אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים/שלומי חתוכה

עסקה

וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַשָּׂפָה וְאֶת הַסִּפּוּרִים
כְּמוֹ הַגְּזֵרָה הַמַּשְׁכִּיחָה מִן הָעֻבָּר
אֶת גִּלְגּוּלָיו הַקּוֹדְמִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת הַתְּפִלּוֹת
וְתִקְּנוּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת
(הַיּוֹם אֲנִי חוֹלֵם עַל חֻפְשָׁה בְּפָּרִיז
וּמִתְפַּלֵּל שֶׁנַּעְפִּיל לִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה)
וְלֹא מְשַׁנֶּה שֶׁקָּטְעוּ אֶת סִפּוּרֵי הַשֵּׁנָה בַּחֲדָשׁוֹת רָעוֹת
וּמִן הַסְּפָרִים מָחֲקוּ אֶת הַנְּבוּאוֹת הַיָּפוֹת
שֶׁל חוֹלְמִים הַחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם מְשִׁיחִים
בְּגֶנֶרָלִים שֶׁחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם אֱלֹהִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהָפְכוּ אוֹתִי לְאוֹיֵב שֶׁל מִישֶׁהוּ
שֶׁלֹּא פָּגַשְׁתִּי בְּחַיַּי
וְהִטְבִּיעוּ בְּמֹחִי שְׁמוֹת מִלְחָמוֹת
כְּאִלּוּ הָיוּ
נְעָרוֹת שֶׁאָהַבְתִּי,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁשִּׁכְנְעוּ אוֹתִי עוֹרְכֵי הָעִתּוֹנִים
כִּי בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל הַנְּעָרִים הֵם רוֹצְחִים,
וְאִלּוּ כָּאן כָּל הַנְּעָרִים
הֵם נְעָרִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהֶחְמִיאוּ בְּעָרְמָה מְדֻיֶּקֶת רַק לַצַּלָּפִים
שֶׁבִּירִיָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת
יָכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הַלְּבָבוֹת,
וְלֹא הִזְכִּירוּ אֶת סִלְסוּלֵי הַזַּמָּרוֹת
שֶׁקֹּדֶם הִצִּיתוּ
אֶת אוֹתָם הַלְּבָבוֹת,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁפְּכוּ אֵינְסְפוֹר טִפּוֹת הַדָּם
וְכָל הַדְּמָעוֹת שֶׁדָּלְקוּ אַחֲרֵיהֶן
כְּמוֹ כְּלָבִים בְּעִקְבוֹת הַבְּעָלִים
אוֹ הָאוֹבְדִים,
וְיוֹתֵר מִזֶּה
גַּם אַחֲרֵי שֶׁיָּבִיאוּ אֶת הָאָבוֹת,
הַסּוֹכְנִים,
שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ אַבְנֵי דּוֹמִינוֹ אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
עִם הַמַּבָּט הַמַּקְפִּיא שֶׁנּוֹלַד עִם הַבֵּן
וְהַהִיסְטוֹרְיָה, שֶׁקֵּבָתָהּ אֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע –
אַחֲרֵי כָּל זֶה
תַּסְפִּיק מִלָּה אַחַת שֶׁל דַּרְוִישׁ,
מַסְפִּיק שֶׁיַּעֲבֹר בְּיָפוֹ רֶכֶב אֶחָד
וּמִתּוֹכוֹ אֶשְׁמַע אֶת עֹמֶר אָדָם אוֹ זֶהָבָה בֵּן,
מַסְפִּיק עוֹבֵר אֹרַח שֶׁיַּבִּיט בִּי וְיִתְבַּלְבֵּל
אוֹ אַבִּיט בּוֹ
וְאֶתְבַּלְבֵּל בְּעַצְמִי;
הָאֱמֶת שֶׁהִסְפִּיק
שהמועלם יֵשֵׁב מוּלִי בַּדְּמָמָה הַנְּחוּצָה,
שְׁתֵּי כּוֹסוֹת הַקָּפֶה בֵּינֵינוּ,
וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע לֹא אֶתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר:
תַּסְבִּירוּ לִי עוֹד פַּעַם
כִּי עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי
אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים
וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים.
מודעות פרסומת

הפרוטוקולים של אירועי ואדי סאליב / חלק ראשון

הפרוטוקולים של אירועי ואדי סאליב || מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.


סוף שבוע

הפרוטוקולים של אירועי ואדי סאליב || מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.

>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה

הפגנה של תושבי ואדי סאליב מול מטה המשטרה בחיפה ב-9 ביולי 1959. המפכ"ל סבר שלמזרחים יש "אהדה פסיבית" לאלימות

הפגנה של תושבי ואדי סאליב מול מטה המשטרה בחיפה ב-9 ביולי 1959. המפכ"ל סבר שלמזרחים יש "אהדה פסיבית" לאלימות. צילום: משטרת ישראל

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.

כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.

עמוד השער של עיתון הארץ, 10 ליולי 1959


"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)

ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.

ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".

כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.

"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.

הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.

***

"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)

זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".

בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.

המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.

"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".

ואדי סאליב, 1965. "אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי"

ואדי סאליב, 1965. "אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי". צילום: אמנון בר טור

לשכת העבודה היא הגיהנום

אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".

הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".

המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.

"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".

האחים בגלות אירופה

בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".

גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…

"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".

"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)

זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.

"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".

במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.

***

"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)

יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".

השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"

השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".

ההפגנות בוואדי סאליב ביום פרוץ האירועים, 8 ביולי 1959

המרי המזרחי הראשון

עודכן ב- 20:33 22/01/2010

חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה

התנגשות בין כוחות משטרה לתושבי מעברת עמק חפר בחורף 1952 הובילה למהומות שגלשו במהירות אל מעברות אחרות והצריכה את התערבותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. ההתקוממות הזאת היתה, ככל הנראה, המרי המזרחי הראשון בתולדות המדינה. מדוע אין לה כמעט שום אזכור בספרי ההיסטוריה?

מאת שי פוגלמן
רק נביחות כלבים משוטטים ויללות תנים קידמו את פני עשרות השוטרים, שהתגנבו בטור חרישי בין פרדסי קיבוץ גבעת חיים בחסות חשכת בוקר מוקדמת. הטל הכבד שהצטבר על עלי העצים הרטיב את מדי החורף הצמריים שלהם והבוץ שהותירו גשמי אוקטובר הראשונים בחורף 52', הכתים את מגפיהם. כמה מהשוטרים מעדו בין הערוגות בזמן שהקיפו את היעד. אחרים נשרטו בזמן ההתגנבות מענפים שבורים ומגדרות התיל שהיו פזורות סביב. נפש חיה לא נראתה באפלת הלילה בסביבות מעברת עמק חפר. באין רשת חשמל כבו עד חצות כל נרות השמן, העששיות ופנסי הנפט בבדונים. גם מנורת הלוקס שהודלקה ליד צריף בית הכנסת במוצאי שבת כבר דעכה מזמן.

אף שרבים מתושבי המעברה לא עצמו עין באותו הלילה, איש מהם לא העז לצאת מפתח ביתו. הם העריכו כי המשטרה תחזור עם שחר כדי לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, אך לא יכלו להעריך את עוצמת התגובה ואת חריפותה. גם השוטרים היו דרוכים לקראת הפלישה אל המעברה. בתדריך שניתן להם, לאחר שהוזעקו לתחנת חדרה ערב לפני כן, מיד לאחר צאת השבת, הם שמעו עדויות מחבריהם הפצועים. ההנחיות שנתן סגן מפקד הנפה לכוחות התגבור שזרמו כל הלילה אל חצר התחנה, היו חד משמעיות. לפני שיצאו למשימתם, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הצטיידו כמה מהם בנשק חם וכל האחרים באלות.

"פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", מספר צדוק מליחי, בן 68, אז ילד בן עשר שנתפס כשהלך אפוף שינה בדרכו אל השירותים הציבוריים של המעברה. גם חברו גטר משולם, בן 67, זוכר את אותו הבוקר והוא עדיין נבוך לספר איך שילשל במכנסיו מרוב פחד כשנתפס בנסיבות דומות על ידי לובשי המדים.

מיד לאחר שהתפרסו כמאתיים שוטרים וכוח עזר של שוטרים צבאיים מסביב למעברה ובין שביליה, נכנסו בשער הראשי שני ג'יפים והכריזו ברמקולים, בעברית ובערבית, על עוצר. כל 2,500 תושבי המעברה, ברובם עולים חדשים מתימן, נדרשו להישאר בבתיהם. שוטרים עברו מבית לבית, אספו את הגברים והנערים, ערכו חיפוש בין המזרנים ומעט רכושם של הדיירים. אלה לא הפגינו כל התנגדות. מדי פעם נשמעה ברחבי המעברה רק זעקת אשה חנוקה, בכי תינוק או צליל חבטה עמום.

לאחר הסריקות הוליכו השוטרים את כל הגברים, כאלף במספר, אל מגרש קרוב, ששימש בדרך כלל למשחקי הכדור של ילדי המעברה. שם הם הועמדו בשורות. מי שהתמהמה דורבן בלטיפת אלה או בעיטה. כך טופל גם כל מי שהעז להתמרמר או למחות על האלימות. כעבור דקות אחדות ירד שקט על המגרש והשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. בסיומו נעצרו 105 גברים שהובלו לתחנת משטרת חדרה. כל האחרים שוחררו במקום.

בשעה שמונה בבוקר עזב אחרון השוטרים את המעברה. הילדים הלכו לבית הספר, הגברים עלו על האוטובוסים בדרכם לעוד יום עבודה והנשים נשארו לסדר ולנקות את עקבות המהומה. השקט חזר לאזור.

דבר העוצר שהוטל על מעברת עמק חפר הגיע למחרת אל כותרות העיתונים. עדויות על אלימות השוטרים במעברה ובחדרי החקירות של תחנת משטרת חדרה הסעירו את הציבור. חברי כנסת ואישי ציבור יצאו למתקפה על צמרת המשטרה. דובריה לא נשארו חייבים ותקפו את תושבי המעברה ואת מליצי היושר שלהם. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, שלח את נציגיו האישיים לחקור את המעורבים. גם מערכת המשפט נדרשה לדון בפרשה. בימים שלאחר מכן התכתשו כותבי הטורים בפרשנויות וניתוחים לרצף המאורעות האלימים, שהחל במפגש הטרגי בין תימנייה מבוגרת שיצאה ללקט עשבים כדי להאכיל את העז שלה לבין שומר שדות רכוב על סוסה שחורה וכלבת בולדוג חומה וקופצנית שנקראה מנרה.

היינו רעבים

מעברת עמק חפר שכנה בתחילת שנות החמישים מדרום לחדרה, בקרבת המועצה המקומית אליכין של היום. על פי עדויות של כמה מתושבי המעברה, סיפר להם יצחק בן אהרן, אז ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ גבעת חיים השכן, כי המעברה הוקמה במקום כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות.

בקיץ 1950 שוכנו במעברת עמק חפר המשפחות הראשונות. הן קובצו על ידי פקידי הסוכנות היהודית ממחנות העולים של עין שמר, אלישיב, ראש העין, בית ליד ועוד מעברות אוהלים. רוב התושבים היו מעולי תימן אך היה גם מספר קטן של משפחות מיוצאי עיראק ופרס. הובטח להם כי בסביבות המעברה החדשה תימצא להם תעסוקה וכי המגורים בבדונים ובצריפים יהיו עדיפים בהרבה על האוהלים שבהם התגוררו.

כל בוגרי המעברה שהתראיינו לכתבה זו זוכרים ומתארים באופן מוחשי את תחושת הרעב שליוותה את חייהם באותה התקופה, לפני קרוב ל-60 שנה. "כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", מספר מליחי, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים".

ארוחת צהריים קיבלו ילדי המעברה בבית הספר. יהודה שיבי, בן 68, זוכר את התפריט שהיה כמעט תמיד קבוע – "מרק, סלט כרוב ודג בקלה. היינו שותים גם קקאו ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה אדומה או ריבת תפוזים שנעשתה במעברה. תמיד היו בה הרבה מאוד חלקים מהקליפה". גם את כף שמן הדגים שקיבלו הילדים מדי בוקר זוכר שיבי היטב והוא עדיין מעווה פרצוף כשהוא מדבר על טעמו. את ארוחות הערב היו אוכלים בחיק המשפחה. בשר קנו רק פעם בשבוע ולעתים היו מצליחים המבוגרים להשיג בשוק השחור גם תרנגולת זקנה.

"זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות", מספר מליחי. "אי אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת". הוא מבהיר כי הגניבות שהבעירו את חמתם של החקלאים נועדו להשקיט רעב ממשי. "לפעמים כשעברנו ליד שדה, היינו תולשים איזה גזר ואוכלים אותו כמו שהוא, עם הקליפה ועם החול. כשהיינו עוברים בשדה של בצל אז היינו אוכלים אותו חי. בחופשות הקיץ אהבנו ללכת לים. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולנו להגיע אליו מעבר למגרש המשחקים של המעברה. שם היינו נשארים לישון על החוף יום או יומיים. בדרך הלוך וגם חזור, היינו יורדים על איזו מקשת אבטיחים. לא היה לנו כסף לקנות אוכל והיינו ילדים רעבים. לא ראינו במעשה הזה כל פשע".

מליחי מספר כי גם במעברה עצמה היו גניבות של מזון, טאבונים נפרצו וסירים שהושארו בלי השגחה על פרימוס היו עלולים להיעלם ולהימצא רק כעבור שעות כשהם ריקים ותחתיתם מצוחצחת.

בעקבות התגברות הגניבות של תוצרת חקלאית בקיץ 51' התלוננו כמה חברי מושבים וקיבוצים מהאזור במשטרת חדרה. הם טענו כי הסחיבות הפכו "מסחריות" וכי כמה מ"תושבי המעברה מצאו להם פרנסה מגניבת פרי הארץ ומכירתו בשוק השחור". סיורי משטרה נשלחו בעקבות התלונות לאזור, אך בארכיונים לא נמצא כל תיעוד לתפיסת גנבים. מפקדי התחנה לא יכלו להקצות כוח אדם נוסף לטיפול בבעיה, הגניבות מהשדות נמשכו והחקלאים פנו אל מנהל המעברה, מרדכי קוסובר. הוא היה אהוב על תושביה והיה מכונה בפיהם "ראש הממשלה, הרב והשדכן שלנו". אך כשגם הוא לא הצליח להעביר את המסר לקיבות הילדים הרעבים, נשכר למשימה שומר השדות והפרדסים משה קום.

השומר וכלבתו

הוא נולד בביילורוסיה ועלה לארץ עם אמו וחמשת אחיו, בעקבות אביו אליהו, שהיה ציוני. כבר מנערותו התבלט משה קום כרוכב מצטיין על סוסים ובקשריו הטובים עם שבטי הבדואים והפלאחים הערבים בעמק חפר. כשהיה בשנות העשרים לחייו התקיפו שני שודדים ערבים את משה ואביו בשדה. משה הרג אחד מהם בחבטה אחת והבריח את השני. לא עזרו ההסברים כי אותה חבטה הפילה את השודד רק במקרה על להב המחרשה, משפחת ההרוג דרשה נקמת דם ומשה הסגיר את עצמו בלית ברירה לידי המשטרה הבריטית. אמו הצליחה לגייס אלף לירות שנדרשו לשיחוד השופט, שזיכה אותו לבסוף מכל אשמה. קום חזר אל העמק ואף אחד מהפלאחים לא העז להתעסק איתו עוד.

לילדי המעברה של אז זכור משה קום כ"שומר עז נפש רכוב על סוסה וחמוש באקדח, שלצדו הולכת תמיד הכלבה מנרה". כיום הוא בן 85 ועדיין מתגורר במושב חיבת ציון השכן. הוא זוכר היטב את הפרשה, אך בעצת בניו סירב להתראיין לכתבה. יחסיו של קום עם תושבי המעברה היו מורכבים. היו לו חברים רבים מבין העולים, אך כשנתפס מישהו מהם גונב מהשדות הוא היה הופך, לדבריהם, ל"חסר רחמים". בכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעקבות האירועים במעברה הובאו עדויות של תושבים אשר קום הפליא בהם את מכותיו או שיסה בהם את כלבתו, לעתים גם בילדים או בקשישים.

"אין ילד במעברה שלא קיבל ממנו מכות", מספר מליחי וצוחק. "המאבקים איתו היו חלק ממשחקי הילדות שלנו. היינו בורחים לו בין השבילים, מציבים שומרים שיתריעו אם הוא מתקרב ולפעמים מתעמרים בו כשהרגשנו בטוחים בין גדרות המעברה. אבל כשהוא היה תופס מישהו מאיתנו… אוי ואבוי לו. אז לא היו רחמים. משה היה שומר טוב שעשה את העבודה שלו, אבל לפעמים הוא היה לוקח את הסמכות הזאת ואת כוח הזרוע למקומות מוגזמים".

עד היום חלוקות הדעות אם באותו ערב של יום חמישי, 25 באוקטובר 52', כשפגש השומר משה קום את רזל גדאסי מהלכת בשביל בין פרדסים, הוא עשה את עבודתו נאמנה או לקח את הסמכות וכוח הזרוע למקומות מוגזמים. מה שברור הוא שהמפגש הזה הדליק את הניצוץ שהביא לתבערה הגדולה.

לטענת תושבי המעברה, כפי שהובאה בעיתוני התקופה וכפי שהיא מסופרת עד היום, גדאסי יצאה בשעת ערב מביתה כדי לאסוף עשבים רטובים, שישמשו אוכל לעז שלה, שהוחזקה קשורה לבדון המשפחה. בדומה לנשים חרוצות אחרות שגידלו עז או שתיים במשק חי קטן במעברה, אספה גדאסי באותו היום כמות כפולה של עשבים, כדי שתספיק לעז גם לשבת. בכמה מהעיתונים נכתב כי בזמן שפגשה את קום, נמצאו בין צרורות עשביה גם חמישה קילו פרי הדר. במקומות אחרים נכתב 20 קילו בוטנים. על כולם מוסכם כי קום, אשר נשאר רכוב על סוסתו, פיזר את חבילותיה של גדאסי במקל או אלה, וכי כלבתו מנרה תקפה והפילה את האשה.

גדאסי חזרה אל המעברה בוכייה. נשים שיצאו לקראתה עזרו לה להיכנס לביתה וטיפלו בפצעים ובחבלות שנגרמו מנשיכות הכלבה ומהנפילה. בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן היתה טבועה כבר אז צלקת כאובה מתקיפות קודמות של נשים תימניות שיצאו לקושש עשבים או זרדים. הדיווח הראשון של תקיפה כזאת התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1913: במושבה רחובות תפס איכר מקומי אשה תימנייה, שיצאה ללקט זמורות יבשות בכרם לשם הבערת הטאבון, והשפיל אותה. בעקבות "המקרה ברחובות" התפרסמו "המקרה בפתח תקוה" שבו הותקפה מקוששת זקנה, "המקרה בחדרה" שבו הותקפה נערה ותכשיטיה נתלשו מעליה, ועוד שלל "מקרים" בעלי אופי דומה במושבות אחרות.

מעדויות אנשי המעברה מתברר כי דבר ה"מקרים" ידוע ומוכר כיום לכולם, אך לא ברור אם כבר אז, בתחילת שנות החמישים, הוא היה נוכח בתודעתם ואם שייכו את המקרה של גדאסי לרצף המקרים מתחילת המאה.

נקמת הצנחן

מזג אוויר נעים שרר ביום שישי, למחרת ההיתקלות בפרדס בין משה קום לרזל גדאסי, שתיקרא מעתה "המקרה בעמק חפר". רבים מהחיילים תושבי המעברה חזרו לחופשת השבת, וכמה מהגברים עוד הספיקו, לאחר יום העבודה הקצר, לקנות בשוק השחור קופסת שימורים או נתח בשר, תוספת לארוחת הערב. הנשים היו עסוקות בהכנות לקראת השבת. רצפות הצריפים נשטפו, תבשילים הותקנו וכבסים התנופפו מכל עבר תחת שמש אוקטובר המלטפת. ילדי המעברה, כהרגלם, שיחקו כדורגל במגרש הסמוך ומשה קום נראה רוכב על סוסתו בשבילי הפרדסים. התלוותה אליו, כמו תמיד, כלבתו מנרה.

גם עובדיה גדאסי, בנה החייל של רזל, יצא באותה השבת הביתה. הוא שירת ביחידת הצנחנים הצעירה של צה"ל ומתואר עד היום על ידי יוצאי המעברה כבחור "כריזמטי, חסון ואמיץ". כששמע מאמו על התקרית בפרדס הוא כינס בצריפו לאחר ארוחת הערב את שלושת חבריו הטובים, יפת אבידר, יוסי בארי ומשה שהיבי, גם הם חיילים בחופשה. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לצאת למחרת עם בוקר אל הפרדסים ולנקום בשומר קום.

מיד עם סיום תפילת שחרית של שבת, הצטיידו ארבעת החברים באלות ויצאו לארוב לשומר. הם צירפו לחבורה את זכריה סמינה, עובדיה מליחי ואת הילד יהודה, אחיו הצעיר של משה שהיבי, כדי שישמש פיתיון. "הייתי אמור להסתובב בשבילים ולאכול קלמנטינות בתקווה שמשה קום יתפוס אותי", הוא מספר על תפקידו ומתאר איך הנערים והחיילים הסתתרו בינתיים בין העצים. כעבור כמה שעות של המתנה משה קום לא נראה באופק וגדאסי החליט בצער רב לקפל את המארב.

כשקרבה החבורה אל המעברה, נראה לפתע קום דוהר על סוסתו מרחוק. גם תיאור המפגש בין קום לארבעת החיילים בחופשה רווי גרסאות. הילדים ששיחקו במגרש הסמוך טוענים כי בעיצומה של הקטטה שלף עובדיה גדאסי את אקדחו של קום וירה אל עבר הכלבה. כך גם נכתב בכמה מעיתוני התקופה. משה שהיבי, שהיה אחד התוקפים, טוען בתוקף עד היום ש"לא נורתה ירייה". אחרים תיארו את עובדיה גדאסי מסתער על הכלבה ופוער את לסתותיה בידיו, עד שייללה מכאב. בעיתון "הארץ" נכתב ש"תוקפיו לא חסכו 'מהלומות מתחת לחגורה'" וסמינה, שהיה גם הוא בחבורה, מתעקש בכלל ש"משה קום היה זה שהתחיל ושיסה בנו את הכלבה".

כשהסתיימה הקטטה נסה הכלבה מהמקום כשהיא מדממת, הסוסה נלקחה אל המעברה ונקשרה אל המקלחת הציבורית, האוכף הושלך אל המחראות ומשה קום נותר לבדו בשדה, חבול וחסר הכרה.

אינתיפאדה במעברה

"בסביבות השעה שתיים בצהריים ראינו ג'יפ משטרה מתקרב אל המעברה", מספר צדוק מליחי. "זה היה מוזר שרכב נכנס למעברה ועוצר ברחבה המרכזית בשבת". גם סמינה התפלא לראות רכב משטרתי בלב המעברה כשיצא מביתו בדרך לתפילת מנחה ולימוד תורה בבית הכנסת. "שני שוטרים יצאו מהרכב", מספר מליחי. "למזלם הרע, האדם הראשון שפגשו היה שיכור המעברה. קראו לו מנחם שארמה והוא היה הר אדם, איש חזק בצורה קיצונית".

מעדויותיהם המאוחרות מתברר כי סמל המשטרה משה פרידמן והשוטר שליווה אותו התעלמו משארמה ויצאו לחפש אחר עובדיה גדאסי. שארמה צעד בכבדות אל הג'יפ, הטיח בנהג תוכחה על חילול השבת ולטענת הילדים מילמל עוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש הבין. כשהבחין שארמה כי בנוסף לנהג יושב ברכב גם השומר משה קום, הוא דרש שהאחרון יוסגר לידיו, החל לחבוט בג'יפ וניפץ באבן את אחת משמשותיו. אחר כך עקר שארמה את אחת מדלתות הרכב. משה קום והנהג יצאו ונסו על נפשם.

הסמל פרידמן והשוטר לא ידעו מה התרחש בהיעדרם והמשיכו בחיפושיהם. שארמה, שיכור מההצלחה, יצא בעקבותיהם. בדרך הצטרפו אליו עוד עשרות מתושבי המעברה ששמעו כי הניס את משה קום ואת נהג הג'יפ. בתוך דקות נוצרה מהומה מסביב לשני השוטרים. החלו דחיפות. במהרה הן הפכו למכות. עשרות תושבים חבטו בשוטרים מכל עבר. כשהבין הסמל פרידמן כי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, הוא החליט לברוח גם כן. על פי הפולקלור המקומי חגג שארמה את גירושם של השוטרים מהמעברה כשהפך את הג'יפ הנטוש בשתי ידיו. לתיאור זה אין ביסוס מעדויות השוטרים.

שלושת השוטרים המבוהלים דיווחו בטלפון לתחנת משטרת חדרה על התקרית במעברה ודרשו תגבורת של 300 שוטרים. בעיתון "הארץ" מסופר על תגובת מפקד הנפה ש"השיב על כך שהם נמצאים עדיין תחת רושם האינצידנטים ולכן המספרים הם מוגזמים. לדעת הקצין יוכלו להספיק 25 שוטרים".

מפקד התחנה, המפקח פישר, החליט להגיב במהירות. הוא רוקן את התחנה מכל שוטריה ויצא בראש כוח שמנה 25 שוטרים ושלושה כלי רכב למבצע מעצרים נרחב במעברה. גם שלושת השוטרים שהותקפו כמה שעות קודם לכן הצטרפו. עכשיו היו ברשימת המבוקשים שלהם גם שארמה השיכור ועוד כמה דמויות שהצליחו לזהות.

שיירת מכוניות המשטרה הגיעה למעברה קצת אחרי חמש בערב. הפעם החנו את כלי הרכב מחוץ לשער ושמירה הוצבה עליהם. שאר השוטרים חולקו לשני כוחות בפיקודם של פישר וקצין נוסף. הכוח בפיקודו של פישר, שכונה בפי תושבי המעברה "השריף", צעד אל צריפו של עובדיה גדאסי. הכוח השני יצא לסריקות אחר חשודים במעברה.

הכוח של פישר איתר את גדאסי ליד צריפו. השוטרים ביקשו לעצור אותו אך הוא סירב, בטענה כי הנו חייל ואין בסמכותם לעשות כך. השוטרים התעקשו וניסו להפעיל כוח. בתוך דקות הם הוקפו המון זועם שמחה על ניסיון המעצר ועל חילול השבת. גם הפעם הפכו הקריאות במהרה לדחיפות. עשרות מתפללים יצאו מבית הכנסת והצטרפו אל המהומה. השוטרים בתגובה שלפו אלות. עשרות מתושבי המעברה תלשו קרשים מגדר בית הספר והשיבו מהלומות. אבנים הושלכו מכל עבר. גם הפעם היתה ידם של תושבי המעברה על העליונה.

הקצין פישר העיד אחר כך איך הרגיש כי "סכנת חיים מוחשית נשקפת לכוח". הוא הורה לשוטרים לסגת. בתוך דקות הפכה הנסיגה למנוסה מבוהלת. השוטרים ברחו על נפשם, אך כמה מהם נתפסו והובלו אל הרחבה המרכזית של המעברה. שם התקבצו עשרות תושבים שהיכו בהם מכל עבר. ילדים ונשים זרקו חול לעיניהם, מדיהם נקרעו, שעונים נתלשו מידיהם. יהודה שיבי זוכר איך בחורה אחת גנבה להם את המשרוקיות ומילאה אותן בחול.

רק כעבור כעשרים דקות הצליחו כל השוטרים להיחלץ בשן ועין משטח המעברה. קצתם סבלו משברים בגפיים, אחרים מחבלות קשות בכל חלקי הגוף. לפחות חמישה מהם פונו בהמשך הערב לקבלת טיפול בבית חולים. לאחר שהשברים קובעו וגובסו, והפצעים נחבשו, נאספו השוטרים בחזרה אל התחנה כדי שיוכלו להשתתף במסדר הזיהוי ההמוני שתוכנן לבוקר שלמחרת. ארבעת החיילים שתקפו את משה קום לא חיכו להם. הם ברחו באותו הלילה מהמעברה ושבו ליחידותיהם.

"לא יכולתי לסבול מצב זה, כי על כף המאזניים היתה לא רק הפרסטיז'ה של המשטרה, אלא גם של מרות המדינה", צוטט בעיתון "מעריב" מפקד הנפה יצחק אבינרי, כשהסביר את המניע למעצרים ההמוניים בבוקר יום ראשון, 26 באוקטובר 52'. אך הציבור בארץ לא היה צריך לחכות לעיתוני הערב כדי ללמוד על מסכת האירועים האלימה. מהדורות החדשות ברדיו סיפרו על המעצרים כבר משעות הבוקר המוקדמות. הידיעות והשמועות עברו כשריפה בשדה קוצים וליבו את האש שנדלקה באותו הבוקר בעוד עשרות מעברות בכל רחבי הארץ.

גל הפגנות

חורף 1951, שנה לפני התקריות במעברת עמק חפר, זכור עד היום לישראלים רבים מבני 60 ומעלה, כאחד הסוערים והקרים ביותר שידעה המדינה. בשיאו, שהגיע בסוף דצמבר, שטף גשם עז את הארץ במשך כמה ימים ללא הפסקה. דרכי הגישה ליישובים מרוחקים נותקו, מאות בתים הוצפו ואלפי בני אדם מצאו את עצמם בשיאה של הסופה בלי קורת גג. מי שנפגעו במיוחד היו 65 אלף תושבי המעברות. קרוב ל-10,000 מהם פונו באותו החורף ליישובים שכנים ולמחנות צה"ל, לאחר שהוצפו או התמוטטו האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים שבהם התגוררו.

גם ילדי מעברת עמק חפר פונו באותו החורף למשך עשרה ימים רצופים בתקופת חג החנוכה למשקים וקיבוצים בסביבה. עבורם זה עדיין זיכרון מתוק, בעיקר בשל "מקלחת ראשונה בחיים עם מים חמים זורמים, ואסלה לבנה, שנמצאת בחדר שירותים פרטי, שצמוד ממש למבני המגורים", כפי שאומר צדוק מליחי. גם החשמל שהאיר את מקלטם הזמני הרשים את ילדי המעברה, שפגשו בו קודם רק במקומות ציבוריים או בחתונות.

המדינה נזעקה לעזרת העולים. הצבא גייס גדודי מילואים, מצילי חוף תל אביב נקראו לשוב מחופשת החורף עם החסקה שלהם כדי לסייע בחילוץ הטובעים ומטוסי חיל האוויר הצניחו כיכרות לחם ליישובי הנגב המנותקים. בדיון חירום שנערך בכנסת סקרה את המצב במעברות שרת העבודה אז, גולדה מאירסון. היא סיפרה עד כמה גופי הממשל מתפקדים היטב, טענה כי האשמה נמצאת בפגעי הטבע וקראה לציבור להתנדב ולעזור.

בסופה של ישיבה סוערת במליאה הוחלט "לשלוח מעל במה זו עידוד והוקרה לעולים במעברות". הוכרזה גם מגבית למענם, במטרה לגייס שלושה מיליון לירות בתוך שלושה חודשים. כעבור חצי שנה נאספו 120 אלף לירות בלבד, פחות מחמישה אחוזים מהסכום המיועד. בביטאון ההסתדרות "דבר" רמזו כי הכישלון נבע בין השאר ממגבית מתחרה שהקימה המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שגייסה כספים לילדי המעברות בעיקר בסקנדינביה, תוך השמצת "'הריאקציה הציונית' שהובילה למצב".

חלפה שנה. עם בוא חודש אוקטובר 52' התכסו שמי הסתיו עננים, גשמים ראשונים ירדו לפרקים ושלל הבטחות הפוליטיקאים באשר לפתרונות דיור הולמים, לא קיבלו כל אחיזה בשטח. עד היום חלוקות הדעות אם זו היתה התפרצות ספונטנית או שהיתה איזו יד מכוונת, אך אפשר לקבוע כי "המקרה בעמק חפר" השפיע על גל הפגנות ומרידות שהתעורר מיד במעברות נוספות.

בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום ראשון, 26 באוקטובר, יצאו כ-150 מתושבי מעברת כפר סבא בצעדה לכיוון בניין המועצה בדרישה למציאת פתרונות דיור סבירים לקראת החורף. לאחר שראש המועצה סירב לפגשם, נשארו המפגינים לשבת על מדרגות הבניין כל הלילה והכריזו על שביתה. למחרת היום הוכפל מספרם. נציגיהם זכו לבסוף לפגישה עם ראש המועצה רק לאחר שצעיר בן 28 פרץ לבניין, תוך כדי שבירת שמשה. הוא נפצע בידו, נעצר על ידי המשטרה וביום שלמחרת תואר בעיתון "דבר" כסתם "חמום מוח".

עוד באותו הבוקר, מאות מתושבי מעברת חירייה יידו אבנים וניפצו את גג הרעפים וחלונות בית הספר שבמעברה. הם מחו על התוכנית להוציא את קצתם מהאוהלים ולשכנם מחדש בצריפים שהוקמו במרחק שלושה קילומטרים מביתם, ללא שביל גישה, מים זורמים או חשמל.

בשעות הצהריים של אותו היום יצאו כשלושים נציגים ממעברת עיר המפרץ, ליד חיפה, למחאה מול בית הסוכנות היהודית בעיר, בטענה כי למרות ההבטחות בעקבות החורף שעבר, כביש הגישה אל המעברה טרם נסלל והם חוששים כי ינותקו מכביש עכו-חיפה עם בוא הגשמים. באותה העת בדיוק יצאו עשרות מתושבי מעברת ראש העין לתל אביב כדי למחות על העברת באר מים שנמצאה בתחום המעברה, לידי חברת מקורות.

ביום למחרת הצטרפו לגל ההפגנות כ-1,500 מתושבי מעברת בית ליד, שדרשו פתרון דיור לקראת החורף. הפגנות על רקע דומה נערכו במעברות סקיה, רחובות, טירה ובכפר העובדים מסילת ציון, הקרוב לירושלים. שם התמרמרו על מחסור במקומות עבודה.

שחרור העצורים

עצורי מעברת עמק חפר הובלו לתחנת משטרת חדרה בשלוש משאיות תחת אבטחה כבדה של שוטרים חמושים. לאחר חקירה ראשונית נשארו בחדרי המעצר 39 חשודים, נגדם התגבשו כתבי אישום. כל האחרים שוחררו עד הלילה. כמה מהעצורים העידו כי נחקרו באלימות קשה, שנתפסה בעיניהם בעיקר כנקמה מצד השוטרים על פציעת חבריהם. העצורים טענו כי נעשה להם עוול, והחליטו להכחיש בחקירות כל מעורבות בקטטה ולא לשתף פעולה עם השוטרים עד שיזכו לפגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה.

במשטרת חדרה נערכו למעצר ממושך והזמינו ממשטרת חיפה מנות מזון נוספות, באישור הממונה על ההספקה בנפה. אך העצורים לא היו זקוקים לכך. לדברי מליחי, על פי המסורת שהיתה נהוגה בתימן, יצאה שיירה של בני המשפחות מהמעברה עם סירים מלאים בג'חנון, קובנה ועוד מאכלים תימניים מסורתיים של שבת בשביל העצירים. בדיווחי המשטרה נכתב כי "השיירה תרמה להלהטת הרוחות וחיזקה את רוחם של בני המעברה שהמתינו למשפטם".

ראש הממשלה בן גוריון שלח באופן בהול את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב ואת חבר הכנסת ישראל ישעיהו, נציג מפא"י ואיש העדה התימנית, לאסוף עדויות ממקום האירוע. הם פגשו את העצירים, את מפקד הנפה אבנרי ואת ועד המעברה, שהורכב משמונה חברים, בהם הרב, השוחט ו"עיראקי אחד", כפי שציין בן גוריון ביומנו.

מפגש העצורים עם ח"כ ישעיהו חיזק את רוחם. סמינה זוכר איך העבירו את הלילה כולם בתא אחד, בשירה עולצת ובריקודים לאור נרות. גם דבר המהומות במעברות האחרות הגיע לאוזנם ושיפר את ההרגשה ואת הביטחון העצמי מול השוטרים בחדרי החקירות.

בן גוריון קיבל את ישעיהו וארגוב לפגישה מיד כשחזרו לירושלים. בסיכומה הוא ציין ביומנו את המלצת המזכיר הצבאי ארגוב, שטען כי יש לשחרר את העצורים מיד "ולחסל עד כמה שאפשר העניין". מנגד הועלתה הסתייגותו של מפכ"ל המשטרה, שגם היא תועדה ביומן: "יחזקאל סחר חולק על מסקנה זו. שוטרים הוכו. חיסול יעשה רושם רע על השוטרים ויחנך שאר המעברות לבזות השוטרים והחוק".

בסופו של דבר ניצח הפרגמטיזם הבן-גוריוני וביום שלישי בבוקר הובאו 22 מהעצורים בהליך מזורז לבית משפט השלום בנתניה. התובע מטעם המשטרה, הקצין פרנקל, ביקש באופן מפתיע להקל בדין עם הנאשמים. כך גם ביקש מהשופט מנהל המעברה קוסובר, שהבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו בעתיד. על הנאשמים שהודו בתקיפת השוטרים נגזרו 15 לירות קנס. על שלושת הנאשמים שכפרו באשמה – 50 לירות או חודש מאסר. למחרת שוחררו כולם בערבותו האישית של קוסובר, שגם הבטיח כי ישלם את הקנסות מתקציב המעברה. ככל הידוע, כל החיילים שהיו מעורבים בתקיפתו של משה קום לא נשפטו על מעשיהם.

כעבור יום פסקו בהפתעה כל ההפגנות במעברות השונות ברחבי הארץ. כל עיתוני התקופה תמהו על העיתוי ועל העובדה שכולן פסקו באחת. בעיתון "דבר" נטען כי זו היתה ההוכחה לכך שאנשי מק"י וחירות הם שעמדו מאחורי ההתפרעויות המאורגנות, שהיו "פרי הסתה מופקרת". עיתוני מק"י וחירות הכחישו וטענו כי המצוקה, בכל מקום ומקום, הובילה את האנשים לצאת את בתיהם ולמרוד.

גיבורי ילדות

"עצורי המעברה הפכו לגיבורי הילדות שלנו", מספר מליחי המתגורר כיום באליכין. "כל מי שלקח חלק באירוע הרגיש על הגובה בעקבות המקרה", מחזק יהודה שיבי, תושב אליכין גם הוא, את דבריו ומוסיף כי "המבוגרים הרגישו שמצאו דרך לפרוק זעם שהצטבר אצלם במשך תקופה ארוכה כנגד הממסד. אנחנו, הילדים, סתם נהנינו מכל המהומה ששברה את השגרה במעברה".

בעקבות האירועים עבר הטיפול במעברת עמק חפר לידי משטרת נתניה. המועצה המקומית אליכין, שהוקמה ליד המעברה ב-55' ואוכלסה בעיקר בתושביה, נמצאת בתחום אחריותה של תחנה זו עד היום, למרות קרבתה הגדולה לחדרה.

משה קום המשיך לשמור בפרדסים ובשדות. במהרה חזרו יחסיו עם תושבי המעברה לקדמותם, במיוחד לאחר שלדבריהם "הוא נהיה הרבה יותר רגוע ופחות תוקפני". רובם לא נטרו טינה וכמה מהם שומרים איתו על קשרי ידידות עד היום.

במשך ימים אחדים לאחר המאורעות המשיכו להתכתש מעל דפי העיתונים דוברי המשטרה ותומכיהם של תושבי המעברה. ח"כ ישעיהו מסר לעיתונאים כי לדעתו "המשטרה שגתה במקרה זה ולא היה כל צידוק לריכוז כוח משטרתי גדול נגד תושבים הידועים כשלווים ושקטים". קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסינזון, פירסם בתגובה הודעה מטעמו. הוא גינה את "אמצעי התקשורת שלא נקטו סיקור הוגן למאורעות שהתרחשו במעברה, בכך ששמעו רק צד אחד". עוד אמר מוסינזון, כי גם בעבודת הוועדה שמינה ראש הממשלה יש פגם בכך ש"לא בדקה את עדויות השוטרים". מוסינזון הציג לעיתונאים את מדי השוטרים שנקרעו, את עדויותיהם הכתובות וציין את העובדה כי אף לא אחד מתושבי המעברה נפצע מאלימות השוטרים במהומה.

דברי הביקורת על תושבי המעברות שהתקוממו באותו היום נשאו אופי עדתי בולט. בתיאורי ההפגנות נערכה הבחנה ברורה בין בני עדות המזרח לבין דוברי האידיש המעטים, שעוד נותרו באותו החורף במעברות. בכל מקום דאגו לבדל בין שתי הקבוצות ולהדגיש את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות.

בחלק נכבד מתיאורי המהומות הוצגו המזרחים כנצלנים התלויים בחסדי המדינה, או כפי שניסח זאת כתב "דבר השבוע" בסיכומו של אותו גל הפגנות: "וכל זה למה? משום שבמשך שנים הרגלנו את עצמנו ואת העולים למחשבה, שקליטת עלייה – פירושה תשלום דמי בטלה ממש". כתבי העיתונים תיארו שוב ושוב את העולים מארצות ערב כ"פרימיטיבים", "בטלנים", "יושבי בתי קפה", "חמומי מוח" ו"חסרי תרבות". אחדים מהם ציינו גם שהעולים מזניחים את ילדיהם, שהם גנבים ושכדאי שיגידו תודה על כל מה שהמדינה עשתה בשבילם. במקרים הקיצוניים ליוו את הכתבות בדיחות חסרות טעם ומתנשאות על מצבם העגום של העולים.

כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה", להבדיל, סיכמה את ההתקוממות בנימה אוהדת: "בעשרות מעברות בכל קצווי הארץ סערו השבוע רוחות אלפי עולים, אשר יצאו, בפעם הראשונה במאורגן, הוכיחו לשאר האומה מה חזק כוחם. עסקני מפלגות שפרנסתן תלויה ברוחות הנושבות בבדונים, עבדו שעות נוספות, מיהרו לעבד את הקרקע הפורייה… מכות, שביתות, מצורים, חלונות מנופצים ושוטרים מותקפים היו התוצאות".

אך במהרה חדלו גם אמצעי התקשורת מעיסוק בפרשה וסיפור המרד במעברת עמק חפר נקבר הרחק מהתודעה הציבורית של המדינה הצעירה. ככל הידוע, פרט להערת שוליים בספר שנקרא "המסכה – מבוא לאסטרטגיה אתנית של המשטרה במדינת ישראל" מאת ד"ר אהרון יצחקי, לא תועדו האירועים בספרי ההיסטוריה או במחקרים שעוסקים בתקופה. וכך, ניצניו של המרד המזרחי המאורגן הראשון, שהקדימו בשמונה שנים את מאורעות ואדי סאליב נשכחו מדעת הציבור, אך לא מזיכרונם של כל המעורבים בו.*

shayf@haaretz.co.il

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

עודכן ב- 11:44 10/07/2009

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

שרי הממשלה התקשו להבין שמהומות ואדי סאליב, שפרצו לפני 50 שנים, אינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו

מאת תום שגב
בשעות הערב של יום רביעי, 8 ביולי 1959, השתכר אחד מתושבי שכונת ואדי סאליב שבחיפה, יעקב אלקריף, והחל להשתולל. שני שיאים היו לערב ההוא: באחד יידה אלקריף בקבוקים ריקים לעבר מכונית משטרה שבאה לעוצרו. אחד השוטרים ירה בו ואלקריף נפצע קשה. בשיאו השני של הערב, הקיפו כמה מתושבי השכונה מכונית משטרה, גררו מתוכה את אחד השוטרים והניחו לו רק לאחר ששוטר אחר וגם אזרח, ירו גם הם, הפעם באוויר. למחרת יצאו כמה מאות מתושבי השכונה להדר הכרמל, פרצו חלונות ראווה והציתו מכוניות. היתה זו הראשונה בשורה של מחאות אלימות בישראל. רוב המשתתפים בתקריות אלה היו יוצאי צפון אפריקה.

השבועון "העולם הזה" תיאר את האירועים כ"מרד המרוקנים", השר פנחס ספיר אמר בישיבת הממשלה כעבור כמה ימים, שזה היה "פוגרום". פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח כיום לעיון. יש בו עניין רב. ששת העמודים הראשונים מכילים תיאור שמסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית. לפני שיכול לדווח לשרים מה קרה, היה על השר להסביר להם מה זה "סמל חטאים". התברר שהכוונה לסמל משטרה העוסק בחקירת "חטאים" ובקיצור קוראים לו "סמל חטאים". השרים הסתפקו בהסבר זה. כולם הסכימו, פחות או יותר, שהאחריות מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות". זאת היתה הדעה הרווחת גם בציבור: בארכיון "הארץ" תייקו את הידיעות על התקרית במעטפה שהגדרתה "פלילים-טרור".

שטרית השתדל לשכנע את עמיתיו שהמשטרה פעלה בהתאם לסמכותה לירות באוויר. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דרש לדעת כיצד, אם כן, נפצע אלקריף ושר האוצר לוי אשכול העיר: "כנראה שהאיש היה באוויר". בר-יהודה היה היחיד מבין השרים שחש, כבר אז, שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה. רוב עמיתיו התרשמו בעיקר מכך שזעם התושבים כוון נגד המועדונים של מפא"י וההסתדרות. הם ראו בכך איום פוליטי, לא סימפטום חברתי. סוף הדיון יוחד לשאלה כיצד למנוע מהנושא לבוא לדיון בכנסת. הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה. היושב ראש היה השופט משה עציוני.

עציוני הביא אתו דעה מוצקה. עוד לפני שהוועדה שמעה את כל העדים, כתב עציוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון: "אינני רואה את הבעיה כשאלת ?הפליה' דווקא, אלא כבעיית ?מיזוג הגלויות' על כל צדדיה". ראש הממשלה השיב לשופט מכתב ארוך ובו, בין היתר, המשפט הבלתי נשכח הזה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן".

מסמכי העבודה של ועדת החקירה פתוחים כיום למחקר בגנזך המדינה, ויש בהם חומר מרתק. מתברר שמכתבים מישראל למרוקו עוכבו בצנזורה ועברו ניתוח סטטיסטי מפורט, כדי לעמוד על מצב רוחם האישי והפוליטי של יוצאי מרוקו בישראל. בין 600 מכתבים שנבדקו – רק תריסר הזכירו את ואדי סאליב. נתון זה חיזק את הדברים שעציוני כתב לבן-גוריון והיה בין הגורמים שהולידו את הממצא העיקרי בדו"ח הוועדה: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". עם זאת כתבה הוועדה ש"יש ונוצרים מצבים של קיפוח ואפליה למעשה", אך אלה קיימים "לכל היותר בדרגים הנמוכים".

את עיקר הבעיה איתרה הוועדה ב"תחושת הקיפוח", מעין בעיה פסיכולוגית שאפשר להתגבר עליה בעזרת יותר "אהבת אחים" ומאמץ להעמיק את "מיזוג הגלויות", גרסה ישראלית ל"כור ההיתוך" האמריקאי שהעיתונים תיארו לפעמים גם במונח "התבוללות". לוועדה היו גם כמה המלצות מעשיות ובהן סגירת המעברות.

הפערים בחברה הישראלית עדיין מזוהים במידה רבה עם המוצא העדתי והלאומי; עם השנים הביאו לתקריות אלימות נוספות, כגון אלה שיזמו "הפנתרים השחורים". הביטוי התרבותי של "מיזוג הגלויות" יכול לגרום לכמה מאבות המדינה האשכנזים להתהפך בקבריהם. אבל 50 שנה אחרי ואדי סאליב, נראה שהמאבק המזרחי הצליח ככל שהתמזג, התבולל או השתלב בכללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך חוללו המזרחים את המהפך שהביא לבחירת מנחם בגין והקימו את ש"ס שהשפעתה עולה בהרבה על כל מה שחלמו בוואדי סאליב.

כל הזכויות

קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]

קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]
הערת הסבר

50 שנה מלאו למרד ואדי סאליב, ציון דרך מרכזי בתולדות המחאה החברתית בישראל. חנה שם-טוב, פעילה חברתית מסורה ועיתונאית קומוניסטית, שנפטרה בשנה שעברה לאחר מחלה קשה, סיקרה מקרוב את המרד והלכה והתקרבה תוך כדי כך לפעילים העיקריים, כשהיא משלבת דיווח במעורבות. חנה עצמה, בת להורים שהגיעו לפלסטין המנדטורית פעמיים מגרמניה – פעם אחת כציונים, ופעם שנייה, לאחר שזנחו את הציונות וחזרו לברלין, כפליטים הנמלטים מעליית הנאציזם, הפכה בהמשך לרעייתו של אחד ממנהיגי הנאבקים בואדי סאליב, יוסף שם-טוב.

אנו מביאים להלן ככתבה וכלשונה כתבה שפירסמה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, ב-14 באוגוסט 1959. מבחינות מסוימות מסמנת הכתבה נקודת מפנה בדיווח: גם לפני כן ניכרה כמובן אהדת העתון למוחים, אך רשימת קודמות – גם של חנה עצמה – שמרו על מרחק זהיר, הן נוכח צורת המחאה והן נוכח אופיה העדתי. העתון הכיר אומנם ב"קיפוח העדתי והסוציאלי" שביסוד פעולות המחאה, אך הדיווח נשאר דיווח "מבחוץ", כזה הצופה באהדה ובדאגה במתרחש ומקפיד לשלב את האירועים במסורת הניתוח הפוליטי הקיים, המבליט את הצורך ב"מאבק מעמדי" נגד "משטר הניצול והמצוקה" ומסתייג מביטויי המחאה העדתיים, בהם הוא רואה ביטויי פלגנות שמקורה בשלטון מפא"י.

הרשימה שלהלן משנה את נקודת המבט: היא עוברת מהחזית הפומבית, מדיוני בית-המשפט – אל בתיהן של משפחות העצורים, מהעימות שבין הגברים העצורים לבין רשויות המדינה והשופטת שטרקמן – למצוקתן של משפחות העצורים הנושאות בנטל, לדיכוי היומיומי והמאבק על כבוד אנושי. במשפטים קצרים היא מעבירה לקוראים את התנסותן של הנשים, המכתתות רגליהן מהבית לבית-החולים, לבית הכלא ומשם למשטרה; האירוע הדרמטי פותח צוהר לקיום החברתי הרגיל, והדיווח על הקשיים המיוחדים שבעקבות המעצרים מתמזג בתיאור המצוקה היומיומית וההתמודדות איתה. מבחינה זו, כותרת הכתבה מטעה: הקול המרכזי בכתבה הוא קולן של הנשים הנאבקות, השורדות, המתמודדות עם ניכור וזלזול מצד עובדים סוציאליים, רופאים ושוטרים – קול חי של עברית מדוברת, ככל שמוסכמות השפה העיתונאית החגיגית של שנות החמשים יכולה לאפשר. פה ושם אפשר להבחין במגע אוריינטליסטי, בהתפעלות מן "הצמות הקלועות" ובתיאור הניקיון כערובה לתרבות; כתבות כאלה היה גם נהוג לסיים באותה תקופה ב"מסקנה פוליטית", בהתוויית "דרך המאבק הנכון", ובכל זאת: בנסיון לשחזר את קולם של המדוכאים, להקשיב לנשים מזרחיות הנאבקות, לא נוכל להתעלם ממסמך היסטורי, שמעטים כמוהו בעתונות העברית.

הגידו איה בעלי? איה האב?

– התחננו במשטרה בני משפחות עצורי ואדי סאליב השרויים במצוקה איומה

"כל יום הלכתי למשטרה, שיגידו איפה, בעלי, אבל לא אמרו; רק תגידו לי איפה הוא, ביקשתי, אבל הם בשום אופן לא רצו להגיד" – אומרת אטיאס לאה מואדי סאליב.

"כל יום עוברת על יד בית המשפט, אולי יביאו אותו, אבל את בעלי לא מביאים".

"גם את הטבעת של בעלי נתתי בערבות אצל המכולת, שיתן אוכל. בעזרה הסוציאלית ובמשטרה אומרים לי: עכשיו תלכי למכולת אחרת ותקחי בהקפה," אומרת אשת בן כליפה שנמצא גם הוא במעצר.

הגברת שטרקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לואדי לראות מה מצבן של אותן משפחות, של אותם ילדים, אשר הגב' שטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם.

מלכה שמחה, פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה, ישבה על הרצפה ליד העריסה והיניקה את בתה – תינוקת בת שלושה חודשים. החדר בעל תקרת הקימורים היה נקי למשעי, הרצפה ממורקת, המיטות מוצעות בקפדנות, כמעט ולא ניכר בו בחדר, כי גרות בו, בחדר האחד, עשר נפשות – עשרת בני משפחתו של דוד מלכה, המוחזק זה שבועיים במעצר. גם ארון המזון של המשפחה נקי, נקי גם ממזונות.

שמונת הילדים והאם נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסימטה על יד ביתו. אמרו לו שרק יגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה. עכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר, בגלל אותה התנגדות שבאה עם מעצרו, אבל למה עצרו אותו? האם הלכה יום-יום למשטרה שיגידו איפה הוא. רק אחרי שבוע נודע לה באמצעות עורך-דין איפה הוא עצור. יש נשים שעד היום אינן יודעות – אומרת מלכה שמחה.

לא נותרה פרוטה בבית. הבעל עבד בתור פועל בנין פשוט ואיך יכלו לחסוך ממשכורת זו, שצריכה היתה לפרנס עשר נפשות. וזה רק שנה וחצי שהוא עובד בבנין. לפני כן עבד בעירייה. עבד עבודה מלאה, בהוצאת זבל, אבל קיבל שכר דחק.

נכון, קיבלו ארבעים לירות מהעזרה הסוציאלית. אבל כמה זמן זה יכול להספיק? כאשר באו למשרד העזרה הסוציאלית שנית, והיו שם עוד משפחות, – מספרת אחת הילדות, בנות המשפחה – "העובדת הסוציאלית הרימה את הטלפון ואמרה: 'הלו, הלו משטרה', ואז הלכנו משם וכאשר ירדנו במדרגות עלתה המשטרה".

לא חסו גם על חולי שחפת!

הילדה הלכה לקרוא לשכנה, גם בעלה עצור. ולאה אטיאס מספרת: "זה שמונה שנים, בעלה הוא חולה שחפת. כבר עבר ניתוח. עכשיו צריך להיכנס לבית הבראה, לקראת הניתוח בריאה השנייה." היא מראה לי אישור של "הליגה למלחמה בשחפת", שהוצא ב-4.8. ממשרד "הליגה" פנו למשטרה, אך ללא הועיל. אטיאס סולימן נשאר עצור. בליל שבת יצא כדרכו לרחוב – מספרת האשה – על יד קולנוע "הדר". עמד עם כל האנשים. כאשר המשטרה החלה להדוף את האנשים, נפל. התנפלו עליו באכזריות והיכו באיש ששכב על הארץ. מחוסר הכרה הובא לקופת-חולים, משם לבית-החולים רמב"ם. כאשר באה בשבת לבקרו, אמר לה הרופא בכעס מה: "למה לא בדקת בבית? כבר שלחנו את בעלך הביתה". בשבת אחה"צ נודע לה מפיו של מכר, כי בעלה עצור ב[כלא] ג'למה. הלכה לבקרו ומצאה אותו תשוש וחולה. בקושי סחב רגליו לחצר. כאשר באה לשם שנית, ביום שני, כבר לא היה בג'למה. השוטרים אמרו לה כי כבר שוחרר. שתלך הביתה לראותו. חזרה הביתה, אך הוא איננו. שוב כיתתה רגליה למשטרה, יום-יום ללא הועיל. לא אמרו לה היכן בעלה. כעבור שלושה ימים, סיפרו לה בשכונה, כי את החולים לקחו לרמלה. נסעה לרמלה ושם מצאה את בעלה. עדיין הוא עצור שם. היא וילדיה מחכים לו בדאגה, ובינתיים אין ממה לחיות.

"פרצו את הדלת אחרי חצות ואסרו את בעלי"

את בן כליפה – מספרת אשתו – עצרו ב-1:30 בלילה. "באו, אפילו לא דפקו בדלת. פרצו את הדלת המון שוטרים, לפחות שלושים ולקחו אותו. שני תינוקות יש לה, הגדול בן שנתיים, והיא בהריון. בעלה עובד בדחק. מאז השתחרר מהצבא הוא עובד בדחק. בעזרה הסוציאלית נתנו לה 20 לירות. כאשר באה שנית, כעבור חמשה ימים, צעקו עליה: "למה באת שוב? למה כבר גמרת את עשרים הלירות?"

אפילו ללחם וחלב בשביל הילדים זה לא מספיק – היא אומרת בכעס. וכאשר האשה באה לשאול במשטרה על בעלה, אומרים לה: "אל תדאגי לבעלך, תדאגי לילדים"…

*

מהו החוק אשר בשמו מתאכזרים כך בעצורים ובמשפחותיהם, בעצורים שהמשטרה מתחילה עתה לשחרר חלק מהם, באין לה הוכחות נגדם? אולם עדיין עצורים 50 מביניהם. במשך שבועיים התעללו כך בהם ובמשפחותיהם. הנה כך, שוב לא נותר אלא לחזור: הדיכוי המשטרתי אין בכוחו לפתור בעיות; הוא לכל היותר מצליח להטיל פחד לתקופת-מה, להשליט אימה בואדי, אולם יחד עם זאת הוא זורע שנאה, שנאה עמוקה למשטר אשר נוסף על המצוקה והסבל הוא גם משליט טרור משטרתי. והשנאה הזאת למשטר, בסופו של דבר, תגבר גם על הפחד, וגם תמצא את דרכי המוצא הנכונים, בדרך המאבק הנכון, נגד משטר זה.