מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

ליל הבדולח של יהודי עיראק

ליל הבדולח של יהודי עיראק
מאת עופר אדרת, ברלין

פורסם ב – 30/05/2014 10:11 

בחג השבועות של 1941 נרצחו 179 מיהודי הקהילה בפוגרום שכונה "הפרהוד". כמה מנפגעיו תובעים כעת מהמדינה להכיר בהם כנרדפי הנאצים

בחג השבועות של שנת 1941, כשפרץ הפוגרום ביהודי עיראק, היתה הלה קרגולה (לבית צארף) נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים.

"שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים. "נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

לפני נתוני "יד ושם", 179 יהודים נהרגו, יותר מ–2,000 נפצעו ו–50 אלף היו קורבנות למעשי שוד בפוגרום, שכונה "הפרהוד" (מלה עתיקה שמשמעותה הפחדה ברוטלית של נשלטים). "בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה", נכתב באתר "יד ושם".

צילום: אוסף עתניאל מרגלית, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

"מדוע ולמה? כיצד קרה שאנשים שעד לפני יום-יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום למפלצות? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה"? תהתה קרגולה, שמתה ב–2012.

מאבק משפטי שמנהלים בימים אלה נפגעי הפוגרום מול המדינה מספק הסבר אפשרי למניעיו. בהסתמך על חוות דעת של היסטוריונים, הם טוענים כי מאחורי הפוגרום עמדה גרמניה הנאצית. בהתאם לכך, הם דורשים ממשרד האוצר להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

לאחר שנדחו תביעותיהם, בימים אלה הן מתבררות בוועדות ערר. "אם לא נשכנע אותם, נערער לבית המשפט המחוזי ואף לעליון", אומרים עורכי הדין דוד ידיד, דורון עצמון וסיון בצרי, המתמחים במימוש זכויות של ניצולי שואה ונרדפי הנאצים, אשר הגישו את התביעות.

עיון בחוות הדעת של המומחים שגייסו הצדדים מספק הצצה מרתקת לוויכוח היסטורי על מידת השפעתה של גרמניה הנאצית בעיראק ולסבל שהסבו הנאצים ליהודים שחיו בארצות ערב, הרחק מאירופה הכבושה.

החומר ההיסטורי כולל בין היתר פרוטוקולים של דיוני צבא גרמניה, התכתבויות של משרד החוץ הנאצי, דו"חות מודיעין של הצבא הבריטי ודו"ח ועדת החקירה שהוקמה בעיראק אחרי הפוגרום. מככבים בו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני; המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני; היטלר וספרו "מיין קמפף"; תחנת רדיו נאצית ששידרה מברלין ונקלטה בעיראק; ותנועת הנוער הפשיסטית שפעלה בעיראק בדמותה של ה"היטלר יוגנד".

התובעים טוענים כי הפרעות ביהודי עיראק היו "תוצאה ישירה של הסתה ותעמולה גרמנית־נאצית שיטתית ומאורגנת, שנועדה להשניא את היהודים על תושבי עיראק הערבים ולהניע אותם להכות ביהודים". עורכי הדין ידיד ובצרי משוכנעים כי "הגרמנים עמדו בקשר ישיר עם הגורמים שליבו, עוררו וארגנו את הפרעות, תמכו בהם והכווינו אותם", ומוסיפים: "היקפן הנרחב של ההפרעות… ומקורות היסטוריים נוספים מוכיחים כי מאחוריהם עמדה יד מכוונת ומארגנת. היתה זו ידה הארוכה של גרמניה הנאצית". בעיראק הם רואים "גרורה", מדינת "לוויין" ומדינת "חסות" של גרמניה הנאצית.

אולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.

"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".

את המסמכים ההיסטוריים מטעם התביעה אסף בארכיונים בארץ ובחו"ל ההיסטוריון פרופ' יצחק כרם, מומחה ליהדות ספרד והמזרח. בחוות הדעת שהגיש הוא כתב כי "הגורם המכריע לפרוץ הפרהוד היה ההסתה הנאצית נגד היהודים בעיראק, שבוצעה על ידי המשטר הנאצי באמצעות נציגיו וסוכניו ומומנה על ידו".

המסקנה שלו נחרצת: "יש לראות בפרהוד חלק בלתי נפרד מהשואה שהמיט על עמנו המשטר הנאצי". את הפוגרום הוא מכנה "ליל הבדולח של יהדות עיראק". ההיסטוריון ד"ר נסים קזז, מומחה ליהדות עיראק, שאביו נהרג בפרעות, טוען כי "אין עוררין" על כך שהפוגרום הוא תוצאה של "הסתה אנטי יהודית מתמשכת מטעם שליחי גרמניה הנאצית והמנהיגים הערבים שעשו יד אחת איתם". לדבריו, "המשתתפים בפוגרום היו ארגונים, אנשי צבא ומשטרה חדורי אידיאולוגיה נאצית, לצד פורעים, שהוסתו על ידי עושי דברה של גרמניה הנאצית בעיראק". גם הוא סבור שיש להתייחס אל קורבנות הפוגרום כ"חלק בלתי נפרד מקורבנות ונפגעי שואה יהודי אירופה".

כדי ללמוד על השפעת הנאצים בעיראק יש לחזור ל–1932, השנה שבה הסתיים המנדט הבריטי בעיראק. את האחיזה הנאצית במדינה ביסס באותה שנה ד"ר פריץ גרובה, מזרחן ודיפלומט גרמני, שהוצב כשגריר גרמניה בעיראק. קודם לכן הוא שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים ולחם בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר בואו לעיראק הוא החל להפיץ בה את האידיאולוגיה הנאצית. בין היתר הוא רכש את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שבו דאג לפרסם תרגום לערבית של "מיין קמפף" ומאמרי תעמולה אנטישמיים אחרים. קצינים ומשכילים עיראקים נשלחו מטעמו לביקורים בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית.

לצד זאת, הוא תמך כספית בארגוני נוער לאומניים בעיראק וסיפק להם חומרי תעמולה נאציים. משלחת מטעם תנועת הנוער הלאומנית אל־פאטוואה אף ביקרה בגרמניה במאי 1938, השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, וחזרה לעיראק מצוידת במסרים אנטי יהודיים.

"הם עשו מאמץ לחקות ולאמץ את סיסמאותיה ומגמותיה האנטישמיות הקיצוניות של ההיטלר־יוגנד", כתב בחוות הדעת פרופ' מיכאל אפל, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תנועת הנוער הזו, לצד ארגונים אחרים, השתתפה מאוחר יותר בפוגרום. "ההשפעה הגרמנית הנאצית היתה הגורם המכריע בהפניית הזעם ברחוב לעבר פגיעה פיזית, פוגרום ביהודים", כתב אפל. "הפוליטיקאים העיראקים שעודדו וחילקו נשק להמון המשולהב היו מתומכיה המובהקים של גרמניה, והושפעו מרוח הפשיזם והנאציזם".

ד"ר טובי חולק עליו. "מתוך שלל הגורמים שיצרו את האווירה העוינת בתוך עיראק כלפי יהודיה, ניצב הגורם הגרמני בתחתית הרשימה. הוא היה שולי, כמעט זניח, ביחס לגורמים אחרים", כתב. לדבריו, "אין די בעצם קיומה של תעמולה…כדי לבסס מסקנה בדבר קשר, ציפייה או כוונה מצד גרמניה לביצוע פעולות נגד יהודים בתוככי עיראק”.

דמות אחרת שנמצאת במרכז התביעה היא ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, שתפס את השלטון בהפיכה ב–1941 והקים ממשלה פרו־נאצית ששרדה חודשיים. מיד עם נפילתה אירע הפוגרום.

פרופ' כרם אסף עדויות שמוכיחות כי ממשלתו פעלה במימון נאצי. במברק שנשלח ב–21 במאי 1941 מבגדד, כותב ד"ר גרובה, שגריר גרמניה בעיראק, כי העביר עשרת אלפים מטילי זהב לאל־כילאני. לצד זאת, הוא מעדכן על בקשתו של אל־כילאני לקבל 80 אלף מטילים נוספים ומתייחס להסכם שעמד להיחתם בין גרמניה לעיראק, שבמסגרתו יעניקו הנאצים הלוואה של מיליון מטילי זהב לבעלי בריתם בבגדד.

לא רק כסף וחומרי תעמולה סיפקו הנאצים לבגדד. גם נשק הגיע מגרמניה, בניסיון לעזור לעיראק להילחם באויב המשותף – הבריטים. בארכיונים של משרדי החוץ וההגנה הגרמניים מצא פרופ' כרם עדויות לכך. הוא מספר שבפרוטוקול של הפיקוד הגרמני העליון, מ–7 במאי 1941, נכתב ש"היטלר החליט לסייע לעיראק בכל דרך אפשרית, כולל שליחת נשק, תחמושת, כסף וסיוע צבאי".

ד"ר טובי מפרש את הדברים באופן אחר. "העיראקים חיזרו בלהט אחר הגרמנים ושיוועו לסיועם, הפוליטי, הכספי והצבאי, ואלה נענו, לאורך מרביתה המוחלט של תקופת דיוננו, באדישות. רק לקראת הסוף ניאותו להגיש סיוע מדוד, שלא תרם בכלום לממשל בבגדד", כתב.

הניסיון הגרמני לעזור לעיראקים להילחם בבריטים אכן נכשל. ב–29 במאי 1941, אחרי שהבריטים הגיעו לשערי בגדד, ברח אל־כילאני מעיראק. היהודים חשבו שהסכנה חלפה ובבוקר חג השבועות, 1 ביוני 1941, הם יצאו לבושים בגדי חג כדי לקבל את פני השליט הפרו־בריטי, שחזר לעיראק. אלא שחיילים עיראקים התנפלו עליהם ותוך שעות התפשטו הפגיעות ביהודים לכל העיר ולמקומות נוספים.

"'פרהוד יא אומת מוחמד', היתה הקריאה ההמונית, כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים", סיפרה לימים הלה קרגולה. "אלפים, ללא הבדל מין, גיל ומעמד, השתתפו בחגיגת הטבח והשוד", הוסיפה.

האם עמדו הנאצים מאחורי הפוגרום או שהיתה זו התפרצות ספונטנית של עיראקים מתוסכלים? על כך חלוקים החוקרים. בלהט הוויכוח נוצר מצב מביך שבו המדינה נדרשה להגן על ד"ר גרובה הפרו־נאצי הנלהב. בחוות הדעת כתב ד"ר טובי כי גרובה "לא היה מסוג הנאצים המושבעים", אלא "דיפלומט מקצועי, שככל הנראה נשאר במשרדו עם עליית הנאצים לשלטון לא מתוך אמונה תקיפה באידיאולוגיה הנאצית".

ד"ר קזז, המומחה מטעם התביעה, התרגז למקרא הטענות האלה. "אמת, ד"ר גרובה היה דיפלומט מקצועי המשרת את ארצו ומולדתו. ונניח שהוא 'לא היה מסוג הנאצים המושבעים', כהגדרתו של ד"ר טובי, עדיין נשאלת השאלה – לאיזה סוג נאצים מסווג ד"ר טובי את גרובה? וגם אם נצא מתוך הנחה שהוא 'לא היה נאצי מושבע', הרי הוא נשאר תחת הקטגוריה נאצי".

 

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון מאת בני ציפר

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון
מאת בני ציפר

פורסם ב – 23/05/2014 09:28

תחת עץ אלון דיברנו על ספרו של ארי שביט, על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי ועל ישראל, שהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב

רבת עמון, תחילת מאי

על שיחות השלום האלה לא דיווח בינתיים איש. הן התקיימו אחר הצהריים, תחת אלון עב גזע שהטיל צל עגול על חצר מרוצפת, שבמרכזה שולחן גדול וסביבו כיסאות פלסטיק לבנים. זה היה בפוחייס, ספק עיירה, ספק כפר, בפאתי רבת עמון. מי שכבר חיכה שם לבואנו וקם לקבל את פנינו היה מחנך אמריקאי ותיק, ויש שיאמרו מחנך אגדי, גרייהם לנארד. הוא קווייקר יליד טנסי שקשר את גורלו עם המזרח התיכון ועם הפלסטינים עוד לפני שישים שנה, כאשר בקושי דיברו על עם כזה. הוא לימד בביירות וברמאללה והתחתן עם פלסטינית. רבים מראשי העולם הערבי של ימינו עברו דרכו. מיד שאל אותי אם כבר קראתי את ספרו של ארי שביט, שלדעתו הוא הספר הטוב ביותר שקרא על ישראל. ממקום עומדו תחת עץ האלון נשא את זרועו והצביע לכיוון מערב, שם, מעבר לשיפולי גבעותיה של ארץ עמון הנטועות כרמי זית, אפשר לראות את הרי יהודה. ובלילה, הבטיח לי, הוא חוזה בשמים המוארים שמעל ירושלים.

הבית הנמוך משמאל, ממש מעבר לכרם הזיתים וגן הירק, הוא כפי שנאמר לי מעונו של המלך עבדאללה השני, הנראה למרבה ההפתעה צנוע לגמרי. קצת מדרום לו מציינת הכיפה הכחולה, הבוהקת באור השמש השוקעת, את אחוזת הקבר של אם המלך, המלכה עאליה, אשת המלך חוסיין המנוח. ובמזרח – בתיה הגבוהים של עיר הבירה, רבת עמון, שרעשיה אינם מגיעים עד לפוחייס. בעלת החווה, המארחת אותנו בפשטות אצילית, בפת חמה מהטאבון, שמן זית מהכרם וזעתר מהגן, התלוננה שאט אט משתלטים על הסביבה עשירים חדשים ובונים להם בתים יומרניים.

עוד היו עמנו מתחת לאלון בני זוג שהתוגה חרותה בפניהם. הם פליטים מעיראק. לא פליטים בתרמיל ומקל אלא פליטים ותיקים שהתבססו כלכלית בירדן, שאליה נמלטו אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק. הם נוצרים, שסבלו תחת עולו של משטר סדאם חוסיין. שאלתי אותם איך היה לחיות אז. התיאורים היו מצמררים. הם חיו בעצם בבית כלא גדול, שבו לא יכלו לעשות שום תנועה בלי אישור של המשטר. אחרי לימודיהם באוניברסיטה נאלצו לעבוד למען המדינה ואפילו כדי לנסוע מעיר לעיר בעיראק נדרשו לאישור מיוחד.

מה שטרגי שבעתיים היה שאחרי נפילת משטר העריצות הוחלפו עובדי הממשלה בעובדים חדשים, ואילו הם נחשדו כמשתפי פעולה של המשטר הישן. כיום שוב אין להם מה לעשות בעיראק, סיפרה האשה. כשהם נוסעים לשם לעתים רחוקות כדי לבקר קרובים הם מרגישים זרים לחלוטין במה שהיתה מולדתם. רוב האנשים שהכירו עזבו ואינם. הנחמה שלה, אמרה, אלה הספרים.

וכאן התעורר בעלה וקרא שהספר האהוב ביותר על שניהם, שהמתיק להם כל כך את ימי גלותם מהמולדת, הוא הרומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל. "הרי אני מכיר את סמי מיכאל", אמרתי להם. הבעל הביע את התפעלותו מכך שמיכאל שעזב את עיראק בשנות הארבעים היה מסוגל לזכור היטב כל כך, עשרות שנים אחר כך, את מראותיה של בגדאד לפרטי פרטים ודקדוקים. את הסימטאות והרחובות והגשרים, הרוטטים ממש מרוב ריאליות בספר. לחידה היא בעיניו.

הבטחתי שאשאל את סמי מיכאל לפשר החידה, אם כי דומני שאני יודע את התשובה גם בלעדיו. התשובה היא שמולדות, דווקא משעה שנעקרנו מהן, ממשיכות לחיות בתוכנו ושולחות לתוך מוחנו שורשים בצורה של אובססיות שאינן ניתנות לריפוי. והדרך היחידה לתת מוצא להתפוצצות השורשים הזאת שבראש היא דרך הכתיבה.

והנה מיני־אובססיה כזאת היא עצם ההכרח להנציח את אחר הצהריים הנעים הזה במקום הזה הנראה כל כך דומה למולדת, ואף על פי כן הוא אינו המולדת, בחברת אנשים שלכאורה נחשבים בני עמים אויבים והנה הם אינם נראים עוינים כלל. איך מתפטרים מן המועקה להסביר את הסיטואציה הפרדוקסלית והבלתי אפשרית הזאת אם לא במלים.

עוד אורחת מסביב לשולחן שתחת האלון. פלסטינית לשעבר. היא עצמה נולדה בדרום אמריקה, אבל הוריה מבית ג'אלה, ולא מכבר נסעה לשם לחפש את הבית שבנה שם סבה עוד בתחילת המאה העשרים, שבתצלומים היו פסלי אריות בחזיתו. לבסוף מצאה את הבית בעזרת אנשים מהמקום שזכרו את משפחתה. חיכיתי לשמוע ממנה תלונות על ישראל הכובשת ולא שמעתי מפיה שום דבר רע. האם מתוך נימוס בלבד?

במחשבה שנייה, וכאן אולי המסקנה העיקרית שלקחתי אתי מכאן, על מה עומדת כל החברה הלבנטינית אם לא על הנימוסים, המאפשרים שבני עדות שונות יחיו ביחד גם אם יש איבה ביניהם? אולי כל שצריך היה שיותר ישראלים יישבו מתחת עצי אלון אחר הצהריים עם ערבים?

הזכירו את הפרשה של החייל הישראלי שירה בשופט פלסטיני־ירדני במעבר הגבול עם ישראל לפני חודשים אחדים. כל מקרה כזה, נאמר, מביך את בית המלוכה ונותן הזדמנות לקיצוניים בירדן לדרוש לנתק את היחסים עם ישראל. דיברו על שר החוץ הירדני לשעבר שכתב באחרונה מאמר אנטי ישראלי ואנטישמי וציטט בו, כהוכחה לטענותיו, מספרו של היטלר "מיין קאמפף". בארץ, אני מספר ליושבים סביב השולחן, עשו מזה עניין גדול. מישהו מהמסובים מביא לידיעתי שהמאמר הכעיס מאוד את בית המלוכה ובו ביום פוטר האיש ממשרת הכבוד שהחזיק בה.

דיברו על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי. על כך שהצעירים מומחים גדולים בטכנולוגיות החדישות אך חסרים לחלוטין את אותה מערכת ערכים ליברלית, המוקנית במערב בדרך שיטת לימוד המעודדת החלפת דעות חופשית ותרבות ויכוח ודיון. "הצעירים כאן westernized", אמר גרייהם לנארד, "אבל לא modernized". מצאתי את האבחנה שלו תקפה במידה רבה גם במה שנוגע לישראל, שנהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב בלי להקפיד שלצד החיקוי, בצורת פלאפונים משוכללים ומכוניות מבריקות וגדולות, ומטבחים וחדרי אמבטיה בוהקים, תהיה גם סובלנות ופתיחות לדעתו של הזולת.

השתררה שתיקה. מישהו הזכיר את שמו של ססיל חוראני, שהתארח לא אחת כאן בחווה, וכאן כנראה כתב ספר חביב של מתכונים ירדניים ושמו "ירדן, הארץ והשולחן" שקיבלתי במתנה בעת ביקורי הקודם כאן. ססיל חוראני הוא כבן מאה והוא אחיו של ההיסטוריון המפורסם של המזרח התיכון אלברט חוראני, שמת לפני כעשר שנים. ססיל חי חיים מעניינים, ותיאר אותם באוטוביוגרפיה שיצאה לאור ב-1984 ועתה חזרה והופיעה במהדורה חדשה בהוצאה הלבנונית "אנטואן".

הוא באמת דמות מופת של לבנטיני במובן שז'קלין כהנוב, כוהנת הלבנטיניות הישראלית, היתה סומכת עליו את ידיה: בן למשפחה לבנונית שקיבל חינוך בריטי, וחזר למזרח התיכון כמרצה באוניברסיטה של ביירות, ולאחר מכן כיד ימינו של נשיא תוניסיה חביב בורגיבה לענייני תרבות. אין סוף אי הבנות, אין סוף מהמורות. הלבנטיני האמיתי לא יכול להבין את הלהט של התוניסאים להשליך לפח את התרבות המערבית. הוא ניסה לשכנע את בורגיבה להשאיר לתוניסיה את צביונה הקוסמופוליטי. בורגיבה זרק לו עצם: לקחת את עיר החוף התוניסאית העתיקה חמאמאת ולהקים בה מרכז תרבות בינלאומי. השנה היתה 1962.

ססיל גייס לעזרתו את טובי האישים בתחום התרבות בעולם. חמאמאת היא הרי המקום שהאמן פול קליי ביקר בו ושהשפיע עמוקות על עולמו. ססיל חלם לעשות את העם התוניסאי עם המחובר לתרבות המערבית והערבית כאחת והגה רעיון להקים במקום תיאטרון פתוח, בנוסח היווני רומי, שייקרא "תיאטרון לעם". שם תיכנן להעלות את "אותלו" של שייקספיר בערבית. וזה אכן עבד זמן מה בזכות ההתלהבות והשתדלנות האינסופיות שלו. ולזמן מה הצליח גם להביא אמנים פלסטיים אירופאים לחמאמאת, שנתנו סדנאות לאמנים מקומיים.

ואז, כותב ססיל חוראני, הקיץ הקץ על הכל בגלל איש רע שקינא בו ובהצלחתו והחליט להכשילו. היה זה שר התרבות של תוניסיה שלא ראה בעין יפה את המובלעת הקוסמופוליטית העצמאית הזאת של חמאמאת, והצליח לנטרל את ססיל ואת הפרויקט שלו ולשתקו. סיפור עצוב. ססיל עזב את תוניסיה בפחי נפש. וכל היתר הוא היסטוריה. שם האוטוביוגרפיה שבה כל זה מסופר הוא "אודיסיאה בלתי גמורה".

מעניין, אמרתי. מה יש לאיש הזה, שחזה בלידתה של תוניסיה העצמאית, לומר על כך שתוניסיה זו, ששברה את לבו, היתה המדינה שממנה נפתח מה שקרוי "האביב הערבי". האם הוא רואה בזה ניצחון מאוחר שלו? או כישלון שלו? המארחת מבטיחה שבביקורנו הבא בירדן היא תשתדל להפגיש בינינו.

בלי משים השמש החלה לשקוע אדומה מאחורי ההרים, שם נמצאת מולדתי, שדומה כל כך למולדות של כל אחד מהאנשים שישבו מסביב לשולחן הזה. ואין זה מן הנמנע שבאותה שעה ממש, מתחת לאלונים דומים, סביב שולחנות דומים, יושבים אנשים דומים ומהנהנים בראשם ומסכימים ביניהם שבעצם היה יכול להיות כל כך טוב כאן אלמלא אש השנאה והקנאה שמתלקחת ומקלקלת הכל באחת.

הגברת הגולה מעיראק נזכרה במשפחה יהודית ושמה שעשוע שגרה בשכנותם בבגדאד ולא עזבה לישראל. מפחד השלטונות, נמנעה המשפחה היהודית להזמין אליה הביתה אורחים, והשיחות היחידות שהיו לה עמם היו חטופות, על המדרכה שלפני הבית. אבי המשפחה היהודית הזהיר אותה שאם תתיידד אתם, צפויה לה חקירה משטרתית לא נעימה, וגם לו צפויות צרות. רק פעם אחת, כשהתקלקל בביתם החשמל ולא היתה ברירה אלא להזדקק לשכנים היהודים, ראתה את ביתם מבפנים. היא הזכירה לי לדבר בשובי עם סמי מיכאל ולומר לו שיש לו שני מעריצים מושבעים, שמודים לו שהחיה להם לנצח את בגדאד שלהם.

לא צילמתי אף תמונה מהמעמד היפה הזה. רציתי שמה שילווה רשימה זו תהיה יצירת אמנות מקומית. מצאתי את מבוקשי בקטלוג של תערוכה שהוצגה בגלריה הלאומית לאמנות ברבת עמון ב-2002. זהו ציור עתיר צבעוניות ותנועה אקספרסיוניסטיות ושמו "דרך כפרית", של סוהא כתבה נורסי, שנולדה ולמדה אמנות ברבת עמון אצל רבי־אמנים שחיו בעיר בשנות החמישים. מי היו רבי־אמנים אלה? אחת מהם היתה הציירת הנפלאה פחר אל ניסא זייד, שהיתה טורקייה במוצאה והיא שהקימה את האקדמיה לאמנות של ירדן. אמן אחר, מעניין לא פחות, היה ג'ורג' אליף, צייר אוריינטליסטי רוסי שנמלט מרוסיה לארץ ישראל בזמן המהפכה הבולשביקית, וב-1948 יצא לגלות שנייה בירדן ומת בביירות. עוד סיפור חיים מפותל של אדם שקשר את גורלו עם העם הפלסטיני מתוך בחירה.

העץ הירוק השחור שבמרכז הציור של סוהא נורסי הוא הדבר הקרוב ביותר לתחושה שעורר בי האלון העבות שתחתיו קיימנו את שיחות השלום שלנו באותו אחר צהריים שליו בחווה בפוחייס.

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי
מאת חמי שלו, ניו יורק

פורסם ב – 24/05/2014 07:46

שינויים בקהילה היהודית והקיטוב הפוליטי הגובר בארה"ב מערערים את הברית שהחלה עם עלייתו של בגין לשלטון. השלמת המהלך מחייבת מציאת פרטנר בשמאל בארץ

בחירתו המפתיעה של מנחם בגין לראשות הממשלה במאי 1977 הכתה את יהודי ארצות הברית בהלם. בגין, הרוויזיוניסט ו"הטרוריסט", עם גינוניו המזרח אירופיים ותומכיו המזרח תיכוניים, נחשב ליריבם המר של מקימי מדינה אייקוניים כמו בן גוריון וגולדה ונראה כניגוד גמור לגיבורי אומה מיתולוגיים כמו משה דיין, יגאל אלון ובעיקר פול ניומן, הוא ארי בן כנען מ"אקסודוס". מלבד חוג אוהדיו המצומצם של בגין מימי האצ"ל, רוב הממסד היהודי ראה בבחירתו אסון.

מי שהפך את התמונה בתוך זמן קצר היה הרב אלכסנדר שינדלר, נשיא התנועה הרפורמית ומי ששימש אז כיושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. שינדלר, ליברל מובהק בענייני שלום ובענייני דת ומדינה, הגיע לירושלים בבהילות כדי להרגיע את הפאניקה שפרצה מבית: הוא נכנס לפגישה עם בגין מודאג אך יצא ממנה מוקסם. "הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שפגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות יהודי מאשר ישראלי," אמר שינדלר, "יצחק רבין התייחס ליהודי אמריקה כפיונים, לבגין באמת היה אכפת".

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין הימין הישראלי ליהודי אמריקה, שנמשכה, עם עליות ומורדות, מאז ועד לאחרונה. יצחק שמיר אמנם חסר את הכריזמה ואת הפאתוס של בגין – בשביל זה היה לו את בנימין נתניהו, דובר האמריקאית – אבל בתקופתו השתלטו פעילים ימניים על אייפא"ק וועידת הנשיאים ואלה נשכבו על הגדר כשהליכוד היה בשלטון וסייעו כמי שכפאם שד כשתורה של מפלגת העבודה הגיע. שמעון פרס אמנם הפך לגיבור תרבות בערוב ימיו, ובחודש הבא הוא יזכה לעיטור יוקרתי מהקונגרס, אבל הוא דיבר אירופאית, לא אמריקאית, ולא הצליח לגייס לצדו את יהודי אמריקה כשזה באמת היה חשוב: הם סייעו לשמיר לחבל בהסכם לונדון עם המלך חוסיין ולהדוף את יוזמות שר החוץ האמריקאים שולץ ובייקר ומאוחר יותר גם לא הסתירו את הסתייגותם מהסכמי אוסלו והפיוס עם ערפאת.

צילום: פיט סאוזה / הבית הלבן

מדובר בדור של ניצולי שואה ושל בנים לניצולי שואה ושל אמריקאים שמצפונם ייסר אותם על כך שהוריהם לא עשו מספיק בשואה. הם התחנכו ופעלו תחת רישומם של אירועים הרואיים כהקמת המדינה, מלחמת ששת הימים והמאבק למען יהודי ברית המועצות. כשתוקפם של אלה עמד לפוג, הגיח האיסלאם הקיצוני ופיגועי ההתאבדות ובראשם האסון הנורא של מגדלי התאומים. הממסד היהודי התגייס למאבק בציר הרשע והדחיק לשולי התודעה את עוולות הכיבוש ואת נדידתה ההדרגתית של ישראל ימינה.

אבל דור הולך ודור בא, חלקו מאבד עניין בישראל וחלקו את האמונה בדרכה, חלקו נותר ציוני וחלקו נודד הלאה. מדובר בהצטברות של תהליכים רבים שמגיעים לפרקם ושמהם אמנה, ברשותכם, ארבעה: הקיטוב הפוליטי הגובר באמריקה, הדוחק את הימין היהודי ימינה ואת השמאל החוצה; התחזקות השקפת העולם הליברלית והפלורליסטית של יהודים צעירים והתעקשותם לבחון דרכה גם את ישראל; הדחייה שחשים יהודים רבים כלפי השמרנות הריאקציונרית של המפלגה הרפובליקאית, ובמשתמע, כלפי אהדתה בימין בישראל; והתחושה שישראל ונציגיה, ובראשם אייפא"ק, מנהלים מלחמת חורמה בממשל אובמה – שעבורו רובם הצביעו – ודוחפים את ארצות הברית למלחמה באיראן.

כולם כבר שומעים את הקרחונים הנשברים מרחוק וחשים את האווירה המתלהטת. הרפורמים והקונסרבטיבים קוראים תיגר מיליטנטי מתמיד על ההגמוניה האורתודוקסית בישראל וארגונים כמו ג'יי סטריט מערערים על התמיכה האוטומטית במדיניותה כלפי הפלסטינים. לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בקמפוסים, בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים מתנהלים קרבות ועימותים שמפלגים את המחנה ומערערים את המכנה המשותף בין ימין לשמאל.

דו"ח מרשים ורחב היקף של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע בחן את עמדת יהודי העולם לסוגיית ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" וקבע ש"חזונם הישראלי של יהודי העולם דומה במקרים רבים לחזונם של הישראלים עצמם". אך רוב בני השיח של מחברי הדו"ח המפורט והמנוסח היטב – שמואל רוזנר ואבי גיל – באו מקרב עסקנים ותורמים ממסדיים, ולמרות זאת, עולה ממנו תחושה ברורה של שתי ספינות השטות לכיוונים הפוכים. ככל שישראל תנסה להדגיש את זהותה היהודית ולהצניע את מחויבותה הדמוקרטית – כמוצע בחוקים של ראש הממשלה וחבריו לקואליציה – כך יתקרב הרגע של הקרע.

הממשלה חשה באדמה הזזה מתחת לרגליה, אבל במקום להביט במראה, ראשיה מעדיפים לתלות את האשם כולו בהתבוללות, נישואי תערובת וחינוך יהודי לקוי. כך נוצרה "היוזמה המשותפת של ממשלת ישראל והעם היהודי" שמתקבלת כאן בברכה מהולה בחשד, שמא לא ההתרחקות מהיהדות מטרידה את הקברניטים אלא ההתנערות מדמותה הלאומנית והכובשת של ישראל. "אם הם מתכוונים להוציא מאות מיליוני דולרים כדי לשכנע את יהודי אמריקה ש'סטלמנטס אר גוד', עדיף שישארו בבית," אמר לי מנהיג יהודי בכיר.

כך הולך ונסגר המעגל: 37 שנים אחרי שגילו האחד את השני, חלק גדול מהמיינסטרים של הציבור היהודי באמריקה – שיעורו שנוי במחלוקת – החל להתפכח מהרומן עם הימין בישראל. שניים מעמיתי לעיתון נטלו חלק פעיל בתהליך הזה: פיטר ביינרט, שספרו "משבר הציונות" הסעיר והעיר את השמאל היהודי, וארי שביט שספרו "הארץ המובטחת שלי" הפיח חיים חדשים במרכז "המפא"יניקי" יותר של יהודי אמריקה, שם דוחים את הנרטיב הפלסטיני ואת הטלת האשמה על ישראל, אך עדיין רואים בכיבוש מתכון לאסון.

מה שחסר, כמו תמיד, הוא פרטנר בשמאל הפוליטי. דחייתו של ג'יי סטריט על ידי ועידת הנשיאים, למשל, הרעידה כאן את אמות הספים אך עוררה עניין מועט וזכתה רק לתגובות קלושות בארץ. כדי למצוא מסילות חדשות ליהודי אמריקה, צריך לשנות תודעה, להשקיע מאמצים, ואם אפשר אז גם לאתר דמות כריזמטית שתדע לתקשר עם האמריקאים בשפתם. נתניהו אמנם עוסק בזה, וממשיך לדבר במבטא הנכון, אבל כמו שקורה לעתים במערכות יחסים ארוכות-שנים, יהודים רבים פשוט הפסיקו לשמוע.

העבר הוא העתיד החדש/ יוסי שריד

צריך להפחיד אותם כשהם קטנים – "בכיתה אל"ף ואפילו בגן חובה". דווקא המפריטים הגדולים הם גדולי המלאימים – הוי מגיעי דגל בטלית.

היא היתה אז בת 17, וחזרה ממצעד החיים באושוויץ־בירקנאו. נסעתי לאסוף אותה בשובה. אתה מכיר אחד ששמו ביבי, שאלה. בוודאי, הוא השגריר באו"ם, השבתי. אני כועסת עליו: הוא עמד שם וניצל את הבמה – הפלסטינים רוצים להרוג אותנו כמו הנאצים, וערפאת הוא היטלר חדש. אני מקווה, אמרה, שלא נשמע עליו יותר מדי.

מאז, מצעדנו עוד מרעים – אנחנו כאן, ביבי כאן, השואה אתנו כגרדום לחפור בו, ונתניהו חופר בלי הרף: אם הוא, אישית, לא ישמור עלינו, נהפוך כולנו לעולי הגרדום. מתי בפעם האחרונה נבחר כאן ראש ממשלה ששרביט התקווה הטובה בנדנו.

נתניהו הוא שואן אוּמן, יורש נאמן למנחם בגין, שהיה ראשון לשחרר את השד. בן גוריון השתדל להשאיר את הבקבוק חתום, לבל ייצאו יהודים מדעתם: בלאו הכי הם פצועים, ואסור לזרות אימה על הפצעים. אבל בגין נשאר בגלות פולניה, נידף ורדוף. בְּריסק זה כאן, והזיכרון לא רק חי ומבעֵת, הוא גם בועט. במותו, ציווה לנו את החיים בצל המוות. ונתניהו מקיים את הצוואה כ–one man shoah.

לא עוד. בזמן האחרון קמו לו חקיינים. ראו כי טוב הפחד ומשתלם, והחליטו לסחור בו בשותפות ובמטבע עובר לזוכר. ונוספו גם הפוליטיקאים החדשים על מפחידינו. חצי מיליון בוחרים שנתנו את קולם ל"יש עתיד", לא תיארו לעצמם שדווקא העבר הוא העתיד החדש.

יאיר לפיד יצא להונגריה ונשא שם בפרלמנט נאום נתניהוהי אופייני: לא מה מדינת היהודים למדה כלקח לעצמה בשיעורי בית שלישי, אלא מה היא מלמדת אחרים בקורסים אקסטרניים.

ושר החינוך, חברו, יצא לפולניה בחברת תלמידים וידוענים, במלאות 25 שנה למצעדים, שפונים אחורה במקום לצעוד קדימה. שי פירון חזר והבריח במכס רעיון חשמלי־מדליק:

מעתה, לא רק נערות ונערים בני 17 יספגו את קרינת ההיסטוריה, גם תינוקות של בית רבן ייחשפו אליה, ונפש רכה סופגת עמוק.

עוד לא עמדו על דעתם וכבר מטריפים אותם: מה למדת היום בגן, ילד. למדתי, שאם לא גומרים מה שיש לך בפה ובצלחת, יבוא שוטר גרמני וייקח אותך. אם יש לכם ילדים או נכדים, הייתי נזהר מלשלוח אותם לגן פתוח שדומה למוסד סגור.

ואולי ילדינו לא מחושלים די צורכם – מה זה פה, אתונה? אולי כדאי לאתגר אותם בחיתולים ספרטניים, ולא לאתרג אותם בצמר גפן. יֵדע כל זאטוט עברי כבר בהתחלה, ולא יֵרד לנו בסוף.

לפני שבע שנים פירסמתי ספר בהוצאת יד־ושם וידיעות: "פפיצ'ק, הוא לא ידע את שמו" – סיפורו של פטר גרינפלד, חברי ובן גילי, שהיה בן ארבע כשנכנס לאושוויץ ובן חמש בצאתו. הספר מתאר את מסעו בעקבות זהותו, שנמשך יותר מ–45 שנה, והוא לא מומלץ לילדים.

ואני שואל אתכם, הורים מפנקים: אם פפי שלנו שרד את הזריקות בגב שהזריק לו ד"ר מנגלה, ואת הטיפות שהזליף בעיניו, ואת המחט שהחדיר למוחו, אז הילדים שלכם לא מסוגלים לשרוד את סיפורו? ואם ילד בן ארבע עבר את בלוק 10, אז גם ילדים בני חמש יכולים לעבור עוד רפורמה.

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"
הארץ

09/09/2013 | 21:03

בסדרה תיעודית חדשה נשמעים לראשונה הקולות מתוך ה"בור" בקריה באוקטובר 1973. שר הביטחון דאז: "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל"

 

הרבה לפני ההקלטות של שר הביטחון לשעבר אהוד ברק (שבמלחמת יום כיפור היה מפקד גדוד טנקים) ושל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (שהיה צוער במלחמה)בפרשת הרפז – הוקלטו בימים הקשים של אוקטובר 1973 שיחות נוקבות בין שר הביטחון משה דייןוהרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר.

מלבד רב־אלוף בדימוס דיין ורב־אלוף אלעזר, דיברו אל הרשמקול בחדר הרמטכ"ל ב"בור" בקריה גם האלופים ישראל טל, בני פלד, אלי זעירא, רחבעם זאבי וכן הרמטכ"ל השני של צה״ל יגאל ידין – שבתום המלחמה היה חבר בוועדת אגרנט. הקלטות השיחות, מתוך סדרה תיעודית חדשה על המלחמה בשם "לא תשקוט הארץ", מובאות כאן לראשונה. הסדרה, בת ארבעה פרקים, תשודר מה-6 באוקטובר ואילך בערוצים 1 ו-8.

קלטות השיחות התגלו לפני כשנתיים בידי תחקירני הסדרה, בקופסה באחד מחדרי המטכ"ל. תמלילי השיחות שימשו ב-40 השנים האחרונות למחקר ההיסטורי על הפיקוד העליון במלחמה, שריכז סגן־אלוף שמעון גולן, אך קולותיהם של הדרגים הביטחוניים הבכירים ביותר – ובהם אווירת המועקה (ולעתים רחוקות, הצהלה בטרם זמנה) והמתח במפקדה התת־קרקעית – לא הושמעו מעולם לציבור בישראל. בתום המלחמה נערך מאבק עז בין דיין ואלעזר, על חלוקת האחריות לתקלות בהכנת צה״ל למלחמה ובניהולה.

 

סדרת הטלוויזיה כוללת בין השאר ראיונות בלעדיים עם אנשי המוסד – לוחמי יחידת המבצעים "קיסריה" ומי שעמדו בקשר עם המרגל המצרי אשרף מרוואן – וכן עם שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג׳ר וסגנו במועצה לביטחון לאומי, גנרל ברנט סקאוקרופט. היא מתווה את מעגלי המודיעין, המדיניות, הכנת צה"ל והפעלתו, מהבית הלבן (בהקלטת סתר של הנשיא ריצ׳רד ניקסון עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, שנכללה בחומרים שנחשפו בפרשת ווטרגייט) ועד לקרבות בסיני, בגולן ובמערכה האווירית.

אחת השיחות הקשות ביותר בין שר הביטחון והרמטכ״ל הוקלטה ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, לאחר שובו של דיין מסיורים במפקדות שתי החזיתות. קצין מודיעין באחת האוגדות בצפון, איתמר צ׳יזיק (כיום מנכ"ל מועדון הכדורגל מכבי חיפה), סיפר על מצבו של דיין לקראת שיחה זו: "הוא אמר, בצורה מאד עגומה, 'המצב חמור, אנחנו מגינים, המשמעות של זה – נפילת בית שלישי, שלא ייפול בית שלישי', משהו כזה".

צפו בקטע מתוך הסדרה "לא תשקוט הארץ". חלק 2

דיין, בשיחה עם דדו ב"בור", קבע, "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל". על הלוחמים הנצורים במעוזי התעלה אמר דיין כי "בחשכה צריך לומר להם לצאת, ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג, והפצועים שיישארו יילכו בשבי. לעזוב את הטנקים, לעזוב את הכל, לפנות את כל העמדות האלה שבקו, שאחרת אנחנו רק נשחקים עליהן, ולא יוצא מזה כלום. צריך לגמור עם זה, מי שבשבי – בשבי, מי שיפרוץ החוצה – יפרוץ החוצה".

למחרת, לאחר מתקפת הנגד הכושלת בסיני, נשמע דדו רוטן על תפקודו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן־גורודיש: "קיבלתי היום פתק, 'אישורך בשעה 16:00 לכבוש את סואץ׳", אומר דדו. "בן אדם שעוד לא יצא מטסה (מפקדה המרוחקת עשרות קילומטרים מהתעלה), נורמלי, בדרך כלל לא מבקש רשות לכבוש את סואץ (עיר בגדה המערבית של התעלה)". על כך הגיב ראש אמ"ן, זעירא: "אם הוא נורמלי". דדו אישר, "אם הוא נורמלי… שמוליק מבקש ממני רשות לעבור את התעלה. אמרתי, אה, אני במצב טוב, כמו במלחמת ששת הימים. אני אומר לשמוליק, זה בסדר, לך, אני שמח".

בתחקיר, בתסריט ובראיונות לסדרה השתתפו אמיר אורן, מיכה פרידמן וד"ר גדעון אביטל־אפשטיין.

 

דרך הלאומניות אל החייתיות / ישעיהו ליבוביץ

דרך הלאומניות אל החייתיות / ישעיהו ליבוביץ

 (הארץ 5.10.84)

 

א.

הציר שעליו סובבים –ביודעין או שלא-ביודעין– המאבקים הפוליטיים הרעיוניים בקרבנו (וגם בקרב כמה מאומות-העולם) הוא- אם יש לזהות את היש הנקרא "עם" עם מדינתו, לשון אחר; בעיית זיהוייה של לאומיות עם ממלכתיות. מה קודם?-העם, המוגדר מצד עצמו מבחינת תכנים ערכיים ספציפיים המתגלמים בו, הוא המחזיק מדינה כמסגרת קיומית לעצמו? או שמא המדינה היא היש המפעיל הראשוני, העושה את האוכלוסייה במסגרת המדינה לעם מסוים? על מישור של בעייתיות מעמיקה יותר אפשר להציג את השאלה הזו גם לעם עצמו; האם הוא יש ריאלי, המקיים את הנמנים עליו כבניו, או שמא בני אדם בלבד הם הישים הריאליים, שרק תודעה משותפת עושה אותם לעם? לשון אחר; האדם והמדינה מי קודם?

מכאן הניגודים בין גישות שונות לבעיות האדם, העם והמדינה. זו לעומת זו; (1) מצד אחד –פרימאט של המדינה ביחסה לעם, ופרימאט העם ביחסו לאדם, לשון אחר; העם חייב במובן של חיוב מוסרי- לראות את עצמו ככלי סיפוק האינטרס של מדינתו ז.א. של מנגנון הריבונות והשלטון שלו, משום שרק במנגנון זה מתגלמים תכניו הלאומיים, וכן חייב אדם לראות עצמו משועבד לאינטרס הלאומי, משום שאישיותו נחצבת ממקור עמו. (2) מצד שני- פרימאט של העם ביחסו למדינה, לשון אחר; ראיית העם כמסוגל ורשאי לעצב את  תכניו הערכיים גם שלא מן ההיבט של האינטרס הממלכתי של שלטון וריבונות, וכן ההכרה בזכותו של אדם לעמוד במקרים מסוימים על ערכים של אישיותו האוטונומית אף נגד תביעותיו של הקולקטיב.

הגישה הראשונה היא הרווחת היום בציבור, והיא מקובלת על רבים כהכרעה ערכית המכונה "לאומיות", רבים אחרים, שליבם אינו שלם כלל עם הכרעה זו, משלימים עמה למעשה ממורך-לב מוסרי, מחשש שמא חס וחלילה לא יימצאו כשרים להימנות עם "המחנה הלאומי" שההשתייכות אליו נחשבת לחובה מוסרית.

ב.

ראלף וולדו אמרסון, מגדולי אנשי הרוח האמריקנים במאה ה-19, תפס את המדינה- ודבריו אמורים כלפי כל מדינה, בעלת כל משטר שאפשר לעלותו על הדעת- לא כערך שמשמעותו גלומה בו בעצמו אלא כאמצעי לסיפוק צורך אנושי-חברתי גדול. מהותה של מדינה היא היותה מנגנון של שלטון, והשלטון-גם אם הוא נחוץ- הוא רע. המדינה היא מנגנון של כוח וכפייה, המופעל בידי אנשים מסוימים השולטים בעם. השליטים-  אפילו סמכותם השלטונית באה להם בדרך המקובלת על העם, ואפילו כל כוונותיהם אינן אלא לטובת הכלל כפי הבנתם-לעולם לא יוכלו להימנע מהבנת "הטוב" לאור מעמדם השלטוני ולאור דרישותיהם של תומכיהם, שמכוחם הם מוחזקים בשלטון. לפיכך כל משטר הוא פגום ו"כל מדינה הקיימת-בפועל היא מושחתת" (corrupt). מכאן מגיע אמרסון-שדבק בכל ליבו בארצו ובמשטרה הדמוקרטי- למסקנה חמורה מאד בתורת הנחייה "לאנשים הגונים"; שלא יציית ציות מוחלט לחוקי המדינה (good man must not obey the laws too well)- החוק עומד למשפט המוסר. כיוצא בו, קובע הוגה דעות אנגלי בן דורנו, בדיון ביחס שבין מוסר ומשפט, שאין חיוב לציית לחוק שתקפותו אינה אלא עובדת היותו חוק" (David Lyons).

איש רוח אחר בין זמננו הסופר הדגול א.מ. פורסטר שהיה מעורה בעולם הערכים של ההיסטוריה, התרבות והמציאות חברתית מדינית של עמו וארצו-מזה , ושל עולם הערכים של ההומניזם הכלל אנושי מזה, הציג את הבעיה בניסוח חריף קיצון; "אם אמצא במצב שבו יוטל עלי להכריע אם לבגוד במולדת או לבגוד בידיד-אני מקווה שיימצא בי הכוח הנפשי לבגוד במולדת".

ג.

אני מכיר שני סולמות ערכים גדולים, המנוגדים זה לזה, שיש להם מקום בתודעה האנושית שיצאה מכלל פראות, ומציאותם זה לעומת זה היא מן התכנים הגדולים בתולדות התודעה האנושית.  שני עולמות-הערכים האלה הם; (1) סולם הערכים הדתי, אשר על-פיו בעיות האדם וענייני האדם והיחסים בין בני האדם ובעיית הסדר העניינים של האדם-הכל נקבע ונמדד ונערך וניתן לביקורת מבחינת קנה-המידה של מעמדו של האדם לפני אלוהים, (2) סולם הערכים ההומאניסטי או האתיאיסטי (הומאניזים ואתיאיזים הם דבר אחד), אשר על-פיו כל הנושאים הנ"ל נקבעים, נערכים ונמדדים וניתנים לביקורת מבחינת הקריטריון של מעמד האדם בפני האדם, או לפי המכלול הנקרא אנושות. מסולמות-הערכים השונים נגזרות פרוגרמות חיים שונות, ובכל אחת מהן נכללים חיובים ואיסורים שאינם מוכרים בפרוגרמה האחרת.

שני סולמות-ערכים אלה מנוגדים זה לזה, ואין אפשרות של פשרה או של סינתזה ביניהם. אבל הם נפגשים בנקודה אחת, וזאת ביחס לאינסטיטוציה הנקראת מדינה; הן מבחינת סולם-הערכים הדתי והן מבחינת סולם-הערכים ההומאניסטי אין למדינה משמעות ערכית. מבחינת שניהם-המדינה היא כלי, מכשיר או אמצעי בלבד, הדרוש למען דברים מסוימים שהם-הם המוחזקים ערכים. אמנם לגבי השאלה; מהו הדבר שיש לו חזקת ערך אין תמימות-דעים בין בני-אדם, לא הייתה כזאת בעבר, איננה בהווה, ואפשר להגיד במידה רבה של ודאות-לא תהיה גם בעתיד. אבל ללא תלות בטיב הערכים שאדם קובע לעצמו, או קבוצות שונות של בני אדם קובעות לעצמן, משמעותה של המדינה אינה אלא בזה, שהיא יוצרת את הרקע ומהווה את המסגרת  לחתירתם של בני האדם לערכים מסוימים.

ולעומת אלה יש גם סולם-ערכים שלישי, אשר רבים-ואני אחד מהם-רואים בו ביטוי לרשעות וגם לטיפשות האנושית; והיא ראיית המדינה לא כמסגרת למציאות מסוימת כזירה למאבקים על ערכים, אלא כערך-כשלעצמו. לשון אחר; ראיית ענייני האדם ובעיות האדם, צורכי האדם והיחסים בין בני-אדם ובעיית פתרונן של בעיות אלו-הכל מבחינת הקריטריון של מעמדו של האדם לפני מדינתו, או לפני עמו, שמהותו מתגלמת במערכת המדינית-שלטונית, לשון אחר; בממלכתיות. מפני קריטריון זה, כלומר, הצרכים והאינטרסים הממלכתיים, נידחים ערכים, חיובים ואיסורים אנושיים. הלאומיות המתלבשת בממלכתיות נעשית קו-מנחה להתנהגות האדם, כפרט וכקולקטיב. זוהי התמצית הרעיונית של הפאשיזים; הלאומיות הממלכתית כערך, כתכלית שאליה חייב אדם להתכוון. האדם מקבל מערכת ערכים המוכתבת לו על-ידי השלטון המדיני, משום שרק בו-ולא בהמון האזרחים-מתגלמים התכנים הלאומיים.

מבחינת גישה אנטי-פשיסטית, הן הומניסטית הן דתית, אין לייחס למדינה ולממלכתיות משמעות ערכית. ולא זו בלבד אלא שאין לראות במדינה אפילו מכשיר להגשמת ערכים. המנגנון המדיני-שלטוני מקוים משום הצורך שיש בו; לשמור על מינימום של בטיחות ושל תקינות המציאות החברתית. ואילו ערכים אינם ניתנים להגשמה על ידי מנגנון שלטוני, הם ניתנים להגשמה רק על-ידי מאמציהם ומאבקיהם של בני –אדם כאישים. משמעותה של המדינה לגבי ערכים אינה אלא שהיא מאפשרת לבני אדם במסגרתה להיאבק על ערכים בלי הפיכת מאבק זה לשפיכות-דמים. אם אין אנו פשיסטים, אין אנו דורשים מן השלטון אלא שלא ימנע מבני-אדם לחתור לאותם דברים שהם בשבילם ערכים. מבחינה זו יתרונו של משטר מתבטא במידת חולשת המנגנון השלטוני; ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על הנשלטים הרי זה משובח. אמנם, מן ההכרח לתת למנגנון השלטוני כוח כפיה כדי לאפשר לו למלא את הפונקציות הלגיטימיות שלו, אבל את הכוח הזה יש לצמצם למינימום הכרחי. מינימום זה עדיין הוא גדול מאד, ועלינו להשלים עם העובדה שהאזרח במדינתו נידון לחיות במסגרת שיש בה משום צמצום הפוטנציות הגלומות באדם, הגבלה וצמצום של אישיותו. אבל, על כל פנים, את הצמצום הזה יש להעמיד על המינימום ההכרחי. השלטון מוסמך להכריע בבעיות תועלתיות מסוימות (לא בכולן!) ואין לו סמכות להכריע בבעיות ערכיות-לא מוסריות ולא דתיות, ואפילו לא חברתיות (במידה שאין להם השלכות משפטיות). אם אין תמימות-דעים בין בני אדם על ערכים, נמצאת המדינה שאינה פשיסטית לא מסגרת של אחדות אלא זירה של מאבקים. הרעיון של המדינה כמסגרת ל"אחדות לאומית" הוא רעיון פשיסטי מובהק;ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer  – מהותה של הטוטליטריות. המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לבני-האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה-מה שאין המדינה הטוטליטרית מרשה לאזרחיה.

המדינה כלומר המנגנון השלטוני-איננו מסוגל להגשים דבר מן הדברים שבני-אדם שונים רואים כערכים; רמת חיים נאותה, חינוך, צדק, חרות, כבוד, עבודת ה'. השגת מטרות ערכיות אינה בעיה מדינית אלא בעיה אנושית.

ד.

אם אין המדינה ערך, מהו הצורך שלשם סיפוקו בני-אדם הקימוה ואף מקיימים אותה, לפעמים אפילו במסירות נפש? הצורך קיים על שני מישורים;

 (1) אפשרות קיומו של האדם-הפרט- בצוותא עם המוני בני אדם אחרים. עצם קיומם של בני-אדם אחרים במחיצתו של אדם מגבילה אותו מבחינת אפשרות הגשמת כל מאווייו ופיתוח כל הכוחות הגלומים בו. כל אדם שאדם בה במגע עמו עשוי להיות שטן בדרכו, גם אם לא הייתה לו כל מגמה זדונית  כלפיו. כאן מקור הקונפליקטים; במפגש בן בני-אדם אין אחד מהם יכול להיות חופשי, משום שקיומם של אחרים כבר שולל ממנו כמה אפשרויות. קיומם-בצוותא של המוני בני-אדם בחברה אחת, כלומר; במגע בין איש לרעהו, נראה לכאורה בלתי אפשרי. כבר אמר איש ההגות הצרפתית הקלסית; "מטבע הדברים,שכל בני-אדם יהיו שונאים זה לזה". כיצד יתקיימו בני-אדם בצוותא? רק על-ידי זה שקיים מעליהם, או שהם מקימים מעליהם, מנגנון בעל סמכות וכוח-כפיה להסדרת היחסים ביניהם, אפילו על כרחם-וזהו השלטון. ברוח זו אמר התנא בפרקי אבות; "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". הוא אמר זאת אפילו על מלכות רומי הרשעה, שאותה וודאי שנא שנאת מוות. אותו רעיון בצורה סיסטמאתית  ומעמיקה, פיתח גדול החשיבה המדינית, תומאס הובס, 1500 שנה אחרי ר' חנינא סגן-הכהנים.

(2) אולם רוב בני-אדם אינם מסתפקים במסגרת קיומית שהיא מדינה סתם, אלא דורשים מדינה לאומית דווקא, מדינה של עמם. הצורה במדינה הלאומית נובע מן העובדה, שאם קיימת באדם בתודעה (על המישור האינטלקטואלי) או התחושה (על המישור האמוציונלי) של שייכותו לעם מסוים, הופך האינטרס של העם גם לצורך אישי למענו, בדומה לאינטרס הקיומי הפרטי שלו.

סיכומו של דבר; ההצדקה, ההנמקה, הביסוס הרעיוני של קיום מדינה והבסיס הריגשי של דבקותו של אדם במדינתו מקורם בכך שהיא האינסטרומנט לסיפוקם של שני צרכים חיוניים; לאפשר את קיומו של הפרט בצוותא עם בני-אדם אחרים ולאפשר את קיומו העצמאי של העם אשר האדם חש את עצמו שייך לו.

ה.

למונח "לאומיות" שתי משמעויות שונות, ועירבובן הוא הבסיס שעליו מתקיימת הדמגוגיה של המושג "המחנה הלאומי".

(1)        לאומיות, הן כעובדה והן כתודעה, היא נתון של מציאות שעל פי רוב האדם שקוע בה אף שלא מדעתו. הן העובדה והן התודעה צומחות מן ההיסטוריה והאדם "הממוצע", פרי ההיסטוריה , חש –אף ללא התכוונות- בשייכותו לקיבוץ אנושי מסויים מבין קיבוצים אנושיים רבים, ומן השייכות הזאת הוא יונק -אף שלא מדעת, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מודע לכך- תכנים רבים (לא את כל התכנים!) של אישיותו, והוא מכיר בה את אחד הגורמים המעצבים את דמותו האנושית. תודעת השתייכות זאת משותפת לבני חטיבה מסויימת של בני-אדם, והיא גם מצויינת בהמשכיות ורציפות במרוצת הדורות, יוצרת את "העם". עם איננו קשר בין בני אדם שנוצר ad hoc לצורכו ולשעתו, למטרה מסויימת או לתכלית מסויימת, ושעשוי להתפרק עם חילוף הניסיבות המיוחדות שהביאו להקמתו, בדומה לאיגוד, להסתדרות, לאירגון, למפלגה, לתנועה, וכד'.

העם קיים ברצף היסטורי בחלופי זמנים ותנאים; אי-אפשר להפריד את מושג העם ממושג של רצף היסטורי.

האדם "הממוצע" מודע לעובדת היותו בן לעמו דווקא ולא לעם אחר, ומודע לקשריו-הפיסיים והנפשיים- לתכנים מסויימים הספציפיים לעמו זה בעבר ובהווה. הקשרים האלו ומודעותו להם הם הם לאומיותו. היא מתבטאת בו בכך שעמו יקר לו (יותר מעמים אחרים- גם אם יודע להעריך גם אותם הערכה נאותה); שהוא חי ופועל – או על כל פנים משתדל לחיות ולפעול- בקרב עמו דווקא; שהוא חפץ בהמשך הקיום וההיסטוריה של עמו, וכל עוד האנושות נאורגנת במדינות- הוא רוצה במדינתו הלאומית, כדי שלעמו תהיה עצמאות כפי שזוכים בה עמים אחרים. בעד סיפוק הצרכים הנפשיים האלה הוא מוכן לשלם מחיר, אשר במיקרים קיצוניים מגיע עד למסירות נפש.

לאומיות זו היא טבעית (רק מאמץ אינטלקטואלי רב מגיעים מעטים לתפיסה קוסמופוליטית); היא לגיטימית מבחינה הומאניסטית וכשרה מבחינה דתית. אבל היא אדישה מבחינה ערכית מוסרית; אין לייחס לה משמעות ערכית, לא מבחינה הומאניסטית ולא מבחינה דתית. הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית אין חיוב מוטל על אדם להיות דבק בעמו, בארצו או במדינתו. וכאן חשובה עיקר ההתייחסות למדינה, משום שההיבט הממלכתי של הלאומיות הוא שנעשה הבולט ביותר בבעיות האקטואליות של הלאומיות. אין אדם חייב למדינתו מאומה; אם הוא דבק בה ואף מוכן להקריב קרבן למענה- הרי זה פרי הכרעתו הנובעת מרצונו. אם הוא מואס בה- רבים יגנו אותו מתוך גישה פוליטית, אך אין יסוד להחיל בו דופי אישי.

יחסו של האזרח (שאינו פאשיסט!) למדינתו- למה הוא דומה? ליחסו של האדם העוכד לכלי עבודתו. אם האדם מתכוון להשתית את קיומו על פרי עבודתו (לא על הסמיכות על שולחנם של אחרים), הוא זקוק לכלי עבודה. מבחינה זו כלים אלו יקרים לו, הוא ישגיח שלא יתקלקלו וישמור עליהם מפני גנבים ושודדים. אבל אין הוא חייב לכלי עבודתו כלום. כיוצא בו, אדם הרוצה להתקיים כאזרח בקרב עם חופשי זקוק למדינתו כמסגרת לעצמאות עמו. לפיכך היא יקרה לו, הוא ידאג לצרכיה וישתדל- אף ללא הצלחה- שלא תתקלקל, ויגן עליה מפני אוייב המתכוון לחסלה. זאת היא המשמעות של נאמנות למדינתו, ואין הוא חייב לה דבר מעבר לזה. "חובתו של אדם למולדתו" כמובן של חובה מוחלטת לא-מבוקרת, היא מושג פאשיסטי מובהק. רק מה שמוכר כערך עליון חורג ממסגרת של ביקורת, משום שכל דבר אחר נידון מבחינת יחסו אליו. אבל המדינה אינה ערך מוחלט ולפיכך האזרח רשאי-ואף חייב- לבחון את יחסו למדינתו מבחינת מה שהוא מכיר כערך עליון ומבחינת יחסה של המדינה לערך זה. משום כך, מצינו שנביאי ישראל, שייחסו תוקף מוחלט לחובת עבודת-השם בלבד רובם היו "בוגדים במולדת".

(2) עד כאן לא דנו ביחס שבין לאומיות ומציאות מדינית אלא מבחינת ראיית המדינה כמיסגרת לקיום שתכניו הערכיים הם אנושיים או דתיים, ועל כל פנים אינם הריבונות, העוצמה, והשילטון כשלעצמם. אולם ל"לאומיות" יש מובן אחר לגמרי, אם למסגרת עצמה מיוחסת משמעות ערכית; לשון אחר; אם הלאומיות-בצורה של ממלכתיות- מעלה את המדינה לרמת תכלית, שחובת האדם כלפיה הוא מוחלט. כאן הכל-ובכלל זה כל מעשי האדם- נידון ונערך מבחינת התאמתו לצרכים ולאינטרסים-האמיתיים או המדומים- של המדינה שהיא נעשת התגלמותו של העם, ורמתו וגדולתו של העם נתפסות כפונקציות של עוצמת המדינה, ועוצמה זו נמדדת בממדים של ריבונותה ושליטתה במרחב. אם האדרת המדינה היא הערך המוחלט של העם ושל האזרח כבן-העם – הכל מותר למענה ואף חובה לעשות הכל למענה; והיתר זה ניתן למדינה עצמה לגבי יחסה למדינות אחרות ולעמיהן. זאת היא אותה צורה של לאומיות שלה התכוון המשורר-ההוגה גרילפארצר בדבריו על "הדרך המובילה מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות".

זהו מושג הלאומיות הרווח היום בקירבנו בחיים המדיניים ובויכוחים הציבוריים. לפיכך חייבים המתנגדים לחייתיות לחדול מהשתדלותם להיכלל גם הם במחנה ב"מחנה הלאומי"; עליהם להגיד בפה מלא: "אין נו לאומיים" ואם אין התנועה אשר שלושה דורות הציגה את עצמה כסוציאליזים יהודי, מסוגלת לעשות זאת- היא נמצאת בדרך הפיכתה לנציונל-סוציאליסטית.

ו.

העם היהודי ההיסטורי היה יחידה בעלת אופי לאומי מובהק, עם לעצמו בקרב עמים אחרים. לאומיותו היתה מן הטיפוס שתואר לעיל בסעיף 1; היא לא התגלמה בממלכתיות אלא בהתארגנות מסביב לתוכן ערכי ספציפי- דת ישראל: "אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה" (רב סעדיה גאון). זו היתה קביעה אימפירית (אף שלבעליה היה בה, כמובן, גם משמעות נורמטיבית), קביעת עובדה שתקפותה אינה תלויה בהערכה שניתנת לה בשעתה, ולא בזו שניתנת לה היום. עשרות דורות קיים אותה העם היהודי והיא נתקיימה בקירבו כמהות הלאומית מבלי להזדקק כלל ללאומיות ממלכתית מן הטיפוס שתואר בסעיף 2. החל במאה ה-19 פסקה היהודיות להיות מוגדרת באופן חד-משמעי ביהדות. ליהודים שלא אבדה להם תודעת יהודיותם גם אחרי שאבדה להם היהדות לא נותרה כתוכן לאומי אלא הממלכתיות, שעיקרה אינו אלא הכוח הצבאי, ולאומיות שאינה מתגלמת באורח חיים ספציפי אלא במטלית צבעונית צמודה למוט. אחרי ההתנתקות מן התוכן הלאומי ההיסטורי, ובהעדר היכולת לסנתז ערכים לאומיים ערכיים חדשים, לא יוכל העם ההולך להתגבש במדינת ישראל (אם בכלל יצלח להתגבש) לפתח לאומיות אלא לפי המתכונת של "עם" כפי שזה הוגדר בפיו של מוסוליני: קיבוץ של בני-אדם הלוחמים יחד. נמצא, שאותו חלק של העם היהודי היום שלמרות יהודיותו המובהקת אינו שותף ללאומיות הצבאית, מלכתחילה מוצא מכלל העם החדש הזה. הרוב, העומד להוות את העם הזה, נידון ללאומיות פשיסטית.

הקוריוז של מציאותנו הוא שהלאומיים הקיצונים, במובן של לאומיות בעלת תוכן לאומי ספציפי, הם דווקא נטורי קרתא וחרדים אחרים, אשר האופק הצר של לאומיתם מצמצם אותה לעניינים המיוחדים ליהדות בלבד, תוך דחיית כל הערכים וההשגים של התרבות האנושית הכללית, שגם היהדות משתייכת לה. ואילו ה"לאומיים" המוצהרים שלנו הם חסרי כל תוכן לאומי שיש בו ממש.

ז.

עיקרה של הלאומיות האינטגראלית של "המחנה הלאומי" הוא –"ארץ ישראל השלמה". זו לעולם לא תוכל להיות מדינה יהודית, אפילו לא במובן של מדינת היהודים, משום שבעקבות היסטוריה ארוכה מאד, שאינה ניתנת לתיקון, קיימים בארץ הזאת שני עמים, שכל אחד מהם מודע בכל נפשו לכך, שהארץ היא ארצו. ארץ-ישראל השלמה לא תוכל להיות אלא מנגנון שלטוני יהודי אלים על עם אחר, וקיומו של שלטון זה יהיה תלוי בחוט הנמשך מן הבית הלבן-עד שאחד הנשאים האמריקנים ינתקו. ארץ-ישראל השלמה אף לא תוכל להיות דמוקרטיה, אם ממהותה של המדינה היא שלילת הזכיות הפוליטיות, ואפילו האזרחיות, מאוכלוסיה של .½1 מליון נפש (ואם מדינת-החסות שלנו דרום לבנון אולי ½2 מיליון). יתר על-כן: היא גם לא תוכל להיות מדינת חוק, משום שמעבר לקו הירוק לא יוכל להתקיים שלטון ישראלי חוקי אלא רק שלטון האגרוף היהודי, עטוף בכפפה של פלדה אמריקנית. וסופה של "מדיניות ארץ-ישראל השלמה" שתגרור מלחמה-עד-חורמה בין מדינת ישראל והעולם הערבי כולו.

האחראים להליכה לקראת החורבן הפנימי והחיצון אינם דווקא ההולכים בדרך זו היום, אלא שלפני 17 שנים הפכו את מלחמת ששת הימים, לאחר מעשה, ממלחמת-מגן למלחמת כיבוש. מ-"אין עם פלשתיני" (גולדה מאיר) ו"העדפת שארם-א-שייח בלי שלום על שלום בלי שארם-א-שייח" (משה דיין), מן הקיבוץ המאוחד שהתחיל בהתנחלויות מעבר לקו הירוק ומין הקולוניזאטורים של בקעת-הירדן והרי-שומרון יגאל אלון ושמעון פרס נמשך קו, שממשיכיו הם בגין, ואחריו שרון ורפול, וכן הרבנים הנציונל-דתים ותלמידהם הטרוריסטים מגוש אמונים.

ח.

בכל המתרחש ב"מחנה הלאומי" ובכל הנעשה מטעמו אין דבר מתועב יותר מאשר התופעה של לאומיות ממלכתית  תוקפנית המתעטפת  בעטיפה של קדושה דתית: האמונה נותנת חיפוי ליצרי השתלטות והכיבוש, לאינטרסים ומאווים אנושיים, ו"הגדולה הגבורה והתפארת והנצח וההוד"-שהם במקורם המקראי תארים אלוקיים-מוחלים על אינסטיטוציות אנושיות ומעשים אנושיים. המונותאיזים הבסיסי של היהדות נהרס: את אמונת הייחוד מחליפה אמונת השילוש –"קדושת השם, קדושת העם, וקדושת הארץ": האלהת מה שאיננו אלוהים. אין אנלוגיה בתולדות ישראל לתופעה זו מלבד פרשת העגל, שגם היא הייתה פנומן דתי אדיר: העם ביקש שיעשה לו אל. עגל אינו בהכרח זהב; הוא יכול להיות גם ארץ, גם אומה, גם מדינה גם החזון המשיחי. שמא יהיה סופו של גוש אמונים כסופם של חסידי שבתאי צבי?

על עצם משמעותה של ארץ-ישראל ליהדות ייאמרו כאן הדברים דלקמן:

ארץ-ישראל איננה "עריסת היהדות" או "עריסת עם ישראל" אלא היא-מבחינת היהדות- משימה שהוטלה על עם ישראל לדורותיו, ומהותה של משימה זו איננה הבעלות על הארץ אלא קיום התורה בארץ. מגילת-העצמאות של מדינת ישראל פותחת בשקר מכוון: "בארץ ישראל קם העם היהודי"  העם היהודי לא קם בארץ-ישראל אלא בא לארץ-ישראל כעם מגובש. התודעה ההיסטורית המסורתית של היהדות רואה את ראשיתו של העם-מבחינה סימלית- באברהם אבינו, כשהוא מכיר את בוראו בעיראק, ואת גיבושו בפועל ("היום הזה נהיית לעם") -בברית שנכרתה במדבר, בשטח הפקר: ללמדנו שאין היא מותנת בארץ–התורה ניתנה בחו"ל ואף עיקר קיומה בעם ישראל לדורותיו היתה בחו"ל. תקופת הגדולה הנפשית והיצירה הרוחנית הגדולה היתה תקופת הגלות. ללא המשימה של קיום התורה אין משמעות דתית לקנין הארץ. ההיסטוריה מעידה שתיתכן מציאות של קיום העם בארצו שנביא החורבן מגדירה: "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" וחברו בו-דורו קובע: "בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם".

במציאות הריאלית של היהדות בהיסטוריה, שנתגלמה בחיי תורה ומצוות, לא תפסה הארץ מקום מרכזי, לא מבחינה רעיונית ולא כדחף מעשי. מה שמכונה "מצוות ישוב ארץ-ישראל" שייך לפולקלור הדתי, ומשמעותו הייתה סנטימנטאלית בלבד. רק בודדים מבין אישי התורה והיראה והאמונה ביהדות הציגוה כדבר המחייב אותנו*, ומעולם לא הלכו אחריהם המוני שלומי אמוני ישראל בכל הדורות אשר קיימו את היהדות בגלותם. משמעותה של הארץ ליהדות כמדינת ישראל היום היא היותה הבסיס והמסגרת לעצמאות הלאומית-מדינית של העם היהודי, שעליו מוטל קיום התורה; ואילו בקנין הארץ כשלעצמו אין משום מימוש של ערך דתי.

* לאמיתו של דבר היה הרמב"ן היחיד שנקט עמדה זו, ואף הוא מטעים ש"אין א"י מקיימת עוברי עבירות". בכוזרי של ריה"ל אין ביטוי אלא לכמיהה לשיבה לארץ ולא לצו דתי לכבשה ולהחזירה לעצמנו; עלייתו של "החבר" לא"י בסיומו של הספר היא אקט אישי גרידא.