יותר מעשור יושב סמי שלום שטרית בקווינס קולג' בניו יורק, מלמד ספרות מזרח־תיכונית ללא גבולות וללא הגבלות. כשני עשורים עברו מאז נסגר בית הספר השוויוני קדמה בשכונת התקוה בתל אביב, שהוא היה ממייסדיו. ועדיין, מערכת החינוך הישראלית לא נותנת לו מנוח. את ספרו החדש "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה (בימת קדם), הקדיש באהבה לתלמידיו מבית הספר קדמה והוא נסמך בחלקו על הלקח של בית הספר, "שם נחשפתי ולמדתי על אופיה הלא־שוויוני והבלתי צודק של מערכת החינוך על מבניה ותכניה".
כששטרית מצהיר שהרבה לא השתנה במערכת החינוך מאז קדמה, הוא לא מחמיץ אף מחקר או דו"ח שמאשש זאת. האחרון התפרסם בשבוע שעבר: הדו"ח השנתי של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל קבע שאמנם חל שיפור בהישגי התלמידים בישראל במקצועות הליבה, אך הישגים אלה נמצאים בתחתית המדד בהשוואה לעולם המפותח וכי במערכת החינוך ההולכת ומתפלגת, יותר ויותר ילדים מקבלים חינוך ברמה של מדינה מתפתחת.
"לא השתנה הרבה בעשור האחרון. מערכת החינוך בנויה עדיין על שלושה פסי ייצור שמכתיבים הכל", אומר שטרית. "בתי ספר תיכוניים־עיוניים, שקיימים רק ביישובים מבוססים. בתי ספר מקיפים הכוללים מגמות עיוניות ומגמות טכנולוגיות, רובם ממוקמים בשכונות ובעיירות פיתוח שבפריפריה, ורק כשליש מהתלמידים מסיימים עם ממוצע בגרויות גבוה דיו כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון. לסוג השלישי נכנסים בתי הספר המקצועיים שהם מרכזי הכשרה, או בשמם המכובס 'תיכונים טכנולוגיים'.
"הספר בוחן שאלות פשוטות על הדמוקרטיה הישראלית באמצעות מערכת החינוך שלה, כמו שוויון הזדמנויות, חופש הביטוי והתרבות, חלוקת משאבים צודקת ועוד. זהו מבחן בחינוך לדמוקרטיה של מערכת החינוך. הציון: נכשל. למרות שחקרו ודיברו על הנושא, מעט השתנה. האוריינטציה של מערכת החינוך היא עם הפנים מערבה והגב למזרח. זה חלון הראווה של המדינה, ושל כיתת הלימוד שהיא זהה מתוך תפיסה ברורה לטקסטבוק של המדינה".
תסביר.
"מערכת החינוך עודנה בלתי שוויונית ורוב החינוך העיוני האיכותי מתרכז עדיין בקהילות חזקות כלכלית שרובן אשכנזיות. רובו של החינוך הלא עיוני, והעיוני הלא איכותי שכיח בקרב קהילות מזרחיות וערביות בעיקר, בעיירות ובכפרים וגם בכמה ערים. כשבוחנים את מידת חופש הביטוי בתוכניות הלימודים מתגלה שב–2014 מתקיים עדיין דיכוי קשה של תרבות יהודי המזרח, ספרותם, ההיסטוריות הפרטיות והקהילתיות שלהם. אצל הערבים הדיכוי קשה יותר כי שם לא יכול להתקיים דיון מסוג זה. אחד הממצאים בספר מדבר על מידת הלאומיזציה ואף הפשיזציה שתוכניות הלימודים עוברות בעשור ומחצה האחרונים, המשקפים את התהליכים הללו בחברה הישראלית. אלה מזינים את אלה. מדובר בתוכניות לימוד מהגיל הרך ועד לבחינות הבגרות".
דוגמאות?
"תוכנית הלימודים לכיתות ד' על ירושלים, בה כמעט אין אזכור לשום דת או לאום אחר בירושלים, לא בירושלים ההיסטורית ולא היום. העיר יהודית והיתה יהודית, וכשלא היו בה יהודים היא היתה ריקה – כמו בשירה של נעמי שמר. בתוכניות הלימודים לבגרות בהיסטוריה עדיין נעדרות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם, אלא בתקופות המאוחרות שבהן הסיפור שלהן משרת את סיפור־העל הציוני־אשכנזי. הפילטר לכניסה לתוכנית הלימודים הוא ציוני־אשכנזי וכך גם בלימודי הספרות, שם המצב עוד מחמיר. כמעט שלא נלמדים יוצרים מזרחים בני המאה ה–20, ולאחרונה הוציאו מתוכנית החובה את שירו של ארז ביטון 'שיר זהרה אל־פסייה'. מדובר במחיקה אלימה של בני אדם".
זו בעיה שכבר נלחמת לשנות אותה במאמרים ובספרך, לא?
"כתבו על כך אינספור חוקרים כמו אלה שוחט, יוסי יונה, יהודה שנהב ורבים אחרים. הציונות האשכנזית לא רק מחקה את עצמה, שללה את הגלות ורצחה את היידיש, היא גם החליטה שלזהות של המדינה בתוככי המזרח התיכון, לא תהיה נגיעה בערביות, לא של מחצית אזרחיה היהודים, ולא של רבים מתושבי האזור הערבים. נעשה פה תהליך של דה־ערביזציה אגרסיבי. אני מדבר מעמדת המבקר, ולא הייתי בנעליו של בן־גוריון. כמנהיג הוא היה מודע להיסטוריה בזמן שחולל אותה. הוא בחר שלא נהיה מדינה מזרח־תיכונית, לבנטינית או ערבית, אנחנו אירופה. זו מחלת נפש קשה".
אם כך, הכותרת של ספרך מ–99', "המהפכה האשכנזית מתה", עדיין רלוונטית?
"בסופו של דבר המקום מנצח. אני מלמד בחו"ל וגם בישראל, ואני פותח את הקורס שלי על הספרות במזרח התיכון, במפה של המקום, מהים עד הנהר, בלי סימני גבולות, לא של 48' ולא של 67', ואומר שחיים פה כמעט 13 מיליון בני אדם. מדינה היא ברית בין אנשים במטרה לארגן את החיים, והשאלה איך התגלגלו הדברים ואיפה אנחנו עומדים היום. האם הקימו פה מדינה אירופית? כמעט שלא. בעידן של הכפר הגלובלי המקום מנצח. ראי מה קרה לשפה, לתרבות ולמוזיקה. נשמעות טענות שהמוזיקה המזרחית משתלטת".
ומה אתה חושב?
"ענין של טעם. אני אוהב אנשים שיוצאים למסע עם המוזיקה, כמו יאיר דלל, דודו טסה וברי סחרוף שחבר לרע מוכיח והלחינו את שירת שלמה אבן גבירול באלבום 'אדומי השפתות'. אלה דברים שמרתקים אותי. יש לי מין רגישות ואהבה אוטומטית לכל מזרחי גם בלי להקשיב למילים, אבל אני לא אוהב שהכל יושב על איזה מוזיקה טורקית וסינתיסייזר. אם מדברים על זוהר ארגוב, אז יש היום כמה צעירים שיכולים להנפיק קול כזה. את זהבה בן אהבתי במיוחד כשהיא ביצעה שירים של אום כולתום".
יהורם גאון אמר שמוזיקה מזרחית היא "זבל שהשטן לא ברא" והתכוון לשירים מזרחיים שהטקסטים שלהם רדודים והלחן גרוע. מה דעתך?
"אני לא אגיד את זה. הם לא רדודים יותר מאינספור להקות רוק אנגליות עם מילים מטומטמות למדי. 'שי לאבז יו יה יה יה, שי לאבז יו…' אותה ביקורת נשמעת על מוזיקת ההיפ־הופ השחורה בארצות הברית, שנולדה ברחוב ומהגטו והיתה פוליטית בהתחלה, והפכה לתעשייה עם מנהלים ואנשי עסקים שקונים זמר שצריך לייצר סחורה".
להגיד שאני מזרחי זה קצת מבלבל
שטרית מצביע על ההישג הגדול של מערכת החינוך הישראלית, שיעור נמוך של תלמידים שלא מסיימים 12 שנות לימוד. "אני מתייחס בעיקר לקהילות של מזרחים וערבים ישראלים. זה הישג נאה. אם הולכים אחורה לשנת 71', השנה שבה הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, אז רק 30% מבני הקהילות האלו היו בוגרי 12 שנות לימוד. הישג לכאורה הוא היוזמה מ–93' לאשר את הקמתן של המכללות בישראל, יוזמה של שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין שיצא עם הסיסמה, 'נביא את האקדמיה אליכם'. הסאבטקסט היה 'אל תבואו לאוניברסיטאות אין בהן די מקום'. המכללה היא מוסד סימפתי אבל בהחלט לא אוניברסיטה ואין לה תקציבי מחקר. אין חיכוך של הסטודנטים עם חוקרים ולא תמיד מאפשרים לתלמידים להמשיך לתארים מתקדמים. איני שולל לגמרי כי אני מאמין שכמה שיותר צעירים לומדים זה טוב, מה גם שהאקדמיה עדיין אשכנזית".
איך אתה מגדיר אשכנזי?
"אני יותר מערבי מהרבה אנשים פה. לא רק שנולדתי במגרב, שזה המערב, אני חי שם ואת ההשכלה שלי רכשתי באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, ואני מלמד בניו יורק. להגיד שאני מזרחי זה קצת מבלבל אם כי בזהות שלי ודאי שאני מזרחי. האם כל פולני הוא מערבי?"
מה התשובה?
"בחברה הישראלית אשכנזי הוא עניין מעמדי ולא רק תרבותי. התואר מתייחס לשאלות שצצות ביחס לשוליים, של מזרחים ושל פלסטינים ופחות מול אירופה. האוניברסיטאות אשכנזיות כי הנראטיב שלהן הוא אחד. למרות שיש כבר מזרחים שהשתלבו באקדמיה ומנסים להציב נראטיבים אחרים, עדיין קשה להיכנס לשם. האוניברסיטה אשכנזית ודי סגורה, הנתון האחרון שאני מכיר מדבר על כ–9% של אנשי סגל קבועים שהם מזרחים, וכחצי אחוז של אנשי סגל קבועים ערבים".
לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה במערכת ההשכלה הגבוהה 2.7% מהסגל האקדמי בישראל הם ערבים ישראלים, כולל מכללות וכולל מרצים ללא קביעות. מאין הנתונים שלך?
"הנתון שאני מכיר מבוסס על עבודת מחקר של ישראל בלכמן ומתייחס לשש אוניברסיטאות המחקר. מספר הערבים הוא כמובן נמוך יותר והוא מתחת לאחוז אחד. הנתון 2.7% כולל מכללות וכולל מרצים ללא קביעות נשמע סביר".
טענת בספר שהיחס של הציונות האשכנזית בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי ערביי הארץ לא היה שונה מיחסם ליהודים שהגיעו מארצות האיסלאם ומעיד על תסביך עמוק. למה הכוונה?
"למדינה היה קל יותר עם העולים בגלל הזהות היהודית המשותפת, אבל בשנים הראשונות היה כלל מנחה: להוציא את הערביות החוצה. הערבים הושמו תחת ממשל צבאי וכך הודרו מהתהליך של בניית אומה. יהודי המזרח לא נלקחו בחשבון בתוכנית של בניית אומה ישראלית. הרצל לא לקח אותם בחשבון וכך המנהיגים מוייצמן ואילך. אחרי מלחמת 48', בן־גוריון ישב עם הפנקס והנתונים היו קשים. יהדות אירופה נכחדה בחלקה הגדול בשואה. היהודים שננעלו מאחורי מסך הברזל לא יכלו להגיע. גם יהודי אמריקה לא הגיעו והיה צריך לשמור על המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים. זה הרגע שמחליטים לפנות אל המיליון הנשכח של היהודים בארצות האיסלאם. יש התבטאויות של בן־גוריון, אבא אבן ומנהיגים רבים שמבטאות מין פחד קמאי מהמיליון הזה, שהם באים ממקומות נידחים במדבר ומצווה להציל אותם. לקולוניאליזם יש מיתוסים של הצלה כדי להצדיק את הפעולות שלו. היהודים הללו איבדו את כל המבנים הקהילתיים ורובם הגיעו לכאן ללא שום שליטה על גורלם. יבוא מישהו ויאמר 'גם לאבא שלי שבא מפולין לא היתה שליטה על גורלו'. אלא שהוא בא הנה מתוך תודעה, או איך שתקראי לזה, מתוך תקווה להיות חלק מחלום אוטופי. כשאתה קובע שעליית היהודים מארצות האיסלאם היא של יוצאי כפרים ושוכני מערות, אתה מכניס אותם לתיבה אחת. לא התייחסו להשכלתם הרחבה של אלה שבאו מבגדד, מאלכסנדריה, מאלג'יר, מקזבלנקה. יהודי עיראק שערבית טובה היתה שגורה בפיהם השתבצו היטב במקומות כמו המודיעין. אלה שלא היה להם מה למכור, הלכו לאיבוד".
ולכן הם אימצו את האתוס הציוני?
"הרבה מעבר לזה. הם היו פטריוטים וראו בערבי אויב. אבל זאת היתה שנאה עם תסביכים. כשאשכנזי שונא את הערבי, הוא לא מסתכל במראה ושונא את עצמו כמו המזרחי. למנהיגות האשכנזית היו כוח ושליטה על משאבים והחלטות איפה ליישב עולים ולמי יהיה נכס שאחרי 50 שנה יהפוך לנדל"ן ומי יחזיק בנכס שקוראים לו ירוחם. התיעוב של המזרחי את הערבי היה ניסיון להציל את עצמו מהנחיתות הזאת. מהרגע הראשון פה הוא ידע שערבית וערביות פסולים. כשבאנו ארצה בסוף נובמבר 63' הייתי בן ארבע ולכל הגברים במשפחה היו שפמים. תוך זמן קצר כולם גילחו את השפמים. המזרחי שהגיע לכאן הבין שלא רק הערבי לא רצוי. הערבי שהוא פגש ביישובי הספר או בערים המעורבות, לא היה האויב שרצה להשמידו במקום שממנו הוא בא, לא בבגדד ולא במרוקו.
"אני לא טוען שהחיים שם היו גן עדן אבל חיו לצד הערבים. כאן הערבי סומן כאויב מובהק. אני זוכר שכילד שמעתי משפטים מהדודות שלי ביפו, שגרו בבתי הערבים ובאותו הרחוב חיו משפחות ערביות שלא עזבו ב–48'. 'לקחנו להם את הבתים, ויום אחד הם יבואו לנקום', הדודות היו אומרות. הערביות היתה משהו שצריך להיפטר ממנו ומה לעשות שהיהדות של היהודים הללו היתה ספוגה במוזיקה הערבית והאנדלוסית בתוך בית הכנסת ובתפילות. ".
איך אתה מגדיר את עצמך?
"קודם כל אני בן אדם. אני תושב העולם, סוציאל־דמוקרט בתפיסת העולם הכלכלית שלי, ועובד מדינה בניו יורק. פרופסור במחלקה לשפות ותרבויות המזרח התיכון ואסיה בקווינס קולג' בניו יורק. יש לנו איגוד עובדים מצוין. שרידים של הסוציאליזם של ניו יורק בסוף המאה ה–19. אני רודף צדק. לפני הכל אני יהודי, אחרי זה אני עברי, כלומר לא ישראלי עם דגל. תוצרת הארץ לטוב ולרע ויש הרבה טוב. זה המקום שבו אני יכול לחיות חיים שלמים מבחינת השפה, האמנות, והאינטראקציה החברתית תרבותית. יש לי דרכון אמריקאי, אני מאוד אוהב את אובמה אבל בניו יורק אני גולה, כי השפה שלי לא שם".
מה אתה עוד?
"אני מאוד מרוקאי. 50 שנה עברו מאז שהמשפחה שלנו עזבה ולפני ארבע שנים נסעתי למרוקו. פקיד המכס הציץ בדרכון שלי ואמר במרוקאית 'ברוך בואך למולדתך'. קצת המום שאלתי 'סליחה?' והוא חזר על המשפט ושאל, 'זאת המולדת שלך, לא?' מילמלתי כן. ברחוב דיברו אלי במרוקאית. הייתי בן ארבע כשעזבנו ודי מהר גיליתי שהמוזיקה המרוקאית צרובה בתוכי, שהלב יוצא אל האנשים והשפה וידעתי שאני מרוקאי. בארץ הפכנו לבני עדות המזרח, למזרחים, ובמרוקו הרגשתי לגמרי מרוקאי. לבשתי ג'לביה ונעלתי סנדלים והשפה המרוקאית חזרה".
האם חיפשת את השרידים של אותו עבר של הוריך ודודיך?
"לכל מקום שהגעתי, שאלו אותי 'למה עזבתם?' הגעתי לא־רשדייה, עיירה בדרום־מזרח מרוקו שבה נולדתי. הוצאתי את תעודת הלידה שלי ומשם נסעתי לגוראמה, הכפר שבו נולד אבי. מוזר לגלות שיש מקום שהוא לא פרי דמיונך או לקוח מהשיר או הסיפור. צעדתי בדרך עפר שיורדת כמעט למדבר. משהו כמו סוף העולם. אנשי המקום הראו לי את בתי החימר הריקים של היהודים ולא הבנתי למה הם ריקים. אמרו לי, 'היהודים עזבו ואסור להשתמש בבתים. אולי הם יחזרו'. וזה חזר על עצמו בכמה כפרים".
הפוליטיקה בולעת את הפואטיקה
יותר מהכל הוא מורה, אומר שטרית, שהתפרסם כרדיקל חברתי ונמנה עם מקימי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", משורר וסופר. ספר הפרוזה שלו "עין הבובה" ראה אור ב–2007 (חרגול, עם עובד) ושני ספרי השירה האחרונים שלו הם "שירים באשדודית" (אנדלוס 2003) ו"יהודים" (נהר ספרים 2008).
הוא השתתף בעריכת כתב העת "עיתון אחר" וערך את העיתון האלטרנטיבי לחינוך, "חדשות הל"ה". הוא גם ערך את האסופה בת שלושת הכרכים "מאה שנים מאה יוצרים" (בימת קדם לספרות, 1999). שטרית בעל תואר בוגר בספרות עברית, ותוארי מוסמך ודוקטור במדע המדינה. הוא למד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ואת עבודת הדוקטורט כתב על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל. המחקר ראה אור לפני עשור בספר "המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948–2003" (עם עובד) וגם תורגם לערבית.
שטרית גם מביים סרטים תיעודיים. ב–2003 הוא חבר לידידו אלי חמו, והם כתבו וביימו את "הפנתרים השחורים מדברים". ב–2009 שטרית כתב וביים את סרט התיעודי "אז' איימה" (בואי אמי) ולא מכבר, כמעט 40 שנה לאחר שנוצרה, שירת ארז ביטון היא מרכז סרטו התיעודי על תחנות חייו ומורשתו של המשורר העיוור. את הסרט, "משהו על רוח תזזית" (קרן גשר וקרן אבי חי), שטרית ביים עם בכורו הקולנוען, יונתן בן ה–26 שצילם וערך. הסרט יוקרן ב–19 במאי באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ב–21 במאי בסינמטק תל אביב וב–8 ביוני באולם צהלולים בסינמטק שדרות, במסגרת פסטיבל קולנוע דרום.
ארז ביטון זכה בשבוע שעבר בפרס מפעל חיים לשירה העברית על שם יהודה עמיחי. זה מרגש אותך?
"כשלמדתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הרגשתי שהגרפומניה המזרח־אירופית מתישה אותי. שיסלחו לי חוקרי ספרות כגרשון שקד ודן מירון, אפילו את ביאליק שכה אהבתי, השניאו עלי. ביטון כבר פירסם אז שני ספרי שירה אבל לא התייחסו לשירתו. לא חנן חבר, שהיה אז מרצה צעיר לספרות, ולא אריאל הירשפלד. היום מאמצים את המשוררים והסופרים המזרחים".
לכן עשית את הסרט?
"החלטתי לעשות סרט דיוקן שחלקו הגדול מוקדש לשירים ולטקסטים של ביטון, שזו החלטה כבמאי שיש בה סיכון. היתה לזה סיבה. ביטון לא הצליח לכתוב בשפה של משוררי דור המדינה מאלתרמן ועד זך, ולא מצא את עצמו בדימויים או בצלילי השפה. הוא הראשון שהכניס מילים במרוקאית־ערבית לתוך העברית. בשיר 'תקציר שיחה' ביטון כתב, 'ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים'. מלחמה מתחוללת בפיו. בגיל 10 הוא נפצע מרימון והתמזל מזלו ונותר בחיים. הוא מצא את עצמו בבית חינוך עיוורים בירושלים, מוסד יקי דתי וגדל על באך ושירה אירופית. כשהוא מתחיל לכתוב שירה הוא לא מצליח להשתמש בעברית והוא מצא דרך להוליד את עצמו מחדש כמשורר. את קוראת שיר ובו שורה במרוקאית, 'מוחמד החמישי אישון עינינו' – ביטוי שכל יהודי מרוקאי היה אומר (מתוך השיר "זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה" כשמה של זמרת בחצרו של המלך מוחמד החמישי) זה עולם רפרנס אחר וזר".
ביטון הוא פורץ הדרך?
"בהחלט וחשיבותו בפעולה שלו. מהבחינה הזאת הוא לא שונה מביאליק ומאחרים שזיהו את הרגע ההיסטורי והבינו שבכוחם להוות מנוף לא רק לכתיבה. ביטון ייסד כתב עת והקים אגודה לספרות ים־תיכונית, ויצר קשר עם סופרים ערבים וסופרים צפון־אפריקאים, ונלחם על חשיבות התרבות והשירה הזאת. הוא היה צריך לקבל מזמן פרס ישראל לספרות. יש כבר שני דורות של משוררים שכותבים אחריו".
"במדינת אשכנז אני מופלטה/ אני חפלה/ אני כבוד/ אני עצלן/ אני כל מה שלא היה פה פעם/ כשהכל היה לבן/ אני ההרס/ החורבן/ השד המזוין… לא התאבלתי על קניוק/ ושרפתי את הספרים של נתן זך/ ולא חוגג לך עצמאות/ עד שתקום לי מדינה/ אם תגרשי אותי אלך…" (מתוך השיר "מדינת אשכנז", רועי חסן)
מה דעתך על קבוצת "ערס פואטיקה" המיליטנטים, האם הם עוקפים אותך בסיבוב?
"השירים הטובים של רועי חסן עוד לא פורסמו. הפוליטיקה בולעת את הפואטיקה. הם הגבירו את הווליום עד הסוף והם לא צריכים אותנו. כשאני מזהה גל של זעם גם אצל יוצרי קולנוע צעירים ומוזיקאים, זה לא זעם שמבקש להחריב הכל ולא קובלנה למה לא קיבלתי. החבר'ה האלה זקופים ואין להם גבולות. הסיפורים של התימנים, או ילדי הגזזת של מרוקו והמעברה, הם אותו סיפור. יש להם ספרות ענפה שניתן להסתמך עליה. אמרה לי מישהי, 'אני יכולה לפתוח את הפה בשיעור באוניברסיטה, ואם המרצה ינסה להתקיל אותי, אני אצטט מתוך ספר שלך, או של אלה שוחט, יוסי יונה או יוסי דהאן'. כשאני נכנסתי לשיעור באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה–80 רק ספרתי כמה מזרחים יש בכיתה. לא פתחתי את הפה עד שאירגנתי משפט שאוכל לומר בלי להיחנק באמצע".
הם מעוררי קנאה?
"אני לא מקנא. אני מחבק אותם ומרגיש מחובק. זה דור שמשתמש בזהות שלו ככוח רב עוצמה בלי להתבייש. הם מרגישים שלא חלה עליהם חובת ההוכחה. ב–81', כשראה אור 'לא נחשלים אלא מנוחשלים' של שלמה סבירסקי, זה נשמע כמו צלילי משיח שירדו מהשמים ושיננו את הספר. סבירסקי הוא סוציולוג סוציאליסט ולא עניין אותנו שהוא אשכנזי. ב–84' ראה אור '1949 – הישראלים הראשונים' של תום שגב והפרק שחשף פרוטוקולים חסויים שהעידו בין השאר על הדיונים בהנהלת הסוכנות על מתן תנאי קליטה עדיפים לעולים מפולין והמלצה לשכור להם בתי מלון במקום שיישלחו למחנות האוהלים. מבחינתנו זו היתה ראיה משפטית, בתקופה שלתחושות הבטן שלנו קראו רגשי נחיתות והמורים והמפקדים בצה"ל הטיפו שנצא מזה שאנחנו כמו כל הישראלים. לא הבנתי במשך שנים למה זה לא עוזב אותי".
מה לא עוזב אותך?
"למרות הפחד הלכתי כנחלאווי להכשרה בקיבוץ עין חרוד, והייתי פעיל וחבר מזכירות הגרעין וזו היתה תקופה מדהימה ורגע מכונן בחיי. מן הצד האחר זה עשה לי בדיוק את ההפך. אלפי הדונמים שחרשתי בעמק יזרעאל לא הפכו אותי לשייך. בני המשק שחיבבתי מאוד הלכו יחפים כמו שהולכים בבית. אמרתי, אנסה גם. אבל זה לא היה ביתי. כשנסעתי לבקר את הורַי בדירת שיכון באשדוד, זה חידד את השוני. בשיכון באשדוד גרו בערך כמו אוכלוסיית עין חרוד מאוחד בזמנו, כאלף איש שישבו על על 17,000 דונם. בדור שלי, אתה יכול להיות שייך אם תבלע את הרוק ותשתוק. זה כרוך בהסתרה ובמחיקת הזהות שלך ורצוי שתדבר כמו אשכנזי, 'אני ישראלי שנושא שם מרוקאי ואני יכול להיות קיבוצניק'. הצעירים מ'ערס פואטיקה' אומרים 'ישראל זה אני', וזה לא בסדר שהמדינה בשליטה אשכנזית, מה שרועי חסן כינה מדינת אשכנז. והחוויות שאתם מחשיבים כישראליות הן לא החוויות שלנו".
"רגע של עברית" בבוקר
"הילדות שלי היתה יפה. היינו שלושה ילדים במשפחה", אומר שטרית, בן 54. הוא ואחיו הצעיר יחיאל, נהג מונית, נולדו במרוקו. האחות הקטנה, ניבה שטרית בן סימון, מעצבת אופנה, נולדה בארץ. אביו, נהוראי מאיר שטרית, חי בתל אביב ושולח ידו בכתיבה. הוא היה פקיד בכיר בשירות הממשלתי של מרוקו ולא חלם להעתיק את חייו למדינת ישראל הנבנית. "במרוקו היה לו רכב צמוד ובית נאה שקיבל מהמדינה, ועוזרת", אומר שטרית. "בגל העלייה הראשון (1948–1951) הגיעו ארצה אחיו ואחיותיו והוא ידע על המעברות והמצוקה. כששואלים אותו למה הוא הגיע לכאן ב–63' הוא אומר שזה בגלל הקנוניה שרקמו נגדו אחיו ואמי. היא אף פעם לא התחרטה שהם באו ארצה. אבא כן. במשך שנים הוא נהג להראות לנו את המפתח של הבית במרוקו".
פרנסתו של האב היתה מעבודתו כמזכיר בכיר בהסתדרות. "גדלתי בבית של ועדי עובדים באשדוד, מחזיק תיק הנמל יהושע פרץ ביקר הרבה. אני זוכר אבא במכנסי עבודה נצחיים ושהמאבק על זכויות פועלים תפס חלק נכבד מהשיחות בבית".
האב, "איש מעשי ומשכיל", השלים לימים תארים בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. "אבא התיישב לכתוב וב–83' ראה אור הרומן ההיסטורי "אימת החלום", על השטייטל המרוקאי שבו נולד, גוראמה במחוז תאפילאלת שבמרוקו, על תושביה היהודים. הוא הקים להקות פולקלור על הווי יהודי העיירה ופירסם סיפורים, שירים ומאמרים וארבעה ספרים".
בשנות ה–60 המצב של משפחתו היה יחסית טוב. הם התגוררו בשכונת ותיקים באשדוד וסמי למד בבית ספר יסודי ממלכתי לא דתי, כך החליט האב שלמד בעצמו כנער בבית ספר אורט בקזבלנקה. את כיתה א' סמי עשה באותו בית ספר שהונהגו בו יום לימודים ארוך וארוחת צהריים. כשהמשפחה עברה מדירת החדר לדירה ממשלתית גדולה יותר בשכונת העולים החדשים, בית הספר אליו הגיע סמי בכיתה ב' "נראה בהרכבו האנושי כמו מחנה פליטים ענק, עשיר בצבעים וקולות בבליל שפות…" כתב בספרו. במשך שבועיים הוא השתעמם בכיתה והוחלט לערוך לו בחינות בהבנת הנקרא וחשבון. הוא הוקפץ לכיתה ג' והיה "הקטנצ'יק בכיתה שחוטף מכות". המורות היו אשכנזיות, ובספרו הוא כותב, "באסיפות ההורים ישבנו מתוחים לא מפני מוצא פיה של המורה, אלא כדי להיות מוכנים לסכל כל מילה ערבית שתצא בשגגה מפי האם או האב", כותב שטרית בספרו.
בית ההורים היה עמוס ספרים. עד גיל חמש הוא פיטפט בצרפתית ובמרוקאית. "מרגע שאבי הבין שהוא פה ואין דרך חזרה, הוא נעשה פנאט של השפה העברית", סיפר שטרית בראיון. "כל בוקר הוא הושיב את שלושתנו להאזין לתוכנית הרדיו 'רגע של עברית', ודרש שנתרכז במילה החדשה שנלמדה בתוכנית. מצד שני, הוא לא ויתר על הפיוט והשירה המרוקאיים. אמא עד היום מדברת שירה כשהיא מדברת אלי מרוקאית".
ב"יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" מגולל שטרית נקודת תפנית בנעוריו. כאשר סיים את בית הספר היסודי ב–73', היועצת הפדגוגית ייעצה לאביו לשלוח אותו לבית הספר החקלאי נחלת יהודה, "שם אהיה מוגן מהסביבה השלילית של אשדוד, שבה היא בלי משים כללה כמובן גם את הבית והמשפחה שלי". לשאלה למה אביו המשכיל קיבל את ההמלצה, עונה שטרית, כי "אבא היה חרד. היינו עשר שנים בארץ והוא ראה מה קורה לנוער שלא מצליח לסיים תיכון באשדוד וחשב, 'אשלח אותו למקום מוגן יחסית, לפנימייה חקלאית'".
למה הוא לא ארז את חפציך ושלח אותך למשל לבית ספר התיכון בויאר בירושלים, שגם שם היתה פנימייה?
"הוא ניסה פעם לשלוח אותי ללמוד בפריז ואמרתי לו שאת הארץ אני לא עוזב. מכונת הכתיבה הראשונה שעליה תיקתקתי כילד היתה שלו. בית הספר היה הסמכות, ואם המליצו לשלוח אותי לפנימייה חקלאית בטח זה נכון".
בנחלת יהודה הוא התייסר מגעגועים ותוך זמן הסתגל ו"החבר'ה" הפכו לאחיו.
הצורך להיטמע היה קריטי?
"זה היה צו פנימי. אחיו של אבי נחשבו במרוקו למשפחה חזקה עם כבוד. כאן אבא ראה שאח אחד עובד בבניין ואחר מוכר פטרוזיליה על הרצפה בשוק וזה הבהיל אותו. במשך שנה הוא הלך לאולפן לעברית לאקדמאים כדי לא ליפול לתוך המשבר הזה. מהר מאוד הוא מצא את עצמו בהסתדרות ואהב את זה. לשלוח אותי ללמוד בבית ספר חקלאי התקשר אצלו לתובנה שברור שמשם הולכים להתיישבות ומתחברים לתואר הנכסף 'מלח הארץ'".
מהפנימייה החקלאית המשיך שטרית לשירות צבאי בנח"ל. "הייתי נחלאווי מתנחל ואני וחברי שימשנו חוד החנית של תהליך ייהוד הגליל, כשבשנים 79'–80' הוקמו תוך כמה חודשים מספר גדול של יישובים שנקראו מצפים, כדי לשמור על אדמות המדינה ולשפר את מאזן ההגירה היהודי בגליל המערבי".
לכתוב במערב ביירות
תודעתו הפוליטית התעצבה במלחמת לבנון הראשונה. השירות הצבאי בשטחים היה רק המשחק המקדים. "ביוני־יולי 80', לקחו אותנו מקורס מ"כים ישר לשכם, קצת אחרי ניסיון ההתנקשות בראשי הערים על ידי חברי המחתרת היהודית. לא הכרתי אז אף אחד מחוגי השמאל ולא היו לי דעות פוליטיות כלשהן אך סירבתי פקודה בסיטואציה איומה בשטח שהגבתי אליה כבן אדם".
מה קרה?
"הביאו אותנו לשכם בלילה וחילקו לנו אלות וקסדות. בבוקר פיזרו אותנו ברחבי העיר. אני וחבר היינו ברכב והופקד עלינו סמל משמר גבול. צעיר פלסטיני גילגל צמיג בוער למרכז הכביש והסתלק. הסמל קפץ מהרכב ותפס שני ילדים שעמדו בצד, דחף אותם וסטר להם וצעק שיכבו מיד את האש. אני והחבר ירדנו מהרכב ואמרנו לו בשקט 'עזוב, ילדים קטנים, יש מטף אש ברכב, אנחנו נכבה את האש'. הסמל התחיל להשתולל והילדים הביאו קצת חצץ. ההורים שלהם רצו לעזור, אבל הסמל צועק על הילדים, 'תשתינו על הצמיג הבוער'. בשלב הזה התערבנו. הילדים חמקו ומסביב עמדו פלסטינים, ולא תאמיני, הוא כיוון אלינו את הנשק, די דומה למה שקרה עם דוד הנחלאווי, וצורח 'תראו מה עשיתם?' כיוצאי השומר הצעיר והנוער העובד והלומד דבקו בנו ערכים ולא ויתרנו. בסופו של דבר המ"פ בממשל הצבאי בשכם עשה לנו משפט שדה ואמר שאנחנו נמושות ואיים שיכניס אותנו למעצר. בסוף רק ריתק אותנו. הסתובבתי שם עם קסדה ואלה במשך ימים. מזל שלא היו אז סמאטרפונים והדימוי הנורא הזה לא הונצח".
מלחמת לבנון הראשונה טילטלה אותו. "לשבת במערב ביירות הנצורה ולשמוע מטוסי אף–16 של חיל האוויר צוללים על הבניינים. להסתכל במשקפת הצבאית ולראות איך מתפזר האבק והעשן כשתחושת קבס עולה לך בבית החזה. פחדתי שיורידו גם אותנו. בפעם הראשונה הבנתי שרק מקצת ממני הוא חלק מזה".
בביירות הוא החל לכתוב שירים ובמשך ההפגזות נכתבו שיריו הפוליטיים הבוסריים. "רובם נראו לי פלקטיים והשניים שפירסמתי בסוף הספר 'שירים באשדודית' הם גם פלקטיים. בגלל המלחמה עזבתי הכל. תחילה את קיבוץ מורן בגליל אותו אני וחברי הקמנו ב–78', שם עבדתי כפועל בניין ויצקתי חגורות בטון. ב–81' נרשמתי ללימודים בחוגים לספרות ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים".
במסדרונות האוניברסיטה, כשפגש סטודנטים יהודים ופלסטינים ישראלים מהשמאל, הוא נחשף הן להיסטוריה של הדיכוי הפלסטיני והן לדיכוי של המזרחים. המפגש עם הפמיניסטית המזרחית ואשת החינוך תקוה לוי, שינה את חייו והניע אותו לפעולה במאבקים החברתיים.
"בתחילה הייתי כמו ספוג שמוכן לקלוט הכל. הגעתי לשמאל ולפעילות של 'קמפוס' בזמן שהרגשתי מנוכר מהאוניברסיטה והלימודים. בשיעוריה הפוליטיים של ד"ר נעמי קיס, שהיתה אחת התומכות והתורמות למאבק 'הפנתרים השחורים', אורו עיני. קיס דיברה על 'הפנתרים השחורים' כתנועת מאבק לגיטימית וקשרה אותם לשמאל הישראלי ולשמאל החדש בארצות הברית. הרגשתי שזה לא רק משהו שאני יכול לאמץ כהשקפת עולם. הם היו מרוקאים וזו עורר בי הזדהות עזה. למדתי ספרות ופוליטיקה, חוגים שבהם אתה מחפש ומוצא את זהותך".
הוא כותב על כך בספרו: "לולא המפגש עם הסטודנטים מהשמאל לא הייתי מתוודע לסיפור הפלסטיני, זה שלא זכיתי לשמוע מעולם בכל שנות לימודַי במערכת החינוך הישראלית, ולו אף באזכור שולי. מהר הבנתי שאני חי חיים שבין דיכוי לדיכוי – בין היותי מדוכא כמזרחי על ידי הגמוניה הציונית־האשכנזית, לבין היותי המדכא של הפלסטיני, הן הישראלי והן זה שבשטחי עזה והגדה. ככל שהתעמקתי למדתי שהכי נוח להיות ציוני אשכנזי, ולהיות ציוני אשכנזי זה לא עניין אתני או דתי, גם מזרחי יכול ואפילו ערבי, כי זוהי בחירה אידיאולוגית פוליטית בפניה עומד כל ישראלי – לבחור או לדחות את מערכת יחסי הדיכוי בחברה".
הפעילות הפוליטית שלו החלה בשטח. מלגה שקיבל כסטודנט חייבה אותו לפעילות בשכונות כמוסררה והקטמונים, שם הכיר פעילים שהוא הושפע מהם, כמו שלמה וזאנה, ממקימי תנועת האוהלים שביים הצגות בתיאטרון מחאה בקטמון ט', וימין סוויסה, שעמד בראש תנועת האוהלים. לאט־לאט הוא נטען באידיאולוגיה שוויונית.
את שלי, לימים אשתו, סטודנטית יהודייה אמריקאית שהתנדבה כמדריכה באחת השכונות, הוא הכיר במועדון השכונתי. הוא השלים תואר ראשון בחוג לספרות עברית ותואר מוסמך במדע המדינה והחליט לנסוע לארצות הברית.
"רק כשגרתי בניו יורק מ–89', המרחק הוליד את החופש לחשוב. המפגש עם פרופ' אלה שוחט, מהחוקרים החשובים של לימודי תרבות, שהקדימה את כולנו בשני עשורים, היה חשוב. דרכה התקיים מפגש היסטורי עם אדוארד סעיד במשרדו כשהוא מנסה לפטפט איתי במרוקאית, ואומר שהוא אוהב את המוזיקה של השפה ומנסה עלַי כל מיני משפטים. זה שיחרר אותי בבת אחת. מצאתי את עצמי בין השאר בפאנל שדן בוועידת מדריד, עם נציגת אש"ף כארגון משקיף באו"ם. הכל נפרץ והפסקתי את הלימודים למרות שהתחלתי לעבוד על הדוקטורט, וחזרתי לכאן ב–92'".
הוא שב הביתה במטרה להיות מורה ולעזור לילדים באחת השכונות בתל אביב. תחילה היה מורה בבית הספר על שם רוגוזין בתל אביב ופעיל בתנועות חברתיות כמו קדמה למען חינוך עיוני שוויוני בישראל ובקשת הדמוקרטית המזרחית.
החיסול של קדמה
בית הספר קדמה נוסד ב–94' בשכונת התקוה בתל אביב, על ידי עמותת קדמה, שהקימה גם את קדמה קרית מלאכי וקדמה ירושלים. בתל אביב הוקם בית הספר בשותפות ובתמיכה של ראש העיר דאז רוני מילוא ושר החינוך אמנון רובינשטיין. החזון של המייסדים, כותב שטרית בספרו, היה "חינוך עיוני שוויוני לכל, תוכניות לימודים מאוזנות תרבותית, שותפות ההורים והקהילה". הם חלמו לפתח אלטרנטיבה ולהציב חלופה "לחינוך הסלקטיבי שברובו אינו עיוני ונחות באיכותו, אשר קיים ומונצח על ידי המדינה ביישובים המזרחיים והערביים".
מייסדי בתי הספר של קדמה הושפעו מהפדגוגיה הדיאלוגית של החינוך על פי משנתו של פאולו פריירה, שלפיה המורים והתלמידים מלמדים ולומדים. בכיתות העדיפו להתרכז ב"מחקר, יצירה, דמיון ביקורת ודיון דיאלוגי".
שטרית ניהל את קדמה שכונת התקוה במשך שנתיים, עד 96', ומחליפו אלי שעיה ניהל את המקום עד ינואר 99' – כשבית הספר נסגר ומוריו ותלמידיו גורשו מהמבנה.
שטרית כותב בספרו שראש העיר רון חולדאי, בתמיכתו של שר החינוך יצחק לוי, "חיסלו" את קדמה שכונת התקוה. ארבע שנים קודם לכן נסגר קדמה קרית מלאכי שנפתח ללא תמיכת העירייה ומשרד החינוך. סגירתו גרמה למשבר כלכלי בעמותת קדמה ולמתחים שהסתיימו בהתפלגויות לקדמה תל אביב וקדמה ירושלים.
בספר אתה מביא את גרסתך למה שאתה מכנה הסגירה האכזרית של המקום. האם באיזשהו שלב תהית מה חלקך בכישלון של הרעיון היפה של קדמה?
"מהרגע הראשון, לפני שהעמותה מינתה אותי להקים ולנהל את בית הספר, עבר עלי ליל שימורים שבסופו החלטתי לסרב להצעה. חשבתי שמסיבות פוליטיות חובה למנות אשכנזי שמאמין בדרך שלנו. שזאת תהיה טעות לקחת מישהו כמוני, שמזמין אש שאותה יחטוף גם בית הספר. היה לי דימוי של איש שמאל רדיקלי. צידדתי במינוי של איש חינוך שמאמין בדרכנו שלא יהיה מזרחי או מרוקאי ולא מזוהה פוליטית. שיהיה 'נקי'. צדקתי".
קיבלת את דין התנועה ונשארת. אילו טעויות עשית?
"כשהצגנו את הרעיון של קדמה בפני תושבי התקוה במרכז הקהילתי בית דני, האולם היה מפוצץ וכולם רצו להירשם. מבחינה אסטרטגית זו היתה טעות. לא היה נכון להקים את קדמה הראשון בשכונת התקוה. מקום קשה, הקשר צפון־דרום סבוך והניסיון הכושל של האינטגרציה בחינוך. שכונה מוכה ומסובכת מבחינה הפוליטית. חשבתי אז שצריך לבוא ליו"ר ועד השכונה, שלמה מסלאווי, שאגב הוא עדיין פעיל כיו"ר ועד הפעולה של תושבי דרום תל אביב וחבר מועצת העיר, שזה בעיני נס. גדלתי בשכונה ואבי היה יו"ר הוועד כשהייתי ילד, כך שחשבתי שעלי להציג בפניו את התוכנית ולהציע לו שיתוף פעולה. והוא אמר, 'אתם מתפרצים לדלת פתוחה, יש לי כבר תוכנית מגירה להקמת תיכון ויש לי מבנה מיועד וכשנקים אותו, נזמין אתכם ללמד שם'. בלשון אחר, 'תסתלקו לי מהחצר'. ידעתי שאם זה לא הולך עם ועד השכונה, תהיה מלחמה. היא החלה מהרגע הראשון".
האם טקס השואה האלטרנטיבי ב–95' סימן את סופו של בית הספר?
"לדעתי לא. בקדמה ניסינו ללמד את השואה בהקשר רחב ואוניברסלי. ניצול שואה סיפר לתלמידים את סיפורו האישי והרחיב על חבריו מהמחתרת שגם נרדפו ואמר שחשוב ללמוד את הלקח היהודי אך גם את הלקח האוניברסלי. ואז עלה הרעיון שהוא ידליק נר שביעי, נוסף לששת הנרות המסורתיים. ההדלפה על הטקס כנראה באה מהעירייה. בבוקר, כשהתכוננו לטקס, והילדים לבושים בחולצות לבנות וטלאי צהוב על החזה, צילצלו מלשכת ראש העיר שצוות טלוויזיה יגיע לצלם את הטקס. מישהו קרא לי החוצה ואני רואה את לימור לבנת, אז חברת כנסת באופוזיציה, מפגינה עם עשרות חניכי תנועת בית"ר שמניפים שלטים. זה היה מטורף. בית ספר שבחיתוליו לא צריך דבר כזה. הכעס של מערכת החינוך והממשלה יצא נגד בית הספר ורדפו אותנו עד חורמה".
מדוע?
"הפער בין השנה הראשונה לשנים שלאחר מכן היה מטורף. מבחינה פדגוגית, שיבחו אותנו. היינו במקום הראשון בתל אביב בצמצום הפערים. קיבלנו תלמידים שחלקם לא ידעו לוח הכפל, ובסוף כיתה ז' הם פתרו שאלות מהחלק הקל של בחינת הבגרות בשלוש יחידות, הודות לשיטה חדשה של לימוד מתמטיקה שפיתחנו. עבדנו נכון ותוצאות אמורות היו להביא עוד ועוד תלמידים. אבל כל מיני גורמים לא רצו אותנו שם. יצאה קריאה לא להירשם לבית הספר. היום אני מבין שהיינו צריכים לשמור על פרופיל נמוך ושקט תעשייתי במשך כמה שנים בלי שטויות ובלגן".
אולי הקדמתם את זמנכם?
"זה לא היה טקס השואה האלטרנטיבי. התכנים שלימדו בקדמה לא נראו למערכת. בשיעורים שוחחו על נושאים כמו שנאת האחר והרדיפה אותו. איך בורות מולידה שנאה. הסטיגמות שהדביקו לחרדים. למדו על הג'נוסייד של הארמנים, דיברו על הומוסקסואליות. נחתם חוזה עם משרד החינוך ועם עיריית תל אביב שייערך ניסוי חינוכי במשך שש שנים עם תקציב ובתום המועד יישבו איתנו ויחליטו. הם לא עמדו בחוזה. אני עדיין שומר על ההעתקים של החוזים שנחתמו בנוכחות היועצים המשפטיים של כל הצדדים. עד היום אין בשכונות הדרומיות בתי ספר עיוניים. תמצאי שם בתי ספר מקצועיים תחת המותג 'מרכזי חינוך טכנולוגיים' או בית ספר של ש"ס או מין מרכז הכשרה מקצועי".
האם בגלל פרשת קדמה עזבת את הארץ?
"רון חולדאי הוציא נגדנו צו פינוי מבית המשפט. המשכנו עם המחזור של הבוגרים שסירבו להתפזר ועם קצת תרומות שכרנו בית בשכונה וקנינו שעות אקסטרניות בבית ספר אקסטרני כדי שהם יעשו בגרות. הייתי אז בין מקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית ואחרי שנתיים עזבתי כי זה לא הלך למקומות שרציתי. הם חשבו על תנועה קטנה וחכמה במטרה לעשות לובינג, לדחוף חוקים לכנסת, להגיש בג"צים, ואילו אני חלמתי על תנועת המונים".
ואז?
"כשההמולה של קדמה הסתיימה, פגשתי בן אדם שהיה בבחינת מלאך. אהוד שפרינצק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית שלמדתי אצלו בלימודי התואר הראשון והשני במדע המדינה. הוא אמר לי, 'נו, המהפכה מתפוררת, אולי תתיישב לכתוב את הדוקטורט עד שהיא תתחדש' 'איפה?' שאלתי. 'אצלנו בירושלים תתחיל לכתוב, ואני אסדר שתהיה ועדה וכל השאר'. מצאתי את עצמי יושב וכותב דוקטורט בהנחייתו ובהנחיית חנה הרצוג, וזאת היתה המקפצה שלי לחיים. הבנתי שאני שרוף, שהובסתי ושעלי להציל את עצמי ואת הפרנסה והמשפחה. שפרינצק עזר לי לקבל מלגה לשבת ולכתוב במשך שנה וחצי".
מי שלא כואב לו
אווה אילוז טענה, בשני מאמרים ב"הארץ", שהמזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות. היא גם טענה שהסיבה לאפליית המזרחים נעוצה בייחודיות של יחסי האשכנזים־מזרחים בישראל ובכישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנוּת. מה דעתך?
"אילוז מציגה פרדוקס בלתי פתור ולא מציגה בעיה. איך אנחנו, כמזרחים מובילים בקשת, כשאשכנזים פועלים איתנו, מייצרים שיח אוניברסלי, שפה, תנועה, קולקטיב, כאשר אנחנו מזוהים כמזרחים ומדביקים לנו את התווית בכיינים? אם היתה לה הנוסחה, היא היתה מחליפה את ביבי. בכל תנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, השחורים היו בחזית ואליהם הצטרפו ההיפים וכמה יהודים, אבל זה התחיל מהכאב בבטן, ומי שלא כואב לו, לא יהיה בחזית המאבק.
"בקשת דיברנו בשפה הכי אוניברסלית ומעצבנת על עקרונות אוניברסליים ומטרות פרטיקולריות. זו מלכודת, ועל זה אילוז לא מדברת. אתה יוצא החוצה כי כואב לך, וכאמור היו אתנו אשכנזים והיה ויכוח אם לצרף לשם התנועה את המילה 'מזרחית'. לבסוף אמרנו שאנחנו לא יכולים לשקר לעצמנו. רואים עיראקי ומרוקאי, תימני ומצרית. אז אומרים, הנה עוד פעם המזרחים עם ההתקרבנות. כולנו בקשת למדנו בחו"ל ועשינו תארים אקדמיים ואנחנו מאוד אוניברסליים, אז מדברים על עקרונות של צדק, גם ביחס לפלסטינים, ועל רפורמה אגרארית, שזה האל"ף־בי"ת של כל מהפכה בעולם.
"הביקורת של אילוז היא מתוך קריאה אינטלקטואלית. היא לא גדלה פה ולא חוותה דברים קשים ואני לא אומר זאת לגנותה. היא מדברת על המלכודת שקשה לצאת ממנה כי אין לך שליטה עליה: שברגע שאתה מזרחי שמדבר על צדק, ועל שוויון הזדמנויות בחינוך, ואתה דורש דרישות בשפה קצת תובענית, אתה מתקרבן. אנשי הקשת, ואני ביניהם, כמעט שלא דיברו על החוויות הפרטיות שלהם, כי זאת היתה הדרך ליצור סולידריות. בראשית הדרך, בימי שישי באולם בבית הסופר בתל אביב, היה מיקרופון פתוח. מ–11:00 באו אנשים מרחבי הארץ לספר את הסיפור שלהם באירוע שהיה סגור לתקשורת. היו בהם אמנים, מוזיקאים, במאים ושחקנים ולא רק. כולם מצאו שיש מישהו שמקשיב ולא מאשים שאתה בכיין. היו שבכו כשדיברו למיקרופון אבל הם ידעו שיקבלו אותם ויעצימו אותם והם יעצימו אחרים. מישהו כינה את זה פעם 'אוננות בצוותא'. אז מישהו אמר 'למה לא, נמשיך לאונן'. והתפתח ויכוח, כמה אפשר ככה לאונן, ביחד".
כתוצר של מערכת החינוך הישראלית, יצאת די מוצלח, לא?
"זה המיתוס של הקפיטליזם – מי שרוצה מצליח. אני תוצר מוצלח על אף המערכת. יש רבים כמוני אבל הם מעטים ביחס לשלם. לא נפלתי, כי הייתי בעל מודעות גבוהה לעובדה שאני הקטנצ'יק נתון בתוך מאבק מול סדר קיים חזק והגמוני ובעל עוצמה שלא רוצה שישנו אותו, כי לשנות אותו זה אומר להפסיד, להתפשר, לפרק את ההתנחלויות ולהחזיר כוחות עד גבולות 67'. לא גויסתי, נכנסתי לתוך מסע".
מסע?
"חיפשתי את האמת שלי. זה לא 'אני מאשים', אלא הצטרפות למאבק של רבים. לא רק בספרות, במוזיקה, בעיון ובקולנוע. המטרה היא לנסח מחדש את ההיסטוריה שלנו והנראטיב והאמת שלנו. היתה פה מחיקה קשה ואלימה מכל הבחינות. מה שמעסיק אותי היום הוא הפרויקט הזה של ההיסטוריה החדשה שלנו. אמנם אני לא היסטוריון בהכשרתי אבל אני היסטוריון של הפוליטיקה ושל החינוך בארץ".
אתה אופטימי?
"כן. קורים בארץ דברים מרתקים מבחינה תרבותית אמנותית. התרומה המזרחית, הצפון־אפריקאית, היהודית־ערבית, העיראקית, איך שתקראי לה, להיווצרותה של תרבות שכבר אינה התרבות של שרוליק הצבר הישראלי, שהלך לעולמו לפני שני עשורים. מפעים לראות מה שקורה במוזיקה, בקולנוע, בשירה ובספרות. יש תחושה של התרוקנות ברמת התוכן של העולם הישן, שניסה להיות חדש. מה כותבים עכשיו גרוסמן, עוז והצעירים שבאו אחריהם? הפסקתי לקרוא כשהם התחילו לחזור על עצמם. אני קורא את אלמוג בהר, אלון חילו, יוסי סוכרי ומשוררים צעירים".
אתה לא קורא ספרות שלא נכתבה על ידי סופרים מזרחים?
"אני מתמקד בשירה וקורא גם שירה של מתנחלים. זה מעניין כי יש בשירים חשבונות נפש והתלבטויות. יש תחושה שהעולם הזה של הספרות מתרוקן, ועל פי חוק פיזיקלי פשוט, חלל ריק חייב להתמלא. אני רואה שיוצרים ישראלים ופלסטינים ישראלים כותבים ספרות מעניינת שלא היתה קודם. אני מחפש את הקול שלא היה לו מקום. כרגע אני קורא את 'בנגאזי־ברגן־בלזן', הרומן המרתק והמיוחד במינו של יוסי סוכרי על חוויית השואה של יהודייה לובית והטלטלה שהיא חווה בתוך המכונה הזאת של השואה, שמגיעה איכשהו גם ללוב. אני קורא את סייד קשוע – קול מדהים שלא היה שם קודם. זה לא אמיל חביבי שתורגם לעברית. העברית היא השפה הראשונה של קשוע וזה היה צריך לקרות מזמן".
שירים בניו־יורקית
שטרית, רעייתו שלי ושלושת הילדים עזבו את ישראל ב–2002. לפני ארבע שנים התגרשו בני הזוג – והיא והבנים מתגוררים בקליפורניה.
בפרפראזה על משפט של מחמוד דרוויש, לקחת איתך את הגלות במזוודה?
"כתבתי לו קסידה ארוכה 'ציור ללא שם' (קסידה היא צורה מוזיקלית קולית במוזיקה הערבית, ד.ק). פעם דרוויש אמר שמולדת היא מזוודה, ופעם אמר, מולדת היא לא מזוודה. אני אוהב את ישראל ואת הישראלים. אני מכיר ומבין את הקלישאות על האגרסיביות בתור בבנק והצפירות בכביש. אני אוהב ישראלים ואוהב את העברית והערבית. יש לי ביקורת על הדברים שנעשו ונעשים ואני יודע שבמפגיע זה הולך לקראת אסון. לכן מולדת היא גם מלחמה בתוכי. כשחייתי בישראל יצרתי את המולדת שלי. ב'שירים באשדודית' יש שפה אשדודית. היתה לשון כזאת. ראי ספר נחמיה י"ג, "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם". כנראה שמדובר בלשון רחוב. גם השפה שלנו היום היא מין עירוב של לשון ועגה כדי לסמן טריטוריה לא גיאוגרפית אלא של שפה ושל זהות. הלכתי כאמור לנח"ל והתנחלתי בגליל וזה לא התחבר. גם כשאמרו לי Welcome. אז אומרים לי 'מה אתה מתבכיין, הרי הזמינו אותך'. זה לא עבד. אני לא מצליח להיות חלק מזה".
אז היית פה בגלות, וכבר 12 שנה אתה בגלות בניו יורק. היא מסבירה פנים יותר?
"מישהו הגדיר את ניו יורק כפח הזבל של העולם. ידעתי שבארצות הברית לא אהיה פעיל בשום ארגון, בשום תנועה, בשום כלום. לחתום על עצומות, ללכת פה ושם לאיזה עצרת, בסדר, אבל זהו. אפשר לעשות את זה בניו יורק".
בלשון אחרת, שילמת מחיר אישי גבוה על היציאה לעימות חזיתי עם ההגמוניה הציונית־אשכנזית?
"ידעתי שלא תהיה לי פרנסה כאקדמאי בישראל. בדקתי את זה לפני שעזבנו והבנתי שאף אחד לא מעוניין באדם כמוני, שנתפס כביקורתי ופרובוקטיבי. כשאתה עושה יחסי ציבור לעזמי בשארה, קורא לשחרורו של ואנונו, תוקף את מערכת החינוך וקורא לה גזענית, מי יחבק אותך? הבעתי את דעותַי במשך כמה שנים בעיתונות. ב–2002 ידעתי שזה הרגע האחרון בשבילי להתפלח לאיזו אוניברסיטה באמריקה".
האם אתה רווה נחת מעצמך?
"כל בוקר אני קם בהרגשה שאני מרוצה מעצמי. יש בי תאוות שלמות, תכונה קצת ילדותית ובעייתית. אני בודק דברים עד הסוף ואני אוהב לדבר על הכל בגילוי לב ובהרחבה. אפילו בתהליך הגירושים שלי, שאני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי, השקעתי המון כדי להגיע לנקודה שבה אמרתי 'זהו, מפה אני לא יכול יותר לעשות כלום ואני שלם עם עצמי'. אחרי 25 שנות נישואים, זה לא הולך ברגל".
ננטשת?
"לא סיפקתי כנראה מה שצריך מבחינת תשומת לב. מה גם שיחסים נשחקים עם הזמן. התאוששתי ברגע שהבנתי שזה נגמר ושיש לי חלק בכישלון. זמן מה אחרי הגירושים היתה לי מערכת יחסים והיה מעניין לגלות איך בת הזוג לא צריכה לחכות 25 שנה כדי להצביע על הנקודות הבעייתיות. יש לי עולם משלי, אני משורר – שזה חצי־אוטיסט – ואני מפליג פתאום לימים ארוכים והסביבה נכנסת למיוט".
זה תירוץ נהדר, "נכשלתי כבן זוג כי אני משורר".
"לא נכשלתי. שלי אשה נהדרת והיא איפשרה לי לצמוח, ואני אסיר תודה שהיא לא עזבה אותי מיד אחרי החתונה. אולי אנשים כמוני לא צריכים להקים משפחה".
* בכנס "אנחנו (שברי) חרוזים" שנפתח ב-11 במאי באוניברסיטת בן גוריון בנושא יהדות מרוקו, אז והיום, במרוקו ובישראל, יתקיימו הרצאות קצרות מלוות בדיונים פתוחים ותוכנית אמנותית מקיפה. במושב השני, ב-19 במאי יוגש למשורר ארז ביטון ספר מחקר ראשון המוקדש כולו ליצירתו השירית, "אנא מן אלמגרב" (עורכים: קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
———————————————————–
"היהודים לא נרדפו בארצות ערב"
סמי שלום שטרית מגיב לראיון שהתפרסם במוסף "הארץ" בשבוע שעבר עם נתן ויינשטוק, מחבר "נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו"
"ויינשטוק הוא משרת קלאסי של מחיקת ההיסטוריה שלי ושל יהודי ארצות האיסלאם", אומר שטרית על מי שטוען כי היהודים במדינות ערב נרדפו ונעקרו מבתיהם וכותב על פוגרומים בקהילות יהודיות באלג'יריה ובמרוקו. "כמו בספרי לימוד בבתי הספר בישראל, ויינשטוק מתרכז בעיקר בעידן הציוני, הלאומי, בו הלאומיות היהודית מתפתחת באירופה במקביל ללאומיות הערבית מהמגרב עד המשרק. שם הוא מוצא 'פוגרומים', עניין יהודי מזרח אירופי".
שטרית מוסיף כי ויינשטוק מתעלם מחלקה של התנועה הציונית בערעור היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות ערב. "הוא מדבר על 'אנטישמיות' בארצות ערב ועל גירוש אחרי שמזמן נודע ונכתב על הקשרים שהיו להנהגה הציונית עם המנהיגים המושחתים של עיראק ותימן, להוציא את היהודים ללא דרכון, עם תעודת מעבר (לסה פסה) לישראל בלבד. הרי נניח שהיה רע מאוד ולוחץ – למה לא קיבלו דרכון שמאפשר בחירת כל יעד? או יהודי מרוקו שלא הורשו לצאת אחרי עצמאות מרוקו. אף אחד לא הורשה לצאת ממרוקו בשנים ההן אלא אם היה מקורב ומקושר. הציונים היו צריכים להפעיל את יהודי ארצות הברית ואת וושינגטון כדי להפעיל לחצים על הארמון במרוקו שיאפשר יציאה של היהודים אחרי 56'. למה לא לדבר על השנים לפני עצמאות מרוקו, שבהן בן־גוריון היה יכול להעלות את כל יהודי מרוקו אך נבהל ובחר לעשות סלקציה גזענית שבה נמדדו חוזק השרירים ורוחב הכתפיים! ולא לשכוח שברקע מפעיל המוסד 'מחתרות' ציוניות שמתסיסות את המוסלמים נגד היהודים, כולל זריקת רימון לבית כנסת בבגדד וציורי סיסמאות אנטי־יהודיות בצרפתית על חנויות יהודים והפצת שמועות קשות על היהודים כדי להאיץ את צאתם. הכל בידי ציונים טובים ואני לא מחדש דבר.
"אכן, חייהם של היהודים בארצות האיסלאם לא היו גן עדן, אבל גם חייהם של המוסלמים לא היו גן עדן בארצות האיסלאם, אלא אם היו מקורבים לשלטון. ויותר מכל, החיים של היהודים בארצות האיסלאם אף פעם לא היו הגיהנום של יהודי אירופה. אף פעם, בשום פסיק של ההיסטוריה. היהודים ממדינות האיסלאם באו ארצה מאהבה. לא משנאה, לא מרדיפה ולא מנקם. רק מאהבת ארץ ישראל".
discordinzion 