חברים מספרים על הטייח ימאני

  1. על טענות הטייח ימאני כנגד תכניתו של אמנון לוי השד העדתי

    על דבריו של בן דרור ימיני מגיב מאיר עמור באתר העוקץ

    [..]מעניין לראות ולאפיין את התגובות לשני הפרקים ששודרו עד היום. שתיים מהן מעניינות במיוחד: הראשונה היא דיאלוג בין חנוך מרמרי וסוניה אזולאי באתר "העין השביעית", השנייה היא מאמרו של בן דרור ימיני ב"מעריב". אתחיל מהסוף, בעיקר משום שיש מעט לומר על התובנה התרבותית של בן דרור ימיני. הוא מציע למזרחים לאמץ מודל הינדי של התנהגות אתנית (מהגרים הינדים מצליחים) אל מול המודל המוסלמי (מהגרים מוסלמים נכשלים). לא אפרק את טיעוניו באשר להינדים ולמוסלמים באירופה ובאמריקה, אומר רק כי דרך ברורה להפרכתן של דעות "תרבותיות" שכאלה קשורה לאי-ההיסטוריות של הטיעון התרבותי ולפוליטיקה השמרנית המשתמעת מדבריו. אין תרבות מנותקת מנסיבות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות, אין תרבות ללא היסטוריה. למשל: קהילות של יהודים ממוצא מרוקאי, תוניסאי, תימני, עיראקי וסורי אשר ויתרו על מנעמי "סל הקליטה" של הציונות הארץ-ישראלית והמשיכו את דרכם לצרפת, לקנדה, לארצות הברית ולאוסטרליה ואשר פעלו ללא עזרת "המודל ההינדי", הצליחו לבסס קהילות פורחות בארצות "מערביות" אלה – "מערביות" לפחות כמו החברה הישראלו-אשכנזית המתאמצת להידמות להן כל כך.

    במדעי החברה נהוג לומר כי זהויות תרבותיות מובנות חברתית. מכאן, המסקנה המתבקשת הינה שמזרחים ואשכנזים נוצרו. מכאן גם כי כישלונם הנוכחי של מזרחים אינו נובע מהתנייה תרבותית "שגויה" אלא ממציאות חברתית מכשילה, מנשלת ומנצלת. מזרחים נוצרו מיהודים אשר הגיעו ממרוקו, מתוניס, מתימן, מעיראק, מסוריה ועוד. גם אשכנזים נוצרו. שניהם – מזרחים ואשכנזים – נוצרו בישראל. המודל התרבותי של ימיני הוא שמיכה אינטלקטואלית קצרה ודקה. למרות מאמציו העילאיים, אין היא מכסה את ערוות הדיכוי, הניצול והשיסוי. גם אידיאולוגיית ה"אינטגרציה דרך חדר המיטות", כלומר יחסים בין מזרחים/ות ואשכנזים/ות והילדים ה"מעורבים", לא שינו ולא יכולים לשנות את מתאר הנוף של החווייה הישראלית. עדיף להיות אשכנזי על מזרחי בישראל. את זאת יודע כל ילד בגן (אולי חוץ מילדים תימנים שהתבגרו והפכו לעיתונאים מצליחים בישראל).[..]

    לרשומה בהעוקץ כאן

    על הטייח ימאני אצל יוסי גורביץ

    מאת קנינו הרס"ר:

    לאחר שהשתחררתי משירות כמתרגם מערבית ביחידה 8200, הוזמנתי לעבודת מילואים בתנאי קבע עבור השב"כ והיחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה. תמורת 55 ש"ח לשעה ניתנו לנו אלפי מסמכים בערבית שנלקחו מבית ראאד סלאח, ונאמר לנו למצוא שם הוכחות להעברות כספים ל"אירגוני טרור".

    נדהמתי מהניסיון הנלוז הזה לתפירת תיק ללא כל חשד סביר. מיותר לציין שלא היו בחומר שום ראיות כאלה, והמשפט ההוא של סלאח אכן הסתיים בקול ענות חלושה. למרות שזה כבר היה ברור לי במהלך השירות הצבאי שלי, זה חיזק אצלי עוד יותר את העובדה שישראל רודפת רדיפה פוליטית ותופרת תיקים לכל מי שמעז לערער על הקביעה של"יהודים" מגיעות זכויות יתר במדינה הזאת על פני אחרים.

    היה ברור לי שמנגנוני המשטר לא יוותרו וימשיכו לרדוף את סלאח, ועכשיו לא מפתיע שהרשיעו אותו ב"הסתה", כאשר כפי שציינת, לרבנים יהודים, לחברי פרלמנט ישראלים ולשאר אספסוף יג"ע לא יעשו כלום אף פעם. אני רואה את הרדיפה הפוליטית הזאת ביומיום ממעקב אחר הדיווחים בתקשורת הפלסטינית ומביקורים בגדה המערבית. אבל היודו-ישראלים מעדיפים להיות עיוורים למציאות הזאת ולגלגל עיניים לשמיים בכל פעם שהפלסטינים מממשים את זכותם להיאבק נגד הדיכוי הישראלי.

    מאת אביבית:

  2. בן דרור ימיני הוא ד-מ-ג-ו-ג.
    במדוייק לפי הערך המילוני.

    מרוב שהוא התמיד בשיטה ,
    לדעתי הוא כבר בשלב של חוסר מודעות מוחלט שנובע משביעות רצון עצמית מטורללת.
    בקיצור-
    הוא עובד באיזשהוא מקום כבר גם על עצמו.
    (טרם קראתי את המאמר ותגובות )

  3. מאת ראובן:

    אנקדוטה מהניסיון האישי שלי עם בן דרור ימיני:

    לפני 3-4 שנים, הוא הוזמן למעין הרצאה + שאלות בקורס קטן במכללה מובילה בישראל. בנוסף לו, השתתפה גם עורכת דין (מוצלחת, שדיברה לעניין יש לאמר) מבצלם כמדומני בנושא: "מעמדו המשפטי של המיעוט הערבי במדינת ישראל".

    על פניו ההרצאה הייתה אמורה להיות די ברורה: סקירת המעמד החוקתי של המיעוט הערבי, לצד דוגמאות פנייה לבג"צ כמו "פרשת קעדאן" וכו'.
    אך למעשה ההרצאה הפכה לבמה להשתוללות איסלאמופובית רבתית של בן דרור ימיני. כהרגלו, הוא דיבר מעט מאוד לגופו של עניין, על "ההיסטוריה המשפטית" ומעמדם של הערבים בישראל (זכויות אינדיבידואליות וזכויות קולקטיביות), אלא הוא בעיקר נגרר למחוזות הזויים של ההגירה המוסלמית הגדולה לאירופה (משום מה בעיקר דיבר על בריטניה) וכישלון "הרב תרבותיות" לדעתו. הוא עשה את כל זה מבלי להשלים לנו את הרעיון שהמוסלמים, כל המוסלמים, הם סכנה שראוי למנוע מהם זכויות שוות.
    מכאן, אפשר להבין כי בן דרור ימיני הוא גזען איסלמופוב שמנסה להשליך ממקרה בריטניה ואנקדוטות נוספות, על מקרה מדינת ישראל.

    בהרצאה הזאת, שאני מודה שהותירה אותי המום, הבנתי למעשה את החוט המקשר בין כתבותיו ודעותיו של בן דרור ימיני. הוא למעשה איסלמופוב, דומה מאוד לאנטישמים ומשתמש באותן הטקטיקות גם אם מחשיב עצמו כ"איש מרכז, בעד פינוי התנחלויות" ושאר שקרים.

    • מאת אביבית:

      גם כשהוא(בן דרור ימיני) "בעד פינוי התנחלויות"–
      הוא טורח על רצח אופי כלפי כל מה ומי שמנסה להוביל כנ"ל..
      הוא "בעד" – אבל לא עכשיו לא אח"כ ולא ככה ולא ככה..
      הוא "בעד" אבל תלוי בהשפעת קרני הגמא על ציפורני אבו מאזן ובכלל -הוא כ"כ בעד רק שמי שקורא את כל
      ה"בעד" הזה משום מה ממש מבין הפוך חחח

      אבל מה כן-
      זה קורה עם המון המון המון מילים ופרטי פרטים של הוא אמר והוא אמר,ומשבץ איזה פסיק שישמש לו אליבי שהוא לא לגמרי בימין הקיצוני חח

      מתכונת חוזרת לעייפה בכל מאמריו הטרחנים דמגוגים.

      מאת אביבית:

  4. אכן הקטע הוא התחזותו הקונסטנטית והמניפולטיבית עד אין קץ ברמות כמעט פיוטיות של בן דרור ימיני לאיש מרכז,התחזותו לתומך בפשרה מדינית, התחזותו לבעל השקפות ליברליות/זכויות אדם.

    המניפולציה הגיעה לשיאים אבסורדים ומכוערים במיוחד -בשיטתיות ההסתות
    חסרות המעצורים כלפי אלה שכן תומכים בפשרה מדינית,שכן בעלי השקפות ליברליות/זכויות אדם.

    המניפולציה הדמגוגית זוקקה ונטחנה אצל ימיני מאמר אחר מאמר אחר מאמר.

    לא ממש ברור לי למה גורביץ' מתרכז בסלאח .

    בהקשר של הפליטים /מהגרי העבודה מאפריקה –
    ימיני הגיע ממש לשקרים במין 'ריקוד' מניפולטיבי שרק הוא מסוגל לו עם דוחות או"ם.
    הכותרת של אותו מאמר היתה:
    "ישראל קלטה יותר פליטים מכל מדינה אחרת" (חח)-
    וימיני "הוכיח" שזה מדוחות או"ם (חח).

    לפי השטויות שנתניהו פולט סביב ההשתלטות על האונייה לא אתפלא אם ימיני יושב לו על האוזן (לא שחסרים כיפות סרוגות סביב נתניהו עם סוג השטויות התת רמה הנ"ל..)

    • מאת שאול סלע:

      הטייח ימאני
      [..]ישראל, מר ווטרס, אינה פטורה משום ביקורת. אנחנו אלופי העולם בביקורת עצמית. אין עוד מדינה שבה, בכל תחום, לא רק בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש כל כך הרבה ביקורת. נוקבת, תוססת, לעתים גם שקרית וצורמת. [..]

      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/219/722.html

      • מאת אביבית:

        כשימיני בעד (כביכול כביכול)'זכויות אדם' – הוא יוצא מגדרו נגד.
        כשימיני בעד (כביכול)'מיתווה קלינטון'- הוא יוצא מגדרו לסרס את כל המיתווה.
        כשימיני (כביכול..)בעד המחאה – הוא יוצא מגדרו להתנפל עליה בקרדומים והסתות.
        כשימיני (כאמור כביכול)לא בצד המעודד שנאת זרים לאומנית – הוא עושה בדיוק כנ"ל (כלומר לגמרי בצד ההוא)

        מה שמוציא מהכלים, זה הכתרתו את עצמו בהפוך ממה שלמעשה הוא מפיץ בשקדנות נמרצת (ומעוותת)של נמלה יומרנית (שכביכול פועלת ל'פי הספר' עם עלק "מקורות"/"ציטוטים" אין ספור/הקלטות -הכל מעוות דמגוגי.
        זה לא היה כ"כ משמעותי לולא הפאק שנוצר.
        הימין הקיצוני הסתער עליו כמובן בחמדה רבה ,ועם הרגלי ההצפה הקבוצתיים שלהם ברשת משמשים לו כמובן להקת מעודדות וכך יצא שמאדירים אותו כ"לא מהימין" ובכל זאת משורר הימין חחחחחח

        *זה הרבה מעבר ל'אנטי עיתונאות'—-
        זה פגיעה בהמון דברים הרבה יותר בסיסיים.
        זה דבר שלא ייעשה.

        נקרא לזה דמגוגייה מרושעת ומסוכנת .
        מסוכנת אפילו מעבר לתמיכה בפועל במה שאסור לתמוך בו-
        זה השחתת המח.

    איפה היה הטייח ימאני במלחמת אוקטובר ובמלחמת לבנון הראשונה ?
    האם הטייח הימאני יודע מהו ריח של אבק שריפה ?

    אולי זה יישמע מוזר הטייח הימאני כנראה היה ג'ובניק במלחמת אוקטובר כאשר היה סדיר, והיה גם ג'ובניק במילואים.הטייח הימאני תקף את פעילי הקשת המזרחית וביניהם יוסי יונה. יוסי יונה נפצע בשרותו הסדיר במלחמת אוקטובר בגלל חור שנפער בקרום הריאה. ב 6 לאוקטובר 73 יוסי יונה היה משובץ להגא, ולמרות זאת הצטרף לצוות טנק והשתתף בצליחת התעלה.

    מלחמת אוקטובר 73 "נפלה במשמרת" של בן דרור ימיני,לא מוזכר בשום מקום איפה בן דרור ימיני היה אז. יש כאלה שבאים  בטענות על שירותם הצבאי של אחרים, בזמן שהם עצמם לא הריחו מימיהם ריח של אבק שריפה, לא הוצבו למקומות מהם מגיעים לבתי קברות צבאיים.

    לשאלה מה זה משנה איפה הוא היה ???

    אם יש סבירות (לא מופיע בויקיפדיה) שימיני לא הריח ריח של אבק שריפה ולא היה במקומות מהם מגיעים לבתי עלמין צבאיים,אז הדברים שהוא כתב על דפני ליף בפוסט אויבי המחאה הופכים אותו לחלאת המין האנושי

     

בעקבות "זו לא המוסיקה שכטמן" שפירסם הני זובידה

אין לי מושג בהיסטוריוגרפיה של יהודים מזרחים לא עיראקים לכן אני מדבר על היהודים העיראקים. חוץ מהמוסיקה מנסה המימסד הציוני אשכנזי לנכס לעצמו את ההיסטוריוגרפיה של יהודי עיראק. המימסד עשה מאמצים בעבר לקטוע את סיפור ההיסטוריוגרפיה של יהודי עיראק בהגעתם לשער העליה. המאמצים האלה באו לביטוי מוחשי בסדרת טלויזיה בת שלושה פרקים שעשה סאלים פתאל לפני כשלושה עשורים .

אם ההיסטוריוגרפיה של יהודי עיראק נקטעת בשער העליה אז יכולים הציונים להעצים את הנראטיב של הצלת יהודי עיראק, אפילו הצלה ממלחמת האזרחים שמתרחשת שם בעשור האחרון.אלא שההיסטוריוגרפיה של המגורשים מעיראק ממשיכה לאחר הנחיתה בלוד וההסעה לשער עליה.מרגע שדרכה רגלם של יהודי עיראק ב"מולדתם החדשה" ,הדפו היהודים העיראקים את נסיונותיהם של הפקידים האשכנזים לדחוק אותם לפריפריה,ולשמחתינו במאבק שהצליח. ישנם גם מחקרים מבוססים שמראים שאשכנזים קיבלו ישר עם הגעתם ארצה פתרונות של קבע בדיור ותעסוקה במרכז הארץ,בעוד שהמזרחים נתקעו למשך שנים במעברות עם הטוריות. אם היו אשכנזים שהגיעו למעברות,הם יצאו משם מהר מאוד.

הנסיונות העלובים של המימסד האשכנזי "לתבוע פיצויים בשם יהודי ערב מהממשלות שהחרימו את רכושם" זוכים ללעג. מה שעומד מאחורי הנסיונות העלובים של בן דרור ימיני והמימסד האשכנזי ל"קיזוז רכוש" ו "סכום אפס" הוא נסיון להתחמק מפיצוי הפלסטינים שגורשו בנכבה. הנסיונות ל"קיזוז רכוש וסכום אפס" הם גם לעג ליהודים המזרחים שבסיבלם צריכים לשלם על המתנות שקיבלו האשכנזים מהרכוש הפלסטיני השדוד.

במאמר שפירסמתי בקדמה ובבלוג של הני סיכמתי את הדברים בצורה חדה ותמציתית.

[..]הפרהוד הוא ארוע שעבור הציונים מהווה פוטנציאל של בניית מיתוס שמציב את התנועה הציונית כמי שחילצה את יהודי עיראק מציפורני הנאצים. המיתוס לא נבנה רק בגלל הצורך של התנועה הציונית במיתוסים אלא בעיקר כדי "לשים טיפקס" על עובדות היסטוריות ביחסם של פקידי התנועה הציונית למגורשים העיראקים למדינת ישראל. מאבקם של אשכנזים כפרטים או מוסדות רשמיים להעלים מההיסטוריה הכוללת בתוכה ניחשול, דיכוי, אפליה וקיפוח של מזרחים לא פסק אפילו ליום אחד.[..]

ואם הפוסט עוסק במוסיקה אז אסיים במוסיקה. בשנתיים האחרונות מתקיים מפעל שנקרא "היכל המוסיקה העיראקית". עד היום יש תעוד ב יוטיוב של למעלה מ 25 סרטוני וידיאו של אירועי מוסיקה בערבית הן של זמרים יהודים כיעקב נשאווי ומילו חממה,והן של זמרים ערבים שהגיעו מעיראק או מקהילות של גולים עיראקים. מדובר בסרטנים בהי 30 דקות עד שעה ,כאשר רוב הסרטונים הם בני שעה. האירועים מתקיימים בהיכל התרבות באור יהודה ומועלים ליוטיוב.

שאול סלע

אורי הייטנר הוא גזען אשכנזי וצורר

Eli Amir Nissim Dayan בעבר כתבתי פוסטים על דמויות שוליות מהימין כמו נעמן כהן  שמפרסמים בעיתון האלקטרוני של אהוד בן עזר "חדשות בן עזר" . משום שהכותבים הימניים ב"חדשות בן עזר" הם הרבה לאחר גיל הפרישה ואינם בעלי השפעה מחקתי את הפוסטים שכתבתי אודותם כדי לא להציף את הבלוג.

אורי הייטנר הוא מקרה שונה .

אורי הייטנר עמד בראש "מרכז יובלים לתרבות יהודית" שבמכללת תל חי במשך ארבע שנים ,אורי הייטנר פועל גם ב"מכון לאיסטרטגיה ציונית".

הספור התחיל עם הספין השחוק והחבוט של הפיצויים ליהודי ערב ,ואני סיפרתי על הבלוף שכולם מכירים היטב.

שאול סלע (האתר שלי) , 15:44 2/2/2014:

[..]יהודה שנהב בהעוקץ
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לקמפיין אינטנסיבי שמטרתו השגת הכרה, פוליטית ומשפטית, ביהודים-הערבים כ"פליטים". הקמפיין מבקש ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים לבין המזרחים שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. משרד החוץ הישראלי, בהובלתו של דני איילון, עוסק באינטנסיביות באיסוף עדויות שיקזזו (כמו בתרגיל באלגברה) את עדויות הפליטים הפלסטינים על גירוש, ביזה והרג.[..]

שאול סלע (האתר שלי) , 15:48 2/2/2014:

השוד המושלם

שאול סלע // 16.09.12 11:53

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הו
חרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

ואז באה תשובה של אורי הייטנר

אורי הייטנר (האתר שלי) , 22:36 2/2/2014:
שנהב הוא אנטי ישראלי עלוב, ואין לוקחים ראיה משכמותו. מדינות ערב התנפלו על יהודי ערב מתוך אנטישמיות צרופה, ועליהם לפצותם. ישראל אינה צריכה לשלם ולו אגורה שחוקה על תוצאות התוקפנות הרצחנית נגדה ביום הקמתה. 

ותגובתי שהוציאה את הגזען הצורר אורי הייטנר מהארון

שאול סלע , 01:20 3/2/2014:

הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. בניגוד למשה גרנות אורי הייטנר לא טוען את טענותיו של משה גרנות שהמזרחים הביאו את נחשלותם ממקום בו הקהילה היהודית בבגדד הקימה בית חולים ב 1909.

יונתן מקוב והזמורות היבשות
תימני כנרת

ואז באה תגובת המחץ של אורי הייטנר
אורי הייטנר (האתר שלי) , 01:32 3/2/2014:
בסדר, הבנו שאתה חסיד שוטה של המסית האנטי ישראלי הנ"ל.

עד כאן על ה"דיאלוג":

 גם כאשר אורי הייטנר מכיר בכך שהיתה אפלייה ממוסדת הוא עושה זאת כתשלום מס שפתיים משום שהוא יודע שהכחשת הדיכוי תזיק יותר מאשר תועיל.כאשר מוצגים בפניו הוכחות פרטניות ליחס הנוראי הזוועתי שקיבלו המזרחים מהאשכנזים כאשר המזרחים היגרו לכאן אורי הייטנר פונה  להטלת רפש בפעילים מזרחים

אורי הייטנר לא יודע  ש"יהודי ערב" שהוא כל כך דואג להם נתקעו  במעברות והטוריות למשך שנים בעוד שהאשכנזים יצאו מהר מאוד מהמעברות אם הם בכלל הגיעו למעברות. אורי הייטנר גם לא זוכר שהמהגרים האשכנזיים מברה"מ בסוף שנות הששים תחילת שנות ה 70 קיבלו דירות חינם במרכז הארץ ומכוניות חינם, בעוד שהיהודים המזרחים שהגיעו ממרוקו שהמרוקאים היו תקועים בעיירות הדיכוי,הניחשול והקיפוח בפריפריה . אורי הייטנר גם לא ער להשכלה העלובה שקיבלו המזרחים ,ולחסימת אמצעי השידור בפני יוצרים מזרחים.

בגלל מה שאורי הייטנר לא יודע ,לא זוכר ולא רוצה לדעת הוא לא מבין שפעילותה המזוייפת של המדינה "למען יהודי ערב" היא יריקה בפניהם.

בנוגע לטענה של אורי הייטנר שאין לוקחים ראיה מיהודה שנהב או שאורי הייטנר אומר בלשונו "אין לוקחים ראיה משכמותו"

לאורי הייטנר ולמימסד האשכנזי היה ,יש ויהיה אינטרס לטשטש ולהעלים את הראיות שנוגעות לפשעי הציונות האשכנזית שבוצעו כלפי מזרחים. תקוה לוי,אלי חמו,נעים חלסצ'י,גדעון גלעדי זכרם לברכה ו סמי שטרית,אלה שוחט ויהודה שנהב יבל"א הם  הקטר שהניע את הרכבת של תיעוד הפשעים שביצעה הציונות האשכנזית כנגד מזרחים. הם היו בודדים ביציאתם נגד הסביבה שלהם ובטח נגד המימסד הציוני האשכנזי, אבל הם נתנו את ההשראה לעידית פנחס ולד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין לתעד את מאבקם של המזרחים בכתובים במחקרים אמינים ורציניים במסגרת מוסדות שפועלים במימונה של מדינת ישראל.
(יד יצחק בן צבי הוא מכון שפועל באופן עצמאי ועל פי חוק)

כתבה בידיעות על הסרט מפריח יונים

הזמר העברי ו"העמק הוא חלום" אינם התרבות שלי

[..]נניח לעבר, למאבק על תחיית השפה העברית והיצירה בעברית. הם הרי שייכים לאנכרוניזם, להיסטוריה האשכנזית. אם שלומי חתוכה רוצה ששירתו תוכר כ"שירה מזרחית" והוא יוכר כ"משורר מזרחי" – לו יהי. זמר מזרחי כבר יש לנו, והרבה, אז למה נחסר שירה וספרות מזרחית, ותיאטרון מזרחי ומחול מזרחי וצילום מזרחי? רצונם של משורר/סופר/במאי/צלם – כבודם. והלאה הישראליות, והלאה התרבות הישראלית! 100 שנים מהן הספיקו לנו.[..] (ניבה לניר הארץ 22/12/2013)

שאול סלע

  • 14:36
  • 22.12.13

"התרבות השלטת" ששלטה בכלים בהם מנחילים תרבות כשלה לצערי בכך שהדור הצעיר לא יודע עברית שמאפשרת לו לקרוא את עגנון. מאידך לשמחתי כשל נסיונו של המימסד להשליט בכח את "העמק הוא חלום" כתרבות שלטת. המימסד שהתנכל ליידיש ניסה להתנכל גם למורשת המוסיקלית של היהודים שבאו מארצות האיסלאם. אם את האחים סלאח ודאוד אל כוויתי דחקו לגטו של קול ישראל בערבית ,אזי זוהר ארגוב ועופר לוי יחד עם אמצעי התקשורת המודרנית פרצו את טבעת החנק שהמימסד שם על פיתוח המוסיקה של מסורות ויוצרים מזרחים.

סאלח ודאוד אל כוויתי יחד עם מוסיקאים יהודים עיראקים הביאו את המקאם העיראקי להכרה על ידי אונסקו כמורשת תרבותית לא גשמית של האנושות. חלק הארי של המוסיקאים בבגדאד במחצית הראשונה של המאה ה עשרים היו יהודים. בארץ עסקו האחים כוויתי במכירת כלי בית.

זה נכון מאוד שעופר לוי משתמש בלשון ביבים אבל את היצירה יש להפריד מאישיותו של היוצר. בעקבות עופר לוי פותחה מוסיקה מזרחית שהיא אכן פופולרית ,אבל אינה אמנות מגוייסת. המוסיקה של עופר לוי מבוססת על עבדול ווהאב ובית הכנסת של יהודים מזרחים ולא על הזמר העברי .סביר מאוד שעופר לוי גם פתח את הדלתות למשה חבושה ועובדיה יהודה פתיה שיוצרים מוסיקה איכותית שהשומע אותה חש חוויה רוחנית

גם לאשכנזים יש יוצר אהוד בן עזר שמו וגם במקרה של אהוד בן עזר מפרידים את היוצר מהיצירה. אהוד בן עזר הוא  טיפוס מגעיל אבל "אין שאננים בציון" הוא מפעל אדיר

אום כולת'ום במקום הזמר העברי של אהוד בן עזר

אמר החכם באדם אהוד בן עזר

[..]אהוד: מה ששני המצליחנים ה"מזרחיים" האלה קוראים בגאווה, שגם טבולה בגועל, "התאשכנזות" – זוהי הישראליות במיטבה[..]

האשכנזיות היא התכחשות למסורת וליידיש ואימוץ התרבות המערב אירופאית.האשכנזיות היא לכתוב מזרחים בשני יודים (מזרחיים) ולהכניס אותם למרכאות("מזרחיים") .האשכנזיות היא גם הנסיון להחדיר את יהלום הכתר שלה  "הזמר העברי" כהון תרבותי דרך הרגליים ונסיון למחוק מסורות אחרות.

הישראליות היא להקות הקצב שפעלו ברמלה ובדרום תל אביב בשנות ה שישים ושברו את המונופול של הצליל המונוליטי של הזמר העברי הציוני אשכנזי , לבסוף על אפם וחמתם של הקומיסרים חדר הרוק  למיינסטרים של המוסיקה שנוצרה בישראל .הישראליות במיטבה היא הפריצה של הזמר הים תיכוני/מזרחי בעזרת הקסטות והיוטיוב ודחיקתו של הזמר העברי המגוייס והממושטר לקרן זוית.

[..] אבל, בבקשה – לא אום כולת'ום במקום וֵרדי, על כך יעידו גם "מזרחיים" רבים.[..]

אז ככה,נסרין קדרי וזיו יחזקאל הופיעו עם התזמורת האנדלוסית הים תיכונית בביצוע שיריהם של אום כולתום והקהל הריע בהתלהבות. זהבה בן הוציאה עם התזמורת הערבית של נצרת דיסק עם שירי אומ כולתום. הרב דוד מנחם שהופיע  על אותה במה בעיר פס במרוקו  עם jordi savall ,יאיר דלאל ומונטסראט פיגראס שר שירים ערביים יחד עם התזמורת הערבית של נצרת. הרב דוד מנחם לא רק הופיע על אותה במה עם מונטסראט פיגראס ז"ל אלא ששר יחד איתה את השיר המסיים את הקונצרט שנערךבאותו קונצרט בפס שבמרוקו . זיו יחזקאל חובש כיפה ,יודע ערבית על בוריה הוא סולנה הראשי של התזמורת הערבית של נצרת.

יואיל נא אהוד בן עזר להכנס ל YOUTUBE להקיש בעברית "אום כולת'ום","פריד אל אטראש","היכל המוסיקה העיראקית" וימצא שהרבה ישראלים ששפת אמם עברית מעלים וצופים בכמות עצומה של שירים מהמוסיקה הערבית הקלאסית. כאשר אהוד בן עזר יקיש ב מנוע החיפוש ביוטיוב "היכל המוסיקה העיראקית" הוא ימצא שבשנה האחרונה הועלו ל YOUTUBE למעלה מ 25 תכניות בנות חצי שעה עד שעה של שירים ערבים עיראקים בידי מוסד הנקרא היכל המוסיקה העיראקית.

זה לא מדעי אבל מעמיד קושיה לאהוד בן עזר שמסתמך על עדות של "מזרחיים" כאשר הוא לועג לאום כולת'ום.זהבה בן בקליפ של זהבה בן ששרה אינתה עומרי היו 326000  השמעות.
לצפיה הקישו כאן

רשות השידור הוציאה מארז של "שרתי לך ארצי " שיצרו אליהו הכהן ודן אלמגור. ישנם 24 תקליטורים של 50 דקות עד שעה שהועלו ליוטיוב לפני שנה .החלק הראשון של  הסידרה זכה ל 6000 השמעותב שאר החלקים של הסידרה מספר הצפיות נאמד בין 700 ל 2700 השמעות. פחות מ 10 שירים בודדים מתוך אלפים שמקורם בזמר העברי של שנות ה 30 וה 40 זכו למעל 20000 השמעות.

אום כולת'ום לצד ורדי ולא במקום ורדי,כן אום כולת'ום במקום הזמר העברי שהוא ציפור הנפש של אהוד בן עזר

מתוך גליון 876 של  חדשות בן עזר

[..]עכשיו אני לגמרי מבולבלת, האם לאור מצבי הרב-עדתי המסובך, עליי לאסוף את ילדיי ונכדיי ולצאת לרחובות  עם דגלי מחאה ולפידים בוערים ולהבעיר את המדינה? …

מה אתה אומר, אמנון לוי?

ומה דעתך, עו"ד ציון אמיר?

 

אהוד: מה ששני המצליחנים ה"מזרחיים" האלה קוראים בגאווה, שגם טבולה בגועל, "התאשכנזות" – זוהי הישראליות במיטבה, ואמנם לעיתים גם במירעה, כמו השוויץ שלהם… זוהי התרבות הישראלית-העברית החדשה, שבה נטמעו גם רוב היהודים שעלו מאירופה מאז ראשית העלייה הראשונה, כולל ה"רוסים" האחרונים, שבעוד דור אחד כבר לא יהיו "רוסים" אלא חלק מן הזהות והתרבות הישראלית הכללית. למעט אולי החרדים, הש"סניקים ועובדי האלילים של הבאבות.

אגב, גם בטהובן ומוצרט ומהלר היו "אשכנזים" – והם חלק מן התרבות הישראלית במובנה הרחב ביותר [קונצרטים, קול המוסיקה, הזיכרון המוסיקלי של כל אחד מאיתנו], כלומר, תרבות שאינה מנותקת מן המיטב של תרבות העולם, כולל גם שיאים של תרבות ערבית, כמו יצירותיו המתורגמות לעברית של נגיב מחפוז; אבל, בבקשה – לא אום כולת'ום במקום וֵרדי, על כך יעידו גם "מזרחיים" רבים.

אגב, בתקופת שלטון מפא"י הרגשנו אנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, "מקופחים". שלא לדבר על ה"ייקים" שכך הרגישו. ועל ה"רוויזיוניסטים" שהוחרמו. ועל הערבים הישראליים המופלים לרעה, אלה שאבות-אבותיהם לא הצליחו להכחיד אותנו ב-48' בעזרת צבאותיהן של מדינות ערב – אבל היום נציגיהם בכנסת מלמדים אותנו מה זו דמוקרטיה.

דודתי אסתר, באחרית שנותיה, טענה שהנוער העובד רודפים אותה בלילות מפני שאחיה ברוך העסיק פועלים ערביים בימי העלייה השנייה![..]

הצורר משה גרנות עיקבי בסתימת פיות

יוסף דלומי

"אם תרצו" – זאת לא אגדה

 במהדורה המקוונת של עיתון "הארץ" ראיתי כותרת גדולה אשר בישרה בחגיגיות שתביעתה של תנועת "אם תרצו" נגד קבוצה שמאלנית אשר כינתה אותה פשיסטית נדחתה ע"י השופט יעקובי בערכה מחוזית. מבין חברי הקבוצה הנתבעים, כתב בעיתון "הארץ" ששמו לא נמסר.

כשקוראים את הטקסט קל להבחין מה מודגש ומה מוצנע בו למשל, מודגש שהשופט לא ראה הצדקה להגשת התביעה, בעוד שהקביעה שחלק מטיעוני התביעה אכן התקבל מופיעה רק בסוף הכתבה.

אך כל אלו הם דברים שבשגרה. מה שהדהים היה מינויו של פרופ' זאב שטרנהל ע"י השופט לשם מתן חוות דעת מקצועית בנוגע לייחוס נגע הפשיזם לפעילות "אם תרצו". פרופ' שטרנהל מוכר כאחד מן האקדמאיים הקיצוניים בדעותיהם השמאליות וכותב באופן קבוע בעיתון "הארץ", כך שקל מאוד לעמוד על דעותיו. האם באמת לא נמצא פרופ' שפחות מזוהה עם דעות הנתבעים במשפט הדיבה?

תנועת "אם תרצו" הוקמה בשנת 2006 ו"פועלת לבניית חברה ציונית וקידום ערכים ציוניים בתחום האקדמיה, התרבות והחינוך" (ציטוט מפרסומי התנועה). היא חריגה בנוף הקמפוס התל אביבי ברמת אביב. לקראת יום העצמאות האחרון התקיים בפקולטה למדעי הרוח יום עיון פתוח בנושא "הנכבה הפלסטינית". ליד האולם ניצב דוכן עם ספרות ועלונים שעוסקים בנושא הנכבה. מנגד, התייצבו פעילים  מתנועת "אם תרצו" וחילקו חומר הסברה. כצפוי, זה איננו המגרש לתנועה בעלת אידאולוגיה ימנית אע"פ כן, נדהמתי מתגובות של סטודנטים שהיו על גבול האלימות. הצעקות "פשיסטים תעופו לנו מן הקמפוס" חזרו ונשנו עד לרגע שהושתקו עם תחילת יום העיון.

חוברת כיס שהפיצה התנועה באותו אירוע קרויה "שקר הפליטים הפלסטיניים". היא עוסקת בפעילותה של סוכנות אונר"א, אשר חורגת במובהק מכללי הסיוע לפליטים באזורים אחרים בעולם. הסוכנות, עם תקציב שנתי של חצי מיליארד דולר, מעסיקה קרוב ל-30 אלף עובדים, רובם ככולם פלסטינים, בעוד שרק רבע מן המספר הזה עוסק בבעיות כל שאר הפליטים בעולם.

מעבר לכך, מעידה החוברת על חינוך להסתה ולטרור בבתי הספר הממומנים ע"י אונר"א. פועל יוצא מהתנהלות זאת הוא הנצחת מצב הפליטות הפלסטיני בעוד שהאו"ם הצליח ליישב עשרות מיליוני פליטים באזור הבלקן, במזרח אירופה, בהודו ופקיסטאן ועוד…

התוצר היעיל והמועיל של ההתנהלות הזאת, הוא "זכות השיבה", אשר כידוע, מהווה את סלע המחלוקת האולטימטיבי בין ישראל לרשות הפלסטינית.

בחוברת מוקדש פרק מיוחד לנושא המושכח והנשכח "היהודים יוצאי ארצות האיסלאם," תוצר רשעותן וטיפשותן של ממשלות ישראל לדורותיהן.

לא קראתי חומר נוסף של "אם תרצו", אך החוברת המוזכרת מצטיינת בתוכן בהיר המבוסס על מקורות שקופים, וכן טקסט קריא מאוד.

* משה גרנות: אהוד היקר, ההיגדים ברשימה שלך על "העתיד הנראה לעין" תקפים, לצערנו, גם אחרי 10 שנים.

אהבתי את השיר הקצר של מיכל סנונית – "שיר בין-יבשתי".

יוסף דלומי חושף את משוא הפנים בבית המשפט: השופט במשפט הדיבה של "אם תרצו" נגד המעלילים עליהם שהם פאשיסטים – לא מצא עד מומחה אחר מאשר את פרופ' זאב שטרנהל, הידוע בקיצוניותו השמאלנית. אני נדהם כל פעם מחדש מהחוכמה וההגינות של שופטינו.

 

נזכיר לכולם אם תרצו הגישו תביעת דיבה על סך 2.6 מיליון שקל נגד קבוצה בפייסבוק שנקראת "אם תרצו תנועה פשיסטית", התביעה היא תביעת SLAPP. אליבא דמשה גרנות מי שמוגשת נגדו תביעת דיבה על סכום מטורף והזוי לא רשאי להביא עדים מטעמו משום שאליבא דמשה גרנות העד ידוע ב"קיצוניותו השמאלית"

גם דרור אידר שהוא פובליציסט ימני שכותב בישראל היום וגם ערוץ 7 באינטרנט של המתנחלים אמרו שאסור היה להגיש את התביעה

לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

 

[..]לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

אנשי תנועת 'אם תרצו' למדו דרך תביעת דיבה כושלת שמחלוקות אידיאולוגיות לא פותרים בבית המשפט.[..]

 

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

  1. * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.
  2. בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…
 
ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

 אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

השרות הצבאי של אבירי הימין

מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

אגב, כמה מאבירי הימין לא ממש עשו שירות צבאי משמעותי, אם בכלל.

ציפי חוטובלי: לא רק שהשתמטה, אלא גם את ה"שירות הלאומי" שלה בילתה בחו"ל באיזו קהילה יהודית שמימנה לה חיי תפנוקים.

זאב אלקין: עלה בגיל 20, ונמלט ישר לישיבת הסדר. השתחרר כטוראי, לא ברור מה עשה בצבא בכלל.

אופיר אקוניס: שירת בתפקיד שמזוהה בדרך כלל עם שמאלנים בעלי תסרוקות מזעזעות אף יותר משלו – ככתב צבאי במפקדת קצין החינוך הראשי.

דני דנון: אמנם הוא משחק אותה ג'יימס בונד בנסיעה לדרום סודן, אבל בצבא הוא בסה"כ שירת במשהו מעפן של חיל החינוך שנקרא "קורס מרווה" שהוא סוג של קמפינג גדנ"ע לילדים אמריקאים עשירים.

אביגדור ליברמן: למרות שעלה בגיל שבו עולים רבים מתגייסים לשירות מלא, רב"ט ליברמן העדיף שירות מקוצר.

סטס מיסז'ניקוב: הבליין שסידר ג'ובים למאהבת שלו, גם התקמבן איכשהו בצבא בשירות מקוצר והשתחרר כטוראי, אם לא שוחרר בנסיבות חשודות כלשהן. בניגוד לאדונו ליברמן גם הקטע של הגיל הוא לא משהו שהוא יכול לנסות לשחק עליו, כי הוא עלה לארץ בגיל 13.

 

מיכאל בן ארי: כמקובל במגזר הלאומני-דתי טרח להשתמט משירות מלא במסגרת מסלול הסדר. טוען כי הפסיק לעשות מילואים ב2002 בעקבות פציעה, שזה בטח משהו הרבה פחות ערמומי מהאפילפסיה של ליף. מה, לא?

אורי אורבך: עוד חמקן-שירות-מלא בחסות ההסדר. כשהחברים שלו מהמחזור עשו שמירות, הוא כבר לא היה שם.

ואגב – מישהו מוכן לאשר את הטוקבקים לפיהם "הקפיטליסט היומי" רותם סלע התחמק משירות צבאי בגלל רגישות לשמש?

קורט ירד מהטרקטור/חדשות בן עזר

משה גרנות

קוּרְט ירד מהטרקטור

בצוהרי יום סתווי אחד בראשית שנות הארבעים טיפס הטנדר הישן של הקיבוץ אל חלקת הפלחה המוגבהת, ממנה ניתן היה לראות את מפרץ חיפה בכל הודו ותפארתו, ועצר ליד הדִי-פוֹר הכתום ששרשרותיו השמיעו חריקות מחרישות אוזניים. מהטנדר ירדו הִילְדָה וחסיה, וסימנו לקורט שיעצור. קורט עצר, אבל לא דומם את המנוע. באותם ימים הדלקת מנוע הייתה משימה לא פשוטה, שהיתה כרוכה במיומנות ובכוח פיזי לא מבוטל.

חסיה והִילְדָה ביקשו מקורט לרדת ולהתרחק מעט מן הטרקטור המרעיש – דבר להן אליו, ולא יכלו להמתין עד לארוחת הערב, כי קורט לא היה חוזר לקיבוץ בערב – הוא ויוסף היו עובדים ביום ובלילה בתורנות כדי לסיים את החריש והזריעה לפני בוא הגשמים. את האוכל היו מביאים להם לשדה, ואת מעט השעות שהם הרשו לעצמם לישון, הם בילו בחיקם החם של התלמים שזה עתה נבקעו בסכין המחרשה.

"תראה, קורט, אתה יודע שדוקטור צין נהרג…"

"אלה החדשות?! זה קרה לפני שלושה חודשים! בשביל זה אתן מפסיקות את החריש?!"

"כל בית הילדים חולה. לילדים יש חום גבוה, האימהות בהיסטריה… ולא רק אצלנו, דוקטור צין טיפל הרי בכל הילדים של בית החינוך – חמישה קיבוצים!"

"נו?"

"מה נו? אתה לא מבין שאנחנו צריכים אותך?"

"מה זאת אומרת? באיזה אופן?"

"תראה, קורט, הִילְדָה סיפרה לנו שהיית רופא בגרמניה… בגלל זה הבאתי אותה, שתדבר אל לבך. גם דינה ויוסי חולים, יגאל הקטן מחזיק בינתיים מעמד."

הִילְדָה היתה "החברה" של קורט, כלומר, אשתו, דינה יוסי ויגאל היו שלושת ילדיהם – שלושתם שהו באותם ימים בבית הילדים והתחנכו בבית החינוך.

"כמה זמן אתה עובד על הטרקטור, קורט?"

"חמש שנים, אבל גם קודם עבדתי בפלחה. חוץ מתורנויות קצרות – בדרך כלל רק בפלחה, יותר מעשר שנים."

"אין ברירה, קורט, פלחה זה חשוב, אבל יותר חשוב להציל חיים."

"שנים אני לא מתעסק בזה – אולי שתים עשרה שנה, זה לא ככה שלובשים חלוק, ואתה שוב רופא. צריך להשתלם. אני התכוונתי לגמור עם זה, באתי לארץ ישראל בכוונה להיות עובד אדמה, לשכוח הכול, להתחיל הכול מחדש…"

למרות המרכאות שתחמתי בהן את הדיבורים הישירים, אינני יכול להתחייב שהבאתי את הדברים כנתינתם, אך ללא ספק הבאתי את רוח הדברים כפי שהייתה – את זאת אני יודע ממקור ראשון: הכרתי את האנשים, דיברתי איתם, דובבתי אותם: קורט שלנו ירד אז באי רצון מהטרקטור, לבש חלוק, לקח את תיקו של דוקטור צין ופנה לבית הילדים. עוד כעשר שנים עבד קורט בתור הרופא של הקיבוצים שבסביבה, למד, השתלם והתעדכן. יום אחד ארז את חפציו המעטים שהצליח לאסוף בעשרים שנות שהותו בקיבוץ, ועבר לגור בעיר הגדולה יחד עם אשתו ועם שניים מילדיו (דינה, בתו הבכירה, "הגשימה", כלומר, יצאה עם עוד חברים וחברות אל קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה), קיבל משרת רופא כללי בקופת החולים, והיכה על חטא שלא עזב את הקיבוץ חמש שנים קודם, שאילו עשה כן, לא היה גודר בעד ילדיו לימודים אקדמיים (באותם ימים מי שלמד בקיבוץ או במושב לקראת בחינות בגרות – נחשב כמעט ל"בוגד", שהרי הייעוד של איש קיבוץ היה עבודת כפיים, ולא מקצועות "גלותיים". אשר על כן, היו ילדיו של קורט, כמו שאר ילדי הקיבוץ, מנועים מללמוד לימודים "תכליתיים", כדי ש"חס וחלילה" לא יגיעו לאוניברסיטה).

סיפורו של קורט, הגם שהוא מסתמך על עובדות כהווייתן, הוא גם סמל למה שקרה לרבים מאיתנו, ואולי לכולנו, כאן בארץ ישראל ברבות הימים: בתחילה זרחה עלינו שמש האידיאלים, מפעימי הלב, של בני העלייה השנייה ושלישית, יוצרי המהפכה המשמעותית ביותר שעברה על עם ישראל מעודו, ראינו עצמנו ממשיכיהם, המחוייבים מוסרית להמשיך בדרכם: לאיין את צורכי הפרט אל מול יעדי הכלל, לשרש את המאפיינים שדבקו בנו במאות שנות הגלות, וליצור את עצמנו מחדש.

יבוא מי ויתמה על התפעלותי מסיפורו של קורט – סוף סוף, כבר ראינו פרופסורים ומדענים מבריקים, בעלי תהילת עולם, מטאטאים את רחובות פתח תקווה ובאר שבע! ובכל זאת, אני מתעקש לומר שמדובר בעולם מושגים אחר לגמרי: המדען שמטאטא את הרחובות, מקווה בכל ליבו שמדובר במלאכה זמנית, עד שירווח, עד שתתפנה משרה המתאימה לכישוריו, עד שילמד עברית. משום היותו אדם ריאליסטי, שאיננו סומך, לא על ניסים, ולא על טוב ליבם של הוותיקים, הוא יודע שחבלי הקליטה בארץ זרה הם קשים, וטאטוא רחובות הוא רעה זמנית, אמצעי להתפרנס בינתיים עד שהעולם יחזור עבורו להסתובב במסלולו התקין.

לעומתו, קורט הסתיר מפני חבריו שבקיבוץ כי הוא דוקטור לרפואה, וכל זה כדי להגשים את חלומו להיות פלח בארץ ישראל, לעשות משהו שנראה לו כצעד הכרחי לקראת הבראת העם היהודי מחוליי הגלות, ובעקבות כך – צעד לקראת עצמאות מדינית לעמו המיוסר. רק מגיפת החצבת שפקדה את ילדי בית החינוך (ביניהם גם ילדיו שלו), ורק לית הברירה שנוצר בעקבות מותו של הרופא הקבוע של קיבוצו וקיבוצי הסביבה – רק אלה שכנעוהו להיכנע ולרדת מהטרקטור. אז הבין קורט שתפקידו הייחודי באפופיאה הנפלאה של תקומת ישראל בארצו הסתיים, והוא ממשיך לחיות בעולם הספרטני של הקיבוץ ללא שום טעם, ולא רק שאיננו מגשים את מה שנראה לו כייעודו, אלא אף מזיק לילדיו. על כן עזב קורט עם ילדיו (לאחר עשר שנים נוספות!), והפך להיות אזרח רגיל, כמו כולנו היום, כולל בני הקיבוצים והמושבים, אלה שאבותיהם היו פעם חוד החנית של המפעל הציוני.

אינני רוצה כי ישתמע מדבריי, שאני מפחית מערכו של קורט העירוני, הרופא מן השורה בקופת החולים, זה שקנה לו דירה ומכונית מיגיע כפיו, וכשקצת רווח, הוא גם יצא מדי פעם לנפוש על האלפים בשווייץ, זה שריפא אלפי חולים ושילם מיסים, ובניו שירתו בצה"ל, ולהוותו והוותנו, אף שכל בן באחת המלחמות. וכי כיצד אהין לעשות זאת?! אני רק מסכים עם קורט, כי מה שעשה קודם, באותן עשר שנים ראשונות שלו בארץ היה שייך לספירה אחרת לגמרי, אז הוא יצר היסטוריה, דבר שמזדמן לאדם מן השורה רק לעתים נדירות. הוא היה שם בפסגה ההיא, שכנראה, לא יצליח הוא, ולא נצליח אנחנו, לטפס אליה שוב בעתיד הנראה לעין.

צריך להביט נכוחה קדימה ולהבין כי אין ההווה יכול להיות דומה לעבר. די אם נציין, כי חינוך לחקלאות ולעבודת כפיים היום הוא בבחינת אנאכרוניזם גמור: מדינה מודרנית זקוקה רק למיעוט מבוטל של עובדי אדמה, ורק במדינות מתפתחות (קרי: בלתי מפותחות!) מושתת רוב התוצר הלאומי על עבודת כפיים. מן הסתם אין לנו ברירה אלא להיות כפי שאנחנו – אנשים קטנים המבקשים את טובת עצמנו, תוך תקווה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לממש את שאיפתנו הקטנה הזו. אך קווי אופיינו העכשוויים האלה אסור להם לדחוק מתודעתנו האישית והלאומית את מה שקורט חש כל ימי חייו, והוא – שהיתה תקופה הירואית אדירת כוח שהניחה את התשתית לכל הטוב והיפה שאנחנו התברכנו בו היום. היו פעם אנשים אדירי רוח, שבאו לארץ בעלייה השנייה והשלישית, שחוללו את הנס הגדול של אומתנו, אנשים שבאו לכאן, ולא הביאו אותם, אנשים בעלי חזון ובעלי כוח ומוטיבציה להפוך את החזון למציאות, אנשים שהשפיעו על חלוצים כמו קורט לעצב את דמותם מחדש עד ללא הכר.

נדמה לי, שהנטייה הגוברת היום בלימוד תולדות ישראל בדורות האחרונים היא להמעיט מערכה של המהפכה הציונית שחוללוה חלוצי העלייה השנייה והשלישית. הטענה המושמעת היא שכל העליות סבלו, כל העליות היו הרואיות, כל העליות תרמו את תרומתן למפעל הציוני. זה הכול נכון ושריר וקיים, אך יחד עם זאת, מפעלן של העלייה השנייה והשלישית אין דומה לו בכל תולדותינו: הן הקימו חברת עילית שבזה לרכוש פרטי, שמתעלה על השאיפות הטבעיות להגשמה עצמית, שמסכנת את עצמה למען ביטחון הכלל. הם הקימו את הקיבוצים והמושבים, שאין משלם בכל העולם, חיו במשטר ספרטני במקומות המסוכנים ביותר, והקימו את כוח המגן של היישוב, ואחר כך של כל העם היהודי, יש מאין.

נכון, הקיבוץ והמושב של היום אינם הקיבוץ והמושב של פעם, אך זו אינה סיבה להתעלם מהתרומה היחידאית של מקימי הגופים האלה. מערכת החינוך צריכה להצביע ביראת כבוד על מפעלם, מפעל שאין דומה לו בתולדות ישראל, ואף בתולדות העולם. מערכת החינוך, צריכה, לדעתי, להפנים את רחשי הלב של קורט כאשר ירד מהטרקטור – רחשי לב של מי שהפסיד את הבכורה. זה רק ייטיב עמנו אם נחוש מה שחש קורט כאשר ירד מן הטרקטור, שהיה כאן צעד הכרחי, שלא יגונה, אבל היתה כאן ירידה ללא ספק. ענווה מוצדקת היא לעולם במקומה.

אהוד: היתה גם העלייה הראשונה, שזכויותיה אינן פחותות, אף כי אבות אבותיי פיספסו אותה כי עלו על הקרקע של פתח-תקווה לפני התאריך הקובע, 1882, ולכן אינם כלולים בה. והיתה גם תקופת העלייה השנייה של היישוב העברי, האזרחי – והיא בעיקר תל אביב, שבה, לא פחות מאשר בדגניה, הונח היסוד למדינת ישראל.

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

משה גרנות

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.

 

דוד בן גוריון / אין שאננים בציון

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

מתוך חדשות בן עזר גליון מס 801