הסרט הישראלי "מפריח היונים" כותב את ההיסטוריה של יהודי עיראק, אך גם את ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי. סרטו החדש של נסים דיין, על פי ספרו של אלי עמיר, דובר ערבית עיראקית, מתרחש בעיראק של שנות ה–50 ושפת הקולנוע שלו מתכתבת עם הקולנוע הערבי. סיפור "יציאת מצרים" של יהודי עיראק מסופר דרך עיניו של כַּאבִּי, תלמיד בן 16 שמתוודע למחתרת הציונית לאחר שדודו נכלא ומותיר מאחור את אשתו היפהפייה, שכאבי מתאהב בה. במקביל מוצג הקונפליקט בין הציונים לקומוניסטים, ובינם לבין היהודים העיראקים – שלא רצו לעזוב את עיראק, אבל האדמה זזה תחתם וההיסטוריה שינתה את מהלך חייהם באבחה.
דיין בונה מונומנט לעדה העיראקית המפוארת המוצגת בסרט במלוא יופיה ומורכבותה. הוא מספר את סיפור הגלות היהודית העתיקה ביותר, שנמחתה ביום אחד וסיפורה טרם סופר. תרבות שהולידה מסורת פטריארכלית לצד חילוניות, שיש בה נשים חזקות, אהבה גדולה למוסיקה ולהשכלה, ועושר הכלכלי.
הסרט הוא אפוס היסטורי, אך למעשה הגיבורה האמיתית שלו היא השפה. השפה היהודית־ערבית העיראקית, ששילבה ערבית, ארמית ועברית ותובלה במאות פתגמים ואימרות, שיצרו תרבות, זהות ופילוסופיית חיים. ביטויים כמו "קח סכין ותהרוג אותי!" ("חְד סְכִּין וּקְטְלְנִי") שאומרת האם לבנה כשהיא מנסה לשכנעו לאכול, נותנים משהו מהטעם של השפה הזאת, של 70 דורות או 2,000 שנה, שפה של תרבות שנכחדה, של היסטוריה שהושכחה; והסרט כותב אותה, מדבר אותה, מחיה את השפה.
דיין שם את השפה בפיהם של שחקנים ישראלים שלמדו אותה לצורך הצילומים. הוא יכול היה ללהק שחקנים ערבים, שילמדו את הניב היהודי עיראקי ביתר קלות; אבל יש כוח רב בבחירה בשחקנים יהודים ישראלים מוכרים כמו מנשה נוי ואורי גבריאל, שחוזרים לשפת הוריהם, שטעמה עדיין מצוי על לשונם, מתעורר ומומתק בפיהם כשהם מדברים אותה. גבריאל מגלם עיראקי גאה, שלא רוצה לעזוב את מולדתו ואומר "ישראל לא שייכת לנו. היא שייכת ליהודים אחרים". חבוש בכיפה מוסלמית ולבוש בגלבייה, מדבר ערבית, השחקן המוכר מכל כך הרבה סרטים ישראליים נראה פתאום ערבי. אפילו מוסלמי. והוא מזכיר לנו שהיהודים בארצות ערב היו ערבים.
גם שפת הקולנוע של הסרט מתכתבת עם הקולנוע הערבי – ולא משום שדיין מכיר את הקולנוע הערבי ומושפע ממנו, אלא בגלל התת־מודע המשותף לו וליוצרים מהארצות השכנות, כמו מוחמד חאן ויוסוף שאהין; "מפריח היונים" מזכיר את הסרט "לאן הלכת משה", המתאר את עזיבת יהודי מרוקו ובוים על ידי במאי מוסלמי, חסן בנג'אלון. הקצב האיטי. הצילום המסורתי. התאורה הרכה והמסוגננת. דיין הוא מודרניסט. הוא מעריץ את הניאו־ריאליזם האיטלקי ואת הגל החדש הצרפתי, וכך גם עמיתיו יוצרי הקולנוע ה"איכותי" הערבי. גם עבורם כתיבת ההיסטוריה דרך קולנוע נעשית מתוך תשוקה גדולה לספר סיפור, מתוך אמירה שבוקעת ממקום פנימי עמוק, ללא מירכאות וללא המודעות העצמית של הפוסט־מודרניזם הקפיטליסטי, ללא התחכמויות המצלמה הפסוודו־ריאליסטיות של עידן הריאליטי – אלא בשפה קלאסית צלולה, על־זמנית.
גם הקולנוע המצרי המודרני ניזון מעיבודים של יצירות ספרות, כמו הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז, או הרומנים של יוסוף אידריס ואחסאן עבד אל־קודוס. זהו קולנוע מבוסס־דיאלוג ומרובה דמויות ועלילות משנה. קולנוע הנותן כבוד רב לספרות, למלה הכתובה. שוט הפתיחה של הסרט אחרי הכותרת "בגדאד 1950" הוא לא שוט של בגדאד, או צילום מבחוץ של השכונה היהודית או של בית המשפחה – אלא שוט של שולחן כתיבה שאליו יושב כאבי, בגבו למצלמה, וכותב. הסרט מצהיר על עצמו כמעשה של כתיבה, מחווה ספרותית, מחווה לשפה.
את הרעיון לסרט הגתה השחקנית אהובה קרן, שמגלמת בו ברגישות את תפקיד האמא החזקה, הנתונה תחת משטרו של האב, שמבלה בלילות. קרן תירגמה את התסריט לערבית עיראקית ואימנה את כל השחקנים לדבר את השפה שספגה מהוריה, כילידת הארץ שלא הסכימה לשכוח את שפת אמה. גם דמותו של האב המגולם על ידי יגאל נאור משורטטת עם כל הקושי והמורכבות שבה. בסרט אין "רעים" ו"טובים", יש בו גלריה של דמויות עומק. בולט השחקן הראשי, דניאל גד, שמגלם את כאבי, שבעיני הגחלים הלוחשות שלו אצורים כל כך הרבה תשוקה אסורה ומרד מתפרץ לנוכח ערכי מוסר ומסורת – המתבטאים במשפט שעליו הוא חוזר "אַנַא מַא וַולַד" – אני לא ילד.
דיין, שיצר בשנות ה–80 את הסדרה ההיסטורית של ערוץ 1 "מישל עזרא ספרא ובניו", שגוללה את סיפורה של משפחה סורית חלבית, שירטט כבר אז מזרחיות אחרת, אליטיסטית ואצילית, בשפת קולנוע קלאסית. הוא ליהק את מכרם חורי בתפקיד יהודי ערבי, ואת לילית נגר היהודייה בתפקיד אשתו. הוא זיווג בין היהודיות לערביות בצורה טבעית, שהיתה אקט חתרני שהקדים את זמנו.
"מפריח היונים" הוא סרט מזרח־תיכוני המציע אופציה חדשה לקולנוע הישראלי. בגלל שהוא סרט של הכלאות, בגלל פגמיו, בגלל שברור לנו ששחקניו לא דוברים את השפה הערבית ושלא צולם בעיראק של שנות ה–50 אלא בישראל של היום – המגיחה בריצוף העכשווי ובעמודי חשמל מימינו אנו – דווקא בגלל התמימות והאופטימיות שלו זהו סרט מהפכני – הסרט היהודי־ערבי הראשון.
הכותבת היא קולנוענית וחוקרת קולנוע ישראלי ומזרח תיכוני, מלמדת קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר
discordinzion 