מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

מודעות פרסומת

אווה אילוז | ששת הדיברות לחילוני הגאה בעצמו

אווה אילוז | ששת הדיברות לחילוני הגאה בעצמו

נראה שאם יש דבר שהן חילונים והן דתיים מסכימים עליו הוא זה: עולם התוכן החילוני הוא דל וריקני, בעוד זה הדתי עשיר ומעמיק. אלא שדווקא העולם המבולבל והספקני של החילונים דורש מוסריות ואומץ גדולים יותר. אווה אילוז על המרכיבים המבלבלים והנהדרים שבעולם ללא דת

 

אחד הנושאים שממעטים לדון בהם בביוגרפיה האינטלקטואלית של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו היה תמיכתו הנלהבת במהפכה האיראנית בראשותו של אייתוללה חומייני. ג'יימס מילר, אחד הביוגרפים של פוקו, כינה את הפרק האיראני של פוקו "איוולת" בספרו "The Passion Of Michel Foucault". לא רק שלא היתה בכך כל סטייה מהגותו, טוען מילר, אלא להפך: משיכתו למוות, לסכנה ולגבולות ותיעובו לקפיטליזם מסבירים את התלהבותו של פוקו מהאיסלאמיסטים האיראנים, על פולחן מות הקדושים שלהם ושמחתם על נפילת המשטר הפרו־מערבי.

בספרם "Iran: a Révolution au nom de Dieu" מציגים קלייר ברייר ופייר בלאנשט ראיון נרחב עם פוקו, שבו הוא מגנה את "אי הנוחות" של השמאל המערבי כשהוא נתקל בתופעה, "שביחס להלך הרוח הפוליטי שלנו, היא (כלומר הדת) מסקרנת ביותר". בכך התכוון לומר כי הדת מציעה דבר מה עמוק יותר מאידיאולוגיה, דבר שהשמאל המערבי לא הצליח לזהות. הדת, לדידו, היתה אוצר המילים, הטקס, הדרמה הנצחית שאל תוכה נשזרת הדרמה ההיסטורית של עם שהציב את עצם קיומו כנגד זה של הריבון. את מכתבי המחאה שקיבל מתומכי חילוניות ופמיניסטיות מודאגות, פטר בתואנה לחוסר אותנטיות של כותביהם משום שהתמערבו יתר על המידה.

הקפות שניות בסוכות 2013. לא שנאה עצמית, כי אם צלילות דעת וביקורת עצמית

הקפות שניות בסוכות 2013. לא שנאה עצמית, כי אם צלילות דעת וביקורת עצמית. צילום: תומר אפלבאום

פוקו היה רק הראשון משורה ארוכה של הוגי דעות שמאלנים (בין אם מרקסיסטים או פוסט־מודרניסטים), שניסו בעשור האחרון להשיב את עטרת הדת ליושנה בגלל שנאה מסוימת למערב ובשם אותם מיעוטים מופלים אשר לרוב קיימו את פולחן הדת המדוברת.

גם בשמאל הישראלי היו שנקטו אסטרטגיה דומה; שיקום שמה של הדת לצורך הגנה על כבודם התרבותי של המזרחים. בוויכוח שניטש במוסף ספרים ב"הארץ” תקף הסוציולוג יהודה שנהב את מחברי "זמן יהודי חדש", אנציקלופדיה העוסקת בתהליכי החילון בתרבות היהודית, ודחה את הגדרת החילוניות שלהם בטענה כי מבחינה מעשית ותיאורטית, פרויקט החילוניות מלא בדיכוטומיות מנוגדות וחסרות אחיזה במציאות האמפירית, שבה החילוניות והדתיות מתקיימות זו לצד זו וקשורות זו בזו באופן הדוק ובלתי נפרד. שנהב, המבטא כאן בעקיפין את עמדותיהם של פוקו והוגים נוספים מהשמאל (הומי באבא, ג'ודית באטלר, טרי איגלטון), מביע את רתיעתו מסוג כזה של חשיבה דיכוטומית שלכאורה באה לידי ביטוי בערכי המערב ובתפיסת העולם החילונית בפרט.

עמדתו של שנהב מתמיהה יותר מזו של פוקו: שכן האחרון – לא בלי מידת מסוימת של דווקאות – צידד בדת מתוך מסגרת נוחה של חברה חילונית במובהק, שלא תעלה בדעתה לדרוש מנשים לעטות רעלה, לסקול הומוסקסואלים באבנים או לדכא מיעוטים דתיים בדלניים. פוקו ובאטלר יכולים להגן על הדת מתוך מסגרת של מדינה חילונית בדיוק מסיבה זו, משום שחופש הדת הוא שעמד ביסוד המשטר הליברלי והיווה את תכליתו. בישראל, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. בהשוואה למשטר המערבי הליברלי, חוקי האזרחות בישראל, חוקי הנישואים, הקבורה, האימוץ והגיור מוכתבים כולם על ידי ממסד דתי הרומס דרך קבע זכויות אדם ורותם את הדת באופן פעיל לצורכי הדיכוי והאפליה של המדינה.

ברית משונה ובלתי צפויה שכזו בין קנאי דת למתקפות משמאל על החילוניות, שופכת אור לא מחמיא על עילגותם התכופה של חילונים המנסים להסביר את אורח חייהם ולהגן עליו. למעשה, חילונים רבים מסכימים עם קנאי הדת כשהם רואים את אורח חייהם שלהם כריקני, אנוכי, חומרני, נרקיסיסטי ונהנתני.

 

לדוגמה, אורהאן פאמוק, הסופר הטורקי זוכה פרס נובל, כותב בספרו "איסטנבול" כי “החלל הזה, שתפס את מקומה של האמונה, חלל נטול עקרונות, שנלוותה לו מידה של ציניות, נראה, מבעד למסך החילוניות, כדבקות נפעמת במודרניות ובמערביות. אבל גם זה היה חיצוני בלבד: אם מפעם לפעם הפגנו את הדבקות הזאת כאידיאל לאומי, זה לא היה אלא ניצוץ שכבה במהירות שבה ניצת. החלל הרוחני בתוך המשפחה לא התמלא. עם סילוקה של הדת נותר הבית חרב, כמו אחוזות עתיקות שעלו באש, ועגמומי, כמו חצרותיהן שהושארו הפקר לעשבים שוטים”.

קטע זה מעורר דימויים חד משמעיים לגבי החילוניות: זהו דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק. בדימוי הרומנטי של החברות החילוניות, הדת היא חמה לעומת החילוניות הקרה; היא מלאת חיים ומשמעות, לעומת החילוניות החלולה והעקרה. אף שהשאלה הבוערת שצריכה להישאל כאן היא מהי בעצם הגדרת החילוניות, הרי שחילונים נוטים לשתוק כשהם נשאלים לתוכנה, כאילו מודים במרומז בהיעדרו של תוכן כזה. מבולבלת ומוחלשת על ידי רלטיביזם ופוסט־מודרניזם, התקשתה החילוניות להסביר את אבני הבניין המוסריות שלה. כשמחו נגד כפייה דתית, לא טענו החילונים בשם ערכי מוסר מוצקים ואיתנים, אלא דווקא בשם אידיאלים מעורפלים של "חופש" ודמוקרטיה. הדת ממשיכה לאתגר את החילוניות, והאתגר שהיא מציבה בפניה נותר, באופן כללי, ללא מענה.

את האתגר הזה ניתן לנסח כך: אולי אתם חופשיים, טוענים הדתיים, אבל החופש שלכם ריק מתוכן. בעיני הדתיים (וגם בעיני לא מעט מהציבור החילוני), חופש חילוני הוא לכל היותר החופש לבחור בין מקדונלד'ס לדומינוס פיצה, בין זארה ל-H&M, בין האגן דאז לנסטלה. מעניין עם זאת, כי גם קנאי הדת מסכימים עם מבקריה הקיצוניים של המודרניות ותוצריה הנלווים, מבקרים שחשדו כולם כי המרחב התרבותי שנפתח עם שקיעת הדת ומיצוי החירויות התמלא באלים חדשים ונתעבים. אל מול תפיסה רופסת כל כך של חופש, הדתיים מתגאים בעולם עשיר ומורכב של משמעויות, סיפורים וסמלים; בחיי קהילה שיתופיים ועזרה הדדית; באתיקה של אחווה ואלטרואיזם שמעמידה בצל את ה"אגואיסטיות" וה"ריקנות" של החברה החילונית.

אורהאן פאמוק. דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק

אורהאן פאמוק. דימוי של נטישה, ריקנות, חושך, חורבן ורִיק. צילום: איי.פי

האתגר שמציבה הדת לחילוניות נוגע אם כן ל"עומק" ול"עובי" של משמעות החיים: החילוניות נראית כשטחית וריקה בדיוק משום שהיא עסוקה אך ורק במימוש "זכויות" ו"חופש" שבהגדרתם הם חסרי כוח מבחינה תרבותית, כלומר נטולי קוסמולוגיה גרנדיוזית, תחושת קודש ופולחנים רבי עוצמה המחברים בין חברי הקבוצה. מסיבה זו, החילונים מתוארים לרוב על ידי הדתיים כמי שבחרו בדרך הקלה והעצלה. אנחנו, טוענים הדתיים, מקיימים מצוות מפרכות ותובעניות, והמאמץ הזה מעשיר אותנו ואת חיינו הפנימיים ומקנה להם ערך.

אבל לאופציה החילונית יש מצוות מוסריות עשירות ותובעניות. בניגוד לסטריאוטיפ שהציע העולם הדתי ושרק לעתים נדירות הועמד במחלוקת, החילוניות אינה קלה; היא אינה אורח חיים של אלה שפשוט אין להם כוח לציית לחוקים מייגעים. זוהי אפשרות של חיים הטומנים בחובם מחויבות תובענית וקשה בין האדם לבין עצמו וזולתו. הקושי נובע לא רק רק משום שהחופש הוא דרך חיים לא נוחה, כפי שלימדו אותנו האקזיסטנציאליסטים, אלא גם משום שהחילוניות דורשת את היכולת לחלוק עם הזולת עולם שמשמעותו אינה מצויה בבעלותה של קבוצה אחת ויחידה.

באופן פרדוקסלי אבל לא מפתיע, הסוציולוג היחיד שהחזיק בגישה בלתי מתפשרת ביחס לחילוניות היה מייסד הסוציולוגיה של הדת, אמיל דורקהיים. דורקהיים פעל יותר מכולם להשבת עטרת הדת בעיני החילונים, אך הוא היה גם היחיד שהתייחס לדת בנימה תקיפה ובלתי מתנצלת. הטענה המפורסמת מספרו "Elementary Forms of Religious Life” (צורות היסוד של חיי הדת, 1912) היא כי הדת מחברת את חברי הקבוצה זה לזה באמצעות טקסים. אך בעיניו, אם הדת מחברת את חלקי החברה זה לזה, הרי זה משום שהיא ביסודה תופעה חילונית. הדת – מערכת של אלים ופולחנים – היא ה"דבק" שמחבר אנשים ומקבץ אותם לקבוצות. אבל הדבק הזה, על פי דורקהיים, אינו בעל ערך רב יותר במהותו מצורות אחרות של "דבק" חילוני, כמו הצהרת זכויות האדם, למשל.

מכאן שדורקהיים היה אולי הסוציולוג היחיד שהפך על פיו את הקשר בין דת לחילוניות כאשר הראה שאם הדת יוצרת מוסר, הרי זה משום שהקבוצה האנושית כשלעצמה – ולא הדת – יוצרת מחויבות, נאמנות וסולידריות. בניגוד לרבים מבני דורו הגרמנים שסברו כי הבסיס ללכידות החברתית הנו דתי ביסודו, דורקהיים טען כי הדת חייבת הכל ל"חברה". מוסר דתי, אלטרואיזם וסולידריות נובעים ביסודם ממקור לא־דתי. ואם מקורם של אלה אינו דתי, פירוש הדבר, בפשטות, שהם שרירים וקיימים גם ללא נוכחותה של הדת. יתר על כן, החילוניות לא רק שאינה מהווה איום על המוסר והסולידריות, היא גם מאפשרת לערכים אלה להרבות עומק ומורכבות. כך יכול היה דורקהיים לראות את מה שנסתר מעיניהם של מרקס וובר, דהיינו, כי תופעות חילוניות כגון פטריוטיות וזכויות אדם יכולות להיות מקור לזהות, למשמעות ואפילו לקדושה.

ואלה דיברות החילוניות

אך מהי החילוניות? ניתן להגדיר חברה חילונית כחברה שבה החלטות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות מתקבלות על סמך האמונה כי עליהן להיות מונחות על בסיס ידע ותבונה, ולא התגלות או הנחיות אלוהיות. זוהי חברה שבה עקרון הלגיטימיות המוחלט הוא זה של רווחת האוכלוסייה ולא אכיפת חוק שמקורו שמימי, בלתי אנושי. זוהי חברה שבה בני האדם כבני אדם, ולא הבורא שברא אותם, נחשבים למקור הלגיטימיות של מוסדותיה המרכזיים ולמושאה.

אך בניסיון להעמיק מעבר להגדרה כללית זו ולהיות יותר ספציפיים, אנו נתקלים במכשול בלתי עביר כמעט: שלא כמו הדת, לחילוניות אין אסופת כתבים ייחודית, אין דיברות מפורשים, אין רשימה מחייבת של עשה ואל תעשה (פרט לאלה המפורטים בחוק).

אדרבה, מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות של צורות חיים, היא קקופונית עד כדי בלבול חסר פשר. מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות, קשה להבין מה מאחורי המגוון הזה הוא העמדה המגדירה את ההשקפה החילונית. הרשו לי אם כן להציע את הרעיון הבא: תוכנה של החילוניות מצוי בדיוק באותו ריבוי של צורות חיים, וליתר דיוק, במה שהוא דורש מבני אדם שחיים לצד בני אדם אחרים, שונים מהם. היכולת לחיות בעולם של משמעויות מרובות וחסרות ודאות דורש תכונות מוסריות תובעניות, ולו רק משום שלעתים קרובות הן סמויות מעינינו. כדי לברר תכונות אלה, הבה נשוב לאותה תקופה בהיסטוריה שבה נוסחו ונשתמרו ערכים לא־דתיים בבירור ובתוקף, לעידן הנאורות.

מבחינה היסטורית, העמדה החילונית צמחה כנשק נגד עולם השדים, המכשפות והקדושים הכוזבים שהמציאה הכנסייה כדי לשלוט באנשים. כפי שטענו הפילוסופים של עידן הנאורות שוב ושוב, הכוח והשליטה תלויים בפחד, והפחד הוא קרוב משפחתה של האמונה הטפלה. יותר משאנו פוחדים מחפצים ממשיים, אנו פוחדים מיצירי הדמיון שלנו. לכן ההישג האינטלקטואלי הגדול של עידן הנאורות היה הטענה כי צדק ושוויון ניתנים להשגה רק בעזרת מידה לא מבוטלת של חשד בדוגמות ובמוסדות פוליטיים, מפני שאמונות טפלות, נביאי שקר ואלילים סייעו לשימור העוולות והניצול הפוליטי.

הקשר הזה בין אמונות כוזבות לכוח נצלני הוא שעומד במוקד התוכנית הגדולה של המודרניות החילונית. מצעה העיקרי של החילוניות הוא הטענה כי התבונה היא שצריכה להנחות את הידע אודות עצמנו. ההשקפה החילונית מעמידה במרכזה את צלילות הדעת והביקורת העצמית, עמדה שדתיים והוגים שמרנים מרבים לבלבל עם "שנאה עצמית". מדוע ביקורת עצמית, הכרה עצמית וצלילות דעת הן כה מרכזיות להשקפה החילונית, ומדוע הן עצמן ראש תהילתה (הנסתרת)? אנסה להסביר.

איור: יעל בוגן

איור: יעל בוגן.

1. להעז לדעת

את הכוח המניע הראשוני של המחשבה החילונית ניתן למצוא בתשובתו המפורסמת של עמנואל קאנט לשאלה שנשאל על ידי כתב העת "Berlinische Monatschrift” ב-1784, “מהי נאורות?” שעליה השיב: “Sapere aude!” (העז לדעת!). כלומר, העז להחליט בכוחות עצמך, העז לבחור בכוחות עצמך, העז לקרוא תיגר על השלטונות ועל המוסכמות. עבור קאנט, לבחור בכוחות עצמך פירושו להיות אדם מוסרי, משום שבעיניו, אם תבונה נמצאת אצל כל אדם, ויתור הוא בו זמנית מעשה פוליטי ומוסרי. דעה נאורה היא דעה שגובשה באמצעות התבונה הטמונה בי, ולא בהסתמך על סמכות פוליטית או לחץ קבוצתי. המוסר, סבר קאנט, לא יכול לנבוע מציווי של סמכות חיצונית, ממסורת, מהתגלות או מלחץ קבוצתי. קאנט מחזק כאן את הערך העליון של החופש לחשוב, להתנגד מהיסוד הן לשלטונות והן למוסכמות, לקלישאות, לסטריאוטיפים. דעה חייבת להיות חופשית (נטולת דעות קדומות) ולהיווצר באופן עצמאי מפני שהבחירה, על פי קאנט, היא מהות החיים המוסריים.

כדי להדגים את דבריו של קאנט אשתמש כאן באנלוגיה מוכרת: חינוך ילד להתנהגות מוסרית באמצעות הפעלת שיקול דעת עצמאי, הוא מעשה נעלה יותר מהטמעת המוסר באמצעות פחד ותגמול. לכן חופש הוא ערך נעלה לא מפני שחילונים אינם יכולים להתחייב להתגלות חד־משמעית של הטוב, או מפני שהם אנוכיים ורוצים "לשמור על כל האופציות פתוחות". פעולת הבחירה היא שהופכת את החיים המוסריים לאוטונומיים יותר ולכן לבוגרים יותר. החילוניות מעדיפה מחויבות מהוססת אך עצמאית לערכים על פני מחויבות עזה אך כפויה.

אני טוענת שהעצמי הזה מהסס בדיוק משום שלעתים קרובות הוא עמוס במחויבויות ערכיות סותרות. בעוד הדתות מציעות היררכיות יציבות של ערכים, החילונים מנווטים את דרכם בעולם הערכים בצורה רוחבית. עבור החילוני, המוסר אינו יכול להיות מערכת קשיחה של "עשה" ו"אל תעשה", משום שדבר כזה ישלול את היכולת המגדירה את אנושיותו: היכולת לחשוב, להסיק מסקנות ולבחור בכוחות עצמו. בעוד הדתיים מרבים להתגאות בכך שהם משמרים דעות ומנהגים שהנחילה להם מסורת עתיקת יומין, היכולת של החילוני להסתמך על שכלו שלו דורשת מידה סמויה אך חשובה ביותר: אומץ. גיבורי העולם החילוני, נודעים ואלמונים כאחד, הם המוני הנשים והגברים שקראו תיגר על השלטונות, על המוסכמות ועל האידיאולוגיה השלטת של תקופתם. אלה אנשים כמו גליליאו, מאנה, אוסקר וויילד ורוזה פארקס, שהתייצבו כולם מול מה שאנשים חשבו שהם יודעים והציעו אמיתות חדשות ומטרידות, שנבעו ממצפונם ומהבנתם שלהם את העולם.

בכך מהמרת החילוניות על המין האנושי. היא מהמרת שבזמן שיניחו לנו לשקול ולבחור בכוחות עצמנו, מבלי להסתמך על מה שקודמינו חשבו בשבילנו ולפנינו, נגלה אמיתות בלתי צפויות ואפילו מטרידות, ומתוך מאבק עם היצירתיות האנושית עצמה, נתבגר. המוסר החילוני מכיר ומודה בעובדה שמוסר שנכפה על ידי סמכות חיצונית הוא אכן יציב יותר, עקבי יותר וקל יותר לביצוע; אך הוא גם טוען שמוסר כזה יכול לאבד מחוסנו אם הוא הופך להיות חזרה מכנית של עצמו. לכן, גם אם חופש ואוטונומיה פירושם אובדן של יציבות ועקביות (ובכך אין ספק), הרי שרווח כה גדול טמון במוסר שנבחר על פני זה שנכפה, ששווה לקחת את הסיכון.

2. לחיות את ההווה

התעקשות זו על פעולת הבחירה, על "להחליט בכוחות עצמנו", נובעת מתוך הבדל בסיסי בין ההשקפה הדתית להשקפה החילונית בנוגע למקומנו בהיסטוריה: מבחינת הדתיים, החוקים המנחים את התנהגותנו נמסרו לנו מפי האל. מכיוון שחכמי קדם היו קרובים יותר לעת שבה נמסרו החוקים, היתה להם גישה ישירה יותר משלנו למעיינות החוכמה. פירוש הדבר כי להשקפותיהם של חכמי קדם תמיד יש קדימות לשלנו. מנקודת המבט הדתית, ההיסטוריה היא תולדות הניוון. אנחנו לא התעלינו על מורינו הרוחניים מן העבר. אנו עשויים ללמוד מהם, אך איננו יכולים, ולמעשה אסור לנו לקוות להתעלות על פרי מחשבתם, יהא אשר יהא. במובן זה, עבור הדתיים, לחיינו כיום אין משמעות בפני עצמם אלא רק במובן של Imitatio Dei – חיקוי האל, או חיקוי של חכמי קדם.

הפילוסופיה החילונית, לפחות בשלב עיצובו של עידן הנאורות, מחזיקה בהשקפה הפוכה. וולטר, המרקיז דה קונדורסה, ג'ון סטיוארט מיל, ג'רמי בנתם ופייר בל – כולם פילוסופים מעידן הנאורות – נקטו עמדה כי חיינו כאן ועכשיו, כפי שהם, הם בעלי משמעות, ויש להתייחס אליהם ככאלה. לכך התכוון וולטר כשהאיץ בקוראיו בסוף "קנדיד" לטפח את גנם, כלומר לייפות את מה שיש להם כאן ועכשיו. פעולת הטיפוח של החיים כאן ועכשיו, היא זאת שמעניקה משמעות.

החילוניות תובעת מאיתנו לשכך את הסבל ולשפר את חיי האדם כאן ועכשיו, לא בעולם הבא. אם החילונים מרוכזים בעצמם כל כך, אין זה בשל נרקיסיזם (או לא רק בגללו), אלא משום שהחילוניות קוראת לנו להפוך את העולם הזה לעולם יפה וראוי למחיה, עכשיו, לא מחר ולא בעבר. לא פחות ואולי אף יותר מהעולם הדתי, העולם החילוני מוקדש לשיפור העולם סביבנו: הדאגה למקופחים ולסביבה באמצעות מגוון רחב של תנועות חברתיות ועמותות פרטיות מייצגת את המחויבות לשיפור בעולם החילוני.

3. להביט קדימה בתקווה

אין בכך כדי לומר כי רק ההווה קיים במחשבה החילונית. להפך. אם למיזם האנושי יש משמעות, משמעות זו טמונה ביכולת ללמוד ולשפר את גורלנו האישי והמשותף. כך תובעת מאיתנו החילוניות לשפר את עצמנו ובכך היא הופכת את העתיד לתכונה מרכזית של פעולות הכלל והפרט. לדוגמה, חשיבה ירוקה היא במהותה מחשבה על העתיד ועל דורות העתיד.

זה לא אומר שהשקפת עולם חילונית "נאורה" היא ליניארית או אופטימית עד כדי נאיביות. רחוק מזה. חילוניות נאורה היא עמדה חסרת מנוח ומלאת חשש מיסודה ביחס לעולם מפני שהיא מניחה שההווה אינו משביע רצון וכי העתיד, אם לא נתייחס אליו בשום שכל, עלול להיות גרוע יותר. הנחת יסוד של ההשקפה החילונית היא כי הידע מאפשר לנו לעצב את העתיד. והידע הזה, בניגוד להאשמה כי לחילוניות אין כל קשר להיסטוריה, נטוע עמוק בהיסטוריה. חברות חילוניות מתעסקות בעברן ובזיכרונותיהן משום שהעבר מהווה בשבילן מקור גדול יותר לדאגה מאשר לתהילה.

זאת הסיבה שההשקפה החילונית ממשיכה לחתור קדימה ללא מנוח ובו בזמן מביטה אחורה בחרדה: עמדתו הקיומית של האדם החילוני היא כי אף שתקווה היא המנוע הגדול של הפעולה האנושית, תקווה זו צריכה להביט כל הזמן אחורה ולהיות אחוזת דאגה. ההיסטוריונים הפוסט־ציונים הם דוגמה טובה לתנועה הזו, הנעה בין דאגה לתקווה. הם מביטים אחורה בניסיון לגלות את האמת על יחסי הכוחות בין יהודים לערבים בשנות קום המדינה, בתקווה שידע זה, ספוג הדאגה והחרדה, יתקן את העוולות של העבר.

חזון איש. העגלה הריקה שייכת דווקא לאלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית

חזון איש. העגלה הריקה שייכת דווקא לאלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית. צילום: הספרייה הלאומית

4. להטיל ספק בכל

מבקרים רבים של המודרניות טענו בצדק כי עידן הנאורות הביא לידי תפיסה סטרילית ויהירה של ידע. המדע היה, ולעתים קרובות עודנו, מאוהב בכוחו ונותר עיוור לקנאות הדתית שלו עצמו. אך ל"אהבת הידע" יש גם מאפיינים אחרים. מאז הסטואיקנים היה הידע מילה נרדפת לספקנות. עם הזמן הפכה ספקנות זו לתכונה קבועה של החשיבה המדעית. הספקנות איננה אך ורק תכונה פורמלית ויבשה של השכל; היא אולי בראש ובראשונה עמדה מוסרית ביחס ליכולתנו להכיר את העולם באופן מוחלט.

הספק המדעי המפורסם אומר שאמיתה של אדם אחד אינה אלא זאת: אמיתה של אדם אחד. אם במחשבה הדתית האמת חקוקה באבן – כפשוטו ובהשאלה – הרי במחשבה המדעית האמת היא זמנית, שברירית ומושגת רק אחרי תהליך של דיון וויכוח עם עמיתים. פירוש הדבר כי הספקנות המדעית, מעצם טיבה, גוררת יחס חסר מנוח לעולם, שהרי במהותה היא מודעת לשבריריותן וזמניותן של כל הטענות, באופן שטומן בחובו צניעות אפיסטמולוגית.

5. להיות מודעים למגבלותינו

כשפרויד הפציע בתרבות המערבית, הוא הפך עד מהרה לנציגה האולטימטיבי לא משום, כפי שנטען רבות, שקידם מוסר פשטני של נהנתנות, אלא דווקא משום שהביא את מיזם ההכרה העצמית החילונית להישגו העליון: הוא מיקם את הבעיה הפוליטית של כוח וסמכות בתוך הנפש, בתוך ההכרח שלה להאמין ובתוך תשוקתה הסמויה למסור ולהפקיד את עצמה בידי דמויות סמכותיות.

כך טען פרויד, כי חופש אמיתי אינו יכול להיות עיוור או נמהר. הוא חייב להיות תוצאה של מאבק עיקש, מתמיד וחסר פשרות בפינות האפלות והנסתרות של הנפש עם עצמה. פרויד הפך את ההתפכחות והצלילות העצמית לתוכנית המוסרית של החילוניות. תוכנית כזו דורשת תכונה נדירה וקשה: האומץ להיאבק בשדים פנימיים שלנו, הסירוב לסלוח לעצמנו ולייפות את הפינות האפלות של הנפש. שהרי המודעות למגבלותינו והאומץ להשלים עמן הם אולי הדרך היחידה לפצות על אשליית האומניפוטנטיות המסוכנת האורבת תמיד בפינה. וכך, פרויד ומורשתו ממשיכים ומשלימים את תוכניתה של הספקנות המדעית שדורשת לא פחות משקיפות חסרת פשרות ביחס לעצמנו.

6. להיות ה"אחר"

ההערה האחרונה ואולי החשובה ביותר היא כי הפלורליזם הכרוך בחילוניות ללא הפרד סיבך עד מאוד את שאלת ה"זהות": בחברה הדתית קל לנסח את זהותך, לדעת מי אתה, מפני שידוע לך היטב מיהו ה"אחר". הזהות האישית תמיד ברורה יותר כשאדם יודע מי הוא לא ומי אינו רוצה להיות.

בחברה החילונית, הבלבול גדול שבעתיים. אני מסכימה לחלוטין עם הטענה כי לרוב, האדם החילוני מתקשה יותר מהאדם הדתי "לדעת מי הוא או היא". כפי שאמרו רבים, עליית הקנאות הדתית מתרחשת על רקע משבר זהות גדול בקרב החילונים. אני נוטה להסכים עם הערכה זו, אך מתנגדת לפרשנות הנפוצה של "משבר זהות". אותו משבר זהות לכאורה של החילונים הוא ברכה. זהותו של האדם החילוני נגועה בתחושת משבר כרוני משום שאינה מבוססת על חלוקה מובהקת ל"אנחנו" ו"הם".

האדם החילוני מעריך יותר מכל את היכולת להזדהות, להבין ולגלות אמפתיה למגוון של נקודות מבט. זהו אולי הלקח המוסרי החשוב ביותר שיש ללמוד מהמצאתו של הרומן במאה ה–18. הציווי העליון של הספרות, האופרות, הרומנים, התיאטרון, השירה, קולנוע וסדרות טלוויזיה, הוא "לדמיין את הזולת כאילו היה אתה עצמך", וציווי זה הוא תנאי מוקדם למוסריות. ללא היכולת לדמיין את חייו ושאיפותיו ומאבקיו של הזולת, לא ניתן להתחיל בחיים מוסריים. היכולת לדמיין ולגלות אמפתיה וסימפתיה למגוון צורות חיים, מבלי לקבוע סיווגים פנים/חוץ־קבוצתיים נוקשים, היא ההישג הגדול של התרבות החילונית. בניגוד לטענותיו של שנהב, אני טוענת כי הדתות מחזיקות במערכות דיכוטומיות נוקשות הרבה יותר מהתרבויות החילוניות (טהור/טמא; חילוני/דתי; קודש/חול; יהודי/גוי; מאמין/כופר וכו'). החלוקה הדיכוטומית נובעת מתוך קודים מוסריים מוגדרים ומוחלטים, אשר כפי שטענתי כאן, הם־הם שקיימים בצורה פחותה בתרבות החילונית.

לחיות את המשבר התמידי

הזהות החילונית מורכבת ושברירית יותר משום שהיא מנסה לבנות נאמנות המבוססת על אוטונומיה, לא על הזדהות טוטלית ובלתי מותנית עם קבוצתך; היא בונה רצף של זהויות מתוך היכולת שלה להזדהות עם מגוון של צורות חיים, ולא מתוך השתייכות לקבוצה אחת.

כמובן, לא כל החילונים עונים על תיאור החילוניות שהובא כאן. אך גם רוב הדתיים אינם חיים לאור הסטנדרטים שמציבות המצוות שלהם, מבלי שהדבר ישלול את תוקפה של הדת כשלעצמה. ההיקף והמגוון של צורות החיים החילוניות רחבים כמו המגוון של גוני הדתיות וקבוצותיה. לחילוניות יש תוכנית רצינית, מחמירה ותובענית שהופכת אותה לאופציה עשירה, מוסרית, אינטלקטואלית וקיומית שאין לה על מה להתנצל.

החילונים חייבים לומר ברי"ש גלי כי "העגלה הריקה" (כפי שכינה חזון איש, הוא הרב אברהם יהושע קרליץ, את הציבור החילוני בשיחתו עם בן־גוריון) היא זו של אלה המשתמשים במסורת בצורה מכנית, אלה הפוחדים מיכולתם שלהם לחקור את היצירתיות שלהם, אלה המנצלים את הפחד מזולתם כדרך לעצב את זהותם. עגלת החילוניות מלאה כמו זו של הדתיים, בדיוק מפני שמול הציווי הסטטי של המסורת, היא מעדיפה את התנועות הכאוטיות של התבונה והיצירתיות האנושיות.

צורת החיים החילונית רחוקה מאוד משטחיות ונהנתנות. היא מורכבת במהותה ולמודת משברים. ומצב משברי תמידי זה והכאוס שלעתים בא בעקבותיו הם־הם תהילתה, משום שהם נובעים מתוך תנועה חסרת מנוח קדימה, מהכרה נטולת אשליות, מצמא לידע המלווה במודעות חריפה לשבריריותו של אותו ידע, ומהקשיים שבבניית עצמי עקבי תוך כיבוד צורות חיים אחרות. העצמי החילוני הוא שברירי וקשה, אך זאת משום שהוא מתמודד בעיניים פקוחות לרווחה עם כוח שרירותי, עם חשיבה מן המוכן, עם דמיונות שווא ואשליות ועם המורכבות המוסרית המקשה של הפלורליזם. השאלה אם נוכל להשיג את היעד הזה אינה רלוונטית. כמו שאומרים: הדרך היא המטרה.