השרות הצבאי של אבירי הימין

מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

אגב, כמה מאבירי הימין לא ממש עשו שירות צבאי משמעותי, אם בכלל.

ציפי חוטובלי: לא רק שהשתמטה, אלא גם את ה"שירות הלאומי" שלה בילתה בחו"ל באיזו קהילה יהודית שמימנה לה חיי תפנוקים.

זאב אלקין: עלה בגיל 20, ונמלט ישר לישיבת הסדר. השתחרר כטוראי, לא ברור מה עשה בצבא בכלל.

אופיר אקוניס: שירת בתפקיד שמזוהה בדרך כלל עם שמאלנים בעלי תסרוקות מזעזעות אף יותר משלו – ככתב צבאי במפקדת קצין החינוך הראשי.

דני דנון: אמנם הוא משחק אותה ג'יימס בונד בנסיעה לדרום סודן, אבל בצבא הוא בסה"כ שירת במשהו מעפן של חיל החינוך שנקרא "קורס מרווה" שהוא סוג של קמפינג גדנ"ע לילדים אמריקאים עשירים.

אביגדור ליברמן: למרות שעלה בגיל שבו עולים רבים מתגייסים לשירות מלא, רב"ט ליברמן העדיף שירות מקוצר.

סטס מיסז'ניקוב: הבליין שסידר ג'ובים למאהבת שלו, גם התקמבן איכשהו בצבא בשירות מקוצר והשתחרר כטוראי, אם לא שוחרר בנסיבות חשודות כלשהן. בניגוד לאדונו ליברמן גם הקטע של הגיל הוא לא משהו שהוא יכול לנסות לשחק עליו, כי הוא עלה לארץ בגיל 13.

 

מיכאל בן ארי: כמקובל במגזר הלאומני-דתי טרח להשתמט משירות מלא במסגרת מסלול הסדר. טוען כי הפסיק לעשות מילואים ב2002 בעקבות פציעה, שזה בטח משהו הרבה פחות ערמומי מהאפילפסיה של ליף. מה, לא?

אורי אורבך: עוד חמקן-שירות-מלא בחסות ההסדר. כשהחברים שלו מהמחזור עשו שמירות, הוא כבר לא היה שם.

ואגב – מישהו מוכן לאשר את הטוקבקים לפיהם "הקפיטליסט היומי" רותם סלע התחמק משירות צבאי בגלל רגישות לשמש?

עין הוד תחילה /שימור מאתר רדום

עין-הוד תחילה

מאת: אמנון רז-קרקוצקין, 20.09.2005

א. חורבן בתי-הכנסת

הפארסה העלובה של בתי-הכנסת של "גוש קטיף" היא שילוב של צביעות וטירוף שמשקפים לא רק את הרבנים, אלא גם את ממשלת ישראל, שקיבלה את עמדתם. איך שלא מסתכלים על המעשה, הרי מבחינה דתית הוא בוודאי בגדר של חילול השם שבוצע על-ידי הרבנים. מי שהורה להשאיר בניינים של בתי-כנסת כזכר להתנחלויות ידע שהם ייהרסו, ציפה לראות את ההמון הצוהל שובר את מה שהפך כך לסמל הכיבוש. לרבנים היה אינטרס להפגין את כוחם נוכח המפלה והערעור על מעמדם על רקע ביצוע ההתנתקות, והם הצליחו: ממשלת ישראל הסכימה לכך, וגם לא היססה לנצל את הרס בתי-הכנסת לשם דמוניזציה של הפלסטינים. הרי אף אחד לא חשב שהרשות תתמקד עכשיו בהקמת אנדרטאות למורשת ההתנחלויות. מה שעמד מאחורי המהלך הזה היא התאווה לראות את החילול, לשנוא ואחר-כך לקרוא לנקמה.

הרבנים כמובן ידעו שמבחינה הלכתית מותר, ובנסיבות הללו גם ראוי, להרוס את בתי-הכנסת. כך הם היו מחליטים פה אחד אם שיקולים טהורים של חילול השם היו מנחים אותם. אבל מה שהם רצו זה את "חילול הקודש", תשוקה חולנית לראות את הפלסטינים הורסים את בתי-הכנסת, מה שהיה צפוי וגם מובן לחלוטין. הם נעזרו לשם כך בפוליטיקאים צמאי פריימריז ובעיתונאים דביקים מלאי שמאלץ לאומני. עוד לפני הנסיגה כבר הכינו את התיאורים של ה"מראות הקשים", שכמובן מזכירים את ליל הבדולח. איך לא. אכן, מפגן מרהיב ופרברטי של חילול השם וחילול השואה. הנה נמצאה ההצדקה להמשך הדיכוי וההתנחלות.

חילול הקודש הכרוך במעשה אינו מסתכם רק בכך שהותירו את בתי-הכנסת בציפייה שייהרסו על-ידי הפלסטינים. חילול הקודש מתבטא בכך שמשמעותה של החלטת הממשלה היתה להפוך את בתי-הכנסת לסמל של הכיבוש. אין אפשרות לפרש זאת אחרת: זיהוי מלא של בית-כנסת עם שליטה קולוניאלית, כיבוש ודיכוי. שלטון שבמשך 38 שנה לא בנה אפילו כיתה אחת, לא הותיר מרפאה אחת, רק הרס והרס – משאיר במתנה בניינים ששימשו פעם בתי-כנסת ותובע בתמימות שישמרו עליהם כאנדרטאות לזכרו. בעשותם כך, משתתפים הרבנים והצבועים שמצטרפים אליהם בביזוי הגדול של הדת היהודית, מציגים אותה כדת של כיבוש, גזל וגזענות. הם היו יכולים להשאיר מבנים אחרים: למשל עמדות של הצבא או מגדלי שמירה. אז היו חגיגות הפלסטינים שלמות יותר, מקבלות משמעות של חירות. היו יכולות לשמש בעתיד אפילו בסיס לחג משותף של שחרור. אבל ביום שיגלו הישראלים גישה כזו, נוכל להגיד שאנחנו במציאות אחרת.

בתי-כנסת בוזו, אם כן, אבל לא בידי הפלסטינים, אלא בידי אלה שתבעו את השארתם. במקום לנסות להפריד את בתי-הכנסת מכל מה שאומר הכיבוש, הפכו אותם לסמלים של הכיבוש. הרב הראשי מצגר איננו מתבייש לפנות לאפיפיור (חבר ההיטלריוגנד בנעוריו) ולקבוע שכך התחיל הדבר בגרמניה – ואיש איננו מתייחס להכחשת השואה הזו. למעט אריה דרעי, שתמך (בקול מגומגם אמנם) בהריסת בתי-הכנסת מסיבות אלה ממש, אף לא רב חשוב אחד יצא נגד המעשה הזה, ואפילו אישים דתיים הידועים במתינותם הצטרפו לתביעה להשאיר את בתי-הכנסת כסמל לכיבוש.

אבל גם מצד החילונים, אלה שבתי-כנסת בכלל לא מעניינים אותם, לא נשמע שום קול משמעותי נגד התועבה הזו. המשותף לשתי הקבוצות, לכתומים ולכחולים, הוא בכך שמה שקורה בעזה לא ממש מעניין אותם. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לדברים מרכזיים שהתרחשו בעזה והוצגו על-ידי התקשורת הישראלית: הצעירים שהלכו להתרחץ בים שהיה סגור בפניהם, אלה ש"בזזו", כלומר חיפשו גרוטאות שמהן אולי יוכלו להרוויח כמה פרוטות, הפגישות של בני המשפחות משני צדי הפילדלפי. שמחות קטנות בתוך מציאות עגומה, אבל שמחות שאפילו הן נמנעו במשך שנים, תמונות שאין ברורות מהן גם כדי להראות את מהותו של הכיבוש, גם את מוגבלותה של השמחה. צריך עזות מצח בדרגה גבוהה כדי להתייחס אל חיפוש אחר פסולת בניין כ"ביזה". אבל איש לא מחה.

בינתיים, השמחה שפרצה בקרב כמה מתושבי עזה תתברר מהר מאוד כאשליה. זהו קרנבל שיימשך ימים, ואין בו כדי לטשטש את מהותו של ההסדר: את העובדה שהשליטה בעזה נותרה בידי ישראל, את העובדה שפינוי ההתנחלויות הוא לכל היותר הטבה זמנית בתנאי הכלא. את העובדה שהאנדרטאות האמיתיות של הכיבוש אינן חורבות גוש קטיף, אלא חורבות אלפי הבתים הפלסטינים שנהרסו ברצועה. אין שום דבר שמח בהריסת בתי-כנסת, אבל אי-אפשר שלא להצטרף לשמחה הקטנה נוכח פירוק ההתנחלויות. נותר רק עצב על כך שבתי-תפילה הפכו לסמל הכיבוש.

ב. עין הוד

פרשת בתי-הכנסת ברצועת עזה העלתה לדיון גם את המסגדים בתוך מדינת ישראל. מרון בנבנשתי ומרון רפפורט הזכירו לקוראי "הארץ" את חילול המסגדים המתמשך בישראל, כאשר חלקם הפכו לבתי-כנסת (מעולם לא שמענו את רבני יש"ע או יצהר או כל מישהו אחר מוחה נגד זה) או לפאבים של אנשי השמאל, עין-הוד למשל, או קיסריה. הרבה שוחרי שלום, מצביעי "שמאל" (שזה כולל בישראל את מרץ וגם את שינוי), יושבים במסגד של עין-חוד, או בזה של קיסריה, שהפכו למזללות שבהם אוכלים חזיר ושותים אלכוהול.

בכלל, כשחושבים על ההתנתקות, אי-אפשר שלא לחשוב על הכפר עין-חוד, שהפך לכפר האמנים עין-הוד, כפר ששומר על אופיו ה"אותנטי", וגם כמובן על עין-חוד החדשה, הכפר הבלתי מוכר שהקימו כמה מהפליטים של עין-הוד. לאחרונה שוב הוכרז אמנם הכפר עין-חוד ככפר מוכר, אבל שנים יחלפו עד שלהכרה זו יהיו השלכות כלשהן, אם בכלל. שהרי זה טבעם של שרים ממפלגת העבודה: הם רצים להכריז הכרזות באותה הצורה שבה הם רצים לירות על אזרחים. בינתיים אנשי עין-חוד נותרים בלתי מוכרים, לא רחוק מכפר האמנים האותנטי שהוקם בבתיהם.

כי ברגע שהוכח שאפשר לפנות יהודים, באמת צריך לשאול למה להתמקד רק בשטחים, ולא לחשוב גם על הקו הירוק? מה רע למשל בפינוי עין-הוד והעברתה לבעליה, תושבי עין-חוד? כאן לא צריך להרוס, ההפך, ראוי להשאיר, כי השיפוצים יכולים להיחשב דמי שימוש נאים ברכוש במשך השנים. ואפשר אולי לשקם גם את המסגד ולהחזירו לתכליתו.

גם שם כמובן נוכל לשמוע, וביתר בירור, על הכאב של אנשים שבנו חיים שלמים, וגידלו ילדים ונכדים, וטיפחו את המקום, בדיוק כמו המתנחלים. אבל בעצם למה לא? האין זה צעד אמיתי של צדק? צעד שגם יראה שכל רובדי החברה הישראלית משתתפים בצדק? אין כמו עין-הוד לסמל של אי-צדק משווע ושל צביעות. למה לא לחשוב על פינוי היהודים מעין-הוד? למה לקבל את זה כמובן מאליו שכך זה יהיה? למה דווקא מאלי-סיני צריך לפנות ולא מכאן? כפי שמצהיר השמאל שוב ושוב – הרי "הוכח שאפשרי לפנות יהודים", וזה לבטח כולל את עין-הוד.

מעניין יהיה לראות איזו התנגדות תקום אם פתאום יקבלו תושבי עין-הוד מכתבים שבהם יתבקשו לעזוב תוך חמישה חודשים את בתיהם, וגם יובטחו להם קרווילות ליד עתלית הסמוכה. מעניין איך יוצגו המפגינים באותו זמן.

אבל האמת היא שלא מוכרחים לפנות את עין-הוד. את המסגד – בוודאי, וראוי להיאבק על כך מיד. אבל לא בהכרח את כל היתר. אפשר להגיע להסדר שבו כולם יגורו בעין-הוד, שרק כמה מהיהודים יעזבו, ושלאלה שייאלצו לעזוב את בתיהם יובטח בית באזור של עין-הוד עצמה. יכול להיות שהכפר עין-הוד יהיה אפילו יותר אותנטי אם יגורו בו גם ערבים. פשוט יגורו יחד יהודים וערבים על בסיס של שוויון. מובן שאין שום הצדקה לכך שהבתים לא יוחזרו לבעליהם, אבל בוודאי ניתן יהיה להגיע להסדר. כך תשמש אולי עין-הוד דגם לאפשרות אחרת של מחשבה בכלל. כך יהיה הצעד של ביטול ההתנחלות בעין-הוד בסיס לעמדה שונה לחלוטין – עמדה שיוצאת נגד ההפרדה שמאפיינת את המדיניות הנוכחית.

מיד יקומו אלה שיגידו שמי שמדבר על עין-הוד מונע את פינוי עפרה. לא כך הוא. מי שמעמיד את עין-הוד תחילה מעמיד בסיס אחר למכלול היחסים בין יהודים ובין ערבים, והופך את עקרון הדו-קיום השוויוני והצודק לבסיס הדיון. התרגלנו לחשוב במונחים שמשתיקים כל דבר הקשור ל-48', אבל בעקבות פינוי הרצועה, עין-הוד מסמלת את התנאי לכיוון מחשבה אחר ונכון יותר, מחשבה של צדק ושל שיתוף פעולה. ממילא אולי עוד כמה התנחלויות יפונו באופן שבו פונתה הרצועה, אבל לא כך יסתיים מפעל ההתנחלות. הוא יסתיים באותו רגע שבו יבוטלו זכויות היתר של המתנחלים, ואי-אפשר להעניק למתנחלים בצד אחד של הקו הירוק הדמיוני זכויות ששוללים בצד השני.

עין-חוד הישנה היא אחד הכפרים היחידים שלא נהרסו על-ידי ישראל. הוחלט להפוך אותו לכפר אותנטי – האידיאל הציוני בהתגשמותו – כפר ערבי ללא ערבים. דווקא לאור ההכרה של שר הפנים בכפר עין-חוד יש לשאול למה פליטים צריכים להיות מאושרים כאשר נותנים להם את הזכות להפוך את פליטותם לקבע. יש כמובן לברך על ההחלטה ולקוות שהיא תחול על כל הכפרים הבלתי מוכרים, אבל במקרה הזה לא צריך להסתפק בכך.

ובשלב הראשון, והפשוט, אפשר לתבוע את הסרת החרפה של בתי האלכוהול והחזיר מהמקומות הקדושים.

גירוש והעמקה – פורסם בהארץ

גירוש והעמקה

אריה דיין

ב-1950 סולקו מהמושב עמקה בגליל המערבי 20 משפחות של עולים מתימן, שסירבו לשלוח את ילדיהן לבית ספר של זרם העובדים והתעקשו להעניק להם חינוך חרדי. עוד לפני כן שלל נציג מפא"י ביישוב מהמשפחות את הזכות לעבודה, לטיפול רפואי ולרכישת מזון בצרכנייה ואנשיו גררו את המורים החרדים מבית המדרש. "הארץ" משחזר לראשונה את הסכסוך שהותיר צלקות עמוקות אצל כל המעורבים יותר מחצי מאה אחרי האירועים במושב עמקה, שבמרכזם עמדו העולים התימנים, עדיין מתגוררים במקום אנשים היכולים לקבוע בוודאות מי משכניהם השתייך אז למחנה הטובים – כלומר לאלה שמרדו במפא"י – ומי היה בין אלה שדווקא הצטרפו למפא"י. ותיקי המושב זוכרים היטב מי נמנה עם הקבוצה שהיתה מוכנה להקריב הכל כדי להגן על אורח החיים התימני המסורתי ומי הצטרף אל המפא"יניקים, שביקשו להעביר אותם על אמונתם.

זכריה יהודה ויוסף דוד, למשל,טוענים שיוסף סעיד, שכנם,השתייך לבוגדים. סעיד מבטל את ההאשמה בתנועת יד מזלזלת וקובע שגם הם, יהודה ודוד, לא ממש היו חלק מהמורדים. סעיד אומר שיהודה, שב-1950 היה בן 18 וחופשי ממחויבות משפחתית, הצטרף למורדים רק לקראת סוף האירועים ושטעמיו "לא היו לגמרי עקרוניים". דוד, ממשיך וטוען סעיד, היה אז בן 17 וגר עם הוריו, "שדווקא תמכו במפא"י".

"להם קל לדבר", אומר סעיד, בן 74, על שכניו. דוד בן 69, יהודה בן 70. "הם היו צעירים ורווקים, ולא היו חייבים לדאוג לאף אחד. אני כבר הייתי בן 22, נשוי ואב לילד. הייתי חייב לדאוג לפרנסת המשפחה. אז נכון שלא הלכתי עם אגודת ישראל, אבל גם לא תמכתי במפא"יניקים וודאי שלא הפסקתי להיות יהודי".

גם שיחה קצרה עם ותיקי התימנים בעמקה מספיקה כדי להבין שהאירועים הטראומטיים שהתרחשו שם במחצית הראשונה של 1950 נחרטו לנצח בתודעתם של מי שחוו אותם על בשרם. יוסף סעיד, זכריה יהודה ויוסף דוד הם שלושה מבין עשרות עולים מתימן שהובאו לארץ ב-1949. הם שוכנו במחנות עולים וכעבור כמה חודשים הועברו אל חורבות עמקה, כפר פלשתיני ששכן מצפון לכפר יסיף, כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לנהריה, וננטש בקרבות 1948. הממשלה והסוכנות היהודית, שחילקו את האדמות שננטשו בין תנועות ההתיישבות, קבעו שקרקעות עמקה ובתיו יינתנו לתנועת המושבים, המסונפת למפא"י. קרקעות אחרות ניתנו, על פי מפתח מפלגתי, לתנועות הקיבוציות של מפא"י ושל מפ"ם ולתנועות המושבים של הפועל המזרחי ושל אגודת ישראל.

גם העולים החדשים חולקו, פחות או יותר, באותה שיטה. למרות כל המחלוקות ההיסטוריות המפרידות ביניהם, סעיד, יהודה ודוד תמימי דעים בעניין אחד: שלושתם אומרים שאיש לא שאל אותם או את הוריהם אם ברצונם להצטרף למושב של מפא"י החילונית, לכפר של הפועל המזרחי הציונית-הדתית או ליישוב של פועלי אגודת ישראל החרדית. הממסד הקולט, שהחליט שבישראל עליהם להיות חקלאים, הוא שקבע גם כי עליהם לעשות זאת דווקא במושב של מפא"י. כך מצאו את עצמם מובלים במשאיות לעמקה, בנובמבר 1949, בלי שמישהו אמר להם דבר.

 

נחשים בין האוהלים

"פרשת עמקה", אותם אירועים דרמטיים וטראומטיים שגם בני הדור השני והשלישי במושב יודעים לספר עליהם בפרטי פרטים, החלה חודש לאחר מכן. עשרות ממשפחות העולים ביקשו לחנך את ילדיהן בבית ספר של אגודת ישראל. בחודשים הבאים השתמשו נציגי מפא"י ותנועת המושבים בעמקה בכל האמצעים כדי להכריח את התימנים להוציא את ילדיהם מבית הספר החרדי. הפרשה הגיעה לסיומה במאי 1950, כש-20 מהמשפחות שסירבו להיכנע לדרישת המפלגה והתנועה המיישבת גורשו מהמקום.

ד"ר צבי צמרת, שמאמר פרי עטו על הפרשה התפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "אלפיים", סבור שגירוש התימנים מעמקה, שרק מעטים יודעים היום על התרחשותו, חשוב בהרבה מגירוש התימנים מכנרת. הגירוש מכנרת התרחש עשרים שנים קודם לכן ובעשור האחרון זכה לפרסום בלתי מבוטל.

לצמרת, מנהל יד בן-צבי בירושלים ומחנך ותיק שהתמחה בחקר תולדות החינוך ויחסי הדת והמדינה בשנותיה הראשונות של ישראל, שני נימוקים עיקריים לחשיבות שהוא מייחס לפרשת עמקה: היא התרחשה בתקופת העלייה ההמונית שאחרי הקמת המדינה ומלבד זאת "התנקזו בה כל האלמנטים שאיפיינו את המפגש הטראומטי בין העולים בני עדות המזרח לבין תנועת העבודה והממסד הקולט".

"מאז התוודעתי לפרטי הפרשה הזאת", התוודה צמרת, "אני מבין הרבה יותר טוב את ש"ס ואת הטענות והמצוקות של פעיליה ותומכיה. פרשת עמקה היא דוגמה מובהקת לדרך שבה נוצר הפצע שמלווה אותם עד היום".

התיישבות התימנים בעמקה החלה בנובמבר 1949. צמרת מצטט במאמרו דו"ח על מצב היישוב, שכתב כמה חודשים לאחר מכן יהודה ניני, אז עובד בתנועת המושבים בקרב העולים מתימן וכיום פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומחברו של ספר על גירוש התימנים מכנרת. "הכפר", כתב ניני לממונים עליו במאי 1950, "מונה כרגע 102 משפחות, מיוצאי המחוזות אחדוף וג'בלה. ברשותם כאלפיים דונם אדמה וכן מטעי זיתים רבים, טרקטור, מכונית משא, פרדות וחמורים. אנשי הכפר מועסקים בעיבוד אדמתם ומטעי הזיתים".

סעיד וחבריו זוכרים מציאות אחרת. "לא היה פה כלום", אומר סעיד. "הביאו אותנו לכפר נטוש, שאפילו מים לא היו בו. בהתחלה שתינו מים מהבארות שהשאירו הערבים. רק אחרי כמה חודשים קיבלנו טרקטור, שהיה מביא כל יום מכל מים מקיבוץ רגבה. היינו עומדים כל יום בתור, כדי לקבל קצת מים".

"בהתחלה גרנו באוהלים שביניהם הסתובבו נחשים", מוסיף הרב בנימין שפירא. גם הוא נולד בתימן וגם הוא הגיע לעמקה באותה תקופה. שמו בתימן היה בנימין מליחי, אבל מאז בואו לארץ הוא נושא את שם המשפחה שאביו החליט לאמץ באותם ימים. "את הבתים של הכפר הנטוש לא יכולנו בכלל לראות, מחמת הקוצים הגבוהים. עבודה לא היתה וגם כסף לא היה לנו. אוכל קיבלנו בצרכנייה, על פי הקצבה".

גובה ההקצבות, כמו כל דבר אחר בעמקה של אותם ימים, נקבע על ידי יוסף לוקוב, איש תנועת המושבים שתוארו הרשמי היה "המדריך הראשי" של עמקה. לוקוב נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-1922 ונמנה על מייסדי כפר ויתקין. לעמקה הוא הגיע כנציג תנועת המושבים, אבל תיפקד גם כנציג מפא"י וגם כנציגן של כל זרועות המדינה. "כל אשכנזי היה בשבילנו מנהל", נזכר יהודה בחיוך, "אבל לוקוב היה בשבילנו כמעט מלך".

"סיפורה של פרשת עמקה הוא סיפורו של לוקוב", אומר ד"ר צמרת. "לוקוב היה בן-גוריוניסט מובהק, שנענה בהתלהבות לקריאתו של דוד בן-גוריון לחברי המושבים הוותיקים להתגייס לעזרת קליטת העלייה במושבים החדשים. הוא היה חדור אמונה בתורת כור ההיתוך והאמין שהתפקיד שלו הוא להפוך את העולים התימנים לישראלים, כמובן על פי הדגם החלוצי שהיה מקובל עליו. מתוקף תפקידו כנציג תנועת העבודה במקום, לוקוב היה מוסמך להחליט על כל מה שנעשה בעמקה. הוא חלש על הצרכנייה של המשביר, על המרפאה של קופת חולים, על האשראי שבנק הפועלים נתן או לא נתן לעולים כדי שיקנו ציוד חקלאי, על שיווק התוצרת שלהם, על חלוקת הבתים בכפר. הוא שלט בכל, כולל כמובן החינוך. כמה מהתימנים אמרו לו שהם רוצים לתת לילדיהם חינוך דתי, אבל לוקוב קבע כי 'במושב שלנו' ילמדו רק 'בבתי ספר שלנו'".

"בראשית ינואר 1950", כתב צמרת במאמרו, "הובאה לעמקה ביוזמתו של לוקוב מורה מזרם העובדים, כדי שתלמד את בני המקום. המורה החילונית היתה אמורה להשתלט לבדה על חינוך עשרות הילדים התימנים. היא לא השביעה את רצון ההורים ולא ענתה על ציפיותיהם. יש להניח כי התימנים כעסו הן על העובדה שמדובר במורה שאינה שומרת מסורת והן על העובדה שמדובר באשה". צמרת למד על בואה של המורה הזאת מתוך מכתב ששניים מראשי העובד הדתי, תנועה שהיתה קשורה למפא"י ולהסתדרות, שלחו בפברואר 1950 אל שר החינוך והתרבות, זלמן שזר. בראש העובד הדתי עמד אז פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שרק כמה שנים מאוחר יותר נהפך למבקר חריף של מפא"י ושלטונה.

גם בהקשר הזה, ותיקי עמקה זוכרים דברים אחרים. "לא היתה פה שום מורה ולא היה פה שום בית ספר", קובע בנחרצות יוסף סעיד. "אחד מאתנו, שבתימן לימד בתלמוד תורה, ניסה ללמד כמה ילדים. זה כל מה שהיה, עד שהגיעו לפה אנשי אגודת ישראל". "רק אחרי שהגיעו המורים של אגודת ישראל, החליטו פתאום במפא"י לפתוח פה בית ספר של העובד הדתי", מוסיף שפירא. רק מעטים מבין תימני עמקה הסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, שהצטייר כבית ספר חילוני במסווה דתי. צמרת כותב שהם צדקו.

 

בית ספר חרדי

את פתיחת בית הספר החרדי יזם ארגון אחיעזר ("מוסד להקמת בתי ספר ושיעורים לחינוך תורה לילדי עולים"), שמרכזו היה בחיפה. 64 משפחות ביקשו לשלוח את ילדיהן לבית הספר הזה, שהיה קשור לאגודת ישראל. ראשי זרם החינוך החרדי קיבלו, על פי הנהלים, אישור לפתיחתו ממשרד החינוך. שלושה צעירים חרדים ("שלושתם אשכנזים", זוכר יוסף סעיד), נשלחו מחיפה כדי ללמדם. השיעורים, שהתקיימו בבית הכנסת של המושב, החלו בדצמבר 1949. "פרשת עמקה" פרצה כמה ימים לאחר מכן, כאשר דבר קיומו של בית הספר החרדי הגיע לאוזניו של לוקוב.

במכתבם לשזר פירטו ראשי אחיעזר כמה מהאמצעים שנקט לוקוב כדי להביא לסגירת בית הספר ולסילוק מוריו. הם כתבו כי לוקוב איים על המורים, הפחיד את התושבים ולא בחל גם באלימות ממש. "הגעתי לעמקה עם שלושת המורים", העיד הרב אברהם וינקלשטיין, מראשי אחיעזר. "למחרת לוקוב הודיע שלא ייתן ללמד. שאלתי מה פירוש הדבר, שהרי התקבל אישור מהממשלה והתימנים מבקשים זאת ומדוע הוא מפריע? ביקשתיו, התחננתי לפניו, ענה לי שאם לא אפסיק, סופי יהיה כסופו של דה-האן". ישראל דה-האן, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות העשרים, נרצח בירושלים על ידי אנשי ההגנה. "למחרת", המשיך וינקלשטיין, "כשהתימנים שלחו את ילדיהם לבית המדרש, חדרו המנהל יוסף לוקוב ופקיד צרכנייה ובכוח גירשו את הילדים החוצה".

"'הפעולה' המפוארת", כתבו אנשי אחיעזר לשר החינוך, "אורגנה בצורה צבאית מובהקת. כל קיבוצי הסביבה נצטוו לא לתת מעבר אל עמקה וממנה לכל מי שמראה פניו מעיד עליו שיהודי דתי הנהו". התנהגותו של לוקוב קוממה את הורי התלמידים והם החליטו לבוא בערב בעצמם לבית הכנסת ולהשתתף בשיעור תורה עם מורי האגודה. "בערב התחלנו ללמוד עם 30 תימנים ובשעה זו נשמעו בחוץ יריות", העיד וינקלשטיין. "אשכנזי מזוין התפרץ לבית המדרש וצעק שערבים השתלטו על המחנה, צווח להשתטח על הרצפה ולכבות את האורות… יצאתי החוצה ולתימהוני הרב ראיתי את כל בתי המחנה מוארים, ורק בית המדרש היה שרוי באפלה. השומרים והשוערים שהיו במקום הרגיעו אותנו כי הדבר בדוי מלב. התברר, כי רצו פשוט להפחידנו כדי להפסיק ללמוד תורה".

לוקוב גייס גם את חיילי צה"ל למלחמתו בחרדים. ביומון "הקול", קודמו של "המודיע" כביטאונה של אגודת ישראל, פורסם ב-17 במארס 1950 מכתב בחתימת סאלם דוד יחיא, חסן אברהם וסלאם חסן, מתושבי עמקה. "מביאים בזה תלונה נגד החייל שפירא זאב, שמציג עצמו כמפקד המקום, בגלל איומים שאיים על המורים של אגודת ישראל", כתבו השלושה. "ביום שני בבוקר, כ"ד אדר תש"י, אמר זאב שפירא לפנינו, שיוציא את המורים של אגודת ישראל בכוח מהכפר, ואם לא יישמעו לפקודתו, ייתן להם כדור מאקדח… האם זאת היא פעולה של חייל בצבא ההגנה לישראל?"

כשהתברר לו שפעילי אחיעזר והורי תלמידיהם אינם מוותרים, החליט לוקוב להפעיל את כל סמכויותיו. תחילה הוא הורה לצרכנייה להפסיק למכור לאלה מבין התושבים הממשיכים לשלוח את ילדיהם לבית הספר החרדי. אחר כך הפסיק לספק להם כלים לעבודתם חקלאית, שלל מהם את הזכות לצאת לעבודה מאורגנת מחוץ למושב ובסוף גם מנע מהם קבלת טיפול רפואי במרפאה של קופת חולים.

"בהתחלה לא הצלחנו להבין מה הבעיה", נזכר יוסף דוד. "היינו תמימים. אמרו לנו שבישראל כולם יהודים ולא הבנו למה מנהל הכפר מתנגד למורים דתיים. אני זוכר שפתאום ראינו את המנהל, ואת שאר המדריכים, מוציאים את המורים בכוח מבית המדרש וגוררים אותם על האדמה עד הצרכנייה, כמו שגוררים נבלה אחרי סוס. הזדעזענו".

"ראיתי את הדברים האלה", מוסיף זכריה יהודה, "ונזכרתי במה שאמרו לנו הערבים בתימן, לפני שעזבנו. 'כאשר תגיעו לפלשתין', היו אומרים לנו, 'הציונים ייקחו לכם את הנשים ויזרקו אתכם לים'".

לוקוב הודיע כי כל מי שיסרב לשלוח את ילדיו לבית הספר של זרם העובדים, לא יהיה רשאי לקבל שום שירותים מהנהלת המושב. כמה עשרות משפחות החליטו שלא לוותר. "המצב שלהם הלך ונעשה קשה מיום ליום", מספר סעיד. "היו נוסעים בבוקר לחפש עבודה בצפת או בטבריה. לפעמים היו מוצאים, לפעמים לא. היו חוזרים בערב, ולא היה להם מה לאכול. אנשים הגיעו ממש אל סף רעב".

בחודש מאי הצטמצם מספר המשפחות המורדות לפחות מ-20. בוקר אחד, לקראת סוף מאי, הגיעו לעמקה שלוש משאיות. מדריכי תנועת המושבים, מצוידים ברשימות שמיות, הורו למורדים לעלות על המשאיות ולהעמיס עליהן את מעט רכושם. המשאיות הסיעו את המורדים למעברת ראשון לציון ופרשת בית הספר החרדי בעמקה הגיעה לסיומה.

"היום קשה להבין את זה, אבל האנשים עלו אז למשאיות בלי להתנגד", מספר זכריה יהודה, שהחליט באותו יום להצטרף למגורשים אף שהיה רווק ולא היה קשור לבית הספר החרדי. "זאת היתה תקופה אחרת. היום אי אפשר לגרש אדם אחד בלי שיגיעו הרדיו והטלוויזיה. אז לא רק שלא היתה תקשורת, אפילו טלפון להזעיק עזרה לא היה. גם לא ידענו למי לפנות. הרי מפה עד נהריה לא היה כלום. הכל היה שומם. אז עלינו למשאיות ונסענו לראשון לציון". אחרי ששירת בצבא והתחתן, החליט לחזור לעמקה.

חוק לימוד חובה, שנחקק ב-1949, הכיר בקיומם של ארבעה זרמי חינוך (העובדים, הכללי, הדתי והחרדי) והקנה לכל הורה זכות לבחור את הזרם שבו יתחנכו ילדיו. היחידים שמהם נשללה הזכות הזאת היו העולים החדשים שעדיין התגוררו במחנות עולים. החוק קבע כי במחנות יונהג "חינוך אחיד". ב-1950 פרץ המשבר הקואליציוני הראשון בתולדות המדינה, שנסב סביב תכניו של החינוך האחיד. המפלגות הדתיות טענו כי בבתי הספר במחנות מופעלת כפייה אנטי דתית, בעיקר נגד עולים מתימן.

בעקבות המשבר הקואליציוני הוקמה ועדת חקירה בראשות השופט גד פרומקין, שהצדיקה חלק מטענות החוגים הדתיים אבל קבעה גם כי מערכת החינוך במחנות נוהלה על פי החוק. אבל עמקה לא היה מחנה עולים, ולכל היה ברור שמה שהתרחש בו היה מנוגד לחוק.

 

אפילו בן-גוריון הסתייג

לפי מחקרו של ד"ר צמרת, הפרת החוק הבוטה הזאת, שפרטיה פורסמו בעיתונות החרדית ואף הוזכרו פעמיים במליאת הכנסת, לא עוררה עניין של ממש במערכת הפוליטית, גם לא במפלגות הדתיות. חוסר העניין קשור להסכמה שבשתיקה, שהיתה משותפת לכל חלקי המערכת הפוליטית, בעניין חלוקת העולים בין תנועות ההתיישבות. כל המפלגות, גם הדתיות, קיבלו את העיקרון שלפיו כל אחת מתנועות ההתיישבות רשאית לקבוע את אופיה של מערכת החינוך ביישוביה. המפלגות הדתיות הסכימו כי במושבים של מפא"י יוקמו רק בתי ספר של זרם העובדים ותנועת העבודה הסכימה שבמושבים שהוקצו לתנועות ההתיישבות הדתיות יוקמו רק בתי ספר דתיים.

פתיחת בית ספר של אגודת ישראל בעמקה עמדה בניגוד להסכמה הזאת, אבל נבעה גם, ואולי בעיקר, משיקולים פוליטיים פנים דתיים. ארבע המפלגות הדתיות (המזרחי והפועל המזרחי, שעתידות היו להתמזג במפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) התמודדו ברשימה משותפת בבחירות לכנסת הראשונה, שהיו ב-1949. הרשימה של המפלגות הדתיות אף הצטרפה לקואליציה שהוקמה אחרי הבחירות. מנהיג אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, מונה לשר הסעד.

באגודת ישראל היה גם פלג רדיקלי, שהתנגד הן לחזית דתית משותפת עם הציונות הדתית והן להשתתפות אגודת ישראל בממשלת בן-גוריון. הפלג הזה, בראשות ח"כ משה לוונשטיין, פעל בהתמדה ובמרץ כדי לפגוע ביציבות הקואליציה וכדי לגרום להוצאת אגודת ישראל ממנה. לוונשטיין, מחותמי מגילת העצמאות, היה האיש שליווה מטעם אגודת ישראל את מאבק התימנים בעמקה. פחות משנה אחרי פרשת עמקה פרש לוונשטיין ממפלגתו ומהחיים הפוליטיים.

אנשי מפא"י בעמקה, מסכם ד"ר צמרת את הפרשה, נהגו בקשיחות כלפי תומכי אגודת ישראל. עם זאת, הם לא הונעו על ידי כוונות זדון. "בעמקה נעשו דברים איומים, שאפילו בן-גוריון הסתייג מהם בפורומים מפלגתיים פנימיים", אומר צמרת. "עם זאת, אני משוכנע שבהתנהגות של אנשי מפא"י היה צד חיובי. כוונתם היתה להקפיץ את עולי תימן מהסביבה שממנה באו אל החיים המודרניים שתנועת העבודה ביקשה לבנות בישראל. ההשקפות הליטאיות שבשמן פנתה אגודת ישראל אל התימנים בעמקה לא יכלו לאפשר לעולי תימן להשתלב בתוך המדינה המודרנית הזאת. אני חושב, גם היום, שבסך הכל מפא"י צדקה".

גם יהודה ניני סבור כך. "חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהפעילות שלנו בקרב מושבי העולים נועדה לאפשר לבני עדות המזרח להגיע למצב שבו יוכלו להתמודד עם האוכלוסייה האשכנזית ולהשתלב בנעשה בארץ", הוא אומר. "אגודת ישראל סימנה את ההיפך מזה".

היום, 52 שנים אחרי פרשת עמקה, נראה כי המעגל שנפתח בה נסגר לחלוטין. המשפחות התימניות שגורשו מעמקה לראשון לציון טופלו על ידי אגודת ישראל, שקלטה את ילדיהן במוסדות החינוך שלה. אחדים מצאצאי המשפחות האלה למדו בישיבות ליטאיות והגיעו לעמדות בכירות בעולם החרדי. היום הם נמנים, ברובם המכריע, עם תומכי ש"ס. התימנים שנשארו בעמקה, לעומת זאת, חינכו את ילדיהם בבתי ספר של זרם העובדים ולאחר מכן בבתי ספר ממלכתיים. רבים מהם מתגוררים במושב גם היום, עם ילדיהם ונכדיהם. ב-1999, בבחירות האחרונות לכנסת, ש"ס קיבלה בעמקה יותר קולות מכל מפלגה אחרת.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 31.3.2002

שיקו בהר על בן דרור ימיני

שיקו בהר

26.11.03

ר "אין לו אחות", אבל יש לו נושא כלים שחרחר, צייתן ומתרפס

כפרובוקטור עם אגו-טריפ-טורבו, בן דרור ימני ידע תמיד לדחוף את עצמו למרכז הבמה הישראלית הציונית-אשכנזית. בימים כתיקונם � יעני בימים

שאינם נוראים כגון אלו הנוכחיים � הייתי מעדיף להמשיך ולהתעלם מישראלים דוגמתו. אלא שעכשיו כבר הגיעו הימים האחרים. בימים מכוערים אלו מחובתו של כל דמוקרט ישראלי להסתער על המקלדת ולהצטרף לקרב ההגנה נגד תועמלני ישראל: לא משנה כמה שהשתתפות כזאת משפילה; לא חשוב כמה שעבודת התשובה הזאת שנואה. בעת הרעה הזאת, לכל אדם המחשיב את עצמו ישר אין יותר את הפריבילגיה לשתוק ולהחריש; בעת הזאת אסור לאף משכיל או לא משכיל לדום.

אפתח באנקדוטה. האם ידעתם שבניטו מוסוליני היה בצעירותו שמאלי סוציאליסטי רדיקאלי ושהוא סרב להתגייס לצבא האיטלקי ולהלחם במלחמת איטליה-טורקיה ב-1911 ואף בתחילת מלחמת העולם האווילית הראשונה (בה אגב נהרגו יותר בני אדם מאשר במלחמת העולם השנייה)? אכן כן, מזרחיות ומזרחים יקרים. בניטו הצעיר החליט שלא להשתתף באיוולת המלחמתית ופשוט ערק מהצבא וסרב ליטול חלק במשחק המוות של הבורגנות.

עכשיו לשאלה שהיא המשמעותית לענייננו: האם עובדת היות בניטו מוסוליני צודק וחכם עד 1916 (בערך) מכפרת על פשעיו הגזעניים נגד האנושות בין ראשית שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-40? התשובה היא כמובן שלילית לחלוטין. בניטו מסוליני חייב להיחשב לדיראון עולם כפושע מלחמה וגזען אנטישמי מתועב בלי קשר למעשיו בצעירותו.

כשקראתי את חליפת המילים בין בן דרור ימיני לסמי שטרית נזכרתי באנקדוטה הזו על בניטו מוסוליני. בראשית שנות ה-80 בן דרור ימיני הצעיר היה בן אדם מרשים, אולי כמו בניטו הצעיר. בן דרור הצעיר כתב אז ספר מעניין � אגרוף פוליטי שמו — שבו הוא הבין את מזרחיותו הדמוקרטית. אבל מה עם בן דרור המבוגר של שנות ה-90 ? זה כבר סיפור אחר לחלוטין. כאן ארעה מטמורפוזה פוליטית מכוערת מאוד (גם אם בהחלט שלא מטמורפוזה למין בניטו המבוגר, החסד לאל).

עבורי מהווה בן דרור ימני דוגמה פרדיגמאטית להתבהמות המוסרית ולסאוב הפוליטי של "עיתונאים" ישראלים אשר עבור בצע כסף גדול מאוד חברו לגורמים יהודים גזעניים בישראל ובעולם והחלו להתיר את דמם של ישראלים ויהודים דמוקרטים. 6 דוגמאות תסופקנה בעוד רגע קט. לפני כן אבקש להציע שבן דרור רוצה לשכנענו שהפלא ופלא, העולם הוא שטוח ולא עגול כפי שגרסנו. בניתוקו מהמציאות הישראלית האמפירית הוא רוצה שנאמין שהצהבהבון המכונה מעריב אינו מהווה במת הסתה גזענית ואנטי-ערבית.

בן דרור ימני מבקש לרחוץ את מצפונו הלא מיוסר באמצעות פיתויים של דמוקרטים ישראלים, כולל מזרחים, לכתוב בעמוד הדעות שהוא עורך בעיתונו הגזעני. בעשותו זאת מטרתו היא להשתמש בדמוקרטים ישראלים כמטבע עובר לסוחר, כעלה תאנה לכסות על גזענות הצהבהבון ממנו הוא יונק את משכורתו הגדולה.

אלא שאסור לתת לבן דרור ימני את התענוג הזה. יש לתת להיסטוריה ולמחקר העתידיים לשפוט אותו ואת עמודו לבד. היסטוריה ומחקר עתידיים אלו יראו כיצד הופכים "עיתונאים" לשופרות מאוסים של הימין וצבא הכיבוש; לתועמלנים, למסיתים ולמתירי דמם של דמוקרטים יהודים וערבים. כל זאת באופן שלא יכול שלא להזכיר את הצורה בה עיתונות פשיסטית התירה (ועדיין מתירה) את דמם של דמוקרטים (יהודים ולא-יהודים) בכל זמן בכל מקום בעולם. אני משוכנע שבבוא היום תבוז נינתו של בן דרור לשיתוף הפעולה שלו עם הממסד הגזעני בישראל כשם שנינותיהם של עיתונאים איטלקים שכתבו בשנות ה-20 בזות להם ולמעשיהם. להלן 6 דוגמאות מזעריות לפנינותיו המזויפות של בן-דרור, נושא כליו הצייתן של הגזען האנטי-מזרחי והאנטי-ערבי דנקנר אמנון:

1. התקפה מכוערת הגובלת באנטישמיות אנטי-ערבית כנגד אחד מהפרופסורים הטובים ביותר בעולם להיסטוריה של המזרח התיכון המודרני — ראשיד חאלידי � וזאת אך ורק בשל היות חאלידי ערבי-פלסטיני-מזרחי במוצאו, שהאינטליגנציה, הידע, ההוגנות והיושר שלו עושים פורפרה מאלו של מלחכי פנכה מסוגו של בן דרור. התקפתו של הדרדק על פרופ' חאלידי נערכת מבלי שהוא יודע שום דבר מהותי מספריו ומאמריו. עוד כלול בטורו זה של בן דרור התרפסות מבחילה בפני פשיסט אמריקאי מהזן של ד"ר ברוך גולדשטיין — ד"ר מרטין קרמר — גזען אנטי-ערבי כמו גם אשכנזי-אנטישמי עם דיפלומות מאוניברסיטת ת"א ועד וושינגטון.

2. תמיכה קטגורית של ה"ליברל" הגאה בן דרור במוסד הצנזורה הישראלי הנאור וזאת אגב התרת דמו של אזרח ישראלי חף מפשע ששמו מוחמד בכרי. כל זאת בדיוק באותו אופן שמרעיו של ימני התירו את דמו של יצחק רבין. (כהערת ביניים חובה לזכור שבן דרור תמך לחלוטין בהחלטה של אדונו דנקנר לצנזר ולשרוף מן העולם את מאמרו של יהודה נוריאל, מזרחי עם עמוד שידרה מוצק. אני תוהה אם יש סיכוי שבשלב כלשהו ייכמרו עלינו רחמיו של בן דרור ואולי הוא יתחיל לצנזר את עצמו במקום לצנזר מזרחים דמוקרטים).

3.  הסתה נגד אורי אבנרי ואימוץ (בפעם הביליון ברשימותיו) גישה ביולוגיסטית-פרימורדיאלית מהותנית וגזענית נגד מוסלמים וערבים. (הערת ביניים: בן דרור הוא כמובן ערבי שחור בעצמו שפעם אף זכה בשל כך ל"אגרוף פוליטי" בפרצוף. אלא שמר דנקנר — פטרונו של בן דרור, שאת בהונותיו הלבנות הוא מחויב לעסות מידי יום — מתעב מזרחים, ערבים ומדוכאים שחורים אחרים. אבל לבן דרור אין קושי (מצפוני או אחר) ליישר קו עם גזעניים מדופלמים על מנת לתקתק משכורת עתק שבסיסה שיסוי קוראי מעריב נגד דמוקרטים אשכנזים, מזרחים וערבים).

4.  הסתה ניאו-שטירמרית נגד מר מיכאל ורשבסקי כמו גם נגד "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" בירושלים (לו ימלאו בשנה הבאה 20 שנה) וזאת תוך כריכתם — לא פחות — בשנאת יהודים אנטישמית.

5.  שיסוי מתועב, גם אם אינפנטילי למדי, כנגד דמוקרטים ישראלים בשל חששם ההומאני לחייהם של אזרחים פלסטינים חפים מפשע שנרצחים מידי יום ביומו עי" ע"י ממשלת שרון, טייסים יפי בלורית, ו"עיתונאים" מסוגו של בן דרור. ברשימתו זו מזהה בן דרור בין אינטלקטואלים מהשמאל הישראלי לבין אנטי-יהודים ובעשותו זאת מתיר במודע את דמם לקוראיו. אין צורך לומר שבן דרור כמעט אף פעם לא טרח לבקר את האקדמאים הימנים בישראל הקוראים מידי יום ביומו להפרת החוק הבינלאומי ולעשיית שפטים באזרחים פלסטינים חפים מפשע כמו גם לפגיעה באנשי שמאל (כולל מהסוג של ביילין ומצנע). זאת משום שבן דרור הוא דוברם הנאמן של אקדמאים אלו.

6.  תמיכה ב"קמפוס-וואטש', קבוצה ניאו-פאשיסטית אמריקאית הניצבת לימינו של ג'ורג' בוש ושפעולתה גורמת למקארתיסטים ולסטליניסטים להפוך לסינדרלות ולשילגיות


בהקשר ל-6 הדוגמאות לעיל מומלץ מאוד לעיין בקפידה רבה מאוד במה שכותבים מעריציו הישראלים המוסתים של בן דרור המוסיפים את הערותיהם והגיגיהם תחת רשימותיו בגרסת האינטרנט של עיתונו. שם ניתן לראות מיהם תומכיו, אלו רגשות ואמוציות מעוררות רשימותיו ומה כיוון השפעתן. יש לציין שברשימות הסתה נוספות של בן דרור � אלו שהגישה אליהן חסומה בארכיון האינטרנט של המתועבון "מעריב" � הוא תקף בחוסר קולגיאליות והוגנות מינימאליים פטריוטים דמוקרטים דוגמת אילן פפה, מאיר עמור, אמנון רז-קרקוצקין, עזמי בשארה (ורבים אחרים) כמו גם שהתיר את דמם בחדווה ובששון.

מיותר לומר ששום דבר שמתקרב למאית מכך לא נכתב על ידיו כנגד הגזעניים היהודים המפזזים בארה"ב ובגבעות בשטחים הפלסטינים הכבושים תוך עקירות עצים, נישול, עינוי, ורצח של לא-יהודים חפים מפשע. כתאומו התרבותי, הפוליטי והפיננסי, מר רובינשטיין אמנון — בן דרור סובל מפטיש חולני ואובססיבי מול 50 הדמוקרטים הישראלים שבימים רעים אלה הם משולים לצדיקים בסדום. הרוב הניאו פשיסטי בישראל לא מטריד במיוחד את בן דרור.

עכשיו יכול מר ימני להתרווח בהנאה עמוק-עמוק בכורסת "עורך" עמוד הדעות שהוענקה לו ע"י אדונו דנקנר אמנון: לפני מספר שבועות התפוצץ סופסוף מטען חבלה ברכבו של ח"כ פלסטיני בישראל (עיסאם מחול). צריך שיהיה ברור לכל דמוקרט ודמוקרטית ישראלים שלבן דרור, ביחד עם "עיתונאים" אחרים מסוגו, יש אחריות ישירה לעיצוב האווירה שמאפשרת ניסיונות רצח מסוג זה כנגד הנציגים הפוליטיים של אזרחיה הערבים-פלסטינים של ישראל (דוגמת עיסאם מחול, מוחמד בראקה, עזמי בשארה או ג'אמל זחאלקה). חשוב לזכור כיצד הסית בארסיות בן דרור את קוראי מעריב כנגד ח"כ ד"ר עזמי בשארה לדוגמה. זאת בדיוק כפי של"רב" המסית דוב ליאור הייתה אחריות דומה בהקשר לפשעיהם של אנטי-דמוקרטים דוגמת ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר.

אולי כדאי לשלוח מכאן הזמנה ל"עיתונאי" בן דרור ימני לוויכוח פומבי — בכל מקום, בכל זמן ובכל שעה שהוא יבחר לעצמו — על ישראל, פלסטין, מזרחים, ערבים, גזענות, דמוקרטיה וצנזורה. קשה להאמין של"עורכו" של מדור ה"דעות" של הצהבהבון מעריב יהיה אומץ להרים כפפה אינטלקטואלית מסוג זה. זאת מטעם פשוט אחד: בן דרור יודע מ-צ-ו-י-ן שלמזרחים דמוקרטים, לא מתרפסים, עניים אמנם, אך עקביים וחסרי פחד — אין דבר קל ופשוט יותר מאשר להפוך לאבק דק ולאייד מהעולם כל אחת מה"טענות" המרכיבות את המשנה הגזענית העאלק-סדורה שהוא מנסח בשנים האחרונות בצהובונו. זאת תוך העלאה לדרגה של קדוש את אדונו, המר"ן דנקנר אמנון, זה שב-1983 אולי לא הייתה לו אחות אבל 20 שנה אחר כך יש לו בהחלט נושא כלים צייתן, מתרפס ואף שחרחר-משהו.