידוד גזעני בתוך הריכוזים שלהם בישראל.

אני אישית נאלצתי לערוך לפני שנתיים הפגנת יחיד בתל-אביב נגד גילויי הגזענות המחרידים בבית-ספר בעמנואל. שם נמתחה גדר-הפרדה בחצר כדי למנוע קשר כלשהו בין תלמידות אשכנזיות 'טהורות' לבין תלמידות מזרחיות 'טמאות'. אותו בית-ספר כפה גם תלבושת אחידה, אלא שהצבע שנבחר לתלמידות האשכנזיות שונה מזה של התלמידות המזרחיות.

בימי העוצמה של גרמניה הנאצית, נתקלתי בדרכי לבית-הספר בבגדאד בגרפיטי על הקירות: 'היהודי הוא גזע נחות' ו'היטלר משמיד את החיידקים'. סיסמאות אלו הגיעו לעיראק הישר מברלין. בחלוף כשבעים שנה עדיין המילים הללו צורבות בנפשי. לפי תורת הגזע החרדית כאן בישראל, גם ילדיי ונכדיי המעורבים עם דם עיראקי-רוסי-צרפתי-פולני-הולנדי אנוסים להסתופף מעבר לגדר, יחד עם מאות אלפי צאצאים אחרים. לא אכחיש כי הגדר המוזרה הזאת פלשה לסיוטי הלילה שלי. הקדשתי את נעוריי למלחמה נגד השפעות הגזענות האירופית ובפרט נגד גזענות על רקע דת, צבע ומוצא. שליש עמי נספה בשל כך. בבגדאד הרחוקה ידידיי – יהודים ולא יהודים – ובהם ידידי נפש שילמו בחייהם במאבק נגד הגזענות הארורה הזאת.

איך גררנו את שרץ הגזענות אל בתינו כאן? כמה מזעזע להיווכח כי עם ששילם מחיר דמים איום במאה הקודמת בשל מתיחת גדרות גזעניות סביבו, מרשה להקים בתוך מולדתו גדר מתועבת שכזאת. היטב אנחנו יודעם מתי התרחשה תועבה כזו והיכן. היטב אנו זוכרים איזה מחיר שילם עמנו על גדרות ועל הפרדה על-פי צבע. בעיני, זהו חילול קודש המתרחש בבית-ספר יהודי שטוען שהוא מרביץ תורת קודש. אילו מישהו בארץ אחרת היה מותח גדר מקוממת שכזאת היינו, אנו היהודים, מרעישים עולמות. וכאן, בישראל, השמאל ברובו מילא את פיו מים. הממסד השליט לא נקף אצבע. בג"ץ פסק לעקור את הגדר, אך מקימי הגדר הודיעו בפה מלא כי ימשיכו בדרכם, גם אם יעלה להם הדבר במחיר של ישיבה בכלא.

עתה, עם קריסת השמאל המזויף בישראל ועליית כוחו של הימין בכלל ושל הימין החרדי בפרט, השסע הגזעני הפך לעובדה כמעט מקובלת. הגזענות הולכת ומתאזרחת בחברה הישראלית עם התעצמות כוחו הפוליטי של הימין הדתי. לגזענות כמה מושאים, ובהם: יהודים מארצות ערב והאיסלאם, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, אזרחי ישראל הערבים, פלסטינים בשטחים, פליטים ומהגרי עבודה, הומוסקסואלים והרשימה עוד ארוכה. מפלס הגזענות מוסיף לעלות כאשר גורמים בכנסת ובממשלה מעודדים את גילוייה, הן על-ידי התבטאויות פסולות בציבור והן על-ידי חקיקת חוקים דרקונים נגד הדמוקרטיה, נגד השונה והזר ונגד ארגוני זכויות אדם. מכל מקום, ישראל יכולה להתהדר בתואר המפוקפק – המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח.

דת ומדינה

פרט או מדינה המאמצים טקסט דתי כמורה דרך רוחני וכמסמך המעניק זכות קניין אינם יכולים להיות חילונים לאורך ימים. עם התעצמות כוחה האלקטוראלי של היהדות החרדית, אשכנזית ומזרחית, הסתבך המבנה הסוציו-פוליטי עד מאוד. העוצמה החרדית, בדומה לעוצמה של המתנחלים, ראשיתה בחממה של הציונות החילונית. בן-גוריון הכשיר את המפלגות הדתיות, כאשר הטיף באובססיביות לתודעה יהודית. התנ"ך הפך למסלול הכשרה גם למורים לספרות. במרוצת השנים, מבחירות לבחירות, הגדיל הליכוד את תנופת ההתחרדות, שכן היה מוכן לשלם יותר ויותר כדי לכבוש את השלטון. החרדים לא עמדו בפיתוי הגדול והושיטו את ידם ליטול את חלקם בעוגת השלטון מבלי לכבד את מוסדותיה החילוניים של המדינה, כמו בתי-המשפט, צבא ובכלל ערכים דמוקרטיים. ישראל היתה אפוא חלוצה בקנה מידה בינלאומי בעידוד זרמים דתיים לפעול במסגרות מפלגתיות פוליטיות. בכך הביאה חורבן הן על הדת והן על החיים הפוליטיים הדמוקרטיים התקינים.

הגוש הדתי צובר כוח והשפעה – לא בזכות חיוניות ומקוריות רעיונית, אלא דווקא הודות לשוחד הפוליטי המשחית שמוענק לו כדי שיהיה חלק בקואליציות מפוקפקות.  להתנכרות השמאל לשדרות העם יחד עם התנשאותו, משקל לא מבוטל בהידרדרות זו. גם ההתערערות של מצב הביטחון והתנפצות החלום הבלתי אפשרי להשיג שלום בו זמנית עם כיבוש, מביא יותר ויותר אנשים להאמין כי רק נס או חסדי שמים עשויים להצילנו מקטסטרופה. יש לזכור כי למרות עוצמתה, ב-45 השנים האחרונות ישראל לא זכתה בשום הכרעה צבאית ברורה בשדה הקרב, אפילו לא נגד מליציות פשוטות. אחרי כל עימות הוקמו ועדות חקירה לבדוק היכן נכשלנו. כאשר הטנק והמטוס אינם מספקים מענה, או אז משגשגת הנטייה המשיחית.

יתר על כן, העימות הלאומני בין ישראל לבין העולם הערבי הפך בהדרגה לעימות דתי בין היהדות לבין האיסלאם. אנו חיים בעידן של ימי הזוהר של ההלכה היהודית, כמו גם של השריעה האיסלאמית. שנה אחר שנה מבצרי הדמוקרטיה והשלטון החילוני מתפוררים לנגד עינינו, תחת לחצה העקבי של הלאומנות הדתית. לפני שנים לא מועטות כתב סלמאן רושדי כי שתי מדינות תיאוקרטיות קיימות בעולם והן: איראן וישראל. בינתיים הרשימה מתארכת עקב 'האביב' הערבי המאכזב, שהיה תקוותם של צעירים חילוניים וטפח על פניהם. בספרו 'פסוקי השטן' כותב רושדי: "משהו לא בסדר בחיים הרוחניים של הכוכב הזה… יותר מדי שדים בתוך בני אדם טוענים שהם מאמינים באלוהים."

ידידי א.ב. יהושע טוען כי יהודי יכול להיות נורמאלי רק בישראל. ואני סבור כי חוזה המדינה החילוני מתהפך בקברו למראה המדינה המפקירה מרצון את גורלה לידי שדים אבנורמאלים. ביבי נתניהו נישא לכס השלטון על כנפי הסיסמה של החרדים: נתניהו טוב ליהודים, משמע לחרדים, כלומר להרס הדמוקרטיה החילונית ולכינונה של מדינת הלכה דורסנית. מצעד הניצחון של הלאומנות הדתית מרשים וגם מפחיד. אלפים בעלי השכלה גבוהה נמלטים מישראל מדי שנה ומעדיפים לנהל חיים אבנורמאלים, לפי מושגיו של א.ב. יהושע, בארצות רחוקות אבל נורמאליות יותר. אני מקנא בהם. אבל אני מבוגר מכדי להתנסות שוב בטראומה של מהגר, לכן אני מעדיף להישאר כמהגר בתוך ארצי.

הכיבוש

הכיבוש הוא אסון בהתגלמותו בעבור ישראל. ארץ-ישראל השלמה, ההתלהבות לכבוש, להשתלט ולהתנחל בלב לבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, נחשול סוחף זה טופח דווקא בחיק הציונות הרואה עצמה נאורה, חילונית וסוציאליסטית. המונח 'ארץ ישראל השלמה' צמח לא בליכוד ולא בישיבות של היהדות הדתית הלאומית, כי אם הוטבע בקיבוץ עין-חרוד על-ידי משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט על טהרת הזרם החילוני המתון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגורם העיקרי בעיצוב דמותה של ישראל מבחינות שונות: פוליטית, תרבותית וכלכלית. במרוצת השנים השמאל והימין הקצינו את עמדותיהם עד אשר יצרו, אלה וגם אלה, שתי אשליות מנוגדות שמגען עם המציאות רופף למדי. השמאל צייר את הערבים כמלאכים תמימים, שהם קורבן לתוקפן הישראלי הברוטאלי. הימין טיפח שנאה לוהטת כלפי הערבים, כמו היו מפלצות חסרות מעצורים.  מן הידועות היא שבכל סכסוך מתמשך, שני הצדדים נעשים ברוטאליים.

משורר מהשורה הראשונה הפטיר: אהוד ברק הוא סמרטוט. הוא צריך לשלוח אליהם טנקים ולקצור בהם במקלעים. משורר זה נמנה עם המחנה השפוי שכביכול חיפש פתרון של שלום. הוא יודע, מן הסתם, שהמקלעים שלנו כבר ירו מיליארדי כדורים מכל הסוגים בעשרות השנים האחרונות ללא הועיל. הפכנו שלוש פעמים את סיני לבית-קברות של חיילים מצרים. החרבנו את ביירות עד היסוד וכבשנו אותה. ריסקנו את הצבא הירדני. השלכנו כמעט את כל האינטליגנציה הפלסטינית הלוחמת לבתי-כלא ישראלים בארבעים וחמש השנים האחרונות. על כל יהודי שנהרג בשלושת הדורות שחלפו, לפחות עשרה פלסטינים מסרו את נפשם. התחמושת שלנו כמעט אזלה ב-1973 מרוב ההרג שערכנו בצבא המצרי, וללא רכבת אווירית אמריקאית היינו נשארים עם קנים ריקים. נער במחנה פליטים החי בעוני מרוד מוכן למות מות גיבורים. אין לו מה להפסיד. כמה בנים אנחנו יכולים להציב שיהיו מוכנים להתאבד ולזכות במות גיבורים?

לא מעט מגנים את הצהרותיו המזעזעות של שר החוץ אביגדור ליברמן, בישראל ומחוצה לה. אבל צודק ליברמן בטענתו כי הוא מבטא בקול רם את שהאחרים חושבים. בל נשלה את עצמנו, התרבות בישראל מורעלת זה כבר לא פחות מן הזרמים הקיצוניים באיסלאם. מגן הילדים ועד זקנה אנו מזינים את נשמתם של בנינו במטען של שנאה, חשדנות ותיעוב כלפי הזר והשונה, ובפרט כלפי הערבים. קולה של התרבות השפויה הולך ונמוג. מחברי הספר הפאשיסטי המטיף לרצח ערבים "תורת המלך" נחלצו מהעמדה לדין פלילי בעוון הסתה לגזענות ולאלימות. וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, סגר את התיק נגדם ובכך גם התיר את מכירתו של הספר המשוקץ הזה. בישראל של ימינו הולכים ומתפתחים ניצני פאשיזם רוחני ותרבותי. סופר קולני שמגויס לממסד תובע שללימודי ספרות ייבחרו ספרים המשרתים את האתוס הציוני בלבד. צחוק הגורל: יש תופעות משעשעות אפילו בצניחה אל התהום. ברכסים, יישוב הסמוך לחיפה, ראש המועצה הדתי הורה לספרייה הציבורית לנעול את כל היצירות החילוניות בחדר סגור, שאינו בר-גישה לקורא הסקרן, אלא בתיאום מראש ולזמן מוגבל. בבית-הכלא הרוחני הזה נסתמו פיותיהם של המשורר אשר ביקש להשתמש במקלע לרצח ערבים, מעלים אבק שם גם ספריו של סופר הממסד. גם ספריי.

עדיין אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, אך ישראל ההולכת ומתדרדרת, המפנה עורף לערכי הומניזם וזכויות אדם אינה יכולה להיות לי מולדת רוחנית.

הנצח הוא אשליה

כמעט שני שלישים משטחה של ישראל הם מדבר שלא יצלח לחקלאות מסורתית. המדינה גם ענייה במשאבי טבע. אף-על-פי-כן היא אחת המדינות הבודדות, שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר זינקה למעמד של מדינה פורחת. הודות לחריצות תושביה ותושייתם התפתחו בה חקלאות מתוחכמת, טכנולוגיה גבוהה ורפואה לתפארת. בתחומים לא מעטים הצטרפה ישראל למדינות המובילות בעולם. לא בכדי זכתה בכמה פרסי נובל במקצועות שונים. למרות כל ההישגים הללו מצויים אנו בעידן קשה.  לאורך ההיסטוריה, לא תמיד אירועים דרמטיים, כמו תבוסה טוטאלית במלחמה או אסון טבע קולוסאלי גזרו כליה על תרבות זו או אחרת. גורמים בנאליים הביאו לגסיסתן ולמותן של ישויות ענקיות כמו יוון העתיקה, התרבות המצרית הקדומה, האימפריה הרומית, האימפריה העותמאנית, שלטון הלבנים בדרום-אפריקה וההתיישבות הצרפתית באלג'יר. רק חסרי-מעוף ודלי מחשבה מעמיקה מנופפים במילים גבוהות כמו נצח, עדי-עד ודורי דורות.

אני סבור כי גם הדת היהודית שרויה במשבר רעיוני ורוחני עמוק עקב התנפצות כל האידיאולוגיות. מבחינה רוחנית הידרדרה הדת בישראל לשפל של בתי-קברות, עבודת אלילים וקיצוניות אפלה. דומה כי ההנהגה הדתית נסוגה כמה מאות שנים אחורה אל עולם של אמונות תפלות ובורות משוועת. הדת אשר השכילה לזרום עם החיים המתפתחים בזכות דמויות מזהירות כמו הרמב"ם, משוועת עתה למנהיגות שתערוך רפורמה יסודית. אותו משבר פוקד גם את המנהיגות המדינית. גמדים אופורטוניסטים צפים מעלה והלב כואב לראות איך העם השלים וגם מוחל למנהיגות מושחתת וכזבנית שחוסמת את דרכם של מנהיגים נאורים בשיעור קומתם של אבא אבן ומשה שרת.

לישראל אורבת סכנה קיומית חריפה, אם המנהיגות הקיימת לא תשכיל להבין שישראל שוכנת לא בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר. אין לנו מקום במזרח-התיכון לאורך ימים לאחר שהמאסנו את עצמנו עליו, לאחר שיום ולילה הדגשנו שהוא מאוס עלינו. כה מאוס. אם לא נמצא פתרון מלבד המקלע והטנק אשר כבר ראינו כמה חסרי ישע הם מול ילד יחף הנושא אבן ביד, אנו עלולים לאבד הכול. מדינת ישראל עלולה להיות תופעה חולפת בדומה לבית הראשון ולבית השני.

האסון הנורא הוא ששכנינו שרויים באותו מצב ביש, להם אין גנדי ולנו אין בנמצא אפילו מיני-רוזוולט.

המאמר התפרסם באתר העוקץ

קלריס חרבון

שיר של קלריס חרבון או "כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם
לי אין חום בשבילכם"

ואני לא יודעת מה לעשות
לשבת על הגדר
לאטום אוזני, לעצום עיניי
להיאלם בדממה של השתקה והכחשה
או לדבר, לזעוק
פשעתם, אחיי בני עדות אשכנז
בני המערב, ערש האור
הרס השחור שלי
חמסתם, גנבתם, אנסתם את תומתם של הוריי
גנבתם לי את הגאווה
פדינו בה תלושי מזון
שילמנו בה את שכר הדירה הציבורית שבה כלאתם אותנו
קנינו בה קמח למופליטה
כדי שנוכל לארח אתכם במימונה
כדי שתוכלו לומר עלינו שאנחנו חמים ויודעים לארח
במקומה קיבלנו בושה, נחיתות, קיפוח
אלה המעות אותן נוריש הלאה
שם בכלא באר –שבע
במרכזי היום למכורים ובמעונות הנעולים לילדים העבריינים שלנו
הילדים הלא נורמטיביים שלנו
כוס אמא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנייה שלכם
לי אין חום בשבילכם
אבל אני זוכרת
אני לא שוכחת
אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד
של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית
אתם מתים מפחד, משקשקים
שניקח לכם את מה שגנבתם לאור היום
את מה שגזלתם ממני, את העבר, ההווה והעתיד שלי
את השפה שלי, את כיבוד אם ואב
הזהות שלי, אני
אני לא סולחת לכם
עדיין לא
תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים
חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח
לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו
לשואה שלנו היהודים – הערבים
גרמתם לנו לעזוב את מרוקו שלנו
ואני רוצה לצעוק: "מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה"
הצל אותנו
לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים
הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש
ומבלי שנתנגד
עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום
ניצחיות של קיבעון וחידלון
תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם

 

מרסל ח'ליפה – מאת רחל מזרחי

מרסל ח'ליפה בהופעה בעמאן

מרסל ח'ליפה, הוא מוזיקאי פוליטי במלוא מובן המילה. הוא מסמל לרבים שגדלו על שיריו מאז שנות השישים, את המאבק לחירות. שיריו קוראים למהפכנות ולמרד

מאת: רחלה מזרחי, 06.04.2005

שבת בערב באוניברסיטת אל-ג'אמעה אל-אהלייה בעמאן, בשער למתחם אולם ארנא. בעוד שעתיים תחל ההופעה של מרסל ח'ליפה. בקור של סוף החורף מתחילים להתאסף עשרות אוהדים, מקווים לתפוס מקום קרוב יותר למוזיקאי האהוב. ההתרגשות רבה. לפני חודשים אחדים הופיעה כאן, באותו אולם בדיוק, הזמרת פיירוז. רבים באו גם אז.

מרסל ח'ליפה מופיע בכל רחבי העולם. ההכנסות מההופעה כאן, כמו רבות אחרות, הן תרומה לפיתוח הפעילות התרבותית וחיי הלילה המקומיים.

מרסל ח'ליפה, נגן עוד ממוצא לבנוני, הוא מוזיקאי פוליטי במלוא מובן המילה. הוא מסמל לרבים שגדלו על שיריו מאז שנות השישים, בפלסטין ומחוצה לה, את המאבק לחירות. שיריו קוראים למהפכנות ולמרד, למען החופש ונגד העוול והדיכוי. הוא שר ומדבר על ארצו שסועת המלחמות, על גורלה של פלסטין וגורלו של העם הערבי כולו, גם העם העיראקי. ח'ליפה חיבר לחנים רבים ליפים בשירי מחמוד דרוויש. שמם של ח'ליפה ודרוויש נקשרים זה בזה בתודעת הקהל דרך "ג'וואז ספר" (דרכון), "ח'ובּז אומי" (לחם אמי), "ריטה ואל-בונדוקייה" (ריטה והרובה) ורבים אחרים.

יצירתו רחבת היקף ורבת גוונים: שירה עממית בסגנון המוואל, שירים פוליטיים או שירי מאבק לשחרור לאומי כדוגמת "מוּנתָסִבּ אל-קאמה" (זקוף קומה) ו"יא בחרייה" (אנשי הים), שירי מולדת, שירי ילדות, שירי אהבה וגעגועים, בביצועו ובביצוע אחרים, כמעט תמיד בלוויית העוד שבידיו, וכן מוזיקה אינסטרומנטלית שבמרכזה נגינת העוד: ג'דל, קונצ'רטו אנדלוסי לעוד ולתזמורת, דואט לעוד ולקונטרבס. בשנים האחרונות מקבל הג'אז נוכחות דומיננטית ביצירתו של ח'ליפה, אולי בהשפעת שני בניו, מוזיקאים בזכות עצמם השותפים לעבודתו בפסנתר ובכלי ההקשה.

האולם גדוש באלפים, ההתרגשות רבה. ההופעה עדיין לא החלה והקהל שר "יא-בחרייה". זהו שיר פוליטי של מרד ומאבק לחירות, שנכתב בשנות השבעים לזכרו של המנהיג הלאומי העממי הנאצריסטי מערוף סעד שנרצח בשנת 1975 בלבנון, כאשר עמד בראש הפגנה שקטה של דייגים במסגרת מאבק שהוביל. סעד נולד בעיר סיידא (צידון), עיר נמל, והיה ראש העירייה בשנת 1963. הוא השתתף בהתקוממות נגד הכיבוש הבריטי בפלסטין בשנת 1936 ואירגן את תנועת ההתנגדות בלבנון. בנו מוסטפא הלך בדרכי אביו והפך למנהיג. ישראל ניסתה לחסל אותו ארבע פעמים, ובאחת מהן נרצחה בתו נטאשה. הוא עצמו התעוור באחד מניסיונות החיסול.
מרסל ח'ליפה, אומיימה ח'ליל ולהקת אל-מייאדין עולים לבמה, ונשמעות מחיאות כפיים ממושכות. ח'ליפה מברך את הקהל שהגיע ממקומות שונים, ואז מברך את הקהל שהגיע מפלסטין. כאן הוא זוכה למחיאות כפיים שמבהירות מעל לכל ספק שחלק גדול מהקהל הגיע בדיוק כמונו, מפלסטין (ישראל), והכאפיות הלבנות-שחורות מאשרות שלפלסטינים מכאן ומשם, אלה ש"מבפנים" ואלה ש"מבחוץ" יש באולם רוב. האולם כאילו שייך הערב לאותו מרחב גיאוגרפי פלסטיני, המתקיים דרך הלבבות.
למחרת, במעבר הגבול, נכונות לנו שלוש שעות של המתנה בתור ובדיקות קפדניות, כולל הסרת פריטי לבוש שונים. שלוש שעות המתנה. זהו המס שגובה המדינה על העונג מהלילה שעבר, מעיר איש מאחורינו.

מרסל ח'ליפה שר את "ריטה ואל-בונדוקייה" למילותיו של מחמוד דרוויש "בין ריטה ובין עיני רובה…", שיר על אהבה בלתי אפשרית בינו ובין אהובתו היהודייה, שנכתב ב-1967, מיד לאחר המלחמה. הבונדוקייה שחוצצת בין שניהם מסמלת את הכיבוש. לחן יפה ומורכב, הקהל שר עם ח'ליפה ובלעדיו את כל המילים והלחן בדיוק רב, במיוחד האישה עם הקול היוצא-דופן שיושבת ממש מאחורינו. ריטה של 1967 התגלגלה לשירו של דרוויש ב-1993 "שיתא ריטה" (החורף של ריטה), וההתכתבות של דרוויש המוקדם עם זה המאוחר מרתקת.
הקהל מבקש את "ח'ובז אומי", וח'ליפה המנווט בין יצירותיו המוכרות לבין חומר חדש ותובעני יותר מבקש לשיר את "אומי" כש"ח'ובז אומי" מתנגן בתודעת המאזינים ברקע. כאן מתפתח דיון חשוב ומעניין בין הטקסט המושר לזה החבוי. מחמוד דרוויש המוקדם לא יכול היה לכתוב את "אומי", כפי שמחמוד דרוויש של שנות התשעים לא יכתוב שיר כ"ח'ובז אומי". ח'ליפה קורא את מילות השיר:

 

אמי סופרת את עשרים אצבעותי מרחוק.

מסרקת אותי בצמת שערה הזהוב.

מחפשת בלבנַי אחר נשים זרות,

ומאחה את גרבי הקרועה…[1]

 

השילוב בין ח'ליפה לדרוויש הוא ללא ספק אחת מפסגות היצירה של ח'ליפה, אם לא הגבוהה שבהן. את השיר "עספור" (ציפור) מקדיש ח'ליפה כמנהגו לאסירים הפוליטיים בישראל, אך לא רק להם. הוא מדבר על אסירים נוספים, בעולם כולו, גם בעולם הערבי. אומיימה ח'ליל מפליאה בקולה. מלאכית, קורא לה מישהו בקהל, והיא מחייכת.

שעתיים וחצי, שיר ועוד שיר, עוד קטע מוזיקלי ועוד אחד, והקהל מבקש עוד ועוד. וכשמגיע השיר האחרון, "יא-בחרייה", כבר מאוחר מאוד. הקהל קם על רגליו ושר עם ח'ליפה שוב ושוב את השיר. לבמה מגיעה כאפייה לבנה-שחורה ומונחת על כתפיו של ח'ליפה, ועוד אחת ועוד אחת, עד שחברי הלהקה מכוסים בהן כולם בהפגנת הזדהות נוגעת ללב עם מאבקו של העם הפלסטיני. גם דגל מגיע, ומונח על כתפי המוזיקאי שמקבל זאת באהבה. ההופעה הזאת מתקיימת בשטח הפקר שאין עליו חזקה לאיש: בפלסטין, זו שבלבבות.

 


 

 

[1] מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, מתוך מחזור השירים "הוראותיה של חוריה", למה עזבת את הסוס לבדו, הוצאת אנדלוס.

"ניפגש במקום שאין בו חשיכה" זכרונותיו של גנב ספרים

מכתב חמישי :

שם הקטע המוסיקלי – besame Mucho – Ray Conniff

הערה – המחבר בחר לספר את סיפור האם במבטא עיראקי והאות צ מוחלפת באות ס.

למשל צרפתי = סרפתי

אהלן יה חביבי.

לוי ומסילתי היו מלכי העיר. אבל כולם פחדו מלוי דוקא.לנהוג באוטו סרפתי ובעיר לא עשירה,להחזיק בדירה מרווחת במרכז העיר ליד קולנוע 'מאור' ,לטייל בבית הקפה עם שתי הזונות שלו,לחכות עד שייגמרו לנקות את המשכורות של פועלי 'יובל גד' בחסר [חצר] של בניין מפלגת  מפא"י  – לזה היה צריך כח והפחדה.היה לו נהד,אלברט שמו. נמוך,עיניים ירוקות,לא התעסק עם נשים ולא עישן. אבל כולם ידעו שיש לו סכין ואקדח והוא השתמש בשניהם. לוי ומסילתי התעסקו בכל דבר, בעיקר בשוק השחור. הם מכרו באמסע הרחוב ואף אחד לא דיבר. הבמשטרה התנהגה כאילו הם לא קיימים. כשהיו רואים את שניהם ברחוב,כולם זזו.אספר לך איך נוכחותם של לוי ומסילתי השפיעה על חיי העיר ועל החיים שלנו.

אחדות העבודה, מפ"ם , והשומר הסעיר ומק"י יסאו להפגנות בדרום,כשאביך בראש. אביך קיבל רשיון הפגנס.פקידי מפאי ניסו לעכסב ולמנוע בכל מיני תירוסים,אבל המשטרה טענה שאבא אינו מתנהג באלימות והבקשה הוגשה כרגיל,אבל זה היה בהתחלה, לפעמים מפאי מסליחה להביא טיעון ואז המעברה נסגרת ושמורה על ידי המשטרה או הבריונים של מסילתי ולוי. להפגנות של אבא הגיעו אפילו משדרות.פקידי מפא"י החלו ללחוס חזק על אביך.היו מ'חירות' שדאגו מהפופולאריות של מפ"ם בקרב עדות המזרח ושלחו חבר של אביך שישכנע אותי לעבור ל'חירות'. הבטיחו דירה מרווחת ,מכונית ועבודה קבועה. אמרתי 'הכל רק לא 'חירות'!'. בהפגנות,משאיות פירקו אנשים לרחוב,פלטפורמות של טרקטורים מקיבוסי הסביבה ועליהם אנשי השומר הסעיר. עוברי ושבים מקריים התלכדו פתאום לגוש אחד שזחל במהירות אל כיכר שם עמד אביך על ארגז משאית ושאג כמו אריה. בכדי למנוע בעיות ,היה אביך מבטיח למשטרה שיהיו מאה איש,מקסימום שלוש מאות,בהפגנה,אבל אלפים הגיעו. אביך היה 'מופתע' מכל ילדי השומר הסעיר והקומוניסטים.  המשטרה חסרת אונים וכועסת. כשהבריונים של לוי ומסילתי היו מחממים את המפגינים,פורסת קטטה. המשטרה ידעה על איזה גב להוריד את האלה ובדרך כלל היכו את המפגינים בלבד. אתה מכיר את הקול שלך 'לחם עבודה!' במשך שעתיים בערך היה הכוכב ! בטוח שיביא את הניסחון על מפא"י.

………………………………….

הבריונים של מסילתי ולוי רומזים עם סכינים,אלות ואגרופנים. אבל אביך היה שיכור משאגות ההמון. אז התחילו הבריונים בדחיפות ותלישת סיסמאות והרחוב נעשה אלים יותר. אבא שלך סימן למישהו וזה הטיל ג'ולות לרחוב והרבה נפלו על התחת,שוטרים ובריונים ומפגינים. בלילות היה בוכה על החזה שלי.

בהפגנות הראשונות היה אלהרט ,הנהג של לוי ,עומד על יד המשאית ומאיים על אבא שלך בתנועות שחיטה.אביך החליט שלא לקחת סיכון מיותר (לוי סוחק עליי) והאמסע הלילה,כשהמעברה מוקפת בריונים,העביר אותי דרך שביל בפרדס לקיבוס כרמיה. שם נשארתי מספר ימים עד יעבור זעם.

כמה מילים על אלברט.לוי סיפר לי איך הכיר את אלברט.שניהם מאסרים [יוצאי מצרים],בגלל זה כחנו אותם באשקלון 'המאסרים'. לוי הואשם על ידי השלטו של פארוק כמסוכן לשלטון. עמדו להוסיא את לוי להורג והיה זה אלברט שהסיל אותו,כמו הסיפור שקרה לאבא שלך עם הערבי שהסיל אותו ממוות בטוח. אבל בשנים ההן,לפני שבאנו לארס,היו הרבה סיפורים כאלה ושלנו לא היה יוסא דופן,ובטח לא של אלברט.

פעם אבא שלך ביקש פגישה עם מסילתי ולוי. הם נפגשו בפרדס. יסלח לי לוי,הייתי בטוחה שאביך לא יחזור חי.

' הרי חירות סריכה להרוויל אם יש הפגנות נגד מפא"י ,אז למה אנחנו מקבלים מכות ?'  שאל אביך את מסילתי ,נסיג חירות ברחוב.

'אני חייב לספק עבודה לחברים שלי ולהראות לחירות שאני עושה משהו!'

הם הגיעו להסדר שאבא שלך לא ייפגע פיזית.

כשהגיע יום הבחירות,הבין אבא שלך שהוא נבגד על ידי חבריו. ביום הבחירות הגיעו פקידי מפא"י למעברות עם פתקאות שהבטיחו עבודה וכסף בלי בושה. כנ"ל פקידי חירות עם מסילתי. פועלי 'יובל גד' היו חברים של אביך מעיראק,אז היה להם מה לפחד והם התרחקו ממנו. המהומות שאביך היה מוכשר לעשות הביאו את בן גוריון שישלח מכתב אישי ובו שאל" 'מה אדוני רוסה בדיוק ?'

'עבודה!' בדרך בו-גוריונית נתמנה אביך למנהל לשכת העבודה,ועכשיו היה זה תורו לומר לחבריו המובטלים ש'אין עבודה – תבואו מחר!' אביך נחשב קנוי והתחילו להתרחק ממנו עד שנותר כמעט בלי חברים.הוא עשה את הדבר היחיד שנותר לו. עלה עם המובטלים למשרדי הסוכנות ושבת אתם עד שפוטר!

מכתב שני של האמא מהספר של עמנואל מטלון ובו היא מספרת על דרך הגזענות בין האשכנזי לשחור והריב בין המשפחה למאיר יערי ומפחגת מפ"ם: ספר פיצוץ!
התיישבתי לקרוא את המכתבים מאמא.
מוצאה גם מעיראק ולכן היא גם מחליפה את האות צ‘ ב–ס‘. לדוגמה: ארץ ־ ארס.


מכתב ראשון:
שם הקטע המוסיקלי:
“Maruzzella”—Renato Carosone

רסיתי לספר לך על אווה ועל לוי. הסיפור מתחיל בשנות החמישים. תסלח לי על העברית שלי, אני יכולה לקרוא טוב, לכתוב… לא כל כך. אני מספרת לך על ההתחלה שלנו בארס, שתדע איך הכרתי את לוי ולמה עזבתי אתכם.
הגענו לארס מבולבלת שקיבלה אותנו בדי–די–טי באמסע ההמנון. גזזו את השיער שלי בשער–עלייה אסל ‘פיגארו’ [שם הספר באופרה של מוצארט] והכריחו אותי להתקלח אפילו שהייתי נקייה יותר מהאשכנזים. פקידי העלייה אמרו לנו: ‘לך! שב! תעשה ואל תעשה!’ מיינו ובדקו כאילו היינו סוסים. פקידי הסוכנות דיברו לידנו: ‘מה המדינה תעשה בקופים האלה?’ השומר הסעיר היו שליחי האלוהים. הסוכנות מסאו תעסוקה לאשכנזים, ואותנו שלחו לקיבוסים לעבודה. אתה בטח זוכר את דודה רבקה, זו שהיינו נוסעים לביתה בכפר–סבא לברוח מאביך. היא סיפרה שבשער העלייה ניגשה אליה ילדה עם מרסס פליט בידה. היא הסתכלה על הרצפה וסביב לה ־ לדעת מה הילדה הזאת רוצה לרסס אבל אז היא ביקשה ממנה לסגור את העיניים ולהוריד את הראש וריססה. אחד, אשכנזי, מהמנהלים של המחנה, כל פעם שהיה מזהה עיראקי היה לוחש: ‘זה ערבוש’.
הממשלה חיפשה בירוקרטים ואנשי מקסוע, השומר הסעיר חיפש עבדים. הייתי בת 17, בהריון חודש שני. בשער–העלייה, במיטות לאורך הקיר, בלילה, הייתי מחכה לאבא שלך שיבוא ושיעלה עליי. אביך היה יפה כמו טיירון פאואר ואפילו ‘שושנת יריחו’ [צלקת בפנים שנגרמת כתוצאה מעקיצה של זבוב החול] לא לקחה לו את היופי. שם משפחתנו היה מועלם. מאוחר יותר הבנו שאין טעם שנשמור על זה במסיאות של אז והחלפנו אותו למטלון. בעניין שם משפחה, לחברים שלנו שם משפחתם היה חלאסצ‘י. שם זה נרשם בארס לפי האותיות האינגיליות וככה הפכה משפחה עיראקית למשפחה אשכנזית עם שם כמו קלאצקי. רק סרות השם האשכנזי הביא עליהם.
התגאיתי מאוד באביך כשנבחרנו להישלח לקיבוס. הקיבוס היה גן–עדן ־ ככה הבנו בעיראק. שנית, אני חייבת להודות שהיה פה השיקול הכלכלי. שיהיה לנו אוכל ולינה ולא אכפת לי לעבוד בשביל זה. בארס התחילו עם שיטת הנקודות וההקסבה על הנעלה והלבשה. היה לנו קשה מבחינה חברתית, לא הסתדרנו עם חדר–האוכל למשל. הרבה אנשים שישבו לידנו דיברו כאילו אנחנו לא קיימים. אנחנו היינו ‘מבחוס’. ירדנו במשקל. והמקלחות? וווי סבירי! [אוי ואבוי!] נתקפתי חוסר ביטחון. שמענו סחוקים על המבטא שלנו. למה דפקא המיפטא העיראקי יותר מסחיק מהמבטא הרוסי או הייקי למשל?
אחרי חודש הוכשר אביך להיות פעיל ונשלח למחנה העלייה לנפות אנשים מתאימים לקיבוסים. מתוך קבוסה של נשים שהגיעה מאיראן, מיין לעסמו את רינה פאיירוז. רינה זו הייתה אישה יפה, גדולה ועם עיניים חרמניות. אני יכולה להבין אותה. לבד, בעולם של פקידים חורסי גורלות, אולי ראתה באביך סיכוי לסאת מהאורווה הזאת שנקראת שער–העלייה. הרומן בין אביך לרינה התפרסם בכל הקיבוס, ולא ידעתי מה לעשות עם הבושה. מה יכולתי לעשות? הייתי לבד בארס.
הקיבוס התחיל לעלות לנו על העסבים. מילא, אם היינו בשבילם תמימים וביישנים, למה פרימיטיביים? מי בדק את הכישורים שלנו? אני, שגמרתי בית ספר אינגלי בהסטיינות? החלטנו לעזוב את הקיבוס עם נאמנות לרעיונות של מפ“ם, על הסד השמאלי שלה, יעני משה סנה. המנגנון רסה באביך למטרות שלהם. אמרו לו שיש לו כושר דיבור ושכנוע, אמינות ומנהיגות: ‘תעלה למעלה’, הבטיחו. הוא לא האמין להם. האמין שהכבוד ייפול בחלקם של האשכנזים והוא סדק! את אחדות–העבודה הוא לא אהב: ‘מפלגת גנרלים,’ אמר. רסינו מפלגה שתדגול בדו–לאומיות. היינו קרובים גם לקומוניסטים, אבא שלך לא אהב את רעיון הדיקטטורה הפרולטארית. כל זה חשוב בשביל להסביר לך מה קרה לנו במשפחה ולמה עזבתי, אז קסת סבלנות. אבא היה בוועד הארסי למען השלום ובוועד הארסי למאבק נגד הממשל הסבאי בכפרי המיעוטים. פעם הוזמן אבא שלך, אני חושבת ב–51‘, על ידי מפ“ם לערוך עיתון בשם ‘אל–מרסאד’. הוא שאל: ‘יש אפליה, מה דעתכם?’ אז הם אומרים: ‘יש לנו מחלקת עדות המזרח’. שלחו לנו הזמנה, ונסענו למרכז מפ“ם. כשהגענו לחדר 8 מה אנחנו רואים? חדר קטן ומסריח ליד השירותים ועליו פתק: ‘מחלקה לעדות המזרח’, וחדר אחר בשביל הערבים. הסתלקנו. באיזו ועידה, על הבמה היו יותר ממה שהיו באולם! אבא עולה לבמה ושואל את יערי: ‘אדון יערי!’
יערי אומר: ‘לא! אני חבר יערי!’
אבא: ‘אם אנחנו מרקסיסטים, אז תחסלו את המחלקה לעדות המזרח או שהעיראקים יוסאים ממפ“ם!’
‘לא! לא, לטובתכם!’
‘אתה יודע מה טובתי? אני לא רוסה ניגרוס דיפרטמנט!’ זרקנו את תעודת החברות במפ“ם, אבל נשארנו נאמנים לרעיונות. את המחלקה חיסלו אחרי 10 שנים. אני רוסה שתזכור, אבא בן 25 בערך, אני בת 18—17. רסיתי שנעבור לגור ברמת גן, איפה שכל האחיות שלי, אבל הוא אמר, ובסדק, ששם אין לנו מה לחפש, ושבמילא לא אוהבים אותו. לבסוף החלטנו על מג‘דל–אשקלון, שאז קיבלה מעמד של עיר. איש הסוכנות בן–סיון [ציון] תומר, שמת אחר כך בתאונת מטוס במפגן אווירי, הבטיח לנו אדמה מהסוכנות בגלל פעילותו של אבא בעיראק. אבל זה לא הלך. באשקלון היו לאביך הרבה מכרים מעיראק ופרס, שם יכל להיות מלך. טוב, פה אני לא יכולה יותר. ביקשתי מלוי שיבקש מהמזכירה שלו שתדפיס הכול.

מכתב שני
שם הקטע המוסיקלי:
“Allegro Motivato”—Renato Carosone

מעברת מג‘דל–אשקלון התחילה במקום בו בנויה היום ההסתדרות, והמשיכה עד לפרדסים והגטו הערבי. להיכנס למעברה זה כמו להיכנס למחנה סבאי. אנשים הלכו לאורך ולרוחב המעברה, אחרים ישבו ליד שולחנות שש–בש, שחמט ודמקה, אחרים עמדו ודיברו כאילו זה מה שעשו כל החיים שלהם. אני זוכרת שדבר ראשון אבא שלך לקח אותי לקיוסק וקנה לי גזוז. מאיפה היה לו כסף אף פעם לא ידעתי.
קיבלנו אוהל, מיטה מתקפלת וכיסא. במעברה יכולת לבקש משכן שישמור כשאתה הולך. כולם היו חברים לסרה. אבל התחלנו לשמוע מילים כמו ‘פרענק’ ו‘שוורסע’.
חורף קר, שיטפונות ורוחות קרות. שלחו את הסבא [הצבא] בפיקודו של צ‘רה לעזור. לידנו נסחף ילד ומת. אני זוכרת תורים. תור למקלחת ולסרכניה ־ לכל דבר. לפעמים העדפתי להישאר מלוכלכת מאשר להיכנס למקלחות. בסרכניה, עד שמגיע התור שלך, אתה מוסא שלט: ‘הסוכר נגמר’, או ‘הבסים [ביצים] עוד לא הגיעו’. השתדלתי להחליף מרגרינה בלחם. על בשר כמעט ולא היה על מה לדבר. קשה גם בתעשייה. הרבה מתושבי המעברה נשלחו לעבודות דחק, יעני, עבודות בנייה, סלילת כבישים. אנשים מבוגרים שלא עבדו אף פעם קשה סריכים לקחת טוריה ומגרפה ומכוש וללכת לעבוד בהרים ובכבישים. בגלל הספיפות היו הרבה מחלות.
אני מוכרחה להעלות את עניין הפרענקים, השוורסע והשואה. אביך ואני החלטנו לשתוק לאשכנזים שעברו את השואה. כל פעם שמענו סיפור מזעזע על מה שקרה באירופה בזמן שאנחנו שיחקנו עם המשטרה החשאית העיראקית. אבל פה, היו יוסאי שואה, אלה שהיו חסרי השכלה יסודית ובאו מכפרים שלא נזכרו במפות, בגלל שהבוס הסתיר אותם ־ דווקא אלה סעקו אחרינו ‘שוורסע’ כאילו היה להם איזה ייחוד. ככה גם עם הפקידים הגבוהים, אלה שהיו אחראים אם תרעב ואם תעבוד. המשכילים סודרו מיד בעבודה ובשיכון. פואד, כמוהנדס בניין, הסתובב בבתי קפה ובזבז תלושי מזון וכספי הסוכנות בגלל שלא הוסעה לו עבודה. הוא והרבה אחרים. בעיראק עזבתי בית 3 קומות וברוחב חסי המעברה! מכונית מרסדס של המשפחה לקחה אותי מהבית ולבית הספר. שמלות משי לבילוי, שמלות שפה מיששו אותן הרומניות בקנאה והשוו אותן עם הבד המזויף שהבעלים שלהן קנו בתל אביב, ואלה ראו בנו פרימיטיביים. ‘אבל–עליהום!’
הכנסת התעסקה בנו יום–יום.
כשקראת עיתונים, היה נדמה לך שלמישהו איכפת ממך, אבל לא כשנתקלת בפקידים אשכנזים ובכל החרא. טוף, 5 חודשים והגיע הרגע. נסענו לסאראפנד, בברכת כל נשות המעברה, ואחרי יומיים חזרתי עם שושנה, אחותך. הייתי זקוקה באופן דחוף לסבונים, משחות וכל זה. אמא שלי, אלוהים יברך אותה, שלחה לי חבילה ענקית של הרבה שמפואים, וטאלק לתחת של שושנה. וואללה, אפילו מגבות. אחרי שמרחתי את התחת שלה בטאלק, היה אבא שלך מניף אותה לפני כל אנשי המעברה והיה אומר:
‘יש לי ילדה עם תחת פולני!’
היה עוד שימוש בטאלק. פעם, בתור לקלפי, שושנה בעגלה, אני סורגת, פתאום רומנייה אחת סועקת: ‘שוורסע! טו ישט שוורסע!’ הפכתי אליה את כפות ידי להראות לה שאני לבנה יותר ממנה. כמעט ונשפך דם במעברה, כי רוב תושביה היו ‘שוורסע’. אבא שלך מופיע עם פעילי מפ“ם, הרומנייה כמעט וקיבלה התקף–לב. הוא ניגש אליי ולפני כולם ניגב לי את הדמעות. ‘שוורסע? פרענק? אני אראה לכם מה זה שוורסע!’ הוא לקח את הטאלק והסתלק לאחורי הקלפי, שמענו אותו מרביס ללחיים שלו בכוח, וחזר משם כשכל הפנים שלו לבנים והוא שר: ‘אוו סוואני, האו איי לאב יו’ [שיר של אל ג‘ולסון, זמר ושחקן יהודי–אמריקאי, שנהג להופיע עם איפור שצבע את פניו בשחור]. כל המעברה התפוססה מסחוק. הרומנייה נעשתה חברה שלנו. הייתה לה פרה שממנה מכרה חלב בחסאי כוסות ובכוסות מלאות, לנו נתנה בחינם. מאוחר יותר פתחה ירקניה בעיר והייתה רומזת לנו מתי תהיה חלוקה של ירקות שרסיתי. לא קראו לנו יותר ‘שוורסע’ ו‘פרענק’ בפרסוף. אבל האשכנזים היו נגדנו ולא ידענו למה. גם אביך נתקל במקרה כזה שהשאיר בו סלקת. על הדי–די–טי יכל לסלוח. מה כבר יכולת לעשות נגד ילדים שאמרו להם שאנחנו נושאים מחלות? אחר כך שמענו שגם אירופאים זכו לאותו טיפול.
אתה זוכר שסיפרתי לך שהפקידים העתיקו את שם המשפחה חלאסצ‘י לקלאצקי? אז משה חלאסצ‘י ענה למודעה מטעם המחלקה להתיישבות של הסוכנות למועמדות לקורס ‘מודד חקלאי’. המודד קיבל סיכוי לתנאים טובים משך כל זמן הלימודים: משכורת, כלכלה ולינה. פואד המוהנדס, אבא שלך ומשה חלאסצ‘י (קלאצקי) נסעו לתל אביב. כשהגיעו לאולם הבחינות, שלושתם היו שחורים בין לבנים! את זה ראו כולם! פואד הסיע לאביך ולמשה לסגת, אבל אתה מכיר את אבא שלך. משה ואביך ניגשו לבחינה, שהייתה בשיטה אמריקאית, גמרו אותה וחיכו בחוס. עברה שעה ויוסא לו פקיד באורך עיפרון משומש (התיאור של פואד) ומקריא את שמו של משה קלאצקי! משה התרומם ורסה לגשת לפקידון, אבל זה ביקש ממנו לחזור למקומו ויתר הנבחנים קראו לו ‘חוספען’. אביך ומשה התעקשו, משה שלף תעודת זיהוי לפני כולם. הפקידון היה בבלבול, הלך לבוס שלו, וזה קרא למשה. זה הלך בערך ככה:
‘טוף אדוני, אבל איך אתה קלאצקי?’
‘אני לא קלאסקי! אני חלאסצ‘י, אבל מה זה משנה, אני עברתי את המבחן!’
‘תחזור הביתה, אנחנו נשלח מכתב!’ אביך ומשה הרימו ידיים בהכנעה. אביך ומשה, שנידונו לתלייה על שהגניבו יהודים מעיראק לישראל וברחו לפני הוסאתם להורג, בעזרת ערבי, החליטו להתאפק, לא להסתכל על החארות הקטנות אחרת יהיה חרא בעסמו. אם פואד לא היה אתו הייתי מאמינה שמשה ואבא שלך שקרנים ושאנחנו במדינה נאורה. היה אז הרבה בלגן במדינה ובמעברות, עם התימנים למשל. היה גם בלגן עם מפ“ם, קשיים בתחבורה הסיבורית ובחלקי חילוף. אלה שהיה להם כסף היו משקיעים ב‘מלכים’, יעני זהב. הקיבוס המאוחד עמד להתפלג. טוב, זה הכול בינתיים.”

סיפורו של אבו סעיד מתוך "ניפגש במקום שאין בו חשיכה" עמ 77-78

חברת מנפאור שכנה בבניין הנמצא מול תחנת הרכבת לירושלים.תחנת הרכבת עצמה היתה בתהליכי הריסה. קו הרכבת לא היה ריווחי באותם ימים והעיר היתה זקוקה למקומות חנייה. יצחק פרידמן מנהל חברת "מנפאוור " היה כל כך סימפטי שהיתה לי תחושה שאני מבצע עבורו שליחות אישית. הוא שלח אותי ל "וולקן תעשיות מתכת" – משמרת בוקר וערב.  באולם ענק,מלא בכבלי מתכת בעלי עובי מגוון ,היה עלינו למשוך קצה של כבל ולחברו לתוף הנתון על ציר,אשר הסתובב במהירות רבה וגלגל על התוף כבל במשקל מאות קילוגקמים. לתוף זה חובר מנוף שהוביל את הגליל הכבד לפינה ממנה גולגל למסוף,שם הצמיד אליו מנהל המשמרת – פרץ שמו- דיסקית באמצעות תחל דק . על הדיסקית היה רשום "אוגנדה".  כאשר רצה פרץ להעלות את שיעורי הפרמיה שלו,גלגלתי ערב אחד כשלושה עשר טון של כבלי מתכת כאלה עד למסוף. לפעמים הועברתי למחלקה בה יוצרו פגזי תןתח עשרים מילימטר גם הן עבור אוגנדה בראשות אידי אמין דאדא. הורו לנו לשתות חלב ,שסופק על ידי החברה. אני שונא חלב . פרץ טען שהחלב ממילא אינו עוזר. "תראה את החזה שלי אחרי עשרים שנות עבודה." הוא חשף בפני את חזהו השקוע.  יום אחד הוא שאל אותי למה אני יושב "עם הערבושים". "כי הם פה ,"עניתי. מאז הוא 'סימן, אותי.כאשר היה פחות עומס עבודה,חש פרץ בקשר אנושי ופנה אלי בדברים. הוא סיפר על הריאות הפגועות שלו ,אשר עשרים שנעות עבודה במפעל דפקו אותן,ועל כך שהוא מוכן לעבוד במשמרת ערב. יום אחד השתחרר מהעבודה מוקדם ומצא את אשתו עם גבר אחר. בימים אחרים קרנ שנתקף בדיכאון ואיים על כולנו ,על הערבים במיוחד ,שהוא יפטר אותנו אם לא נמלא את מכסת הטונות לאותו יום.  לאבו סעיד היו שישה ילדים,במשמרת אחת השתחרר כבל עבה מן התוף אליו נקשר,והשתולל באויר כנחש זועם. אבו סעיד לא סהדפיק להתכופף והכבל העבה הצליף על פניו,חדר את לחיו השמאלית ותוך שהוא מרסק את מרבית שיניו יצא מלחיו הימנית והמשיך הלאה בחיפוש אחר קורבנות נוספים.הייתי קרוב למפסק הבטחון זחלתי אליו והורדתי את הידית. לאחר שהאמבולנס פינה את אבו סעיד לבית החולים הגיע סגן מנהל המפעל.לאחר טקס הבעת הצער הורה לנו לא לדבר עם עיתונאים,"שמימלא רק מלכלכים"ההנהלה החליטה שמוסיקה היא דבר טוב ,והאולם התמלא בצלילים אשר שיפרו מעט את המצב. לפעמים חיברתי את האנקול לחגורתי ,חמיד אחיו של אבו סעיד ,הניף אותי באויר,קרוב לתקרה הגבוהה,ו'טסתי' ברחבי האולם הענק לקצב המוסיקה.לאחר ימים מספר נשבר לי הזין,ועזבתי.