הזמר העברי ו"העמק הוא חלום" אינם התרבות שלי

[..]נניח לעבר, למאבק על תחיית השפה העברית והיצירה בעברית. הם הרי שייכים לאנכרוניזם, להיסטוריה האשכנזית. אם שלומי חתוכה רוצה ששירתו תוכר כ"שירה מזרחית" והוא יוכר כ"משורר מזרחי" – לו יהי. זמר מזרחי כבר יש לנו, והרבה, אז למה נחסר שירה וספרות מזרחית, ותיאטרון מזרחי ומחול מזרחי וצילום מזרחי? רצונם של משורר/סופר/במאי/צלם – כבודם. והלאה הישראליות, והלאה התרבות הישראלית! 100 שנים מהן הספיקו לנו.[..] (ניבה לניר הארץ 22/12/2013)

שאול סלע

  • 14:36
  • 22.12.13

"התרבות השלטת" ששלטה בכלים בהם מנחילים תרבות כשלה לצערי בכך שהדור הצעיר לא יודע עברית שמאפשרת לו לקרוא את עגנון. מאידך לשמחתי כשל נסיונו של המימסד להשליט בכח את "העמק הוא חלום" כתרבות שלטת. המימסד שהתנכל ליידיש ניסה להתנכל גם למורשת המוסיקלית של היהודים שבאו מארצות האיסלאם. אם את האחים סלאח ודאוד אל כוויתי דחקו לגטו של קול ישראל בערבית ,אזי זוהר ארגוב ועופר לוי יחד עם אמצעי התקשורת המודרנית פרצו את טבעת החנק שהמימסד שם על פיתוח המוסיקה של מסורות ויוצרים מזרחים.

סאלח ודאוד אל כוויתי יחד עם מוסיקאים יהודים עיראקים הביאו את המקאם העיראקי להכרה על ידי אונסקו כמורשת תרבותית לא גשמית של האנושות. חלק הארי של המוסיקאים בבגדאד במחצית הראשונה של המאה ה עשרים היו יהודים. בארץ עסקו האחים כוויתי במכירת כלי בית.

זה נכון מאוד שעופר לוי משתמש בלשון ביבים אבל את היצירה יש להפריד מאישיותו של היוצר. בעקבות עופר לוי פותחה מוסיקה מזרחית שהיא אכן פופולרית ,אבל אינה אמנות מגוייסת. המוסיקה של עופר לוי מבוססת על עבדול ווהאב ובית הכנסת של יהודים מזרחים ולא על הזמר העברי .סביר מאוד שעופר לוי גם פתח את הדלתות למשה חבושה ועובדיה יהודה פתיה שיוצרים מוסיקה איכותית שהשומע אותה חש חוויה רוחנית

גם לאשכנזים יש יוצר אהוד בן עזר שמו וגם במקרה של אהוד בן עזר מפרידים את היוצר מהיצירה. אהוד בן עזר הוא  טיפוס מגעיל אבל "אין שאננים בציון" הוא מפעל אדיר

מודעות פרסומת

אום כולת'ום במקום הזמר העברי של אהוד בן עזר

אמר החכם באדם אהוד בן עזר

[..]אהוד: מה ששני המצליחנים ה"מזרחיים" האלה קוראים בגאווה, שגם טבולה בגועל, "התאשכנזות" – זוהי הישראליות במיטבה[..]

האשכנזיות היא התכחשות למסורת וליידיש ואימוץ התרבות המערב אירופאית.האשכנזיות היא לכתוב מזרחים בשני יודים (מזרחיים) ולהכניס אותם למרכאות("מזרחיים") .האשכנזיות היא גם הנסיון להחדיר את יהלום הכתר שלה  "הזמר העברי" כהון תרבותי דרך הרגליים ונסיון למחוק מסורות אחרות.

הישראליות היא להקות הקצב שפעלו ברמלה ובדרום תל אביב בשנות ה שישים ושברו את המונופול של הצליל המונוליטי של הזמר העברי הציוני אשכנזי , לבסוף על אפם וחמתם של הקומיסרים חדר הרוק  למיינסטרים של המוסיקה שנוצרה בישראל .הישראליות במיטבה היא הפריצה של הזמר הים תיכוני/מזרחי בעזרת הקסטות והיוטיוב ודחיקתו של הזמר העברי המגוייס והממושטר לקרן זוית.

[..] אבל, בבקשה – לא אום כולת'ום במקום וֵרדי, על כך יעידו גם "מזרחיים" רבים.[..]

אז ככה,נסרין קדרי וזיו יחזקאל הופיעו עם התזמורת האנדלוסית הים תיכונית בביצוע שיריהם של אום כולתום והקהל הריע בהתלהבות. זהבה בן הוציאה עם התזמורת הערבית של נצרת דיסק עם שירי אומ כולתום. הרב דוד מנחם שהופיע  על אותה במה בעיר פס במרוקו  עם jordi savall ,יאיר דלאל ומונטסראט פיגראס שר שירים ערביים יחד עם התזמורת הערבית של נצרת. הרב דוד מנחם לא רק הופיע על אותה במה עם מונטסראט פיגראס ז"ל אלא ששר יחד איתה את השיר המסיים את הקונצרט שנערךבאותו קונצרט בפס שבמרוקו . זיו יחזקאל חובש כיפה ,יודע ערבית על בוריה הוא סולנה הראשי של התזמורת הערבית של נצרת.

יואיל נא אהוד בן עזר להכנס ל YOUTUBE להקיש בעברית "אום כולת'ום","פריד אל אטראש","היכל המוסיקה העיראקית" וימצא שהרבה ישראלים ששפת אמם עברית מעלים וצופים בכמות עצומה של שירים מהמוסיקה הערבית הקלאסית. כאשר אהוד בן עזר יקיש ב מנוע החיפוש ביוטיוב "היכל המוסיקה העיראקית" הוא ימצא שבשנה האחרונה הועלו ל YOUTUBE למעלה מ 25 תכניות בנות חצי שעה עד שעה של שירים ערבים עיראקים בידי מוסד הנקרא היכל המוסיקה העיראקית.

זה לא מדעי אבל מעמיד קושיה לאהוד בן עזר שמסתמך על עדות של "מזרחיים" כאשר הוא לועג לאום כולת'ום.זהבה בן בקליפ של זהבה בן ששרה אינתה עומרי היו 326000  השמעות.
לצפיה הקישו כאן

רשות השידור הוציאה מארז של "שרתי לך ארצי " שיצרו אליהו הכהן ודן אלמגור. ישנם 24 תקליטורים של 50 דקות עד שעה שהועלו ליוטיוב לפני שנה .החלק הראשון של  הסידרה זכה ל 6000 השמעותב שאר החלקים של הסידרה מספר הצפיות נאמד בין 700 ל 2700 השמעות. פחות מ 10 שירים בודדים מתוך אלפים שמקורם בזמר העברי של שנות ה 30 וה 40 זכו למעל 20000 השמעות.

אום כולת'ום לצד ורדי ולא במקום ורדי,כן אום כולת'ום במקום הזמר העברי שהוא ציפור הנפש של אהוד בן עזר

מתוך גליון 876 של  חדשות בן עזר

[..]עכשיו אני לגמרי מבולבלת, האם לאור מצבי הרב-עדתי המסובך, עליי לאסוף את ילדיי ונכדיי ולצאת לרחובות  עם דגלי מחאה ולפידים בוערים ולהבעיר את המדינה? …

מה אתה אומר, אמנון לוי?

ומה דעתך, עו"ד ציון אמיר?

 

אהוד: מה ששני המצליחנים ה"מזרחיים" האלה קוראים בגאווה, שגם טבולה בגועל, "התאשכנזות" – זוהי הישראליות במיטבה, ואמנם לעיתים גם במירעה, כמו השוויץ שלהם… זוהי התרבות הישראלית-העברית החדשה, שבה נטמעו גם רוב היהודים שעלו מאירופה מאז ראשית העלייה הראשונה, כולל ה"רוסים" האחרונים, שבעוד דור אחד כבר לא יהיו "רוסים" אלא חלק מן הזהות והתרבות הישראלית הכללית. למעט אולי החרדים, הש"סניקים ועובדי האלילים של הבאבות.

אגב, גם בטהובן ומוצרט ומהלר היו "אשכנזים" – והם חלק מן התרבות הישראלית במובנה הרחב ביותר [קונצרטים, קול המוסיקה, הזיכרון המוסיקלי של כל אחד מאיתנו], כלומר, תרבות שאינה מנותקת מן המיטב של תרבות העולם, כולל גם שיאים של תרבות ערבית, כמו יצירותיו המתורגמות לעברית של נגיב מחפוז; אבל, בבקשה – לא אום כולת'ום במקום וֵרדי, על כך יעידו גם "מזרחיים" רבים.

אגב, בתקופת שלטון מפא"י הרגשנו אנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, "מקופחים". שלא לדבר על ה"ייקים" שכך הרגישו. ועל ה"רוויזיוניסטים" שהוחרמו. ועל הערבים הישראליים המופלים לרעה, אלה שאבות-אבותיהם לא הצליחו להכחיד אותנו ב-48' בעזרת צבאותיהן של מדינות ערב – אבל היום נציגיהם בכנסת מלמדים אותנו מה זו דמוקרטיה.

דודתי אסתר, באחרית שנותיה, טענה שהנוער העובד רודפים אותה בלילות מפני שאחיה ברוך העסיק פועלים ערביים בימי העלייה השנייה![..]

הצורר משה גרנות עיקבי בסתימת פיות

יוסף דלומי

"אם תרצו" – זאת לא אגדה

 במהדורה המקוונת של עיתון "הארץ" ראיתי כותרת גדולה אשר בישרה בחגיגיות שתביעתה של תנועת "אם תרצו" נגד קבוצה שמאלנית אשר כינתה אותה פשיסטית נדחתה ע"י השופט יעקובי בערכה מחוזית. מבין חברי הקבוצה הנתבעים, כתב בעיתון "הארץ" ששמו לא נמסר.

כשקוראים את הטקסט קל להבחין מה מודגש ומה מוצנע בו למשל, מודגש שהשופט לא ראה הצדקה להגשת התביעה, בעוד שהקביעה שחלק מטיעוני התביעה אכן התקבל מופיעה רק בסוף הכתבה.

אך כל אלו הם דברים שבשגרה. מה שהדהים היה מינויו של פרופ' זאב שטרנהל ע"י השופט לשם מתן חוות דעת מקצועית בנוגע לייחוס נגע הפשיזם לפעילות "אם תרצו". פרופ' שטרנהל מוכר כאחד מן האקדמאיים הקיצוניים בדעותיהם השמאליות וכותב באופן קבוע בעיתון "הארץ", כך שקל מאוד לעמוד על דעותיו. האם באמת לא נמצא פרופ' שפחות מזוהה עם דעות הנתבעים במשפט הדיבה?

תנועת "אם תרצו" הוקמה בשנת 2006 ו"פועלת לבניית חברה ציונית וקידום ערכים ציוניים בתחום האקדמיה, התרבות והחינוך" (ציטוט מפרסומי התנועה). היא חריגה בנוף הקמפוס התל אביבי ברמת אביב. לקראת יום העצמאות האחרון התקיים בפקולטה למדעי הרוח יום עיון פתוח בנושא "הנכבה הפלסטינית". ליד האולם ניצב דוכן עם ספרות ועלונים שעוסקים בנושא הנכבה. מנגד, התייצבו פעילים  מתנועת "אם תרצו" וחילקו חומר הסברה. כצפוי, זה איננו המגרש לתנועה בעלת אידאולוגיה ימנית אע"פ כן, נדהמתי מתגובות של סטודנטים שהיו על גבול האלימות. הצעקות "פשיסטים תעופו לנו מן הקמפוס" חזרו ונשנו עד לרגע שהושתקו עם תחילת יום העיון.

חוברת כיס שהפיצה התנועה באותו אירוע קרויה "שקר הפליטים הפלסטיניים". היא עוסקת בפעילותה של סוכנות אונר"א, אשר חורגת במובהק מכללי הסיוע לפליטים באזורים אחרים בעולם. הסוכנות, עם תקציב שנתי של חצי מיליארד דולר, מעסיקה קרוב ל-30 אלף עובדים, רובם ככולם פלסטינים, בעוד שרק רבע מן המספר הזה עוסק בבעיות כל שאר הפליטים בעולם.

מעבר לכך, מעידה החוברת על חינוך להסתה ולטרור בבתי הספר הממומנים ע"י אונר"א. פועל יוצא מהתנהלות זאת הוא הנצחת מצב הפליטות הפלסטיני בעוד שהאו"ם הצליח ליישב עשרות מיליוני פליטים באזור הבלקן, במזרח אירופה, בהודו ופקיסטאן ועוד…

התוצר היעיל והמועיל של ההתנהלות הזאת, הוא "זכות השיבה", אשר כידוע, מהווה את סלע המחלוקת האולטימטיבי בין ישראל לרשות הפלסטינית.

בחוברת מוקדש פרק מיוחד לנושא המושכח והנשכח "היהודים יוצאי ארצות האיסלאם," תוצר רשעותן וטיפשותן של ממשלות ישראל לדורותיהן.

לא קראתי חומר נוסף של "אם תרצו", אך החוברת המוזכרת מצטיינת בתוכן בהיר המבוסס על מקורות שקופים, וכן טקסט קריא מאוד.

* משה גרנות: אהוד היקר, ההיגדים ברשימה שלך על "העתיד הנראה לעין" תקפים, לצערנו, גם אחרי 10 שנים.

אהבתי את השיר הקצר של מיכל סנונית – "שיר בין-יבשתי".

יוסף דלומי חושף את משוא הפנים בבית המשפט: השופט במשפט הדיבה של "אם תרצו" נגד המעלילים עליהם שהם פאשיסטים – לא מצא עד מומחה אחר מאשר את פרופ' זאב שטרנהל, הידוע בקיצוניותו השמאלנית. אני נדהם כל פעם מחדש מהחוכמה וההגינות של שופטינו.

 

נזכיר לכולם אם תרצו הגישו תביעת דיבה על סך 2.6 מיליון שקל נגד קבוצה בפייסבוק שנקראת "אם תרצו תנועה פשיסטית", התביעה היא תביעת SLAPP. אליבא דמשה גרנות מי שמוגשת נגדו תביעת דיבה על סכום מטורף והזוי לא רשאי להביא עדים מטעמו משום שאליבא דמשה גרנות העד ידוע ב"קיצוניותו השמאלית"

גם דרור אידר שהוא פובליציסט ימני שכותב בישראל היום וגם ערוץ 7 באינטרנט של המתנחלים אמרו שאסור היה להגיש את התביעה

לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

 

[..]לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

אנשי תנועת 'אם תרצו' למדו דרך תביעת דיבה כושלת שמחלוקות אידיאולוגיות לא פותרים בבית המשפט.[..]

 

קורט ירד מהטרקטור/חדשות בן עזר

משה גרנות

קוּרְט ירד מהטרקטור

בצוהרי יום סתווי אחד בראשית שנות הארבעים טיפס הטנדר הישן של הקיבוץ אל חלקת הפלחה המוגבהת, ממנה ניתן היה לראות את מפרץ חיפה בכל הודו ותפארתו, ועצר ליד הדִי-פוֹר הכתום ששרשרותיו השמיעו חריקות מחרישות אוזניים. מהטנדר ירדו הִילְדָה וחסיה, וסימנו לקורט שיעצור. קורט עצר, אבל לא דומם את המנוע. באותם ימים הדלקת מנוע הייתה משימה לא פשוטה, שהיתה כרוכה במיומנות ובכוח פיזי לא מבוטל.

חסיה והִילְדָה ביקשו מקורט לרדת ולהתרחק מעט מן הטרקטור המרעיש – דבר להן אליו, ולא יכלו להמתין עד לארוחת הערב, כי קורט לא היה חוזר לקיבוץ בערב – הוא ויוסף היו עובדים ביום ובלילה בתורנות כדי לסיים את החריש והזריעה לפני בוא הגשמים. את האוכל היו מביאים להם לשדה, ואת מעט השעות שהם הרשו לעצמם לישון, הם בילו בחיקם החם של התלמים שזה עתה נבקעו בסכין המחרשה.

"תראה, קורט, אתה יודע שדוקטור צין נהרג…"

"אלה החדשות?! זה קרה לפני שלושה חודשים! בשביל זה אתן מפסיקות את החריש?!"

"כל בית הילדים חולה. לילדים יש חום גבוה, האימהות בהיסטריה… ולא רק אצלנו, דוקטור צין טיפל הרי בכל הילדים של בית החינוך – חמישה קיבוצים!"

"נו?"

"מה נו? אתה לא מבין שאנחנו צריכים אותך?"

"מה זאת אומרת? באיזה אופן?"

"תראה, קורט, הִילְדָה סיפרה לנו שהיית רופא בגרמניה… בגלל זה הבאתי אותה, שתדבר אל לבך. גם דינה ויוסי חולים, יגאל הקטן מחזיק בינתיים מעמד."

הִילְדָה היתה "החברה" של קורט, כלומר, אשתו, דינה יוסי ויגאל היו שלושת ילדיהם – שלושתם שהו באותם ימים בבית הילדים והתחנכו בבית החינוך.

"כמה זמן אתה עובד על הטרקטור, קורט?"

"חמש שנים, אבל גם קודם עבדתי בפלחה. חוץ מתורנויות קצרות – בדרך כלל רק בפלחה, יותר מעשר שנים."

"אין ברירה, קורט, פלחה זה חשוב, אבל יותר חשוב להציל חיים."

"שנים אני לא מתעסק בזה – אולי שתים עשרה שנה, זה לא ככה שלובשים חלוק, ואתה שוב רופא. צריך להשתלם. אני התכוונתי לגמור עם זה, באתי לארץ ישראל בכוונה להיות עובד אדמה, לשכוח הכול, להתחיל הכול מחדש…"

למרות המרכאות שתחמתי בהן את הדיבורים הישירים, אינני יכול להתחייב שהבאתי את הדברים כנתינתם, אך ללא ספק הבאתי את רוח הדברים כפי שהייתה – את זאת אני יודע ממקור ראשון: הכרתי את האנשים, דיברתי איתם, דובבתי אותם: קורט שלנו ירד אז באי רצון מהטרקטור, לבש חלוק, לקח את תיקו של דוקטור צין ופנה לבית הילדים. עוד כעשר שנים עבד קורט בתור הרופא של הקיבוצים שבסביבה, למד, השתלם והתעדכן. יום אחד ארז את חפציו המעטים שהצליח לאסוף בעשרים שנות שהותו בקיבוץ, ועבר לגור בעיר הגדולה יחד עם אשתו ועם שניים מילדיו (דינה, בתו הבכירה, "הגשימה", כלומר, יצאה עם עוד חברים וחברות אל קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה), קיבל משרת רופא כללי בקופת החולים, והיכה על חטא שלא עזב את הקיבוץ חמש שנים קודם, שאילו עשה כן, לא היה גודר בעד ילדיו לימודים אקדמיים (באותם ימים מי שלמד בקיבוץ או במושב לקראת בחינות בגרות – נחשב כמעט ל"בוגד", שהרי הייעוד של איש קיבוץ היה עבודת כפיים, ולא מקצועות "גלותיים". אשר על כן, היו ילדיו של קורט, כמו שאר ילדי הקיבוץ, מנועים מללמוד לימודים "תכליתיים", כדי ש"חס וחלילה" לא יגיעו לאוניברסיטה).

סיפורו של קורט, הגם שהוא מסתמך על עובדות כהווייתן, הוא גם סמל למה שקרה לרבים מאיתנו, ואולי לכולנו, כאן בארץ ישראל ברבות הימים: בתחילה זרחה עלינו שמש האידיאלים, מפעימי הלב, של בני העלייה השנייה ושלישית, יוצרי המהפכה המשמעותית ביותר שעברה על עם ישראל מעודו, ראינו עצמנו ממשיכיהם, המחוייבים מוסרית להמשיך בדרכם: לאיין את צורכי הפרט אל מול יעדי הכלל, לשרש את המאפיינים שדבקו בנו במאות שנות הגלות, וליצור את עצמנו מחדש.

יבוא מי ויתמה על התפעלותי מסיפורו של קורט – סוף סוף, כבר ראינו פרופסורים ומדענים מבריקים, בעלי תהילת עולם, מטאטאים את רחובות פתח תקווה ובאר שבע! ובכל זאת, אני מתעקש לומר שמדובר בעולם מושגים אחר לגמרי: המדען שמטאטא את הרחובות, מקווה בכל ליבו שמדובר במלאכה זמנית, עד שירווח, עד שתתפנה משרה המתאימה לכישוריו, עד שילמד עברית. משום היותו אדם ריאליסטי, שאיננו סומך, לא על ניסים, ולא על טוב ליבם של הוותיקים, הוא יודע שחבלי הקליטה בארץ זרה הם קשים, וטאטוא רחובות הוא רעה זמנית, אמצעי להתפרנס בינתיים עד שהעולם יחזור עבורו להסתובב במסלולו התקין.

לעומתו, קורט הסתיר מפני חבריו שבקיבוץ כי הוא דוקטור לרפואה, וכל זה כדי להגשים את חלומו להיות פלח בארץ ישראל, לעשות משהו שנראה לו כצעד הכרחי לקראת הבראת העם היהודי מחוליי הגלות, ובעקבות כך – צעד לקראת עצמאות מדינית לעמו המיוסר. רק מגיפת החצבת שפקדה את ילדי בית החינוך (ביניהם גם ילדיו שלו), ורק לית הברירה שנוצר בעקבות מותו של הרופא הקבוע של קיבוצו וקיבוצי הסביבה – רק אלה שכנעוהו להיכנע ולרדת מהטרקטור. אז הבין קורט שתפקידו הייחודי באפופיאה הנפלאה של תקומת ישראל בארצו הסתיים, והוא ממשיך לחיות בעולם הספרטני של הקיבוץ ללא שום טעם, ולא רק שאיננו מגשים את מה שנראה לו כייעודו, אלא אף מזיק לילדיו. על כן עזב קורט עם ילדיו (לאחר עשר שנים נוספות!), והפך להיות אזרח רגיל, כמו כולנו היום, כולל בני הקיבוצים והמושבים, אלה שאבותיהם היו פעם חוד החנית של המפעל הציוני.

אינני רוצה כי ישתמע מדבריי, שאני מפחית מערכו של קורט העירוני, הרופא מן השורה בקופת החולים, זה שקנה לו דירה ומכונית מיגיע כפיו, וכשקצת רווח, הוא גם יצא מדי פעם לנפוש על האלפים בשווייץ, זה שריפא אלפי חולים ושילם מיסים, ובניו שירתו בצה"ל, ולהוותו והוותנו, אף שכל בן באחת המלחמות. וכי כיצד אהין לעשות זאת?! אני רק מסכים עם קורט, כי מה שעשה קודם, באותן עשר שנים ראשונות שלו בארץ היה שייך לספירה אחרת לגמרי, אז הוא יצר היסטוריה, דבר שמזדמן לאדם מן השורה רק לעתים נדירות. הוא היה שם בפסגה ההיא, שכנראה, לא יצליח הוא, ולא נצליח אנחנו, לטפס אליה שוב בעתיד הנראה לעין.

צריך להביט נכוחה קדימה ולהבין כי אין ההווה יכול להיות דומה לעבר. די אם נציין, כי חינוך לחקלאות ולעבודת כפיים היום הוא בבחינת אנאכרוניזם גמור: מדינה מודרנית זקוקה רק למיעוט מבוטל של עובדי אדמה, ורק במדינות מתפתחות (קרי: בלתי מפותחות!) מושתת רוב התוצר הלאומי על עבודת כפיים. מן הסתם אין לנו ברירה אלא להיות כפי שאנחנו – אנשים קטנים המבקשים את טובת עצמנו, תוך תקווה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לממש את שאיפתנו הקטנה הזו. אך קווי אופיינו העכשוויים האלה אסור להם לדחוק מתודעתנו האישית והלאומית את מה שקורט חש כל ימי חייו, והוא – שהיתה תקופה הירואית אדירת כוח שהניחה את התשתית לכל הטוב והיפה שאנחנו התברכנו בו היום. היו פעם אנשים אדירי רוח, שבאו לארץ בעלייה השנייה והשלישית, שחוללו את הנס הגדול של אומתנו, אנשים שבאו לכאן, ולא הביאו אותם, אנשים בעלי חזון ובעלי כוח ומוטיבציה להפוך את החזון למציאות, אנשים שהשפיעו על חלוצים כמו קורט לעצב את דמותם מחדש עד ללא הכר.

נדמה לי, שהנטייה הגוברת היום בלימוד תולדות ישראל בדורות האחרונים היא להמעיט מערכה של המהפכה הציונית שחוללוה חלוצי העלייה השנייה והשלישית. הטענה המושמעת היא שכל העליות סבלו, כל העליות היו הרואיות, כל העליות תרמו את תרומתן למפעל הציוני. זה הכול נכון ושריר וקיים, אך יחד עם זאת, מפעלן של העלייה השנייה והשלישית אין דומה לו בכל תולדותינו: הן הקימו חברת עילית שבזה לרכוש פרטי, שמתעלה על השאיפות הטבעיות להגשמה עצמית, שמסכנת את עצמה למען ביטחון הכלל. הם הקימו את הקיבוצים והמושבים, שאין משלם בכל העולם, חיו במשטר ספרטני במקומות המסוכנים ביותר, והקימו את כוח המגן של היישוב, ואחר כך של כל העם היהודי, יש מאין.

נכון, הקיבוץ והמושב של היום אינם הקיבוץ והמושב של פעם, אך זו אינה סיבה להתעלם מהתרומה היחידאית של מקימי הגופים האלה. מערכת החינוך צריכה להצביע ביראת כבוד על מפעלם, מפעל שאין דומה לו בתולדות ישראל, ואף בתולדות העולם. מערכת החינוך, צריכה, לדעתי, להפנים את רחשי הלב של קורט כאשר ירד מהטרקטור – רחשי לב של מי שהפסיד את הבכורה. זה רק ייטיב עמנו אם נחוש מה שחש קורט כאשר ירד מן הטרקטור, שהיה כאן צעד הכרחי, שלא יגונה, אבל היתה כאן ירידה ללא ספק. ענווה מוצדקת היא לעולם במקומה.

אהוד: היתה גם העלייה הראשונה, שזכויותיה אינן פחותות, אף כי אבות אבותיי פיספסו אותה כי עלו על הקרקע של פתח-תקווה לפני התאריך הקובע, 1882, ולכן אינם כלולים בה. והיתה גם תקופת העלייה השנייה של היישוב העברי, האזרחי – והיא בעיקר תל אביב, שבה, לא פחות מאשר בדגניה, הונח היסוד למדינת ישראל.

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

משה גרנות

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.

 

דוד בן גוריון / אין שאננים בציון

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

מתוך חדשות בן עזר גליון מס 801

זיוה שמיר /שיעור סכיזופרניה

 

* * *

זיוה שמיר

מעוּות לא יוּכל לִתקון? – השימוש המסולף במושג "החופש האקדמי" והצעה לריפוי תחלואי ה"שסעת" הלאומית

א. תקופה ללא אנשי רוח

"שסעת" (סכיזופרניה בלע"ז) היא מחלת נפש חשֹוּכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אמנם על מחלה זו רק במקצת, ובכל זאת לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מסַפק על הזנחה טוטלית  ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עַם שלם  חולה שסעת (כלומר, עַם הקרוע בין ימין לשמאל, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לדתיים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין ציונים לבתר-ציונים, בין רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעֲמֵלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי פלגים המאפיינים את המציאוּת היהודית-ישראלית)?  איזו תרופה ואלו דרכי ריפוי ניתן להציע לעַם זה כדי להקל על התפרצויותיו הפסיכוטיות,  ולהחזירו למסלול חיים תקין?

שאלה זו צריכה להעסיק כיום את אנשי הרוח שלנו ולגזול שינה מעיניהם, אך בעידן חומרני כשלנו, שבּו כל אחד עושה לביתו, קשה לגלוֹת באופק חיינו אנשי רוח כלשהם,  הן בקרב מנהיגינו, הן בקרב הסופרים הפועלים בקריית ספר העברית. למען האמת, גם בעולם הרחב מעטים הם בימינו אנשי הרוח הראויים לשמם, שכּּן תקופתנו הבתר-מודרנית, חרף חזותה הנאורה, המרבה להניף דגלים הומניסטיים והומניטריים, הולכת והופכת לתקופה פונדמנטליסטית, שאינה מעודדת חשיבה עצמאית,  חקירה ודרישה. לכל שאלה יש תשובה מוכנה מראש עם סימן קריאה בסופה, ותשובה זו מציגה על-פי-רוב איזו "אמת בלעדית" מונוליתית וחסרת פשרות, שהיא לא אחת רחוקה ת"ק פרסה מאיזו אמת אובייקטיבית כלשהי.

האם על המשכיל בעת כזו להיאלם דום? או שמא עליו להזדעק על גילויי העוולה והאיוולת, לנסות לתקן ולכונן תקופת השכלה חדשה, שתאותת לעם ולעולם שמותר להעז לדעת? כיום, רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין שמתוך רצון ובין שמאונס, בין שבמתכוון או שלא במתכוון, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בלֵבּם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה.

וכך, מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו לכל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג המכנה את עצמו "ליברלי". גם הוא הפך דוֹגמטי לא פחות מהדתיים, וקנאי לאמִתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום באקסיומות שאסור להרהר על תקפותן או לערער עליהן. חרדים וחילוניים, אנשי שמאל וימין גם יחד מקצינים את עמדותיהם עוד ועוד, ואינם מוכנים  אפילו להיחשף אל האמת החלקית שבעמדת "הסִטרא אחרא" ולהודות בקיומה. וכך, מתוך זעם ותסכול על "אטימותו" של היריב הפוליטי ועל חוסר נכונותו להטות אוזן לנימוקים שאינם נוחים לו,  מתחפר כל אחד מהצדדים עמוק יותר ויותר בעמדותיו, ומקצין אותן מִשנה לשנה. הדתיים הולכים ומתחרדים, ותעיד הדרישה להפרדה בין גברים לנשים  בתחבורה הציבורית וסירובם של חיילים לעמוד מול מקהלת נשים, מחשש "קול באישה ערווה";  ואילו החוגים החילוניים כבר המציאו לעצמם  מינֵי "דתות" דוֹגמטיות חדשות (מִגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, אקולוגיה וכו'), שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור.

פן יבינו את דבריי שלא כהלכה, אבהיר כבר בראשית דבריי כי כל התחומים הללו הם תחומים ראויים לחקירה, בתנאי שאין הופכים אותם לדוֹגמות מקודשות שכל שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולוּ כקוצו של יו"ד,  מתחייב בנפשו. ואולם, רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים (descriptive), המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה (prescriptive), שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות  יסולק בהם מן הדרך. "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן "המחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או  מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".

הנה כי כן, אפילו האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם,  משמיעה  בדור האחרון ex cathedra מינֵי אמִתות מוטות וחד-משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמִתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד-צדדיותם הפלַקַטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של "הדתות" החדשות הנ"ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות "הישנות"), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.

על כן מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם,  מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי  תחומי דעת לא מעטים המירו זה מכבר את המחקר המוצק ב"שיח" אופנתי. בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים  בחשיבה רדיקלית סהרורית  (שלפעמים מקורה באמונה תמימה וכנה, ולפעמים בצביעות אינטרסנטית המתוגמלת היטב על-ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה), ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה  שלהם  אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות.

היו תקופות שבהן נשא הציבור עיניים שואלות אל הסופרים, ובמיוחד אל המשוררים, אך בימינו גם רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאוּת בכל צבעיה ובמלוא מורכבותה. הם דוחקים את עצמם, מרצון ומאונס, לפינה צרה ונידחת, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאוּת הרב-גונית אלא מזווית ראייה אקסצנטרית ומתוך עיוורון צבעים חלקי. בשל עמדה אקסיומטית והעדר גמישות רעיונית,  רבים מהסופרים  אינם  מסוגלים לראות את התמונה הכוללת ומעֵבר לה. תחת זאת, הם נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נשתנו הנסיבות והתנאים ושמא נתיישנו האמִתות שלהם וכבר בָּלוּ מזוקן. ציבור הקוראים הרחב משלם להם באופן אינטואיטיבי  כגמולם: הוא אינו נותן בהם אמון, ואינו מוכן להטות להם אוזן.  הסופר אינו  מסוגל לשמש לעמו מַנחה ו"מורה נבוכים", והנתק בינו לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות.

 

ב. עם המשמיט את תשתיתו התרבותית מידיו

מחלת השסעת שממנה סובל עמנו חמורה במיוחד לאור העובדה שתרבותו העתיקה והמרובדת, שהבטיחה את קיומו במשך אלפי שנים ושימשה לבניו דבק מלכד, גוֹועת באלף השלישי והולכת לבית עולמה. אפילו אלה המתברכים בעצמם ומשוכנעים שהם שומרי חומותיה אינם מכירים אותה כראוי: ב"ישיבות" אין מכירים את חקר המקרא, את חקר התלמוד, ובוודאי שאין מכירים בהן את שיאיה של הספרות העברית – את שירת "תור הזהב" בספרד ואת הספרות העברית של "דור התחייה"; ואילו באוניברסיטאות כבר ויתרו זה מכבר על ההתמקדות המעמיקה בתחומים אלה, החיוניים לקיומם של העם והמדינה, לטובת רפרוף שטחי בתחומים חדשים ואופנתיים, אשר החלישו את הדיסציפלינות "הישנות" עד דכא.

אין הדבר בגדר סוד שבאוניברסיטה חשובה כמו אוניברסיטת תל-אביב כבר אין חוג למקרא, כבר אין חוג לתלמוד, כבר אין חוג ללשון עברית וכבר אין חוג לספרות עברית. החוגים ללשון עברית, למקרא ולתלמוד פועלים כ"מגמות" בתוך מעטפת ששמה "החוג ללימודי התרבות העברית", ואילו החוג לספרות עברית התאחד לפני שנים אחדות עם החוג לתורת הספרות הכללית, ושמו בישראל "החוג לספרות". יוצא אפוא שבאוניברסיטה הגדולה בישראל, שבה יש  חוג לספרות אנגלית, חוג לספרות צרפתית, חוג ללימודים קלסיים וחוג לספרות ערבית,  אין  חוג המוקדש במלואו ללימוד הספרות העברית. משל לְמה הדבר דומה? לוויתור היפותטי של אוניברסיטת אוקספורד על החוג לספרות אנגלית. ודוק, אוניברסיטה יוקרתית זו ממשיכה לבחור  את תלמידי הספרות שלה בקפידה יתֵרה, ולא יעלה על דעת קברניטיה לוותר על תחום כמו חקר הספרות האנגלית והוראתה.

כתוצאה מהאיחודים הנ"ל, נוצרו  באוניברסיטת תל-אביב יצירי כלאיים חדשים, נובלותיהם של החוגים "הישנים",  שאינם מסוגלים למלא את המנדט שקיבלו החוגים "הישנים" מהמועצה להשכלה גבוהה, דהיינו: לערוך לתלמידיהם היכרות יסודית ומעמיקה עם התרבות העברית לדורותיה. הגיע הדבר לידי כך, שהידיעון  של שנת הלימודים תשע"ב, שכל אחד יכול לראותו באתר האינטרנט של האוניברסיטה,  מלמד כי אין בחוג לספרות  אף לא שיעור אחד המוקדש, רובו ככולו, ליצירת ח"נ ביאליק, ליצירת נתן אלתרמן או ליצירת ש"י עגנון. תחת זאת יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת במִגדר, בסרבנות, בכיבוש ובשאר נושאים שבהם  נועצים המרצים תחילה את החץ ואחר-כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה.

פה ושם יש אמנם שיעורים לא רבים המוקדשים ליצירתם של יוצרים מינוריים יותר משלושת היוצרים הגדולים הנ"ל –  יוצרים שגם בלי היכרות מעמיקה עם יצירתם אפשר וראוי בהחלט  לקבל  תואר "מוסמך" בספרות עברית  –  אך חלק  לא קטן מתוכנית הלימודים מוקדש לנושאי שוליים ביזַאריים בתכלית (כגון ספרות בלשים, ספרות פורנוגרפית, ספרות וצילום, אנימליזם, מזון בספרות),  וכיוצא באלה  "פרפראות".

בנסיבות נורמליות, ניתן להקדיש לנושאי שוליים כאלה, וכגון אלה, יום-עיון קליל ומעניין, שבו יפושו המורים, החוקרים והתלמידים  מנושאי החובה הכבדים והנכבדים, שבלעדיהם אין לחוג זכות קיום. ואולם, במצב הכאוטי שהשתלט על האוניברסיטאות באלף השלישי, מול עינינו הרואות, הנושאים החשובים והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה. לעיתים אינך יודע אם מעצבי תכנית הלימודים אינם יודעים שהתוכנית שבנו חותרת נגד כל היגיון, ומקדשת אך ורק את האֶגואיזם הנאור ואת הנאותיו האפיקוריות המיידיות של הפרט, או שמא זוהי מטרתם – לחתור תחת כל תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך את השוליים הסהרוריים למרכז (ביודעם שתלמידיהם ילַמדו בבוא יומם את תלמידיהם שלהם את מה שלמדו באוניברסיטה, ודור ההמשך, לגבי דידם של מעצבי התרבות החדשים שלנו, מוטב שלא יידע ולא יבין מי היו יל"ג, ביאליק ואלתרמן, ומה היה תפקידם ברצף ההיסטורי של התרבות העברית החדשה).

אמת, חוקי ההיצע והביקוש גם הם מכתיבים את מצבם העגום של החוגים החשובים, אך הבלתי אטרקטיביים הללו. בימים קשים אלה, שבהם תלמידים מדירים את רגליהם ממדעי הרוח,  ומחפשים לעצמם מקצועות שיש בצִדם בדל של סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, לא קל לאייש חוג לספרות עברית, הן מבחינת סגל ההוראה, הן מבחינת קהל הסטודנטים. גם אותם סטודנטים לא מרובים, הבאים ללמוד ספרות מתוך בחירה, ישמחו אולי לקבל "פרפראות" תחת מנות עיקריות כבדות לעיכול כיצירות יל"ג ומנדלי, ביאליק ועגנון. על כן, מתוך אוריינטציה שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם (כגון "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור"), ואלה הופכים בבת-אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי, שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

באוניברסיטה העברית אין המצב טוב יותר. לפי דיווחי העיתונות מתברר כי לחוג זה, שבעבר נרשמו אליו בכל שנה מאות סטודנטים ועם בוגריו נמנים חשובי הסופרים בישראל, נרשמו בשנה החולפת שבעה סטודנטים בלבד. מעניין להיווכח כי, למרבה הפרדוקס, דווקא בתקופות שבהן קבע החוג לספרות עברית תוכנית לימודים תובענית ומחייבת, שידעה להבר את התבן מן המוץ,  לא חסרו בו תלמידים (אפשר שככלות הכול אין החנופה אל המכנה המשותף הנמוך והצפת החוג בתכניות "הגל הקל"  ערובה להצלחה בגיוס קהל סטודנטים).

באוניברסיטת בר-אילן  עדיין לא ויתרו אמנם על ביאליק ועל עגנון, אך לא ויתרו על האוריינטציה השיווקית (ויעידו כותרות קורסים כדוגמת "מאיזופוס עד מיקי מאוס: משלי חיות"), והמחלקה לספרות עם ישראל שכוללת גם יידיש וגם לאדינו מציעה נושאים כדוגמת "ספרות הנאה וספרות זולה ביידיש", או "מה אמר ג'וחה: הסיפור העממי בלאדינו".

מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, מטפחים אפוא בחוגים, שנקראו פעם "החוג לספרות עברית", או "המחלקה לספרות עברית", מגמות בתר-ציוניות, שכן הם מאותתים, מדעת ושלא מדעת, שאין די בחקר הספרות העברית ובהוראתה כדי לפרנס חוג אקדמי ראוי לשמו (למען האמת, יש להודות שייתכן ומדובר כאן בכורח-בל-יגונה, כי לתרבות גוֹועת, כמו תרבות יידיש ותרבות לאדינו, יימצאו תמיד תורמים נדיבים, אך איש  מהתורמים  לא יסכים לתרום לחקר הספרות העברית).

כך או אחרת, לפנינו מצטיירת מציאוּת שבּה חוגים,  אשר פיתחו במשך  דורות  תחומי מחקר חשובים ואשר הצעידו את חקר התרבות העברית קדימה,  מוכנים  להשמיט את "היש" הוודאי, ולהתחיל לבנות משהו חדש  "יש מאין" רק משום שאיזו אופנה חולפת מאותתת להם  שאולי בדרך זו יימשכו אליהם כמה סטודנטים.

הצרה היא שלא יעלה בדעת קברניטי האוניברסיטה להדריך את ראשי החוגים השוקעים הללו ולעודדם ליזום אסטרטגיית שיווק הפוכה לחלוטין: דהיינו, להעלות  את רמת החוגים  המופקדים על התרבות העברית לסוגיה ולדורותיה באמצעות מתן מלגות נדיבות לתלמידים מצטיינים, שיאפשרו את קיומם של  תחומי הדעת החיוניים הללו גם בדורות הבאים. אף לא יעלה על דעתם להפנות משאבים נדיבים למחקרים בתחומי התרבות העברית, כי כל אחד מהם דואג קודם כול ללטיפונדיה שלו. וכך, עקב חוסר ביקוש הגורם לאובדן-כיוונים אצל ראשי החוגים, וכן עקב חוסר מנהיגות ברמה הלאומית וברמה האוניברסיטאית, אנו עדים לכך שחוגים בעלי מסורת והישגים, שקיומם הוא בנפשנו, נמקים מאין דורש.

קברניטי האוניברסיטאות אינם מקדישים מחשבה לתוצאות שקיעתם של אותם תחומי דעת שקיומם הוא תנאי בל יעבור להבטחת עתיד העם והמדינה. על כן הם מכרסמים ללא הרף במצבת התקנים  של אותם חוגים שבהם חוקרים ומלמדים את התרבות הלאומית, במקום לחזק חוגים אלה ולהבטיח את המשך קיומם: כך, למשל, בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב, עם פרישתם בעשור האחרון של שמונה פרופסורים מן המניין לספרות עברית, קיבל החוג  בתמורה לשמונה תקנים בכירים רק תקן אחד בלבד, שהוקצה למרצה המתמקד בספרות הגרמנית (!). אחדים מגמלאי החוג ממשיכים ללמד בהתנדבות, וכך נוצר הרושם הכוזב שאין המצב  גרוע כל כך, מבלי לראות ולהבין שתחומי ידע אקדמיים כמוהם כ"מרוץ שליחים", ובאין דור המשך, שיקבל את הלפיד מקודמו כדי למסור אותו הלאה, יום אחד ייפסק המרוץ,  והלפיד העשֵן והמדולדל יכבה כליל.

הנה כי כן: קִצן של דיסציפלינות רבות בתחומי התרבות העברית אורב מאחורי הכותל.  הכול יודעים ומבינים כמדומה כי מחובתה של  האוניברסיטה לגדל את עתודת הדורות הבאים, ולהימנע ככל האפשר מביסוסה של  תוכנית הלימודים על שיעורים הניתנים בהתנדבות על-ידי גימלאים קשישים, שרוב הישגיהם כבר מאחוריהם. ואולם, במקום לטפח סגל צעיר, שיראה באוניברסיטה את ביתו, מתמלאים החוגים השוקעים במתַרגלים מזדמנים, שעדיין לא כתבו מאמר אקדמי אחד מימיהם, והיודעים אל נכון שאין להם כל עתיד במוסד האקדמי שבו הם מלמדים. תנאי העסקתם של מורים-דרדקים אלה גרועים לעִתים מתנאיהם המחפירים של עובדי קבלן, ואופק הציפיות שלהם לוּט בערפל לחלוטין. סיכוייהם להפוך ביום מן הימים לאנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטה מועטים, אם לא אפסיים. הילכך, ולאור המצב האַנומלי שנוצר, סביר להניח שבעתיד ייסגרו החוגים המופקדים על התרבות הלאומית, בהיעדר ביקוש מצד התלמידים ובהיעדר סגל ראוי לשמו במחקר ובהוראה (ראוי לדעת שהכשרת איש מחקר והוראה במדעי הרוח אורכת עשרות שנים).

אפשר שהאוניברסיטאות הגדולות אינן רואות סיבה לדאגה, כי תמיד יימצאו סטודנטים שירצו ללמוד משפטים, מנהל עסקים, תקשורת וכיוצא באלה מקצועות מבטיחים; אך העומדים בראשן, אם עיניים להם בקודקודם, צריכים להרחיק ראות ולהבין כי  התרבות הלאומית עלולה לגווע  אט אט, אם לא יהיה מי שיִלמד אותה ויחקרנה. במצב שנוצר, גם מחקריה הקיימים יאבדו את ערכם מאין דורש, ואם לא יהיו בתחומי דעת אלה חוקרים ומורים ראויים לשמם, גם לא יהיה מי שינחיל אותם לדור הבא, ותחומי הדעת הללו יישארו כאבן שאין לה הופכין.  גרוע מזה, התרבות הלאומית תלך ותתנוון, תלך ותשקע, ודורות רבים יידרשו כדי להחזירה למסלולה.

אכן, בהיעדר חוגים ראויים לשמם, שיחנכו דורות חדשים של מורים וחוקרים, גם הוראתם של מקצועות אלה בחינוך היסודי והעל-יסודי תלך ותאבד את ערכה ואת מעמדה (יודעי דבר אומרים שהיא כבר איבדה מזמן את כוחה ואת מעמדה, וכי ברוב בתי הספר היא שרויה כרגע במצב של "מעוּות לא יוכל לִתקון"). התלמידים, שמערכת החינוך של ימינו מעמידה לרשותם אפשרויות אין-ספור, יעדיפו  לבחור במקצועות מושכי-לב ושימושיים יותר מאשר ספרות עברית, למשל, ויסתפקו  בלימודי ספרות ברמת המינימום הנדרש לקבלת תעודת בגרות. לא ירחק היום, וגם המינימום הזה יימחק מדרישות הסף לקבלת תעודת בגרות, והדורות הבאים ייצאו ממערכת החינוך ללא כל תשתית תרבותית מלכדת.  איש לא יקונן על כך, כשם שאיש לא קונן בעת שנתבטלו מקצועות התורה שבעל-פה והתלמוד, שנלמדו  בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים בישראל בדורות עברו.

יש לנו תרבות עשירה ועם דל, שלעולם לא ישמח בחלקו, ותמיד יציץ אל מאחורי הגדר כדי להתקנא בדשא הירוק של זולתו. הצעירים יעדיפו  להכיר את תרבות המזרח הרחוק, או לטעום טעימות בלתי מחייבות מפרק אחד ויחיד בתרבותם – תורת הסוד והמסתורין, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפכה לאופנתית ומושכת בדור האחרון. הדתיים ימשיכו לִשנות את פרקם, כמימים ימימה, ולא יפתחו את "ארון הספרים" שלהם לרווחה לטקסטים חדשים. ידוע שבחינוך החרדי אפילו ביאליק, מחברם של  "המתמיד" ו"על סף בית המדרש", הוא בבחינת מוקצה, ורבות מהיצירות הנלמדות בו  תחת הכותרת "ספרות" הן  כה רדודות  מן הבחינה הרעיונית וכה ירודות  מן הבחינה האסתטית, עד כי אי אפשר לכנותן "ספרות". במצב כזה מתבקשת התערבות ממלכתית, שתציל את מה שניתן להציל, אך גם מנהיגות אָין. בניין תרבותי, שדורות עמלו על בנייתו וטיפוחו עומד בסכנה קיומית.

יש לזכור ולהזכיר: לעם אסור לערער במו ידיו את מעמדן של ספרותו ותרבותו. בבית-הספר האמריקני מלמדים את מארק טוויין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שקספיר. שקספיר האנגלי נלמד בבית-הספר האמריקני כחלק מספרות העולם – כספרות זרה. ואילו אצלנו, הכלל של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לשמור על הספרות העברית, כי היא זו שעשויה להבטיח את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו, והיא שהולידה את יישותנו כעם חדש.

אצל עמים אחרים קדמו הקרקע, כלי האוכל וכלי המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי מלחמה, היו לנו סופרים שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה.  תחיית הלשון והתרבות העברית החדשה היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, והיא זו שעדיין מחזיקה בארץ גם אותם אנשי משני קצותיה של המפה הפוליטית, אלה הבזים לעניינים טריטוריאליים ואלה הבזים לעניינים טרנסצנדנטיים. ובמה עתיד להתמלא החלל שייווצר לאחר הוויתור על התרבות העברית? מוטב שלא להעלות כאן השערות וחזיונות בעתה  אפוקליפטיים.  אלה עוד עלולים  חס וחלילה להתגשם מול עינינו הרואות.

 

ג. מה לעשות? לעשות!

לכאורה אין כל תרופה לריפוי החולי הזה, שתקף את כל המערכות וטרף את כל הכללים. הן מדובר במלחמת תרבות בעלת השלכות לאומיות ובין-לאומיות, ובתופעות בעלות ממדים גלובליים. ייתכן שאין מה לעשות חוץ מאשר לשבת ולחכות בסבלנות עד שהגל  העכור  הזה יחלוף ויעבור מן העולם. ואולם, במצבנו הלאומי-חברתי, המפולג והקרוע, מצבה של אומה קטנה וחולת שסעת, ייתכן שחייבים לעשות מעשה.  גם ילד קטן, שיסתום  את החור שבסכר, ויעצור באצבעו את השיטפון הגדול, יעשה ללא ספק מעשה ראוי ומועיל.  על כן, אסור לשבת מנגד, להיאלם דום ולהתעלם מן המציאות  עד שהציבור יתעשת ויבין במאוחר שהנאורות ממנו והלאה.

עם ישראל, שמחלת השסעת שלו חמורה פי כמה מזו של המתוקנות שבאומות העולם, צריך לקחת על עצמו את המשימה הזאת, ההֶרואית והבלתי הֶרואית כאחת, הכרוכה בתיקון עיוותיה של התרבות הלאומית השוקעת, ואפשר להתחיל לעשות זאת באמצעות בדק בית בחמש האוניברסיטאות הגדולות, גם אם התיקון עלול להכאיב ולעִתים אף להיראות  שמרני ורגרסיבי. לפעמים גלגולו המחודש של הישָן הוא החידוש האמִתי.  עם ההכרה בצורך בתיקון יתחיל אולי תהליך הריפוי, ותוחזר השפיות אל המוסדות להשכלה גבוהה, תחלחל מהם גם אל מערכת החינוך היסודית והעל-יסודית, ותשפיע על הציבור כולו.

אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולתבוע הוראה אקדמית אַ-פוליטית למהדרין, כבעבר. השקפת המרצים תבצבץ מדבריהם גם אם יסתירוה מאחורי שבעה צעיפים, וכבר לימדונו דרכים לזיהוי ה-subtext המסתתר מאחורי כל טקסט. ואולם, אפשר גם אפשר להוציא מתוכה את גילוייה הבוטים והבלתי לגיטימיים של הפוליטיזציה, אלה ההופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן.

כאשר כיהנתי כחברה בוועדת מינויים אוניברסיטאית, נזדמן לי לעיין בסקרי הוראה, ולגלות בשוליהם הערות מחאה של סטודנטים  ממורמרים, הקובלים בסתר על הטרדה פוליטית מצד מוריהם. מתברר שיש מרצים "מיסיונרים" לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על "דתם", כאלה ההופכים אפילו ניתוח תחבירי או תרגיל בלוגיקה למכשיר מחוכם להטפה ולאינדוקטרינציה. חלפו  להם כידוע הימים, שבהם הבינו מורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם, ולהימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפלייה ובידול. כיום המצב הוא שהמרצה ה"מיסיונר" גורם בעריצותו הרעיונית לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו בעמדתם ושהתלויים בו ובמוצָא פיו יהפכו בעל כורחם ל"אנוסים". בכל מקרה, אין בדבריו של מרצה כזה, המדבר בדרך-כלל גבוהה גבוהה על חופש המחשבה והביטוי,  כדי לעודד מחשבה חופשית ופלורליסטית. על כן, מן הראוי לערוך צעדים אחדים שישנו את המצב:

 בראש ובראשונה, יש לדאוג שהחוגים יבדקו את עצמם, וגם ייבדקו על-ידי גורם חיצוני, שיעריך אם הם עדיין עומדים בתנאי המנדט שניתן להם לפני יובל שנים ויותר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. בדיקה תקופתית כזו  אינה הליך מיותר גם בזמנים שפויים יותר, ויש בה כדי להחזיר לתכנית הלימודים האוניברסיטאית אותם מרכיבים בסיסיים וחיוניים, שהם בבחינת תנאי בל יעבור לקבלת התארים "בוגר" ו"מוסמך". בדק בית כזה יעלה את קרנן של האוניברסיטאות, כי רק חוג הבונה את תכנית הלימודים שלו על קומת מסד מוצקה, יכול לצייד את בוגריו בתעודה ראויה לשמה.

אם שינה החוג במרוצת השנים מקצה אל קצה את תכניתו המקורית, שעליה קיבל לפני יובל שנים מנדט להעניק לתלמידיו את התארים "בוגר" ו"מוסמך",  ואף שינה את שמו, יתכבד ויפנה אל המועצה להשכלה גבוהה בדרישה להכיר בו כבחוג חדש, המסוגל להסמיך תלמידים. אי אפשר, לזלזל בחוגים "הישנים" ובהישגיהם, ובו-בזמן להמשיך להשתמש בהיתר המל"ג שחוגים "ישנים" אלה קיבלו לפני יובל שנים ויותר על סמך תוכנית לימודים  שכבר עברה ובטלה מן העולם. יש להבין כי אישורה של המל"ג איבד את תקפותו  ברגע שהחוג שינה את פניו עד לבלי הכֵּר.

מן הראוי לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב אנשי סגל לא מעטים: הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט  של האוניברסיטה, ולעתים אף בשירותיהם של עוזרי ההוראה שהועמדו לרשותם. תקני האוניברסיטה ותקציביה נועדו לסייע להם במחקריהם ובהדרכת תלמידיהם, ולא לשום מטרה אחרת.

מן הראוי שייאסר על אנשי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל האקדמי אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב, ולא בזכותה גייסה אותו האוניברסיטה לשורותיה. מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, יתכבד במחילה וייצא לחופשה מהוראה, או ימיר את הקריירה האקדמית שלו בקריירה פוליטית.

מן הראוי שתוקם ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט  אשר תשב ותנסח את ההבדלים  המהותיים שבין מחקר ראוי לשמו לבין תעמולה פוליטית בלתי לגיטימית, גם באותם תחומים אפורים שבהם ההבדלים דקים וקשים לניסוח. ועדה כזו תוכל לקבוע אם חצה מרצה, שתלמידיו הגדירוהו "מטריד פוליטי", את הגבול הדק והמסופק שבין הבעת דעה לגיטימית להטפה טורדנית.

עיסוק באותם תחומים אקדמיים, המשיקים בפוליטיקה, מן הראוי שייעשה בדרך תיאורית, המעודדת חשיבה פלורליסטית, ולא בדרך פרסקריפטיבית (דרך הציווי והתכתיב, המעודדת  או דורשת פעולה). הסטודנטים, יש לזכור, אינם בני ערובה או שבויים של המרצים שלהם, והמרצים אינם רשאים להטרידם הטרדה פוליטית, ממש כשם שאסור לאנשי סגל להטריד את תלמידיהם הטרדה מינית. סטודנטים המתבקשים להביע את דעתם, בכתב או בעל-פה, על עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת, סטודנטים המוזמנים על-ידי מרציהם להשתתף בהפגנה או לחתום על עצומה, מוטרדים הטרדה פוליטית, כי המורה מנצל את מרותו. מבלי לומר זאת מפורשות, הוא כופה עליהם לחשוב כמוהו ולהתנהג כמוהו. למותר לציין כי הסטודנט רשאי וזכאי לחשוב אחרת ממורהו ולהתנהג אחרת ממנו, מבלי שהדבר יסכן את ציוניו, או ישבש  את קידומו ואת מהלכה של דרכו האקדמית.

יש לזכור  כי  החופש האקדמי (בלטינית: Libertas scholastica), שבו מרבים לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים "מלמעלה". החופש האקדמי איננוcarte blanche  להפיכת הקתדרה האקדמית לבמה לתעמולה פוליטית. על כן, אלה המנפנפים בדגל החופש האקדמי בעת שמאשימים אותם בהטייה פוליטית ובהפצת תעמולה, שוכחים ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד, את משמעותו המקורית של מושג חשוב זה, שהוא אחת מאבני היסוד של התרבות המערבית האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה.

והצעה נוספת לתיקון עיוותי "חופש הביטוי" נוסח  האלף השלישי: אותם אנשי סגל, מעטים אך קולניים, הקוראים להחרמת מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, יתכבדו וילמדו במוסדות שמעבר לים, ולא באותם מוסדות להשכלה גבוהה בישראל המוקצים לדעתם מחמת מיאוס. החוק הן מתיר לפטר פועל תעשייה הקורא להחרמת המפעל שבו הוא עובד ואף לתבוע אותו על נזיקין, שהרי התעמולה שהוא עורך נגד מקום עבודתו, שממנו הוא מוצא את פרנסתו, גורם  נזק כלכלי. גם איש סגל הקורא להחרמת האקדמיה הישראלית כורת את הענף שעליו הוא יושב, וגורם לה נזק תדמיתי וכלכלי, שקשה אפילו לאומדו. האם דמם של המרצים באוניברסיטאות סמוק יותר משל פועל תעשייה? או שמא דמם כחול יותר?

כבר שמענו על מרצָה שדרשה את החרמת האוניברסיטאות בישראל, לרבות האוניברסיטה שבה היא מלמדת, ובבואה לחפש לעצמה מקום לשנת שבתון באחת מהאוניברסיטאות בבריטניה, נאמר לה: "עִם ישראלים אין לנו עסק!"

לא מכבר התבשרנו על הכוונה לסגור את החוג למימשל באוניברסיטת הנגב. העיתונים ציטטו את דברי ראש החוג, שקרא לא פעם  להחרמת האוניברסיטאות בישראל,  ולפיהם הוא חרד לגורל משפחתו. ולא עלה בדעתו של "הקוזק הנגזל" הזה שגם אנשי סגל אחרים רוצים לגדל בארץ את משפחותיהם, וכי הדברים שהוא משמיע בכל העולם נגד ישראל ומוסדותיה  כורתים את הענף שעליו יושבים  הם והוא  גם יחד.

אף ראוי להקים ועדת אתיקה שתבחן  את נושא המידתיות בטיעוניהם של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות, ולא רק את איכות הטיעונים ותקפותם. כך, למשל, לא מכבר נתבשרנו בעיתונות על ספר חדש המאשים את ספרי הלימוד בישראל בגזענות. וכל כך למה? לפי הדיווח העיתונאי, הערבי מוצג לא אחת באחדים מספרי הלימוד בישראל כפ'לאח לבוש בגלאביה, ר"ל, ולא כרופא בחלוק לבן, למשל. אעיר על כך, שאם זהו אכן המצב בספרי הלימוד בישראל, הריהו טעון כמובן תיקון, אך מכאן ועד להאשמה ב"גזענות" רחוקה לדעתי הדרך. האשמת ספרי הלימוד בישראל בגזענות צורמת במיוחד כשהיא נעשית באנגלית, למען קוראים  בעולם הרחב, שמעתה יאשימו את ישראל בגזענות מבלי שיידעו כלל כי בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינאית יש דרישות מפורשות להשמדת ישראל (לא פחות!). חוסר המידתיות ב"מחקרה" של אשת החינוך מהאוניברסיטה העברית, שמיהרה לפרסם את ממצאיה באנגלית, לאחר שבדקה רק צד אחד, העלימה בכוונה תחילה את ההקשר והפריזה הפרזה אבסורדית בניסוח תוצאות בדיקתה כדי להוציא את דיבת ישראל רעה מעבר לים –  זועק אפוא לשמים. הצדקנות במקרה זה כנראה מתוגמלת היטב מאותם גופים שהוקעת ישראל בעולם משרתת היטב את מטרתם. אותה חוקרת, שהייתה מוכנה להתיר את דמם של נציגי המדינה שבאו לדרום-אפריקה כדי להגן על העמדה הישראלית ולא מחתה על פרסום תמונותיהם תחת הכותרת "פושעי מלחמה", חסינה לגמרי מביקורת על מעשיה, הנהנים מחסותו המגוננת והמקודשת של "החופש האקדמי", המקבל כאמור בימינו פרשנות מוטה ומסולפת לחלוטין, שבינה לבין הוראתו המקורית והנכונה של המושג אין ולא כלום.

הנייר הן יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת. הנה, עיתון "הניו-יורק טיימס" מיום 10.5.1943, שראה אור באותם ימים אפלים שבהם כבר הייתה ארצות הברית נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם  גרמניה הנאצית, יצא בכתבה שכותרתה ההזויה הכריזה: "Jewish Resistance Shatters Hopes for a Peaceful Final Solution" – ("ההתנגדות היהודית [כלומר, מרד גטו ורשה – ז"ש] מנפצת  תקוות לפתרון סופי בדרכי שלום"). באותה עת היה הבעלים והמו"ל של העיתון  יהודי בשם ארתור הייז סולצברגר, שלא חי בשלום עם יהדותו, וביקש להיראות בעיני חבריו הנאורים "צדיק" ו"נאור" אף יותר מהאפיפיור.

האם יש תעודת ביטוח לאותם חברי סגל, המשמיעים כתבי שטנה אוטו-אנטישמיים ואנטי-ישראליים מעל הקתדראות (ועיניהם לא אחת נשואות לשכר ולבצע שיגיעו מקרנות המחקר "האלטרואיסטיות" למיניהן שמעבר לים), שדברי הבלע שלהם לא יצוטטו לימים לדיראון עולם ביחד עם הכותרת המצמררת הנ"ל של ה"ניו יורק טיימס"? גם אם הצעדים המוצעים בזה ייחשבו צעדים מכאיבים ורגרסיביים, ייתכן  שלעיתים יש להכאיב ולהיסוג לאחור כדי לאפשר צעידה בטוחה אל העתיד.

יטענו הטוענים נגדי: דבריך יוצאים נגד פוליטיזציה באקדמיה, והם עצמם נגועים בפוליטיקה; דבריך דורשים שדברי איש האקדמיה  יהיו תיאוריים (descriptive), ושלא יכתיבו דרכים לפעולה (prescriptive), ואתְּ עצמך ממליצה על נקיטת צעדים  ודרכי פעולה נגד הפוליטיזציה של האוניברסיטאות. ייתכן שיוסיפו ויטענו נגדי: לא השמעת כאן דברי ביקורת נגד אוניברסיטת בר-אילן, שלפי דיווחי העיתונות מעכבת קידומם של אנשי סגל "שמאלנים", ובעבר טיפחה בין כתליה אותם תועמלנים שתרמו בדבריהם להסתה הפוליטית שהביאה לרצח רבין.

אכן, לכאורה יש בדבריי סתירות, ואלה תובעות את יישובן.

אנסה להשיב לטענות היפותטיות אלה, ואומַר שהמצב שתיארתי שולט בארבע מבין חמש האוניברסיטאות הגדולות, ועל כן התמקדתי כאן, מקוצר היריעה,  בעיקר בצד אחד של התמונה, שהוא הצד הדומיננטי בהשכלה הגבוהה בישראל, שאותו אני מכירה היטב מקרוב ושאותו ראיתי במו עיניי בארבעים שנות עבודתי באוניברסיטת תל-אביב. התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בעיצומה של המלחמה הקרה, שהולידה שיטות מחקר אַ-פוליטיות, ופרשתי ממנה לגמלאות בעיצומה של תקופה קיצונית מאין כמוה, שבה השתלטה הפוליטיזציה על האוניברסיטאות והפכה בהן את המחקר ל"שיח" עקר, שאינו נותן פרחים ופרי. אכן,  קיצוניות מולידה קיצוניות, ועליי להודות בריש גלי שגם תהליכי ההקצנה וההתחרדות המאפיינים כיום את אוניברסיטת בר-אילן  מסכנים לדעתי את עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל.  במָקום שבּו ירשו סימני הקריאה את סימני השאלה, אי אפשר לטפח מחקר ראוי לשמו.  הדת והמחקר, כמו הפוליטיקה והמחקר, אינם שותפים טבעיים לדרך אחת, ויתקשו ללכת בה "יד ביד": הדת והפוליטיקה דורשים אמירות נחרצות וחד-משמעיות, ואילו המחקר מחייב את העוסקים בו לשאול שאלות ולגלות נכונות לשנות את התיזה במידת הצורך. פיזיקאי דתי צריך להשאיר בבית את אמונתו בספר התנ"ך בצאתו אל המעבדה, וכלכלן או סוציולוג שחבש בנעוריו את ספסלי  בנק"י צריך להשאיר בבית את הדוֹֹגמות שעליהן התחנך בנעוריו בצאתו לכנס מקצועי. כך נהגו בעבר, הן באוניברסיטת בר-אילן הדתית והן בארבע האוניברסיטאות החילוניות, אך בדור האחרון נפרצו הכללים והותרו כל האיסורים.  את הנעשה באוניברסיטת בר-אילן אני מכירה כאמור רק מפי השמועה, אך את הנעשה במוסדות האקדמיים האחרים אני מכירה היטב, ויודעת שהפוליטיזציה כבשה בהן כל חלקה טובה, וגרמה לפיחות זוחל  בערכה של ההשכלה הגבוהה. הפוליטיזציה במדעי הרוח והחברה הפכה את ההשכלה הגבוהה, במקרה הטוב, לבידור אינטלקטואלי, ובמקרה הרע – לתופעה המסכנת את עתיד העם והמדינה.

אומַר עוד שהדברים שהשמעתי כאן לגיטימיים לדעתי וראויים להיאמר, כי אין הם נגועים  באינטרס אישי כלשהו.  כפי שאדם הפורש מן "המוסד" (Mossad) רשאי להשמיע בגלוי אותן דעות, שבמשך שנים אסור היה לו לבטאן, כך גם לאיש סגל הפורש לגמלאות מותר להשמיע דברי ביקורת קונסטרוקטיביים ולקרוא לתיקון. אמנם גם בעבר מעולם לא נרתעתי מלהביע את מורת רוחי מן הפוליטיזציה הפושה במוסדות להשכלה גבוהה, אך בעבר לא היצעתי במאמריי דרכים לריפוי תחלואיה ומעוותיה של הפוליטיזציה. עתה אני חשה שזכותי וחובתי להציע את  הדברים שהוצעו כאן, ואם בעקבותיהם יתוקן אפילו תיקון קל שבקלים – יהא זה שכרי. גם צעד קטן לריפוי האנומליה שנוצרה באוניברסיטאות, שהפכה את "החופש האקדמי" להפקרות אקדמית, עדיף בעיניי על התעלמות מהסכנה ועל טמינת הראש בחול. בדק הבית שייערך באוניברסיטאות, אם ייערך, יש בכוחו להשפיע השפעה חיובית על כל מערכות חיינו.

*

המאמר החשוב ומעורר ההדים הזה נדפס לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים" שבעריכת אלי אייל וליפשה בן ש"ך, גיליון 26, יוני 2012, בהוצאת ההסתדרות הציונית, וניתנה לו אצלם הכותרת: "בחסותו של 'החופש האקדמי' מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות".

פרופ' זיוה שמיר, לשעבר ראש ביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב, מלמדת היום במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת סמינר הקיבוצים.

יורשה לנו להעיר כי אנחנו, המכתב העיתי ועורכו, נלחמים כל השנים במגמות השליליות שאותן מזכירה זיוה שמיר במאמרה, וזו גם אחת הסיבות, אמנם לא היחידה, להתעלמות הגמורה מאיתנו בעולם האקדמי הישראלי, התעלמות הנובעת גם מכך שאנחנו נחשבים לאורך כל שנים ואצל כל האסכולות, גם אלה הקודמות שכבר פרשו לפנסיה – לחסרי ערך מבחינה ספרותית ומחקרית גם יחד.

אנחנו חוזרים וממליצים לאתֵר תחת שמנו ביו-טיוב בגוגול את צרופת ההרצאה שנתנו ביום העיון שאליו הוזמנו, באוניברסיטת תל אביב בשנת 2005, שבמהלכו אמרנו דברים אחדים בנושא הזיוף האקדמי של ההיסטוריה הישראלית החדשה.

משה גרנות אידיוט רציני / עגנון ללא מסווה

מסתבר שמשה גרנות אוהב כיבודים , ב סוף 2010 הוא זכה בתואר חתן האור מטעם ארגון הקשור לסוכנות היהודית , ב פברואר 2012 הוא זכה בפרס אקו"ם ליצירה ספרותית בתחום הפרוזה המוצגת בעילום שם. בדברי התודה באותו ארוע ביקש גרנות מהברנז'ה הספרותית להפסיק להתעלם ממנו. ב 18 למארס 2012 התקיים/עתיד להתקיים ערב הוקרה למשה גרנות ,במשרד החינוך בירושלים ,בחסות מנכלית המשרד. משה גרנות היה מפקח במשרד החינוך וכנראה זאת הסיבה שצעירים לא יודעים עברית ברמה שעגנון כתב. אלי אשד נסחף בקסמיו וערך עם גרנות ראיון בו הוא מסביר למה הוא טרח לכתוב ספרים בגנות יצירתם  של ליבוביץ' ועגנון.

הקישור של הראיון שאלי אשד פרסם ב E-MAGO יובא בסוף הרשימה.

הנה חלק מהראיון

גרנות נגד ש"י עגנון

משה גרנות הוא גם המבקר היחיד עלי אדמות שהעז להטיל ספק בעשורים האחרונים בגדולתו של ש"י עגנון ואף פרסם ספר שלם התוקף את עגנון. המילה הטובה היחידה שיש שם למשה גרנות לומר על עגנון היא ש"בסופו של דבר יצירתו של עגנון היא בעלת שיעור קומה והיא מושכת את הקורא לעיון רציני ולמעורבות רגשית". אבל אין שם שום מילים טובות נוספות על חתן פרס נובל הישראלי היחיד לספרות. הוא הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון בכל מילה כתובה שנכתבה מאת ועל הסופר השנוא עליו וכרגיל מביא לכל טענה כזאת שלו מראי מקומות מרובים.

בין פרקי הספר אנחנו מוצאים פרקים עם השמות "בירבורים" ו"איך שמים את הקורא ללעג". למעשה הספר "עגנון ללא מסווה" הוא ההתקפה החריפה ביותר (והיחידה) על מה שגרנות כינה "כתבי הקודש היהודיים של העת החדשה".
מבחינתו של גרנות עגנון הוא בגדר חומר מסוכן לבריאותם הנפשית של ילדים צעירים, אלו מהם שיגיעו לקרוא אותו. עגנון לדעתו הוא הזומם והמתעה הגדול. הסופר שהעמיד את כשרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים.

א.א. ושוב השאלה הקבועה: למה נטפלת דווקא לעגנון, שכתבת עליו ספר שלם של שלילה גמורה, מה יש לך נגדו?
גרנות: ש"י עגנון הוא סופר קלאסי שנחשב לעמוד הטווח האולטימטיבי של הספרות העברית החדשה, נלמד חובה בבתי הספר, זוכה להלל ולשבח מצד 99.99% מהביקורת, אם אני לא טועה. רק גרשון שקד כתב חמישה ספרי הלל עליו. מצטטים בלי סוף מיצירתו ורואים בה קנה מידה לכל דבר.
ההלל העיקרי הוא שעגנון כביכול היה מורד בדת. קורצויל המנוח כתב זאת, משה שמיר הגדיל לעשות וקרא לו "מחריב הדת".
כל אחד מהמבקרים מוכיח לפי יכולתו והבנתו שעגנון הוא אחד המורדים הגדולים בכל הדורות בדת ישראל.  ואנחנו קוראים את עגנון ונדמה לנו שאנחנו עומדים לקבל את מה שהבטיחו לנו הפרשנים אבל בעצם אנחנו מקבלים דבר אחר לגמרי. לדעתי הוא גם לא סופר כזה גדול, הוא מגבב במילים ובפרטים ללא צורך, וזה פוגע מאוד בעוצמה של סיפוריו.
האמת היא שעגנון שהוא באמת גאון אבל מסוג שונה מאוד ממה שחושבים, מעביר מסר דתי שמרני מאוד במסווה מחוכם של אירוניה, אירוניה מחוכמת גאונית שהקוראים אינם יורדים כלל לסוף דעתה. עגנון משטה לגמרי בקוראים הוא מטיף להם לדת חשוכה ולערכים אנטי הומניסטיים של "אתה בחרתנו", שנאת הגויים ושימור מעמדה הנחות של האישה והטפה על כך שעם ישראל צריך לדבוק בתורה.
א.א.: אז למה זה בעצם מרגיז אותך? הרי גם אורי צבי גרינברג היה ימני קיצוני והרעיונות שלו לא בדיוק צמחוניים.
גרנות: אבל את אורי צבי גרינברג לפחות לא מוכרים לי בתור משהו אחר שהוא לא. את עגנון מלמדים כאילו הוא הומניסט שייצג את הספרות העברית החילונית והוא לא. הוא מורד מדומה שמטיף לכל הערכים הדתיים הקיצוניים ביותר ורק עושה את זה במסווה.
א.א.: אתה יכול לתת דוגמאות?
גרנות: הגויים של עגנון שייכים למין אנושי שונה לגמרי מהמין היהודי. הם מביאים עימם את נגע היצרים האפלים. הם מחוללים מתוך טמטום חושים, הם כפויי טובה והלומי יין ששכלם מוגבל. אתה לא תמצא דמויות חיוביות של גוי בשום מקום אצל עגנון.
הדוגמה הקלאסית היא בסיפור "האדונית והרוכל" שאינו אלא סיפור ערפדים, סיפור על רוכל יהודי שמתפתה לאדונית, שם קוד בעגנונית לגויה, שהיא אמנם יפה אבל היא בתוספת גם ערפדית ששוחטת את בעליה, אוכלת את בשרם ושותה את דמם. למעשה זו המקבילה המדויקת של כל מיני אגדות אנטישמיות.
אצל עגנון יש כל מיני סיפורים על אנשים שהוריהם שכבו עם גויות וכתוצאה נולדו להם ילדים מרושעים. הוא אפילו רומז במין רעיון מטומטם לגמרי שבגלל זה באה השואה.
ואחר כך אם אתה בא בטענות אל האנטישמים על שהם מציגים את היהודים כולם כרעים, אז הם יענו לך שהם לא שונים בזה מחתן פרס נובל ש"י עגנון ,ואיזה תשובה תוכל לתת להם?

משה גרנות מתוודה שפעם בצעירותו גם הוא הלך שולל אחרי קסמו המשוקץ של עגנון.

גרנות: כשאתה קורא משהו משלו אתה צריך לחפש בתלמוד במקורות ורק אחרי זה אתה יכול להתחיל להסביר. בשביל מורה זה מצוין כי יש בשביל מה ללמד ובעגנון יש הרבה מה ללמד ותדע שהדבר הגרוע ביותר בשביל מורה זה טקסט פשוט כמו שיר של רחל שבו הכל ברור. "צר עולמי כעולם הנמלה", מה יש כאן להסביר? מה אתה יכול להגיד לתלמיד? שזה יפה?
אבל לזכותי יאמר שאחרי שנתיים שלוש פקחתי את העיניים ואמרתי "הרי הוא ריאקציונר. גם מבחינת הצורה והטכניקות הספרותיות וכל האלגוריות האלו. פתאום קלטתי שעגנון חוזר אחורה אל ספרות תקופת ההשכלה שעליה כידוע לך כתבתי דוקטורט שלם, שבה כל מחבר רצה להגיד משהו על דברים ברומו של עולם עם דמויות עם שמות כמו "אהבה", תקווה", דמויות אלגוריות עד שבאה ספרות התחייה וחיסלה את זה והחלה ליצור דמויות של בני אדם אמיתיים לא של אידיאות מופשטות. עגנון חזר אל האלגוריות אל דמויות מופשטות שמייצגות את "היהודי" ואת "הגוי" ואת "האמונה" ושבה כלב הוא שליח השטן והיצר. וכל הפרשנים האלו עומדים ומנסים לפענח את המשמעויות המסתוריות האלו של הסיפורים של עגנון כמו "עד עולם" שהן אלגוריות מסובכות לכאורה אבל למעשה המשמעות שלהן האמיתית היא תמיד איזה מסר שחוק, פשטני, בלה ומזוקן בנוסח "עם ישראל צריך לדבוק באמונת ישראל". אבל מפני שזה עטוף באלף צעיפי מסתורין לא ברורים, מפני שזה סודי כל כך זה עושה רושם על הקוראים והחוקרים.
א.א.: כמפקח ניסית להקטין את חלקו של עגנון המשוקץ בעיניך בתוכנית הלימודים?
גרנות: אם הייתי בא לבית הספר ורואה מורה עם פאה נוכרית על הראש מלמדת תנ"ך או עגנון מתוך התמוגגות מהמסרים הדתיים שלו, הבזויים בעיני, ואם היא עשתה שיעור טוב אז היא קיבלה ממני את ההערכה הגבוהה ביותר. את דעתי בעניין הבעתי בוועדות במשרד החינוך. אבל לרוב או אפילו תמיד לא הייתה לזה שום השפעה לצערי הרב.
א.א.: ולמה אתה טורח לבצע את כל המחקרים המפורטים הענקיים שלך על אישים ודברים שאתה מתעב כמו ליבוביץ', ש"י עגנון והמקרא. למה בזבזת עליהם שנים מחייך?
גרנות: למדתי שאם אתה רוצה להילחם היטב במשהו, אתה צריך להכיר אותו בדיוק כמו גדול המאמינים בו ,ואף גרם פחות מזה. אז למדתי מקרא במשך שנים רבות ותלמוד ופיוט ולמדתי במשך שנים רבות כל מילה שכתב ליבוביץ' וכל מילה שכתב עגנון ושנכתבה עליהם.

משה גרנות נגד ישעיהו ליבוביץ'

משה גרנות כתב ספר שלם על ישעיהו ליבוביץ, שנחשב בעיני רבים לגדול הוגי הדעות היהודיים במאה העשרים, ספר שהוא כתב התקפה מקיף על האיש ותורתו. הספר מלא כמקובל אצל גרנות במראי מקומות יסודיים.
הוא גם טרח ואייר את התמונה שמופיעה על העטיפה. בתמונה הזאת רואים את הראש לליבוביץ' לא פחות משמונה פעמים ולכל הראשים האלה יש ידיים שמונפות באוויר אצבע מאיימת.

גרנות: רציתי להעביר את התחושה לקורא שמהמדובר באדם שידו בכל, אדם שיש לו תורה מבהילה שצריך להיזהר מאוד ממנה.

א.א.: אתה האדם היחיד שכתב ספר התקפה שלם על ישעיהו ליבוביץ' ,אתה אי פעם פגשת אותו?
גרנות: פעם אחת, ישבתי בהרצאה שלו והתפתח בינינו דיאלוג ואז לקראת סיום הערב שאלתי אותו שתי שאלות מעט פרובוקטיביות כנראה. התגובה הליבובצ'ית לא אחרה לבוא, הוא ענה כמו שהוא ענה תמיד, בגסות.
א.א.: מה הוא אמר בדיוק?
גרנות: את התשובה הסטנדרטית, החוזרת על עצמה  הקבועה, הנצחית שלו לכל מי שאי פעם העז להתווכח עימו: שאני לא מבין כלום.
א.א.: מה בדיוק הרגיז אותך אצל ליבוביץ'?
גרנות: זה שהוא שולל כל לגיטימציה מהחילוניות בכלל והחילוניות היהודית בפרט. הוא ביצע כאן את המניפולציות שלו וטען שהחילוניות היהודית מוליכה בהכרח לפשיזם ולקומוניזם וזה כמובן לא היה ולא נברא. ההיפך, הפשיזם והקומוניזם הן סמי-דתות כי יש בהן תורה שלא ניתנת לשינוי אלא לכל היותר לפירושים. תבדוק בישראל מי כאן הפשיסטים ואלה דתיים, תמיד. היה רק פלג אחד אצל הדתיים שהלך בקונצנזוס של היהדות השפויה – "מימד". והם אפילו לא עברו את אחוזי החסימה. זאת הוכחה ברורה שלהיות דתי זה לא להיות הומניסט. ליבוביץ' לקח את המציאות ופשוט הפך אותה כי בכל מקום שבו הדת שולטת זה הוביל לאסון.
א.א.: כמה זמן עסקת בספר נגדו?
קרוב ל-13 שנה. את הספר עצמו התחלתי לכתוב לרגל יום ההולדת התשעים של ליבוביץ', בתור מתנת יום הולדת שלי. הבעיה הייתה לקרוא את כל 15 הספרים שהוא כתב ביסודיות. כשאני מתעניין במשהו אני חוקר אותו וחופר עליו עד הסוף.
ליבוביץ' היה דתי פנאטי והוא רצה את הרס מדינת ישראל, אין לי כל ספק בכך. המדינה החילונית ("פאשיסטית" בעיניו) הייתה לו לצנינים.
א.א.: ליבוביץ' אי פעם הגיב למשהו שכתבת?
הוא שלח פעם תגובה למאמר שכתבתי עליו במאזניים והוא כתב מכתב שגם בו טען את התשובה הנצחית שלו לכל מי שהעז להתווכח איתו, שלא הבנתי כלום. אני לא נשאר חייב אף פעם ופרסמתי מאמר תגובה שבו הראיתי לו מתוך הכתבים שלו שאני צודק. לזה הוא כבר בכלל לא טרח לענות.
א.א.: אבל מה גרם לך לכתוב ספר שכולו מכוון נגד אדם אחד כמו במקרים של ליבוביץ' ועגנון?
גרנות: סלח לי על היוהרה, אבל הייתה כאן תחושה של שליחות. אני ניצול שואה ואם יש מישהו כמו ליבוביץ' שרוצה להרוס את המדינה שלי, את המולדת שלי, אני אקום נגדו. אני חושב שזה מה שהדתיים הקיצוניים רוצים לעשות, הרי עצם הקיום של המדינה סותר את הנחות היסוד שלו.

           קישור לרשימתו של אלי אשד ב E-MAGO כאן

בן ציון יהושע באתר אימגו  / משה גרנות נגד לייבוביץ ונגד עגנון

משה גרנות הלוחמני ממשיך במלחמתו בפרות קדושות ובקונצנזוס הלאומי. הוא מקעקע – בשני ספרים נפרדים – את משנתו של ישעיהו לייבוביץ ומנמיך את קומתו של ש"י עגנון חתן פרס נובל לספרות. לייבוביץ ראה במדינת ישראל מדינה פאשיסטית וביקש, לדעת גרנות, להרוס את המדינה ו"אני כניצול שואה אלחם נגד כל מי שרוצה להרוס לי את המדינה", אומר גרנות.

יורשה לי להעיר למשה גרנות ידידי: הכרתי במשך שנים רבות את ישעיהו לייבוביץ במסגרת עבודתי כמנהל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. לייבוביץ שהכרתי לא דמה ללייבוביץ הפומבי הזועק בקולי קולות ומתעמת עם מתנגדיו. מצאתי אדם רך כקנה, שכתב ידו כשל נערת גימנסיה עגול ונינוח. גאון ענייני, אדיב עד הגבול האחרון ומשתף פעולה בנועם ומבלי לקבל גמול כלשהו על עשייתו.

משה גרנות הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון מעמיק ביצירות עגנון. לדעתו, עגנון הנערץ הוא הזומם והמתעה הגדול, המעמיד את כישרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים. בפתיח לספרו 'עגנון ללא מסווה' (עמ' 9) הוא כותב כי אינו מערער על גאוניותו ועל מרכזיותו של עגנון בתרבות העברית אלא טענותיו כלפי יצירתו של עגנון מתמקדות במסרים הערכיים והאסתטיים שכתביו של
עגנון משדרים..

קישור לפוסט של בן ציון יהושע ב אימגו