רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון מאת בני ציפר

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון
מאת בני ציפר

פורסם ב – 23/05/2014 09:28

תחת עץ אלון דיברנו על ספרו של ארי שביט, על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי ועל ישראל, שהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב

רבת עמון, תחילת מאי

על שיחות השלום האלה לא דיווח בינתיים איש. הן התקיימו אחר הצהריים, תחת אלון עב גזע שהטיל צל עגול על חצר מרוצפת, שבמרכזה שולחן גדול וסביבו כיסאות פלסטיק לבנים. זה היה בפוחייס, ספק עיירה, ספק כפר, בפאתי רבת עמון. מי שכבר חיכה שם לבואנו וקם לקבל את פנינו היה מחנך אמריקאי ותיק, ויש שיאמרו מחנך אגדי, גרייהם לנארד. הוא קווייקר יליד טנסי שקשר את גורלו עם המזרח התיכון ועם הפלסטינים עוד לפני שישים שנה, כאשר בקושי דיברו על עם כזה. הוא לימד בביירות וברמאללה והתחתן עם פלסטינית. רבים מראשי העולם הערבי של ימינו עברו דרכו. מיד שאל אותי אם כבר קראתי את ספרו של ארי שביט, שלדעתו הוא הספר הטוב ביותר שקרא על ישראל. ממקום עומדו תחת עץ האלון נשא את זרועו והצביע לכיוון מערב, שם, מעבר לשיפולי גבעותיה של ארץ עמון הנטועות כרמי זית, אפשר לראות את הרי יהודה. ובלילה, הבטיח לי, הוא חוזה בשמים המוארים שמעל ירושלים.

הבית הנמוך משמאל, ממש מעבר לכרם הזיתים וגן הירק, הוא כפי שנאמר לי מעונו של המלך עבדאללה השני, הנראה למרבה ההפתעה צנוע לגמרי. קצת מדרום לו מציינת הכיפה הכחולה, הבוהקת באור השמש השוקעת, את אחוזת הקבר של אם המלך, המלכה עאליה, אשת המלך חוסיין המנוח. ובמזרח – בתיה הגבוהים של עיר הבירה, רבת עמון, שרעשיה אינם מגיעים עד לפוחייס. בעלת החווה, המארחת אותנו בפשטות אצילית, בפת חמה מהטאבון, שמן זית מהכרם וזעתר מהגן, התלוננה שאט אט משתלטים על הסביבה עשירים חדשים ובונים להם בתים יומרניים.

עוד היו עמנו מתחת לאלון בני זוג שהתוגה חרותה בפניהם. הם פליטים מעיראק. לא פליטים בתרמיל ומקל אלא פליטים ותיקים שהתבססו כלכלית בירדן, שאליה נמלטו אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק. הם נוצרים, שסבלו תחת עולו של משטר סדאם חוסיין. שאלתי אותם איך היה לחיות אז. התיאורים היו מצמררים. הם חיו בעצם בבית כלא גדול, שבו לא יכלו לעשות שום תנועה בלי אישור של המשטר. אחרי לימודיהם באוניברסיטה נאלצו לעבוד למען המדינה ואפילו כדי לנסוע מעיר לעיר בעיראק נדרשו לאישור מיוחד.

מה שטרגי שבעתיים היה שאחרי נפילת משטר העריצות הוחלפו עובדי הממשלה בעובדים חדשים, ואילו הם נחשדו כמשתפי פעולה של המשטר הישן. כיום שוב אין להם מה לעשות בעיראק, סיפרה האשה. כשהם נוסעים לשם לעתים רחוקות כדי לבקר קרובים הם מרגישים זרים לחלוטין במה שהיתה מולדתם. רוב האנשים שהכירו עזבו ואינם. הנחמה שלה, אמרה, אלה הספרים.

וכאן התעורר בעלה וקרא שהספר האהוב ביותר על שניהם, שהמתיק להם כל כך את ימי גלותם מהמולדת, הוא הרומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל. "הרי אני מכיר את סמי מיכאל", אמרתי להם. הבעל הביע את התפעלותו מכך שמיכאל שעזב את עיראק בשנות הארבעים היה מסוגל לזכור היטב כל כך, עשרות שנים אחר כך, את מראותיה של בגדאד לפרטי פרטים ודקדוקים. את הסימטאות והרחובות והגשרים, הרוטטים ממש מרוב ריאליות בספר. לחידה היא בעיניו.

הבטחתי שאשאל את סמי מיכאל לפשר החידה, אם כי דומני שאני יודע את התשובה גם בלעדיו. התשובה היא שמולדות, דווקא משעה שנעקרנו מהן, ממשיכות לחיות בתוכנו ושולחות לתוך מוחנו שורשים בצורה של אובססיות שאינן ניתנות לריפוי. והדרך היחידה לתת מוצא להתפוצצות השורשים הזאת שבראש היא דרך הכתיבה.

והנה מיני־אובססיה כזאת היא עצם ההכרח להנציח את אחר הצהריים הנעים הזה במקום הזה הנראה כל כך דומה למולדת, ואף על פי כן הוא אינו המולדת, בחברת אנשים שלכאורה נחשבים בני עמים אויבים והנה הם אינם נראים עוינים כלל. איך מתפטרים מן המועקה להסביר את הסיטואציה הפרדוקסלית והבלתי אפשרית הזאת אם לא במלים.

עוד אורחת מסביב לשולחן שתחת האלון. פלסטינית לשעבר. היא עצמה נולדה בדרום אמריקה, אבל הוריה מבית ג'אלה, ולא מכבר נסעה לשם לחפש את הבית שבנה שם סבה עוד בתחילת המאה העשרים, שבתצלומים היו פסלי אריות בחזיתו. לבסוף מצאה את הבית בעזרת אנשים מהמקום שזכרו את משפחתה. חיכיתי לשמוע ממנה תלונות על ישראל הכובשת ולא שמעתי מפיה שום דבר רע. האם מתוך נימוס בלבד?

במחשבה שנייה, וכאן אולי המסקנה העיקרית שלקחתי אתי מכאן, על מה עומדת כל החברה הלבנטינית אם לא על הנימוסים, המאפשרים שבני עדות שונות יחיו ביחד גם אם יש איבה ביניהם? אולי כל שצריך היה שיותר ישראלים יישבו מתחת עצי אלון אחר הצהריים עם ערבים?

הזכירו את הפרשה של החייל הישראלי שירה בשופט פלסטיני־ירדני במעבר הגבול עם ישראל לפני חודשים אחדים. כל מקרה כזה, נאמר, מביך את בית המלוכה ונותן הזדמנות לקיצוניים בירדן לדרוש לנתק את היחסים עם ישראל. דיברו על שר החוץ הירדני לשעבר שכתב באחרונה מאמר אנטי ישראלי ואנטישמי וציטט בו, כהוכחה לטענותיו, מספרו של היטלר "מיין קאמפף". בארץ, אני מספר ליושבים סביב השולחן, עשו מזה עניין גדול. מישהו מהמסובים מביא לידיעתי שהמאמר הכעיס מאוד את בית המלוכה ובו ביום פוטר האיש ממשרת הכבוד שהחזיק בה.

דיברו על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי. על כך שהצעירים מומחים גדולים בטכנולוגיות החדישות אך חסרים לחלוטין את אותה מערכת ערכים ליברלית, המוקנית במערב בדרך שיטת לימוד המעודדת החלפת דעות חופשית ותרבות ויכוח ודיון. "הצעירים כאן westernized", אמר גרייהם לנארד, "אבל לא modernized". מצאתי את האבחנה שלו תקפה במידה רבה גם במה שנוגע לישראל, שנהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב בלי להקפיד שלצד החיקוי, בצורת פלאפונים משוכללים ומכוניות מבריקות וגדולות, ומטבחים וחדרי אמבטיה בוהקים, תהיה גם סובלנות ופתיחות לדעתו של הזולת.

השתררה שתיקה. מישהו הזכיר את שמו של ססיל חוראני, שהתארח לא אחת כאן בחווה, וכאן כנראה כתב ספר חביב של מתכונים ירדניים ושמו "ירדן, הארץ והשולחן" שקיבלתי במתנה בעת ביקורי הקודם כאן. ססיל חוראני הוא כבן מאה והוא אחיו של ההיסטוריון המפורסם של המזרח התיכון אלברט חוראני, שמת לפני כעשר שנים. ססיל חי חיים מעניינים, ותיאר אותם באוטוביוגרפיה שיצאה לאור ב-1984 ועתה חזרה והופיעה במהדורה חדשה בהוצאה הלבנונית "אנטואן".

הוא באמת דמות מופת של לבנטיני במובן שז'קלין כהנוב, כוהנת הלבנטיניות הישראלית, היתה סומכת עליו את ידיה: בן למשפחה לבנונית שקיבל חינוך בריטי, וחזר למזרח התיכון כמרצה באוניברסיטה של ביירות, ולאחר מכן כיד ימינו של נשיא תוניסיה חביב בורגיבה לענייני תרבות. אין סוף אי הבנות, אין סוף מהמורות. הלבנטיני האמיתי לא יכול להבין את הלהט של התוניסאים להשליך לפח את התרבות המערבית. הוא ניסה לשכנע את בורגיבה להשאיר לתוניסיה את צביונה הקוסמופוליטי. בורגיבה זרק לו עצם: לקחת את עיר החוף התוניסאית העתיקה חמאמאת ולהקים בה מרכז תרבות בינלאומי. השנה היתה 1962.

ססיל גייס לעזרתו את טובי האישים בתחום התרבות בעולם. חמאמאת היא הרי המקום שהאמן פול קליי ביקר בו ושהשפיע עמוקות על עולמו. ססיל חלם לעשות את העם התוניסאי עם המחובר לתרבות המערבית והערבית כאחת והגה רעיון להקים במקום תיאטרון פתוח, בנוסח היווני רומי, שייקרא "תיאטרון לעם". שם תיכנן להעלות את "אותלו" של שייקספיר בערבית. וזה אכן עבד זמן מה בזכות ההתלהבות והשתדלנות האינסופיות שלו. ולזמן מה הצליח גם להביא אמנים פלסטיים אירופאים לחמאמאת, שנתנו סדנאות לאמנים מקומיים.

ואז, כותב ססיל חוראני, הקיץ הקץ על הכל בגלל איש רע שקינא בו ובהצלחתו והחליט להכשילו. היה זה שר התרבות של תוניסיה שלא ראה בעין יפה את המובלעת הקוסמופוליטית העצמאית הזאת של חמאמאת, והצליח לנטרל את ססיל ואת הפרויקט שלו ולשתקו. סיפור עצוב. ססיל עזב את תוניסיה בפחי נפש. וכל היתר הוא היסטוריה. שם האוטוביוגרפיה שבה כל זה מסופר הוא "אודיסיאה בלתי גמורה".

מעניין, אמרתי. מה יש לאיש הזה, שחזה בלידתה של תוניסיה העצמאית, לומר על כך שתוניסיה זו, ששברה את לבו, היתה המדינה שממנה נפתח מה שקרוי "האביב הערבי". האם הוא רואה בזה ניצחון מאוחר שלו? או כישלון שלו? המארחת מבטיחה שבביקורנו הבא בירדן היא תשתדל להפגיש בינינו.

בלי משים השמש החלה לשקוע אדומה מאחורי ההרים, שם נמצאת מולדתי, שדומה כל כך למולדות של כל אחד מהאנשים שישבו מסביב לשולחן הזה. ואין זה מן הנמנע שבאותה שעה ממש, מתחת לאלונים דומים, סביב שולחנות דומים, יושבים אנשים דומים ומהנהנים בראשם ומסכימים ביניהם שבעצם היה יכול להיות כל כך טוב כאן אלמלא אש השנאה והקנאה שמתלקחת ומקלקלת הכל באחת.

הגברת הגולה מעיראק נזכרה במשפחה יהודית ושמה שעשוע שגרה בשכנותם בבגדאד ולא עזבה לישראל. מפחד השלטונות, נמנעה המשפחה היהודית להזמין אליה הביתה אורחים, והשיחות היחידות שהיו לה עמם היו חטופות, על המדרכה שלפני הבית. אבי המשפחה היהודית הזהיר אותה שאם תתיידד אתם, צפויה לה חקירה משטרתית לא נעימה, וגם לו צפויות צרות. רק פעם אחת, כשהתקלקל בביתם החשמל ולא היתה ברירה אלא להזדקק לשכנים היהודים, ראתה את ביתם מבפנים. היא הזכירה לי לדבר בשובי עם סמי מיכאל ולומר לו שיש לו שני מעריצים מושבעים, שמודים לו שהחיה להם לנצח את בגדאד שלהם.

לא צילמתי אף תמונה מהמעמד היפה הזה. רציתי שמה שילווה רשימה זו תהיה יצירת אמנות מקומית. מצאתי את מבוקשי בקטלוג של תערוכה שהוצגה בגלריה הלאומית לאמנות ברבת עמון ב-2002. זהו ציור עתיר צבעוניות ותנועה אקספרסיוניסטיות ושמו "דרך כפרית", של סוהא כתבה נורסי, שנולדה ולמדה אמנות ברבת עמון אצל רבי־אמנים שחיו בעיר בשנות החמישים. מי היו רבי־אמנים אלה? אחת מהם היתה הציירת הנפלאה פחר אל ניסא זייד, שהיתה טורקייה במוצאה והיא שהקימה את האקדמיה לאמנות של ירדן. אמן אחר, מעניין לא פחות, היה ג'ורג' אליף, צייר אוריינטליסטי רוסי שנמלט מרוסיה לארץ ישראל בזמן המהפכה הבולשביקית, וב-1948 יצא לגלות שנייה בירדן ומת בביירות. עוד סיפור חיים מפותל של אדם שקשר את גורלו עם העם הפלסטיני מתוך בחירה.

העץ הירוק השחור שבמרכז הציור של סוהא נורסי הוא הדבר הקרוב ביותר לתחושה שעורר בי האלון העבות שתחתיו קיימנו את שיחות השלום שלנו באותו אחר צהריים שליו בחווה בפוחייס.

מודעות פרסומת

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

סמי מיכאל 28.06.12
אם לא נשכיל להבין שישראל אינה שוכנת בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר, אורבת לנו סכנה קיומית חמורה. בלעדי להעוקץ: הרצאתו המלאה של סמי מיכאל בכנס הבינלאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה

אני יליד 1926, בן דור שהולך ונכחד. מעטים מאוד זוכרים את נפילתה וקריסתה הקטסטרופלית של האימפריה השנייה בגודלה בעולם. צרפת, המעצמה האדירה אשר בנתה את מאז'ינו, קו ההגנה המשוכלל ביותר בהיסטוריה, ושעמדו לרשותה צבא וחיל אוויר וצי מלחמה אדירים, הובסה במרוצת שלושה שבועות בלבד, לנגד עינינו המבועתות. לא זו בלבד שהיה זה הלם, אלא שמאז נעשה עולמי רעוע יותר. מושגים כמו נצח, מציאות מובנת מאליה וחיים של קבע נשרו מהמילון האישי שלי, אך לעומת זאת, הם קנו להם מקום מרכזי בלקסיקון הישראלי המקודש, וכמו משמשים קוו מאז'ינו וירטואלי. אפשר שהדברים שאני עומד לומר הם קשים, אך לדידי הם מהווים פעמון אזעקה לבני ארצי, וזו הסיבה שבחרתי לומר אותם בשפת אמם של ילדיי ונכדיי.

ישראל היא המדינה היחידה שקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכבר בשחר ימיה היתה סיפור הצלחה מסחרר. אפשר היה להציבה כדגם לעשרות מדינות שיצאו משעבוד קולוניאלי וטרם השיגו את חלומן. כיצד קרה שאותה ישראל מוצאת עצמה, אחרי עשרות שנים בלבד, שקועה כלפי חוץ בסכסוך דמים בלתי פתיר, ומפולגת עד שיתוק מבפנים. אני סבור שהתשובה נעוצה בעובדה שישראל מעולם לא העזה להתעמת ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, וחילוניות ודת.

התרבות השלטת בישראל מאז ומתמיד נשאה את עיניה אל המערב. אך מערב זה, כתמיד, שוקל את קיומה של ישראל, כמו את קיומן של מדינות אחרות, במונחים של רווחיות כלכלית וכדאיות אסטרטגית. המתיישבים המערביים באלג'יר, זימבבווה ודרום-אפריקה צברו ותק רב יותר מההתיישבות הציונית בישראל. אחיזת הלבנים בדרום-אפריקה התפתחה למעצמה מרשימה, אבל כאשר השתנה סדר העדיפויות בעולם, הסתבר שהקיר המערבי התומך הוא אשליה חולפת, בוגדנית ומוליכה שולל.

מדינת ישראל היא למעשה תוצר של שתדלנות יהודית מסורתית. שעה שאבות הציונות באירופה גייסו אהדה לרעיון של הקמת מדינה יהודית, הם השתמשו בטענה שהיישות שתקום תפיץ במזרח-התיכון הנחשל תרבות אירופית מפותחת. גישה זו השתרשה בתודעה הישראלית ועד עצם היום הזה אירופה היא המֶכָּה הרוחנית בעבור חלק גדול מהאינטליגנציה הישראלית ובפרט בעבור כמה סופרים שנחשבים מעצבי דעת קהל. בעיניי, זהו אחד הקונפליקטים הפנימיים העמוקים ביותר ברעיון הציוני. האידיאולוגיה הציונית צמחה על רקע האנטישמיות באירופה עצמה, ואף-על-פי-כן התנדבו אבות הציונות לשמש סוכנים במזרח התיכון לאותה התרבות שטיפחה את שנאת היהודים.

יוצא אפוא שהדוגלים בגישה זו מתייחסים לדורות של אנטישמיות, לגירוש ספרד ולזוועות גרמניה הנאצית כאילו התרחשו בכוכב אחר, בעידן דמיוני. כתוצאה משטיפת מוח עצמית מתמשכת, מזדקרת היום אירופה בתודעת ישראלים רבים כמגדלור תרבותי וכמקור השראה לחברה נאורה. גאים, הצטיירנו בעיני עצמנו ובעיני אוהדינו באירופה כראש גשר איתן לתרבות האירופית בעולם מפגר ועוין. מתוך בורות היסטורית מופלגת, אבות הציונות לא הכירו את זוועות הכיבוש האירופי בעולם הערבי, למן המפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי.

בהתרפסות לתרבות האירופית אינני סבור כי רכשנו את אהדת אירופה, אך בהחלט קנינו את שנאתם העזה של עמי ערב, הן כסוכנים המשרתים אויב מסוכן והן כממשיכי הכיבושים של אותו אויב. עמי ערב שילמו מחיר כבד מאוד למען מיגור הכיבוש האירופי, מאבקם גבה קרבנות רבים, אך פורמאלית הם השיגו את העצמאות. על כן אפשר שהם ימחלו על פשעי העבר של הכיבוש האירופי, אבל כל עוד ישראל קיימת, אין ביכולתם להכריז על ניצחונם הסופי על הכיבוש האירופי. מדינת ישראל, מיום שקמה, הוכיחה עד כמה מבוססת והגיונית חשדנות הערבים בנו, למן ההזדהות של ישראל בשנות החמישים עם פשעי הצרפתים באלג'יר, דרך ההשתתפות הישראלית עם צבאות בריטניה וצרפת ב-1956 נגד מצרים, שהלאימה את תעלת סואץ, וכלה בהתלהבות הפעילה שלנו בעת כיבוש עיראק, שלא לדבר על הכיבוש הישיר וההתנחלות שלנו בעזה ובגדה.

ישראל, אי זעיר, הפכה לאות קלון על מצח הגאווה של עמי ערב. אלה טחנו וריסקו כל גורם זר שביקש לתקוע יתד עוינת באזור, כך הביסו את המונגולים, את הצלבנים וכן את הכיבוש האירופי. הרקע ההיסטורי של האזור ומצבה הנוכחי של ישראל כאי בודד, מעוררים בלב דאגה ומחשבות פסימיות. אתייחס לבעיות המשמעותיות ביותר, אלו המדירות שינה מעיניי.

הגזענות

גזענות ופערים חברתיים עמוקים הם בעיות חמורות אשר מלוות את ישראל מראשית ימיה ועד עתה. חוזה המדינה צמח באוסטריה והיה איש העולם הגדול. כעיתונאי הוא בא במגע עם תרבויות שונות. לעומתו, מגשימי חזונו הושפעו רבות ממנטאליות הגטו היהודי במזרח-אירופה. היהודים שם היו סגורים על עצמם לרוב וסבלו מדיכוי, בידוד ופוגרומים. אפשר שמן הטעם הזה היהודי התייחס לשכן ולשונה ממנו כאל מקור סכנה. בניגוד ללשונם של יהודי ארצות-ערב והאיסלאם, לשונם של יהודי מזרח-אירופה הייתה שונה לגמרי משפת הסביבה שבה חיו. היידיש היתה כלי התקשורת המקובל בין גלויות שונות במזרח-אירופה.

יתר על כן, היהודי שם לא ידע הרבה על המזרח הערבי ועל היהודי הערבי. אך היהודי בארצות ערב היה פתוח לתרבות הערבית בימי הזוהר שלה, כמו גם בימי השפל, למן אנדלוסיה המשגשגת והאימפריה העבאסית המפוארת, ועד עידן האפילה תחת הכיבוש העותמאני. בין יהדות הגטאות לבין יהדות ארצות-ערב לא היה מגע. בעיני יושבי הגטו, היהודי מדבר מאמא לושן, כלומר יידיש. לעומת זאת, היהודי הערבי, שנהנה מחופש תנועה, למד שקיימים יהודים ברחבי העולם השונים ממנו בשפה ובמנהגים. עם זאת לא ידע דבר על יהדות הגטאות הסגורה על עצמה.

המפגש בין היהודים מארצות ערב ומארצות מזרח-אירופה התרחש בארץ-ישראל והיה טראומטי ומלא חשדנות. יהדות מזרח-אירופה הקדימה להתיישב בארץ-ישראל והטביעה את חותמה על צביונה הרוחני, התרבותי והפוליטי של המדינה החדשה, למרות שמספרה היה דל בעת הקמת המדינה. הגעתי לישראל ב-1949 ומספר תעודת הזהות שקיבלתי הוא 733440, כלומר חיו באותה העת במדינה פחות משלושת רבעי מיליון יהודים. התעוררה ציפייה שאחרי השואה ועם הקמת המדינה יציפו אותה גלי הגירה אדירים מקרב אותה יהדות שסבלה מפשעיה המזעזעים של אירופה.

האכזבה היתה קשה בקרב הישוב הוותיק, שכן יהדות אירופה לא התדפקה על שערי המדינה היהודית. בתוך כך, ב-1948 שטף גל קשה של דיכוי יהודים מקומיים את ארצות ערב כנקמה על תבוסת צבאותיהן. עד אז ליהודים הייתה נוכחות מרשימה ופורייה במרחב הערבי. הם ניצלו את קשריהם עם העולם הגדול והעשירו את ארצותיהם הערביות במישורים הכלכליים והתרבותיים. הם התרכזו בערים הגדולות ועל כן הייתה להם השפעה בולטת במדינות שהיו חקלאיות בעיקרן. לדוגמה, יותר מ-20 אחוזים מתושבי עיר הבירה העיראקית, בגדאד, היו יהודים. זהו מקרה נדיר בעולם כולו. אבל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נעשה הקיום היהודי בעיראק, כמו בשאר ארצות ערב, בלתי אפשרי.

יהודי ארצות-ערב רובם ככולם זרמו אל המדינה החדשה כפליטים. בעיני היישוב הוותיק, יהודים אלה לא היו שונים בהרבה מהאויב הערבי המובס. הם דיברו בשפתו, הם אימצו את מנהגיו, הם היו כהי-עור כמותו, ואפילו העניקו לצאצאיהם שמות ערבים. בעיני היישוב הוותיק הם היו פרימיטיביים ונחותים, ממש כמו האויב שהכריעו אותו בשדות הקרב. ההלם היה גדול. מנהיג מקרב היישוב הוותיק ביטא את תחושת התסכול אז באומרו: המדינה קמה בשביל עם אחד, ובא להתיישב בה עם אחר.

עד היום, יותר משישים שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, קרע זה לא התאחה. מנטאלית הוא לובש צורה של גזענות, וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. כמה מוזר, שני זרמים, השונים זה מזה עד לזרא באוריינטציה שלהם, כה שקדו בטיפוח השסע הזה. השמאל הסאלוני – ובישראל, ראוי לציין, שהשמאל מעולם לא יצא מן הסאלון – התנער מיהדות המזרח בתור "חומר גלם" נפסד או בז'רגון הקומוניסטי של אז: 'לומפיין פרולטריון'. זאת למרות שבני ההגירה ממצרים, לבנון ובולגריה, ובעיקר מעיראק, נשאו עימם רקורד קומוניסטי מרשים מארצות המוצא שלהם. הממסד הקומוניסטי בישראל התייחס לכל בני הגירה אלה בהתנשאות מופגנת. בראשית שנות החמישים היו מעברות אשר כ-20 אחוזים מתושביהן הצביעו למפלגה הקומוניסטית לכנסת. איש מתוכם לא קודם למעמד ראוי לשמו בתוך המפלגה. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה ונשאר עד היום "טהור" ממזרחים יותר מכל ממסד אחר במדינה. החשדנות וההתנשאות כלפי עדות המזרח היוו מחסום מוצק ובלתי חדיר בשורות המפלגה הקומוניסטית.

הגזענות חלחלה לתחומים רבים ובתוך כך הגדילה עד חרפה את הפערים החברתיים. עד היום, ברוב רובם של מוסדות המדינה החשובים ובמיוחד מוסדות אקדמיה ומוסדות תרבות אנו עדים לתת-ייצוג של יוצאי ארצות-ערב. השמאל בישראל אימץ גישה זאת והמשיך במדיניותו הגזענית עד התאבדותו והפיכתו לכת אליטיסטית זניחה בחברה הישראלית.

המעוז האחר של הגזענות שכן במגזר מפתיע באוכלוסייה היהודית בישראל. אם השמאל ניהל את מדיניותו בצנעה ונקט תכסיסי הכחשה, הרי שהגוש החרדי האשכנזי היה קולני ובוטה בגזענותו. בעיני החרדים, יהדות המזרח היוותה סכנה קיומית. באמונתה, היהדות המזרחית לא נשאה אופי קיצוני. היא התפתחה בחיק האיסלאם הערבי כדת פרגמאטית. היא פיתחה רשת מסועפת של קשרי תרבות וכלכלה עם הממסד הפוליטי האיסלאמי. התחרות האכזרית בין האדמו"רים בעלי השליטה לבין כתות קיצוניות יריבות לא היתה קיימת במזרח כלל וכלל.

בעיראק, סוריה, לבנון ומצרים הממסד הדתי-היהודי התייחס בסלחנות לזרמים שהטיפו לשינויים ולקדמה בקרב הקהילה היהודית. יתרה מזאת, ממסד זה לא קפא על השמרים ואף בעצמו פסק פסקי הלכה שהלמו את הזמן, המקום והתנאים החדשים. החרדים האשכנזים ראו בגישה זו כסכנה קיומית ועל כן התייחסו ליהדות המזרחית הפרגמאטית כפסולה וטמאה. הם אימצו במשך דורות את אמנות הלוחמה הכיתתית האלימה ומתוך מבצרי ההתבודדות שלהם הפנו בישראל את חיצי הגזענות כלפי עדות המזרח, ללא מעצור ובושה. אפילו יהודים מזרחים שוויתרו על המסורת הפרגמאטית, והצטרפו אליהם ואימצו את הקודים הנוקשים שלהם, הוקפו על-ידי החרדים האשכנזים בבידוד גזעני בתוך הריכוזים שלהם בישראל.

אני אישית נאלצתי לערוך לפני שנתיים הפגנת יחיד בתל-אביב נגד גילויי הגזענות המחרידים בבית-ספר בעמנואל. שם נמתחה גדר-הפרדה בחצר כדי למנוע קשר כלשהו בין תלמידות אשכנזיות 'טהורות' לבין תלמידות מזרחיות 'טמאות'. אותו בית-ספר כפה גם תלבושת אחידה, אלא שהצבע שנבחר לתלמידות האשכנזיות שונה מזה של התלמידות המזרחיות.

בימי העוצמה של גרמניה הנאצית, נתקלתי בדרכי לבית-הספר בבגדאד בגרפיטי על הקירות: 'היהודי הוא גזע נחות' ו'היטלר משמיד את החיידקים'. סיסמאות אלו הגיעו לעיראק הישר מברלין. בחלוף כשבעים שנה עדיין המילים הללו צורבות בנפשי. לפי תורת הגזע החרדית כאן בישראל, גם ילדיי ונכדיי המעורבים עם דם עיראקי-רוסי-צרפתי-פולני-הולנדי אנוסים להסתופף מעבר לגדר, יחד עם מאות אלפי צאצאים אחרים. לא אכחיש כי הגדר המוזרה הזאת פלשה לסיוטי הלילה שלי. הקדשתי את נעוריי למלחמה נגד השפעות הגזענות האירופית ובפרט נגד גזענות על רקע דת, צבע ומוצא. שליש עמי נספה בשל כך. בבגדאד הרחוקה ידידיי – יהודים ולא יהודים – ובהם ידידי נפש שילמו בחייהם במאבק נגד הגזענות הארורה הזאת.

איך גררנו את שרץ הגזענות אל בתינו כאן? כמה מזעזע להיווכח כי עם ששילם מחיר דמים איום במאה הקודמת בשל מתיחת גדרות גזעניות סביבו, מרשה להקים בתוך מולדתו גדר מתועבת שכזאת. היטב אנחנו יודעם מתי התרחשה תועבה כזו והיכן. היטב אנו זוכרים איזה מחיר שילם עמנו על גדרות ועל הפרדה על-פי צבע. בעיני, זהו חילול קודש המתרחש בבית-ספר יהודי שטוען שהוא מרביץ תורת קודש. אילו מישהו בארץ אחרת היה מותח גדר מקוממת שכזאת היינו, אנו היהודים, מרעישים עולמות. וכאן, בישראל, השמאל ברובו מילא את פיו מים. הממסד השליט לא נקף אצבע. בג"ץ פסק לעקור את הגדר, אך מקימי הגדר הודיעו בפה מלא כי ימשיכו בדרכם, גם אם יעלה להם הדבר במחיר של ישיבה בכלא.

עתה, עם קריסת השמאל המזויף בישראל ועליית כוחו של הימין בכלל ושל הימין החרדי בפרט, השסע הגזעני הפך לעובדה כמעט מקובלת. הגזענות הולכת ומתאזרחת בחברה הישראלית עם התעצמות כוחו הפוליטי של הימין הדתי. לגזענות כמה מושאים, ובהם: יהודים מארצות ערב והאיסלאם, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, אזרחי ישראל הערבים, פלסטינים בשטחים, פליטים ומהגרי עבודה, הומוסקסואלים והרשימה עוד ארוכה. מפלס הגזענות מוסיף לעלות כאשר גורמים בכנסת ובממשלה מעודדים את גילוייה, הן על-ידי התבטאויות פסולות בציבור והן על-ידי חקיקת חוקים דרקונים נגד הדמוקרטיה, נגד השונה והזר ונגד ארגוני זכויות אדם. מכל מקום, ישראל יכולה להתהדר בתואר המפוקפק – המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח.

דת ומדינה

פרט או מדינה המאמצים טקסט דתי כמורה דרך רוחני וכמסמך המעניק זכות קניין אינם יכולים להיות חילונים לאורך ימים. עם התעצמות כוחה האלקטוראלי של היהדות החרדית, אשכנזית ומזרחית, הסתבך המבנה הסוציו-פוליטי עד מאוד. העוצמה החרדית, בדומה לעוצמה של המתנחלים, ראשיתה בחממה של הציונות החילונית. בן-גוריון הכשיר את המפלגות הדתיות, כאשר הטיף באובססיביות לתודעה יהודית. התנ"ך הפך למסלול הכשרה גם למורים לספרות. במרוצת השנים, מבחירות לבחירות, הגדיל הליכוד את תנופת ההתחרדות, שכן היה מוכן לשלם יותר ויותר כדי לכבוש את השלטון. החרדים לא עמדו בפיתוי הגדול והושיטו את ידם ליטול את חלקם בעוגת השלטון מבלי לכבד את מוסדותיה החילוניים של המדינה, כמו בתי-המשפט, צבא ובכלל ערכים דמוקרטיים. ישראל היתה אפוא חלוצה בקנה מידה בינלאומי בעידוד זרמים דתיים לפעול במסגרות מפלגתיות פוליטיות. בכך הביאה חורבן הן על הדת והן על החיים הפוליטיים הדמוקרטיים התקינים.

הגוש הדתי צובר כוח והשפעה – לא בזכות חיוניות ומקוריות רעיונית, אלא דווקא הודות לשוחד הפוליטי המשחית שמוענק לו כדי שיהיה חלק בקואליציות מפוקפקות.  להתנכרות השמאל לשדרות העם יחד עם התנשאותו, משקל לא מבוטל בהידרדרות זו. גם ההתערערות של מצב הביטחון והתנפצות החלום הבלתי אפשרי להשיג שלום בו זמנית עם כיבוש, מביא יותר ויותר אנשים להאמין כי רק נס או חסדי שמים עשויים להצילנו מקטסטרופה. יש לזכור כי למרות עוצמתה, ב-45 השנים האחרונות ישראל לא זכתה בשום הכרעה צבאית ברורה בשדה הקרב, אפילו לא נגד מליציות פשוטות. אחרי כל עימות הוקמו ועדות חקירה לבדוק היכן נכשלנו. כאשר הטנק והמטוס אינם מספקים מענה, או אז משגשגת הנטייה המשיחית.

יתר על כן, העימות הלאומני בין ישראל לבין העולם הערבי הפך בהדרגה לעימות דתי בין היהדות לבין האיסלאם. אנו חיים בעידן של ימי הזוהר של ההלכה היהודית, כמו גם של השריעה האיסלאמית. שנה אחר שנה מבצרי הדמוקרטיה והשלטון החילוני מתפוררים לנגד עינינו, תחת לחצה העקבי של הלאומנות הדתית. לפני שנים לא מועטות כתב סלמאן רושדי כי שתי מדינות תיאוקרטיות קיימות בעולם והן: איראן וישראל. בינתיים הרשימה מתארכת עקב 'האביב' הערבי המאכזב, שהיה תקוותם של צעירים חילוניים וטפח על פניהם. בספרו 'פסוקי השטן' כותב רושדי: "משהו לא בסדר בחיים הרוחניים של הכוכב הזה… יותר מדי שדים בתוך בני אדם טוענים שהם מאמינים באלוהים."

ידידי א.ב. יהושע טוען כי יהודי יכול להיות נורמאלי רק בישראל. ואני סבור כי חוזה המדינה החילוני מתהפך בקברו למראה המדינה המפקירה מרצון את גורלה לידי שדים אבנורמאלים. ביבי נתניהו נישא לכס השלטון על כנפי הסיסמה של החרדים: נתניהו טוב ליהודים, משמע לחרדים, כלומר להרס הדמוקרטיה החילונית ולכינונה של מדינת הלכה דורסנית. מצעד הניצחון של הלאומנות הדתית מרשים וגם מפחיד. אלפים בעלי השכלה גבוהה נמלטים מישראל מדי שנה ומעדיפים לנהל חיים אבנורמאלים, לפי מושגיו של א.ב. יהושע, בארצות רחוקות אבל נורמאליות יותר. אני מקנא בהם. אבל אני מבוגר מכדי להתנסות שוב בטראומה של מהגר, לכן אני מעדיף להישאר כמהגר בתוך ארצי.

הכיבוש

הכיבוש הוא אסון בהתגלמותו בעבור ישראל. ארץ-ישראל השלמה, ההתלהבות לכבוש, להשתלט ולהתנחל בלב לבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, נחשול סוחף זה טופח דווקא בחיק הציונות הרואה עצמה נאורה, חילונית וסוציאליסטית. המונח 'ארץ ישראל השלמה' צמח לא בליכוד ולא בישיבות של היהדות הדתית הלאומית, כי אם הוטבע בקיבוץ עין-חרוד על-ידי משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט על טהרת הזרם החילוני המתון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגורם העיקרי בעיצוב דמותה של ישראל מבחינות שונות: פוליטית, תרבותית וכלכלית. במרוצת השנים השמאל והימין הקצינו את עמדותיהם עד אשר יצרו, אלה וגם אלה, שתי אשליות מנוגדות שמגען עם המציאות רופף למדי. השמאל צייר את הערבים כמלאכים תמימים, שהם קורבן לתוקפן הישראלי הברוטאלי. הימין טיפח שנאה לוהטת כלפי הערבים, כמו היו מפלצות חסרות מעצורים.  מן הידועות היא שבכל סכסוך מתמשך, שני הצדדים נעשים ברוטאליים.

משורר מהשורה הראשונה הפטיר: אהוד ברק הוא סמרטוט. הוא צריך לשלוח אליהם טנקים ולקצור בהם במקלעים. משורר זה נמנה עם המחנה השפוי שכביכול חיפש פתרון של שלום. הוא יודע, מן הסתם, שהמקלעים שלנו כבר ירו מיליארדי כדורים מכל הסוגים בעשרות השנים האחרונות ללא הועיל. הפכנו שלוש פעמים את סיני לבית-קברות של חיילים מצרים. החרבנו את ביירות עד היסוד וכבשנו אותה. ריסקנו את הצבא הירדני. השלכנו כמעט את כל האינטליגנציה הפלסטינית הלוחמת לבתי-כלא ישראלים בארבעים וחמש השנים האחרונות. על כל יהודי שנהרג בשלושת הדורות שחלפו, לפחות עשרה פלסטינים מסרו את נפשם. התחמושת שלנו כמעט אזלה ב-1973 מרוב ההרג שערכנו בצבא המצרי, וללא רכבת אווירית אמריקאית היינו נשארים עם קנים ריקים. נער במחנה פליטים החי בעוני מרוד מוכן למות מות גיבורים. אין לו מה להפסיד. כמה בנים אנחנו יכולים להציב שיהיו מוכנים להתאבד ולזכות במות גיבורים?

לא מעט מגנים את הצהרותיו המזעזעות של שר החוץ אביגדור ליברמן, בישראל ומחוצה לה. אבל צודק ליברמן בטענתו כי הוא מבטא בקול רם את שהאחרים חושבים. בל נשלה את עצמנו, התרבות בישראל מורעלת זה כבר לא פחות מן הזרמים הקיצוניים באיסלאם. מגן הילדים ועד זקנה אנו מזינים את נשמתם של בנינו במטען של שנאה, חשדנות ותיעוב כלפי הזר והשונה, ובפרט כלפי הערבים. קולה של התרבות השפויה הולך ונמוג. מחברי הספר הפאשיסטי המטיף לרצח ערבים "תורת המלך" נחלצו מהעמדה לדין פלילי בעוון הסתה לגזענות ולאלימות. וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, סגר את התיק נגדם ובכך גם התיר את מכירתו של הספר המשוקץ הזה. בישראל של ימינו הולכים ומתפתחים ניצני פאשיזם רוחני ותרבותי. סופר קולני שמגויס לממסד תובע שללימודי ספרות ייבחרו ספרים המשרתים את האתוס הציוני בלבד. צחוק הגורל: יש תופעות משעשעות אפילו בצניחה אל התהום. ברכסים, יישוב הסמוך לחיפה, ראש המועצה הדתי הורה לספרייה הציבורית לנעול את כל היצירות החילוניות בחדר סגור, שאינו בר-גישה לקורא הסקרן, אלא בתיאום מראש ולזמן מוגבל. בבית-הכלא הרוחני הזה נסתמו פיותיהם של המשורר אשר ביקש להשתמש במקלע לרצח ערבים, מעלים אבק שם גם ספריו של סופר הממסד. גם ספריי.

עדיין אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, אך ישראל ההולכת ומתדרדרת, המפנה עורף לערכי הומניזם וזכויות אדם אינה יכולה להיות לי מולדת רוחנית.

הנצח הוא אשליה

כמעט שני שלישים משטחה של ישראל הם מדבר שלא יצלח לחקלאות מסורתית. המדינה גם ענייה במשאבי טבע. אף-על-פי-כן היא אחת המדינות הבודדות, שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר זינקה למעמד של מדינה פורחת. הודות לחריצות תושביה ותושייתם התפתחו בה חקלאות מתוחכמת, טכנולוגיה גבוהה ורפואה לתפארת. בתחומים לא מעטים הצטרפה ישראל למדינות המובילות בעולם. לא בכדי זכתה בכמה פרסי נובל במקצועות שונים. למרות כל ההישגים הללו מצויים אנו בעידן קשה.  לאורך ההיסטוריה, לא תמיד אירועים דרמטיים, כמו תבוסה טוטאלית במלחמה או אסון טבע קולוסאלי גזרו כליה על תרבות זו או אחרת. גורמים בנאליים הביאו לגסיסתן ולמותן של ישויות ענקיות כמו יוון העתיקה, התרבות המצרית הקדומה, האימפריה הרומית, האימפריה העותמאנית, שלטון הלבנים בדרום-אפריקה וההתיישבות הצרפתית באלג'יר. רק חסרי-מעוף ודלי מחשבה מעמיקה מנופפים במילים גבוהות כמו נצח, עדי-עד ודורי דורות.

אני סבור כי גם הדת היהודית שרויה במשבר רעיוני ורוחני עמוק עקב התנפצות כל האידיאולוגיות. מבחינה רוחנית הידרדרה הדת בישראל לשפל של בתי-קברות, עבודת אלילים וקיצוניות אפלה. דומה כי ההנהגה הדתית נסוגה כמה מאות שנים אחורה אל עולם של אמונות תפלות ובורות משוועת. הדת אשר השכילה לזרום עם החיים המתפתחים בזכות דמויות מזהירות כמו הרמב"ם, משוועת עתה למנהיגות שתערוך רפורמה יסודית. אותו משבר פוקד גם את המנהיגות המדינית. גמדים אופורטוניסטים צפים מעלה והלב כואב לראות איך העם השלים וגם מוחל למנהיגות מושחתת וכזבנית שחוסמת את דרכם של מנהיגים נאורים בשיעור קומתם של אבא אבן ומשה שרת.

לישראל אורבת סכנה קיומית חריפה, אם המנהיגות הקיימת לא תשכיל להבין שישראל שוכנת לא בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר. אין לנו מקום במזרח-התיכון לאורך ימים לאחר שהמאסנו את עצמנו עליו, לאחר שיום ולילה הדגשנו שהוא מאוס עלינו. כה מאוס. אם לא נמצא פתרון מלבד המקלע והטנק אשר כבר ראינו כמה חסרי ישע הם מול ילד יחף הנושא אבן ביד, אנו עלולים לאבד הכול. מדינת ישראל עלולה להיות תופעה חולפת בדומה לבית הראשון ולבית השני.

האסון הנורא הוא ששכנינו שרויים באותו מצב ביש, להם אין גנדי ולנו אין בנמצא אפילו מיני-רוזוולט.

המאמר התפרסם באתר העוקץ