פורסם ב – 23/05/2014 09:28
רבת עמון, תחילת מאי
על שיחות השלום האלה לא דיווח בינתיים איש. הן התקיימו אחר הצהריים, תחת אלון עב גזע שהטיל צל עגול על חצר מרוצפת, שבמרכזה שולחן גדול וסביבו כיסאות פלסטיק לבנים. זה היה בפוחייס, ספק עיירה, ספק כפר, בפאתי רבת עמון. מי שכבר חיכה שם לבואנו וקם לקבל את פנינו היה מחנך אמריקאי ותיק, ויש שיאמרו מחנך אגדי, גרייהם לנארד. הוא קווייקר יליד טנסי שקשר את גורלו עם המזרח התיכון ועם הפלסטינים עוד לפני שישים שנה, כאשר בקושי דיברו על עם כזה. הוא לימד בביירות וברמאללה והתחתן עם פלסטינית. רבים מראשי העולם הערבי של ימינו עברו דרכו. מיד שאל אותי אם כבר קראתי את ספרו של ארי שביט, שלדעתו הוא הספר הטוב ביותר שקרא על ישראל. ממקום עומדו תחת עץ האלון נשא את זרועו והצביע לכיוון מערב, שם, מעבר לשיפולי גבעותיה של ארץ עמון הנטועות כרמי זית, אפשר לראות את הרי יהודה. ובלילה, הבטיח לי, הוא חוזה בשמים המוארים שמעל ירושלים.
הבית הנמוך משמאל, ממש מעבר לכרם הזיתים וגן הירק, הוא כפי שנאמר לי מעונו של המלך עבדאללה השני, הנראה למרבה ההפתעה צנוע לגמרי. קצת מדרום לו מציינת הכיפה הכחולה, הבוהקת באור השמש השוקעת, את אחוזת הקבר של אם המלך, המלכה עאליה, אשת המלך חוסיין המנוח. ובמזרח – בתיה הגבוהים של עיר הבירה, רבת עמון, שרעשיה אינם מגיעים עד לפוחייס. בעלת החווה, המארחת אותנו בפשטות אצילית, בפת חמה מהטאבון, שמן זית מהכרם וזעתר מהגן, התלוננה שאט אט משתלטים על הסביבה עשירים חדשים ובונים להם בתים יומרניים.
עוד היו עמנו מתחת לאלון בני זוג שהתוגה חרותה בפניהם. הם פליטים מעיראק. לא פליטים בתרמיל ומקל אלא פליטים ותיקים שהתבססו כלכלית בירדן, שאליה נמלטו אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק. הם נוצרים, שסבלו תחת עולו של משטר סדאם חוסיין. שאלתי אותם איך היה לחיות אז. התיאורים היו מצמררים. הם חיו בעצם בבית כלא גדול, שבו לא יכלו לעשות שום תנועה בלי אישור של המשטר. אחרי לימודיהם באוניברסיטה נאלצו לעבוד למען המדינה ואפילו כדי לנסוע מעיר לעיר בעיראק נדרשו לאישור מיוחד.
מה שטרגי שבעתיים היה שאחרי נפילת משטר העריצות הוחלפו עובדי הממשלה בעובדים חדשים, ואילו הם נחשדו כמשתפי פעולה של המשטר הישן. כיום שוב אין להם מה לעשות בעיראק, סיפרה האשה. כשהם נוסעים לשם לעתים רחוקות כדי לבקר קרובים הם מרגישים זרים לחלוטין במה שהיתה מולדתם. רוב האנשים שהכירו עזבו ואינם. הנחמה שלה, אמרה, אלה הספרים.
וכאן התעורר בעלה וקרא שהספר האהוב ביותר על שניהם, שהמתיק להם כל כך את ימי גלותם מהמולדת, הוא הרומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל. "הרי אני מכיר את סמי מיכאל", אמרתי להם. הבעל הביע את התפעלותו מכך שמיכאל שעזב את עיראק בשנות הארבעים היה מסוגל לזכור היטב כל כך, עשרות שנים אחר כך, את מראותיה של בגדאד לפרטי פרטים ודקדוקים. את הסימטאות והרחובות והגשרים, הרוטטים ממש מרוב ריאליות בספר. לחידה היא בעיניו.
הבטחתי שאשאל את סמי מיכאל לפשר החידה, אם כי דומני שאני יודע את התשובה גם בלעדיו. התשובה היא שמולדות, דווקא משעה שנעקרנו מהן, ממשיכות לחיות בתוכנו ושולחות לתוך מוחנו שורשים בצורה של אובססיות שאינן ניתנות לריפוי. והדרך היחידה לתת מוצא להתפוצצות השורשים הזאת שבראש היא דרך הכתיבה.
והנה מיני־אובססיה כזאת היא עצם ההכרח להנציח את אחר הצהריים הנעים הזה במקום הזה הנראה כל כך דומה למולדת, ואף על פי כן הוא אינו המולדת, בחברת אנשים שלכאורה נחשבים בני עמים אויבים והנה הם אינם נראים עוינים כלל. איך מתפטרים מן המועקה להסביר את הסיטואציה הפרדוקסלית והבלתי אפשרית הזאת אם לא במלים.
עוד אורחת מסביב לשולחן שתחת האלון. פלסטינית לשעבר. היא עצמה נולדה בדרום אמריקה, אבל הוריה מבית ג'אלה, ולא מכבר נסעה לשם לחפש את הבית שבנה שם סבה עוד בתחילת המאה העשרים, שבתצלומים היו פסלי אריות בחזיתו. לבסוף מצאה את הבית בעזרת אנשים מהמקום שזכרו את משפחתה. חיכיתי לשמוע ממנה תלונות על ישראל הכובשת ולא שמעתי מפיה שום דבר רע. האם מתוך נימוס בלבד?
במחשבה שנייה, וכאן אולי המסקנה העיקרית שלקחתי אתי מכאן, על מה עומדת כל החברה הלבנטינית אם לא על הנימוסים, המאפשרים שבני עדות שונות יחיו ביחד גם אם יש איבה ביניהם? אולי כל שצריך היה שיותר ישראלים יישבו מתחת עצי אלון אחר הצהריים עם ערבים?
הזכירו את הפרשה של החייל הישראלי שירה בשופט פלסטיני־ירדני במעבר הגבול עם ישראל לפני חודשים אחדים. כל מקרה כזה, נאמר, מביך את בית המלוכה ונותן הזדמנות לקיצוניים בירדן לדרוש לנתק את היחסים עם ישראל. דיברו על שר החוץ הירדני לשעבר שכתב באחרונה מאמר אנטי ישראלי ואנטישמי וציטט בו, כהוכחה לטענותיו, מספרו של היטלר "מיין קאמפף". בארץ, אני מספר ליושבים סביב השולחן, עשו מזה עניין גדול. מישהו מהמסובים מביא לידיעתי שהמאמר הכעיס מאוד את בית המלוכה ובו ביום פוטר האיש ממשרת הכבוד שהחזיק בה.
דיברו על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי. על כך שהצעירים מומחים גדולים בטכנולוגיות החדישות אך חסרים לחלוטין את אותה מערכת ערכים ליברלית, המוקנית במערב בדרך שיטת לימוד המעודדת החלפת דעות חופשית ותרבות ויכוח ודיון. "הצעירים כאן westernized", אמר גרייהם לנארד, "אבל לא modernized". מצאתי את האבחנה שלו תקפה במידה רבה גם במה שנוגע לישראל, שנהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב בלי להקפיד שלצד החיקוי, בצורת פלאפונים משוכללים ומכוניות מבריקות וגדולות, ומטבחים וחדרי אמבטיה בוהקים, תהיה גם סובלנות ופתיחות לדעתו של הזולת.
השתררה שתיקה. מישהו הזכיר את שמו של ססיל חוראני, שהתארח לא אחת כאן בחווה, וכאן כנראה כתב ספר חביב של מתכונים ירדניים ושמו "ירדן, הארץ והשולחן" שקיבלתי במתנה בעת ביקורי הקודם כאן. ססיל חוראני הוא כבן מאה והוא אחיו של ההיסטוריון המפורסם של המזרח התיכון אלברט חוראני, שמת לפני כעשר שנים. ססיל חי חיים מעניינים, ותיאר אותם באוטוביוגרפיה שיצאה לאור ב-1984 ועתה חזרה והופיעה במהדורה חדשה בהוצאה הלבנונית "אנטואן".
הוא באמת דמות מופת של לבנטיני במובן שז'קלין כהנוב, כוהנת הלבנטיניות הישראלית, היתה סומכת עליו את ידיה: בן למשפחה לבנונית שקיבל חינוך בריטי, וחזר למזרח התיכון כמרצה באוניברסיטה של ביירות, ולאחר מכן כיד ימינו של נשיא תוניסיה חביב בורגיבה לענייני תרבות. אין סוף אי הבנות, אין סוף מהמורות. הלבנטיני האמיתי לא יכול להבין את הלהט של התוניסאים להשליך לפח את התרבות המערבית. הוא ניסה לשכנע את בורגיבה להשאיר לתוניסיה את צביונה הקוסמופוליטי. בורגיבה זרק לו עצם: לקחת את עיר החוף התוניסאית העתיקה חמאמאת ולהקים בה מרכז תרבות בינלאומי. השנה היתה 1962.
ססיל גייס לעזרתו את טובי האישים בתחום התרבות בעולם. חמאמאת היא הרי המקום שהאמן פול קליי ביקר בו ושהשפיע עמוקות על עולמו. ססיל חלם לעשות את העם התוניסאי עם המחובר לתרבות המערבית והערבית כאחת והגה רעיון להקים במקום תיאטרון פתוח, בנוסח היווני רומי, שייקרא "תיאטרון לעם". שם תיכנן להעלות את "אותלו" של שייקספיר בערבית. וזה אכן עבד זמן מה בזכות ההתלהבות והשתדלנות האינסופיות שלו. ולזמן מה הצליח גם להביא אמנים פלסטיים אירופאים לחמאמאת, שנתנו סדנאות לאמנים מקומיים.
ואז, כותב ססיל חוראני, הקיץ הקץ על הכל בגלל איש רע שקינא בו ובהצלחתו והחליט להכשילו. היה זה שר התרבות של תוניסיה שלא ראה בעין יפה את המובלעת הקוסמופוליטית העצמאית הזאת של חמאמאת, והצליח לנטרל את ססיל ואת הפרויקט שלו ולשתקו. סיפור עצוב. ססיל עזב את תוניסיה בפחי נפש. וכל היתר הוא היסטוריה. שם האוטוביוגרפיה שבה כל זה מסופר הוא "אודיסיאה בלתי גמורה".
מעניין, אמרתי. מה יש לאיש הזה, שחזה בלידתה של תוניסיה העצמאית, לומר על כך שתוניסיה זו, ששברה את לבו, היתה המדינה שממנה נפתח מה שקרוי "האביב הערבי". האם הוא רואה בזה ניצחון מאוחר שלו? או כישלון שלו? המארחת מבטיחה שבביקורנו הבא בירדן היא תשתדל להפגיש בינינו.
בלי משים השמש החלה לשקוע אדומה מאחורי ההרים, שם נמצאת מולדתי, שדומה כל כך למולדות של כל אחד מהאנשים שישבו מסביב לשולחן הזה. ואין זה מן הנמנע שבאותה שעה ממש, מתחת לאלונים דומים, סביב שולחנות דומים, יושבים אנשים דומים ומהנהנים בראשם ומסכימים ביניהם שבעצם היה יכול להיות כל כך טוב כאן אלמלא אש השנאה והקנאה שמתלקחת ומקלקלת הכל באחת.
הגברת הגולה מעיראק נזכרה במשפחה יהודית ושמה שעשוע שגרה בשכנותם בבגדאד ולא עזבה לישראל. מפחד השלטונות, נמנעה המשפחה היהודית להזמין אליה הביתה אורחים, והשיחות היחידות שהיו לה עמם היו חטופות, על המדרכה שלפני הבית. אבי המשפחה היהודית הזהיר אותה שאם תתיידד אתם, צפויה לה חקירה משטרתית לא נעימה, וגם לו צפויות צרות. רק פעם אחת, כשהתקלקל בביתם החשמל ולא היתה ברירה אלא להזדקק לשכנים היהודים, ראתה את ביתם מבפנים. היא הזכירה לי לדבר בשובי עם סמי מיכאל ולומר לו שיש לו שני מעריצים מושבעים, שמודים לו שהחיה להם לנצח את בגדאד שלהם.
לא צילמתי אף תמונה מהמעמד היפה הזה. רציתי שמה שילווה רשימה זו תהיה יצירת אמנות מקומית. מצאתי את מבוקשי בקטלוג של תערוכה שהוצגה בגלריה הלאומית לאמנות ברבת עמון ב-2002. זהו ציור עתיר צבעוניות ותנועה אקספרסיוניסטיות ושמו "דרך כפרית", של סוהא כתבה נורסי, שנולדה ולמדה אמנות ברבת עמון אצל רבי־אמנים שחיו בעיר בשנות החמישים. מי היו רבי־אמנים אלה? אחת מהם היתה הציירת הנפלאה פחר אל ניסא זייד, שהיתה טורקייה במוצאה והיא שהקימה את האקדמיה לאמנות של ירדן. אמן אחר, מעניין לא פחות, היה ג'ורג' אליף, צייר אוריינטליסטי רוסי שנמלט מרוסיה לארץ ישראל בזמן המהפכה הבולשביקית, וב-1948 יצא לגלות שנייה בירדן ומת בביירות. עוד סיפור חיים מפותל של אדם שקשר את גורלו עם העם הפלסטיני מתוך בחירה.
העץ הירוק השחור שבמרכז הציור של סוהא נורסי הוא הדבר הקרוב ביותר לתחושה שעורר בי האלון העבות שתחתיו קיימנו את שיחות השלום שלנו באותו אחר צהריים שליו בחווה בפוחייס.
discordinzion 