ליל הבדולח של יהודי עיראק

ליל הבדולח של יהודי עיראק
מאת עופר אדרת, ברלין

פורסם ב – 30/05/2014 10:11 

בחג השבועות של 1941 נרצחו 179 מיהודי הקהילה בפוגרום שכונה "הפרהוד". כמה מנפגעיו תובעים כעת מהמדינה להכיר בהם כנרדפי הנאצים

בחג השבועות של שנת 1941, כשפרץ הפוגרום ביהודי עיראק, היתה הלה קרגולה (לבית צארף) נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים.

"שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים. "נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

לפני נתוני "יד ושם", 179 יהודים נהרגו, יותר מ–2,000 נפצעו ו–50 אלף היו קורבנות למעשי שוד בפוגרום, שכונה "הפרהוד" (מלה עתיקה שמשמעותה הפחדה ברוטלית של נשלטים). "בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה", נכתב באתר "יד ושם".

צילום: אוסף עתניאל מרגלית, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

"מדוע ולמה? כיצד קרה שאנשים שעד לפני יום-יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום למפלצות? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה"? תהתה קרגולה, שמתה ב–2012.

מאבק משפטי שמנהלים בימים אלה נפגעי הפוגרום מול המדינה מספק הסבר אפשרי למניעיו. בהסתמך על חוות דעת של היסטוריונים, הם טוענים כי מאחורי הפוגרום עמדה גרמניה הנאצית. בהתאם לכך, הם דורשים ממשרד האוצר להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

לאחר שנדחו תביעותיהם, בימים אלה הן מתבררות בוועדות ערר. "אם לא נשכנע אותם, נערער לבית המשפט המחוזי ואף לעליון", אומרים עורכי הדין דוד ידיד, דורון עצמון וסיון בצרי, המתמחים במימוש זכויות של ניצולי שואה ונרדפי הנאצים, אשר הגישו את התביעות.

עיון בחוות הדעת של המומחים שגייסו הצדדים מספק הצצה מרתקת לוויכוח היסטורי על מידת השפעתה של גרמניה הנאצית בעיראק ולסבל שהסבו הנאצים ליהודים שחיו בארצות ערב, הרחק מאירופה הכבושה.

החומר ההיסטורי כולל בין היתר פרוטוקולים של דיוני צבא גרמניה, התכתבויות של משרד החוץ הנאצי, דו"חות מודיעין של הצבא הבריטי ודו"ח ועדת החקירה שהוקמה בעיראק אחרי הפוגרום. מככבים בו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני; המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני; היטלר וספרו "מיין קמפף"; תחנת רדיו נאצית ששידרה מברלין ונקלטה בעיראק; ותנועת הנוער הפשיסטית שפעלה בעיראק בדמותה של ה"היטלר יוגנד".

התובעים טוענים כי הפרעות ביהודי עיראק היו "תוצאה ישירה של הסתה ותעמולה גרמנית־נאצית שיטתית ומאורגנת, שנועדה להשניא את היהודים על תושבי עיראק הערבים ולהניע אותם להכות ביהודים". עורכי הדין ידיד ובצרי משוכנעים כי "הגרמנים עמדו בקשר ישיר עם הגורמים שליבו, עוררו וארגנו את הפרעות, תמכו בהם והכווינו אותם", ומוסיפים: "היקפן הנרחב של ההפרעות… ומקורות היסטוריים נוספים מוכיחים כי מאחוריהם עמדה יד מכוונת ומארגנת. היתה זו ידה הארוכה של גרמניה הנאצית". בעיראק הם רואים "גרורה", מדינת "לוויין" ומדינת "חסות" של גרמניה הנאצית.

אולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.

"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".

את המסמכים ההיסטוריים מטעם התביעה אסף בארכיונים בארץ ובחו"ל ההיסטוריון פרופ' יצחק כרם, מומחה ליהדות ספרד והמזרח. בחוות הדעת שהגיש הוא כתב כי "הגורם המכריע לפרוץ הפרהוד היה ההסתה הנאצית נגד היהודים בעיראק, שבוצעה על ידי המשטר הנאצי באמצעות נציגיו וסוכניו ומומנה על ידו".

המסקנה שלו נחרצת: "יש לראות בפרהוד חלק בלתי נפרד מהשואה שהמיט על עמנו המשטר הנאצי". את הפוגרום הוא מכנה "ליל הבדולח של יהדות עיראק". ההיסטוריון ד"ר נסים קזז, מומחה ליהדות עיראק, שאביו נהרג בפרעות, טוען כי "אין עוררין" על כך שהפוגרום הוא תוצאה של "הסתה אנטי יהודית מתמשכת מטעם שליחי גרמניה הנאצית והמנהיגים הערבים שעשו יד אחת איתם". לדבריו, "המשתתפים בפוגרום היו ארגונים, אנשי צבא ומשטרה חדורי אידיאולוגיה נאצית, לצד פורעים, שהוסתו על ידי עושי דברה של גרמניה הנאצית בעיראק". גם הוא סבור שיש להתייחס אל קורבנות הפוגרום כ"חלק בלתי נפרד מקורבנות ונפגעי שואה יהודי אירופה".

כדי ללמוד על השפעת הנאצים בעיראק יש לחזור ל–1932, השנה שבה הסתיים המנדט הבריטי בעיראק. את האחיזה הנאצית במדינה ביסס באותה שנה ד"ר פריץ גרובה, מזרחן ודיפלומט גרמני, שהוצב כשגריר גרמניה בעיראק. קודם לכן הוא שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים ולחם בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר בואו לעיראק הוא החל להפיץ בה את האידיאולוגיה הנאצית. בין היתר הוא רכש את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שבו דאג לפרסם תרגום לערבית של "מיין קמפף" ומאמרי תעמולה אנטישמיים אחרים. קצינים ומשכילים עיראקים נשלחו מטעמו לביקורים בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית.

לצד זאת, הוא תמך כספית בארגוני נוער לאומניים בעיראק וסיפק להם חומרי תעמולה נאציים. משלחת מטעם תנועת הנוער הלאומנית אל־פאטוואה אף ביקרה בגרמניה במאי 1938, השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, וחזרה לעיראק מצוידת במסרים אנטי יהודיים.

"הם עשו מאמץ לחקות ולאמץ את סיסמאותיה ומגמותיה האנטישמיות הקיצוניות של ההיטלר־יוגנד", כתב בחוות הדעת פרופ' מיכאל אפל, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תנועת הנוער הזו, לצד ארגונים אחרים, השתתפה מאוחר יותר בפוגרום. "ההשפעה הגרמנית הנאצית היתה הגורם המכריע בהפניית הזעם ברחוב לעבר פגיעה פיזית, פוגרום ביהודים", כתב אפל. "הפוליטיקאים העיראקים שעודדו וחילקו נשק להמון המשולהב היו מתומכיה המובהקים של גרמניה, והושפעו מרוח הפשיזם והנאציזם".

ד"ר טובי חולק עליו. "מתוך שלל הגורמים שיצרו את האווירה העוינת בתוך עיראק כלפי יהודיה, ניצב הגורם הגרמני בתחתית הרשימה. הוא היה שולי, כמעט זניח, ביחס לגורמים אחרים", כתב. לדבריו, "אין די בעצם קיומה של תעמולה…כדי לבסס מסקנה בדבר קשר, ציפייה או כוונה מצד גרמניה לביצוע פעולות נגד יהודים בתוככי עיראק”.

דמות אחרת שנמצאת במרכז התביעה היא ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, שתפס את השלטון בהפיכה ב–1941 והקים ממשלה פרו־נאצית ששרדה חודשיים. מיד עם נפילתה אירע הפוגרום.

פרופ' כרם אסף עדויות שמוכיחות כי ממשלתו פעלה במימון נאצי. במברק שנשלח ב–21 במאי 1941 מבגדד, כותב ד"ר גרובה, שגריר גרמניה בעיראק, כי העביר עשרת אלפים מטילי זהב לאל־כילאני. לצד זאת, הוא מעדכן על בקשתו של אל־כילאני לקבל 80 אלף מטילים נוספים ומתייחס להסכם שעמד להיחתם בין גרמניה לעיראק, שבמסגרתו יעניקו הנאצים הלוואה של מיליון מטילי זהב לבעלי בריתם בבגדד.

לא רק כסף וחומרי תעמולה סיפקו הנאצים לבגדד. גם נשק הגיע מגרמניה, בניסיון לעזור לעיראק להילחם באויב המשותף – הבריטים. בארכיונים של משרדי החוץ וההגנה הגרמניים מצא פרופ' כרם עדויות לכך. הוא מספר שבפרוטוקול של הפיקוד הגרמני העליון, מ–7 במאי 1941, נכתב ש"היטלר החליט לסייע לעיראק בכל דרך אפשרית, כולל שליחת נשק, תחמושת, כסף וסיוע צבאי".

ד"ר טובי מפרש את הדברים באופן אחר. "העיראקים חיזרו בלהט אחר הגרמנים ושיוועו לסיועם, הפוליטי, הכספי והצבאי, ואלה נענו, לאורך מרביתה המוחלט של תקופת דיוננו, באדישות. רק לקראת הסוף ניאותו להגיש סיוע מדוד, שלא תרם בכלום לממשל בבגדד", כתב.

הניסיון הגרמני לעזור לעיראקים להילחם בבריטים אכן נכשל. ב–29 במאי 1941, אחרי שהבריטים הגיעו לשערי בגדד, ברח אל־כילאני מעיראק. היהודים חשבו שהסכנה חלפה ובבוקר חג השבועות, 1 ביוני 1941, הם יצאו לבושים בגדי חג כדי לקבל את פני השליט הפרו־בריטי, שחזר לעיראק. אלא שחיילים עיראקים התנפלו עליהם ותוך שעות התפשטו הפגיעות ביהודים לכל העיר ולמקומות נוספים.

"'פרהוד יא אומת מוחמד', היתה הקריאה ההמונית, כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים", סיפרה לימים הלה קרגולה. "אלפים, ללא הבדל מין, גיל ומעמד, השתתפו בחגיגת הטבח והשוד", הוסיפה.

האם עמדו הנאצים מאחורי הפוגרום או שהיתה זו התפרצות ספונטנית של עיראקים מתוסכלים? על כך חלוקים החוקרים. בלהט הוויכוח נוצר מצב מביך שבו המדינה נדרשה להגן על ד"ר גרובה הפרו־נאצי הנלהב. בחוות הדעת כתב ד"ר טובי כי גרובה "לא היה מסוג הנאצים המושבעים", אלא "דיפלומט מקצועי, שככל הנראה נשאר במשרדו עם עליית הנאצים לשלטון לא מתוך אמונה תקיפה באידיאולוגיה הנאצית".

ד"ר קזז, המומחה מטעם התביעה, התרגז למקרא הטענות האלה. "אמת, ד"ר גרובה היה דיפלומט מקצועי המשרת את ארצו ומולדתו. ונניח שהוא 'לא היה מסוג הנאצים המושבעים', כהגדרתו של ד"ר טובי, עדיין נשאלת השאלה – לאיזה סוג נאצים מסווג ד"ר טובי את גרובה? וגם אם נצא מתוך הנחה שהוא 'לא היה נאצי מושבע', הרי הוא נשאר תחת הקטגוריה נאצי".

 

מודעות פרסומת

שועי רז יונק אסיאתי

[..]נטלי יקרה, על ענייני האקדמיה כבר שוחחנו אלף פעם. אני חש כי בעלי הכח בכל מקום
מקדמים קודם כל את אנשי שלומם, כלומר: תלמידיהם, ואלו שהגיעו מאותו מילייה חברתי-תרבותי.
זה לאו דווקא שד עדתי כמו שמדובר בשד תרבותי. כלומר, באיזה הבחנה של אנשים
החושבים כי העובדה לפיה הם קוראים עמוס עוז ויש להם בספריה כרך אחד או שניים שירשו מן ההורים וטרם הספיקו להשליך לרחוב של היינה, גתה,רילקה או תומס מאן והם מנויים לפילהרמונית בג'ינס עושה אותם בעלי תרבות אירופית אנינה. לא כך הוא. ובכל זאת בשמה של אותה פסיאודו-תרבות בה הם אוחזים כביכול הם מדירים יצירות רוח ותרבות אחרות כאנינות פחות, ובן-רגע, ההדרה הנקוטה באשר ליצירות הופכת להדרה הנקוטה ביחס לבני אדם.
איני יודע, אני מניח שעל פי מוצא אתני אני נחשב אשכנזי למדיי. אני לא מתגעגע לאירופה.וכנראה גם לא הייתי משתקע בארה"ב.
אני רואה בעצמי אדם אסייתי. הרבה יותר מאשר ישראלי, אסייתי. פעם כשנישאלתי באיזה פורום איך הייתי מגדיר את עצמי עניתי יונק. אם היו מתעקשים על אזור תפוצה גאוגרפי הייתי משיב: יונק אסיאת[..]

 

לקישור כאן

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון מאת בני ציפר

רשמים משיחות שלום פרטיות בפאתי רבת עמון
מאת בני ציפר

פורסם ב – 23/05/2014 09:28

תחת עץ אלון דיברנו על ספרו של ארי שביט, על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי ועל ישראל, שהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב

רבת עמון, תחילת מאי

על שיחות השלום האלה לא דיווח בינתיים איש. הן התקיימו אחר הצהריים, תחת אלון עב גזע שהטיל צל עגול על חצר מרוצפת, שבמרכזה שולחן גדול וסביבו כיסאות פלסטיק לבנים. זה היה בפוחייס, ספק עיירה, ספק כפר, בפאתי רבת עמון. מי שכבר חיכה שם לבואנו וקם לקבל את פנינו היה מחנך אמריקאי ותיק, ויש שיאמרו מחנך אגדי, גרייהם לנארד. הוא קווייקר יליד טנסי שקשר את גורלו עם המזרח התיכון ועם הפלסטינים עוד לפני שישים שנה, כאשר בקושי דיברו על עם כזה. הוא לימד בביירות וברמאללה והתחתן עם פלסטינית. רבים מראשי העולם הערבי של ימינו עברו דרכו. מיד שאל אותי אם כבר קראתי את ספרו של ארי שביט, שלדעתו הוא הספר הטוב ביותר שקרא על ישראל. ממקום עומדו תחת עץ האלון נשא את זרועו והצביע לכיוון מערב, שם, מעבר לשיפולי גבעותיה של ארץ עמון הנטועות כרמי זית, אפשר לראות את הרי יהודה. ובלילה, הבטיח לי, הוא חוזה בשמים המוארים שמעל ירושלים.

הבית הנמוך משמאל, ממש מעבר לכרם הזיתים וגן הירק, הוא כפי שנאמר לי מעונו של המלך עבדאללה השני, הנראה למרבה ההפתעה צנוע לגמרי. קצת מדרום לו מציינת הכיפה הכחולה, הבוהקת באור השמש השוקעת, את אחוזת הקבר של אם המלך, המלכה עאליה, אשת המלך חוסיין המנוח. ובמזרח – בתיה הגבוהים של עיר הבירה, רבת עמון, שרעשיה אינם מגיעים עד לפוחייס. בעלת החווה, המארחת אותנו בפשטות אצילית, בפת חמה מהטאבון, שמן זית מהכרם וזעתר מהגן, התלוננה שאט אט משתלטים על הסביבה עשירים חדשים ובונים להם בתים יומרניים.

עוד היו עמנו מתחת לאלון בני זוג שהתוגה חרותה בפניהם. הם פליטים מעיראק. לא פליטים בתרמיל ומקל אלא פליטים ותיקים שהתבססו כלכלית בירדן, שאליה נמלטו אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק. הם נוצרים, שסבלו תחת עולו של משטר סדאם חוסיין. שאלתי אותם איך היה לחיות אז. התיאורים היו מצמררים. הם חיו בעצם בבית כלא גדול, שבו לא יכלו לעשות שום תנועה בלי אישור של המשטר. אחרי לימודיהם באוניברסיטה נאלצו לעבוד למען המדינה ואפילו כדי לנסוע מעיר לעיר בעיראק נדרשו לאישור מיוחד.

מה שטרגי שבעתיים היה שאחרי נפילת משטר העריצות הוחלפו עובדי הממשלה בעובדים חדשים, ואילו הם נחשדו כמשתפי פעולה של המשטר הישן. כיום שוב אין להם מה לעשות בעיראק, סיפרה האשה. כשהם נוסעים לשם לעתים רחוקות כדי לבקר קרובים הם מרגישים זרים לחלוטין במה שהיתה מולדתם. רוב האנשים שהכירו עזבו ואינם. הנחמה שלה, אמרה, אלה הספרים.

וכאן התעורר בעלה וקרא שהספר האהוב ביותר על שניהם, שהמתיק להם כל כך את ימי גלותם מהמולדת, הוא הרומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל. "הרי אני מכיר את סמי מיכאל", אמרתי להם. הבעל הביע את התפעלותו מכך שמיכאל שעזב את עיראק בשנות הארבעים היה מסוגל לזכור היטב כל כך, עשרות שנים אחר כך, את מראותיה של בגדאד לפרטי פרטים ודקדוקים. את הסימטאות והרחובות והגשרים, הרוטטים ממש מרוב ריאליות בספר. לחידה היא בעיניו.

הבטחתי שאשאל את סמי מיכאל לפשר החידה, אם כי דומני שאני יודע את התשובה גם בלעדיו. התשובה היא שמולדות, דווקא משעה שנעקרנו מהן, ממשיכות לחיות בתוכנו ושולחות לתוך מוחנו שורשים בצורה של אובססיות שאינן ניתנות לריפוי. והדרך היחידה לתת מוצא להתפוצצות השורשים הזאת שבראש היא דרך הכתיבה.

והנה מיני־אובססיה כזאת היא עצם ההכרח להנציח את אחר הצהריים הנעים הזה במקום הזה הנראה כל כך דומה למולדת, ואף על פי כן הוא אינו המולדת, בחברת אנשים שלכאורה נחשבים בני עמים אויבים והנה הם אינם נראים עוינים כלל. איך מתפטרים מן המועקה להסביר את הסיטואציה הפרדוקסלית והבלתי אפשרית הזאת אם לא במלים.

עוד אורחת מסביב לשולחן שתחת האלון. פלסטינית לשעבר. היא עצמה נולדה בדרום אמריקה, אבל הוריה מבית ג'אלה, ולא מכבר נסעה לשם לחפש את הבית שבנה שם סבה עוד בתחילת המאה העשרים, שבתצלומים היו פסלי אריות בחזיתו. לבסוף מצאה את הבית בעזרת אנשים מהמקום שזכרו את משפחתה. חיכיתי לשמוע ממנה תלונות על ישראל הכובשת ולא שמעתי מפיה שום דבר רע. האם מתוך נימוס בלבד?

במחשבה שנייה, וכאן אולי המסקנה העיקרית שלקחתי אתי מכאן, על מה עומדת כל החברה הלבנטינית אם לא על הנימוסים, המאפשרים שבני עדות שונות יחיו ביחד גם אם יש איבה ביניהם? אולי כל שצריך היה שיותר ישראלים יישבו מתחת עצי אלון אחר הצהריים עם ערבים?

הזכירו את הפרשה של החייל הישראלי שירה בשופט פלסטיני־ירדני במעבר הגבול עם ישראל לפני חודשים אחדים. כל מקרה כזה, נאמר, מביך את בית המלוכה ונותן הזדמנות לקיצוניים בירדן לדרוש לנתק את היחסים עם ישראל. דיברו על שר החוץ הירדני לשעבר שכתב באחרונה מאמר אנטי ישראלי ואנטישמי וציטט בו, כהוכחה לטענותיו, מספרו של היטלר "מיין קאמפף". בארץ, אני מספר ליושבים סביב השולחן, עשו מזה עניין גדול. מישהו מהמסובים מביא לידיעתי שהמאמר הכעיס מאוד את בית המלוכה ובו ביום פוטר האיש ממשרת הכבוד שהחזיק בה.

דיברו על קלקולי מערכת החינוך בעולם הערבי. על כך שהצעירים מומחים גדולים בטכנולוגיות החדישות אך חסרים לחלוטין את אותה מערכת ערכים ליברלית, המוקנית במערב בדרך שיטת לימוד המעודדת החלפת דעות חופשית ותרבות ויכוח ודיון. "הצעירים כאן westernized", אמר גרייהם לנארד, "אבל לא modernized". מצאתי את האבחנה שלו תקפה במידה רבה גם במה שנוגע לישראל, שנהפכה לארץ של קופים המחקים את המערב בלי להקפיד שלצד החיקוי, בצורת פלאפונים משוכללים ומכוניות מבריקות וגדולות, ומטבחים וחדרי אמבטיה בוהקים, תהיה גם סובלנות ופתיחות לדעתו של הזולת.

השתררה שתיקה. מישהו הזכיר את שמו של ססיל חוראני, שהתארח לא אחת כאן בחווה, וכאן כנראה כתב ספר חביב של מתכונים ירדניים ושמו "ירדן, הארץ והשולחן" שקיבלתי במתנה בעת ביקורי הקודם כאן. ססיל חוראני הוא כבן מאה והוא אחיו של ההיסטוריון המפורסם של המזרח התיכון אלברט חוראני, שמת לפני כעשר שנים. ססיל חי חיים מעניינים, ותיאר אותם באוטוביוגרפיה שיצאה לאור ב-1984 ועתה חזרה והופיעה במהדורה חדשה בהוצאה הלבנונית "אנטואן".

הוא באמת דמות מופת של לבנטיני במובן שז'קלין כהנוב, כוהנת הלבנטיניות הישראלית, היתה סומכת עליו את ידיה: בן למשפחה לבנונית שקיבל חינוך בריטי, וחזר למזרח התיכון כמרצה באוניברסיטה של ביירות, ולאחר מכן כיד ימינו של נשיא תוניסיה חביב בורגיבה לענייני תרבות. אין סוף אי הבנות, אין סוף מהמורות. הלבנטיני האמיתי לא יכול להבין את הלהט של התוניסאים להשליך לפח את התרבות המערבית. הוא ניסה לשכנע את בורגיבה להשאיר לתוניסיה את צביונה הקוסמופוליטי. בורגיבה זרק לו עצם: לקחת את עיר החוף התוניסאית העתיקה חמאמאת ולהקים בה מרכז תרבות בינלאומי. השנה היתה 1962.

ססיל גייס לעזרתו את טובי האישים בתחום התרבות בעולם. חמאמאת היא הרי המקום שהאמן פול קליי ביקר בו ושהשפיע עמוקות על עולמו. ססיל חלם לעשות את העם התוניסאי עם המחובר לתרבות המערבית והערבית כאחת והגה רעיון להקים במקום תיאטרון פתוח, בנוסח היווני רומי, שייקרא "תיאטרון לעם". שם תיכנן להעלות את "אותלו" של שייקספיר בערבית. וזה אכן עבד זמן מה בזכות ההתלהבות והשתדלנות האינסופיות שלו. ולזמן מה הצליח גם להביא אמנים פלסטיים אירופאים לחמאמאת, שנתנו סדנאות לאמנים מקומיים.

ואז, כותב ססיל חוראני, הקיץ הקץ על הכל בגלל איש רע שקינא בו ובהצלחתו והחליט להכשילו. היה זה שר התרבות של תוניסיה שלא ראה בעין יפה את המובלעת הקוסמופוליטית העצמאית הזאת של חמאמאת, והצליח לנטרל את ססיל ואת הפרויקט שלו ולשתקו. סיפור עצוב. ססיל עזב את תוניסיה בפחי נפש. וכל היתר הוא היסטוריה. שם האוטוביוגרפיה שבה כל זה מסופר הוא "אודיסיאה בלתי גמורה".

מעניין, אמרתי. מה יש לאיש הזה, שחזה בלידתה של תוניסיה העצמאית, לומר על כך שתוניסיה זו, ששברה את לבו, היתה המדינה שממנה נפתח מה שקרוי "האביב הערבי". האם הוא רואה בזה ניצחון מאוחר שלו? או כישלון שלו? המארחת מבטיחה שבביקורנו הבא בירדן היא תשתדל להפגיש בינינו.

בלי משים השמש החלה לשקוע אדומה מאחורי ההרים, שם נמצאת מולדתי, שדומה כל כך למולדות של כל אחד מהאנשים שישבו מסביב לשולחן הזה. ואין זה מן הנמנע שבאותה שעה ממש, מתחת לאלונים דומים, סביב שולחנות דומים, יושבים אנשים דומים ומהנהנים בראשם ומסכימים ביניהם שבעצם היה יכול להיות כל כך טוב כאן אלמלא אש השנאה והקנאה שמתלקחת ומקלקלת הכל באחת.

הגברת הגולה מעיראק נזכרה במשפחה יהודית ושמה שעשוע שגרה בשכנותם בבגדאד ולא עזבה לישראל. מפחד השלטונות, נמנעה המשפחה היהודית להזמין אליה הביתה אורחים, והשיחות היחידות שהיו לה עמם היו חטופות, על המדרכה שלפני הבית. אבי המשפחה היהודית הזהיר אותה שאם תתיידד אתם, צפויה לה חקירה משטרתית לא נעימה, וגם לו צפויות צרות. רק פעם אחת, כשהתקלקל בביתם החשמל ולא היתה ברירה אלא להזדקק לשכנים היהודים, ראתה את ביתם מבפנים. היא הזכירה לי לדבר בשובי עם סמי מיכאל ולומר לו שיש לו שני מעריצים מושבעים, שמודים לו שהחיה להם לנצח את בגדאד שלהם.

לא צילמתי אף תמונה מהמעמד היפה הזה. רציתי שמה שילווה רשימה זו תהיה יצירת אמנות מקומית. מצאתי את מבוקשי בקטלוג של תערוכה שהוצגה בגלריה הלאומית לאמנות ברבת עמון ב-2002. זהו ציור עתיר צבעוניות ותנועה אקספרסיוניסטיות ושמו "דרך כפרית", של סוהא כתבה נורסי, שנולדה ולמדה אמנות ברבת עמון אצל רבי־אמנים שחיו בעיר בשנות החמישים. מי היו רבי־אמנים אלה? אחת מהם היתה הציירת הנפלאה פחר אל ניסא זייד, שהיתה טורקייה במוצאה והיא שהקימה את האקדמיה לאמנות של ירדן. אמן אחר, מעניין לא פחות, היה ג'ורג' אליף, צייר אוריינטליסטי רוסי שנמלט מרוסיה לארץ ישראל בזמן המהפכה הבולשביקית, וב-1948 יצא לגלות שנייה בירדן ומת בביירות. עוד סיפור חיים מפותל של אדם שקשר את גורלו עם העם הפלסטיני מתוך בחירה.

העץ הירוק השחור שבמרכז הציור של סוהא נורסי הוא הדבר הקרוב ביותר לתחושה שעורר בי האלון העבות שתחתיו קיימנו את שיחות השלום שלנו באותו אחר צהריים שליו בחווה בפוחייס.

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי
מאת חמי שלו, ניו יורק

פורסם ב – 24/05/2014 07:46

שינויים בקהילה היהודית והקיטוב הפוליטי הגובר בארה"ב מערערים את הברית שהחלה עם עלייתו של בגין לשלטון. השלמת המהלך מחייבת מציאת פרטנר בשמאל בארץ

בחירתו המפתיעה של מנחם בגין לראשות הממשלה במאי 1977 הכתה את יהודי ארצות הברית בהלם. בגין, הרוויזיוניסט ו"הטרוריסט", עם גינוניו המזרח אירופיים ותומכיו המזרח תיכוניים, נחשב ליריבם המר של מקימי מדינה אייקוניים כמו בן גוריון וגולדה ונראה כניגוד גמור לגיבורי אומה מיתולוגיים כמו משה דיין, יגאל אלון ובעיקר פול ניומן, הוא ארי בן כנען מ"אקסודוס". מלבד חוג אוהדיו המצומצם של בגין מימי האצ"ל, רוב הממסד היהודי ראה בבחירתו אסון.

מי שהפך את התמונה בתוך זמן קצר היה הרב אלכסנדר שינדלר, נשיא התנועה הרפורמית ומי ששימש אז כיושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. שינדלר, ליברל מובהק בענייני שלום ובענייני דת ומדינה, הגיע לירושלים בבהילות כדי להרגיע את הפאניקה שפרצה מבית: הוא נכנס לפגישה עם בגין מודאג אך יצא ממנה מוקסם. "הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שפגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות יהודי מאשר ישראלי," אמר שינדלר, "יצחק רבין התייחס ליהודי אמריקה כפיונים, לבגין באמת היה אכפת".

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין הימין הישראלי ליהודי אמריקה, שנמשכה, עם עליות ומורדות, מאז ועד לאחרונה. יצחק שמיר אמנם חסר את הכריזמה ואת הפאתוס של בגין – בשביל זה היה לו את בנימין נתניהו, דובר האמריקאית – אבל בתקופתו השתלטו פעילים ימניים על אייפא"ק וועידת הנשיאים ואלה נשכבו על הגדר כשהליכוד היה בשלטון וסייעו כמי שכפאם שד כשתורה של מפלגת העבודה הגיע. שמעון פרס אמנם הפך לגיבור תרבות בערוב ימיו, ובחודש הבא הוא יזכה לעיטור יוקרתי מהקונגרס, אבל הוא דיבר אירופאית, לא אמריקאית, ולא הצליח לגייס לצדו את יהודי אמריקה כשזה באמת היה חשוב: הם סייעו לשמיר לחבל בהסכם לונדון עם המלך חוסיין ולהדוף את יוזמות שר החוץ האמריקאים שולץ ובייקר ומאוחר יותר גם לא הסתירו את הסתייגותם מהסכמי אוסלו והפיוס עם ערפאת.

צילום: פיט סאוזה / הבית הלבן

מדובר בדור של ניצולי שואה ושל בנים לניצולי שואה ושל אמריקאים שמצפונם ייסר אותם על כך שהוריהם לא עשו מספיק בשואה. הם התחנכו ופעלו תחת רישומם של אירועים הרואיים כהקמת המדינה, מלחמת ששת הימים והמאבק למען יהודי ברית המועצות. כשתוקפם של אלה עמד לפוג, הגיח האיסלאם הקיצוני ופיגועי ההתאבדות ובראשם האסון הנורא של מגדלי התאומים. הממסד היהודי התגייס למאבק בציר הרשע והדחיק לשולי התודעה את עוולות הכיבוש ואת נדידתה ההדרגתית של ישראל ימינה.

אבל דור הולך ודור בא, חלקו מאבד עניין בישראל וחלקו את האמונה בדרכה, חלקו נותר ציוני וחלקו נודד הלאה. מדובר בהצטברות של תהליכים רבים שמגיעים לפרקם ושמהם אמנה, ברשותכם, ארבעה: הקיטוב הפוליטי הגובר באמריקה, הדוחק את הימין היהודי ימינה ואת השמאל החוצה; התחזקות השקפת העולם הליברלית והפלורליסטית של יהודים צעירים והתעקשותם לבחון דרכה גם את ישראל; הדחייה שחשים יהודים רבים כלפי השמרנות הריאקציונרית של המפלגה הרפובליקאית, ובמשתמע, כלפי אהדתה בימין בישראל; והתחושה שישראל ונציגיה, ובראשם אייפא"ק, מנהלים מלחמת חורמה בממשל אובמה – שעבורו רובם הצביעו – ודוחפים את ארצות הברית למלחמה באיראן.

כולם כבר שומעים את הקרחונים הנשברים מרחוק וחשים את האווירה המתלהטת. הרפורמים והקונסרבטיבים קוראים תיגר מיליטנטי מתמיד על ההגמוניה האורתודוקסית בישראל וארגונים כמו ג'יי סטריט מערערים על התמיכה האוטומטית במדיניותה כלפי הפלסטינים. לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בקמפוסים, בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים מתנהלים קרבות ועימותים שמפלגים את המחנה ומערערים את המכנה המשותף בין ימין לשמאל.

דו"ח מרשים ורחב היקף של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע בחן את עמדת יהודי העולם לסוגיית ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" וקבע ש"חזונם הישראלי של יהודי העולם דומה במקרים רבים לחזונם של הישראלים עצמם". אך רוב בני השיח של מחברי הדו"ח המפורט והמנוסח היטב – שמואל רוזנר ואבי גיל – באו מקרב עסקנים ותורמים ממסדיים, ולמרות זאת, עולה ממנו תחושה ברורה של שתי ספינות השטות לכיוונים הפוכים. ככל שישראל תנסה להדגיש את זהותה היהודית ולהצניע את מחויבותה הדמוקרטית – כמוצע בחוקים של ראש הממשלה וחבריו לקואליציה – כך יתקרב הרגע של הקרע.

הממשלה חשה באדמה הזזה מתחת לרגליה, אבל במקום להביט במראה, ראשיה מעדיפים לתלות את האשם כולו בהתבוללות, נישואי תערובת וחינוך יהודי לקוי. כך נוצרה "היוזמה המשותפת של ממשלת ישראל והעם היהודי" שמתקבלת כאן בברכה מהולה בחשד, שמא לא ההתרחקות מהיהדות מטרידה את הקברניטים אלא ההתנערות מדמותה הלאומנית והכובשת של ישראל. "אם הם מתכוונים להוציא מאות מיליוני דולרים כדי לשכנע את יהודי אמריקה ש'סטלמנטס אר גוד', עדיף שישארו בבית," אמר לי מנהיג יהודי בכיר.

כך הולך ונסגר המעגל: 37 שנים אחרי שגילו האחד את השני, חלק גדול מהמיינסטרים של הציבור היהודי באמריקה – שיעורו שנוי במחלוקת – החל להתפכח מהרומן עם הימין בישראל. שניים מעמיתי לעיתון נטלו חלק פעיל בתהליך הזה: פיטר ביינרט, שספרו "משבר הציונות" הסעיר והעיר את השמאל היהודי, וארי שביט שספרו "הארץ המובטחת שלי" הפיח חיים חדשים במרכז "המפא"יניקי" יותר של יהודי אמריקה, שם דוחים את הנרטיב הפלסטיני ואת הטלת האשמה על ישראל, אך עדיין רואים בכיבוש מתכון לאסון.

מה שחסר, כמו תמיד, הוא פרטנר בשמאל הפוליטי. דחייתו של ג'יי סטריט על ידי ועידת הנשיאים, למשל, הרעידה כאן את אמות הספים אך עוררה עניין מועט וזכתה רק לתגובות קלושות בארץ. כדי למצוא מסילות חדשות ליהודי אמריקה, צריך לשנות תודעה, להשקיע מאמצים, ואם אפשר אז גם לאתר דמות כריזמטית שתדע לתקשר עם האמריקאים בשפתם. נתניהו אמנם עוסק בזה, וממשיך לדבר במבטא הנכון, אבל כמו שקורה לעתים במערכות יחסים ארוכות-שנים, יהודים רבים פשוט הפסיקו לשמוע.

קרבות הפייסבוק על "האח הגדול" ואורטל בן דיין: חיפוש אחר המזרחיות הנחשקת

קרבות הפייסבוק על "האח הגדול" ואורטל בן דיין: חיפוש אחר המזרחיות הנחשקת
מאת בני ציפר

פורסם ב – 23/05/2014 02:00 

הדרך האפקטיבית ביותר לעלוב באדם בפייסבוק היא לכנותו אשכנזי או גרוע מזה: מזרחי מתחזה. הקשר בין הקהל המזרחי לדובריו הנחושים מקרי בהחלט

זה התחיל בשיחת הבאי עם חבר על ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, שבשבוע שעבר הטיח במישהו שהפגין נגדו את הקללה "Israil dolu", שפירושה "זרע ישראל", ולא במובן החיובי של המלה "זרע" וגם לא במובן החיובי של המלה "ישראל". חברי טען בלהט שארדואן הוא מנוול שונא ישראל, ואילו אני אמרתי שיש לי רחמים עליו. לדעתי, אמרתי, ארדואן שבוי בתרבות מסוימת שלתוכה הוא נולד, שבזהירות הראויה הייתי מכנה אותה התרבות המזרחית. אחד ממאפייניה המרכזיים של התרבות הזאת הוא, שהפגיעה בכבוד היא דבר שאין לו כפרה, ומי שפגעו בכבודו מצפים ממנו שיגיב על כך במרב האלימות המילולית והפיזית העומדת לרשותו. ברור מאליו שאין זו תרבות שמעודדת ויכוח חופשי או דיאלוג, מפני שבמסגרתה כל דבר ביקורת מתפרש מיד כפגיעה בכבוד, וגורר תגובה אלימה.

איני זוכר איך התגלגלה מכאן השיחה אל אורטל בן דיין, אותה אושיית פייסבוק של השמאל המזרחי הפמיניסטי הרדיקלי, שקנתה לה שם בזכות הפה הגדול שלה, ושהצטרפה באחרונה לשעשועון הריאליטי "האח הגדול". לדעתי, פסק חברי, היא עשתה זאת כחלק מהאסטרטגיה הרדיקלית, הגורסת שיש לחדור למעוז הבידור הקפיטליסטי כדי להפיץ מתוכו את האג'נדה הרדיקלית שלה, ובכך לחתור תחת התרבות ההגמונית מבפנים או משהו בדומה לזה.

אלא שלא כל חבריה וחברותיה לדרך באותה קהילת פייסבוק שמאלית, מזרחית, פמיניסטית, רדיקלית וטבעונית רוו נחת מהחלטתה של אורטל בן דיין. פעילות הפייסבוק שעומדות בראש המחנה המתנגד להחלטתה טוענות שם חזור וטעון שבן דיין סטתה מדרך הרדיקליות הטהורה בהצטרפותה ל"האח הגדול".

צילום: איור: ערן וולקובסקי

מי שיוצא חוצץ כדי להגן בפייסבוק על בן דיין הוא המשורר רועי חסן, איש חבורת "ערס פואטיקה", השופך אש וגופרית על אותה ליאורה לופיאן, וטוען שהיא בכלל אשכנזייה המתחזה למזרחית. הפעילות המתנגדות מתגוננות באומרן שמזרחיות היא סוג של עמדה ושל השקפת עולם, ואינה קשורה בהכרח למוצא הגנטי־העדתי. פעיל פייסבוק נוסף המנסה נואשות לפשר בין המחנות הנצים הוא איל שגיא ביזאווי, הקורא לכולם לחזור לשפיות.

למתבונן במלחמת גוג ומגוג הזאת מבחוץ נראים כל הדברים האלה מטופשים ואבסורדיים לגמרי. לכאורה, ברור כשמש שקהילת הפייסבוק המזרחית הרדיקלית הזאת היא לא יותר מקוריוז, ואינה מייצגת את הציבור המזרחי בארץ משום בחינה כמעט. כי מן הידועות היא, שהמזרחים בארץ הם ברובם דתיים ושמרנים מבחינה פוליטית ורחוקים מהפמיניזם. אם כי אפשר תמיד לטעון שהם אולצו להיות כאלה בשל הדיכוי האשכנזי שדחק אותם לשוליים.

ועם זאת, בדבר אחד חשוב ועקרוני מצליחה לדעתי אותה קבוצת פייסבוק רדיקלית להיות מייצגת אותנטית של הקהל המזרחי שלמענו היא מתיימרת להיאבק. הדבר הזה הוא עצם האי־יכולת, או האי־נכונות, לנהל מה שקרוי בעולם המושגים האשכנזי "ויכוח תרבותי". כלומר, זה שכולם מקללים את כולם, וכולם צועקים על כולם, בא להעביר מסר, שמה שמאפיין ומאחד את כל המזרחים, בלי הבדלי דעות פוליטיות, זה סגנון הוויכוח האלים, שאינו בעצם ויכוח אלא אופנסיבה של הטחת עלבונות במי שעלב בנו בסיבוב העלבונות הקודם.

המסקנה: מי שאינו משחק במשחק האלים הזה של היעלבות והטחת עלבונות נגד, הוא ממילא לא מזרחי טהור, ושלא ינסה להתחזות כי לא נאמין לו. כתוצאה ישירה מכך, הפייסבוק מלא בתגובות ובתגובות נגד של כותבים המתקוטטים אלה עם אלה, לא תמיד מסיבה הגיונית כלשהי, אלא מפני שיש מי שהבינו שהסגנון האלים הוא כרטיס הכניסה למועדון הזהות המזרחית הנחשקת.

מכאן גם, שהדרך האפקטיבית ביותר כיום לעלוב באדם בפייסבוק היא לכנות אותו אשכנזי, או גרוע מזה: להוקיע אותו בפומבי כמזרחי שלא מזרע טהור, שמתחזה למזרחי טהור, כפי שעשה רועי חסן לליאורה לופיאן. והנה, זה די דומה לקללה "זרע ישראל", שהטיח ארדואן באדם שהפגין נגדו. "זרע ישראל", כלומר לא טורקי טהור.

ומה ההוכחה שאותו מפגין בא ממוצא שאינו טורקי? זה שהוא ברח מהשוטרים שדלקו אחריו במקום להתעמת אתם כמו גבר. גם ארדואן, אילו נהג פתאום שלא בתוקפנות והיה מתבטא בפחות גסות ואלימות, מיד היו חושדים בו שאולי הוא לא מזרע טורקי טהור, שהוא משתכנז רחמנא ליצלן. בה במידה, אילו היה הפולמוס הפייסבוקי סביב אורטל בן דיין לובש צביון פרוע פחות, מובטח לנו שהיה קם פלג נוסף של השמאל המזרחי הרדיקלי ושולח אצבע מאשימה אל חבריו לדרך וקורא: "מה קרה לכם? השתכנזתם?". מתברר שכיום, למרבה ההפתעה, זה נחשב יותר ויותר לעלבון גדול.

 

גם ב-2014 מערכת החינוך מפלה באופן קשה את המזרחים. ראיון נוקב עם סמי שלום שטרית

גם ב-2014 מערכת החינוך מפלה באופן קשה את המזרחים. ראיון נוקב עם סמי שלום שטרית

לסמי שלום שטרית, איש החינוך והאינטלקטואל, שמזוהה יותר מכל עם קריסת בית הספר הניסיוני קדמה בשכונת התקוה לפני כעשרים שנה, יש מילים קשות לרוב: על יחסה של המדינה למזרחים, על יחסה הקלוקל של מערכת החינוך הישראלית למזרחים גם כיום, אבל גם על עצמו. ראיון נוקב

יותר מעשור יושב סמי שלום שטרית בקווינס קולג' בניו יורק, מלמד ספרות מזרח־תיכונית ללא גבולות וללא הגבלות. כשני עשורים עברו מאז נסגר בית הספר השוויוני קדמה בשכונת התקוה בתל אביב, שהוא היה ממייסדיו. ועדיין, מערכת החינוך הישראלית לא נותנת לו מנוח. את ספרו החדש "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה (בימת קדם), הקדיש באהבה לתלמידיו מבית הספר קדמה והוא נסמך בחלקו על הלקח של בית הספר, "שם נחשפתי ולמדתי על אופיה הלא־שוויוני והבלתי צודק של מערכת החינוך על מבניה ותכניה".

כששטרית מצהיר שהרבה לא השתנה במערכת החינוך מאז קדמה, הוא לא מחמיץ אף מחקר או דו"ח שמאשש זאת. האחרון התפרסם בשבוע שעבר: הדו"ח השנתי של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל קבע שאמנם חל שיפור בהישגי התלמידים בישראל במקצועות הליבה, אך הישגים אלה נמצאים בתחתית המדד בהשוואה לעולם המפותח וכי במערכת החינוך ההולכת ומתפלגת, יותר ויותר ילדים מקבלים חינוך ברמה של מדינה מתפתחת.

סמי שלום שטרית בבית אמו. "גדלתי בבית של ועדי עובדים. המאבק של זכויות פועלים תפס חלק נכבד מהשיחות"

סמי שלום שטרית בבית אמו. "גדלתי בבית של ועדי עובדים. המאבק של זכויות פועלים תפס חלק נכבד מהשיחות" .

"לא השתנה הרבה בעשור האחרון. מערכת החינוך בנויה עדיין על שלושה פסי ייצור שמכתיבים הכל", אומר שטרית. "בתי ספר תיכוניים־עיוניים, שקיימים רק ביישובים מבוססים. בתי ספר מקיפים הכוללים מגמות עיוניות ומגמות טכנולוגיות, רובם ממוקמים בשכונות ובעיירות פיתוח שבפריפריה, ורק כשליש מהתלמידים מסיימים עם ממוצע בגרויות גבוה דיו כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון. לסוג השלישי נכנסים בתי הספר המקצועיים שהם מרכזי הכשרה, או בשמם המכובס 'תיכונים טכנולוגיים'.

"הספר בוחן שאלות פשוטות על הדמוקרטיה הישראלית באמצעות מערכת החינוך שלה, כמו שוויון הזדמנויות, חופש הביטוי והתרבות, חלוקת משאבים צודקת ועוד. זהו מבחן בחינוך לדמוקרטיה של מערכת החינוך. הציון: נכשל. למרות שחקרו ודיברו על הנושא, מעט השתנה. האוריינטציה של מערכת החינוך היא עם הפנים מערבה והגב למזרח. זה חלון הראווה של המדינה, ושל כיתת הלימוד שהיא זהה מתוך תפיסה ברורה לטקסטבוק של המדינה".

תסביר.

"מערכת החינוך עודנה בלתי שוויונית ורוב החינוך העיוני האיכותי מתרכז עדיין בקהילות חזקות כלכלית שרובן אשכנזיות. רובו של החינוך הלא עיוני, והעיוני הלא איכותי שכיח בקרב קהילות מזרחיות וערביות בעיקר, בעיירות ובכפרים וגם בכמה ערים. כשבוחנים את מידת חופש הביטוי בתוכניות הלימודים מתגלה שב–2014 מתקיים עדיין דיכוי קשה של תרבות יהודי המזרח, ספרותם, ההיסטוריות הפרטיות והקהילתיות שלהם. אצל הערבים הדיכוי קשה יותר כי שם לא יכול להתקיים דיון מסוג זה. אחד הממצאים בספר מדבר על מידת הלאומיזציה ואף הפשיזציה שתוכניות הלימודים עוברות בעשור ומחצה האחרונים, המשקפים את התהליכים הללו בחברה הישראלית. אלה מזינים את אלה. מדובר בתוכניות לימוד מהגיל הרך ועד לבחינות הבגרות".

דוגמאות?

"תוכנית הלימודים לכיתות ד' על ירושלים, בה כמעט אין אזכור לשום דת או לאום אחר בירושלים, לא בירושלים ההיסטורית ולא היום. העיר יהודית והיתה יהודית, וכשלא היו בה יהודים היא היתה ריקה – כמו בשירה של נעמי שמר. בתוכניות הלימודים לבגרות בהיסטוריה עדיין נעדרות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם, אלא בתקופות המאוחרות שבהן הסיפור שלהן משרת את סיפור־העל הציוני־אשכנזי. הפילטר לכניסה לתוכנית הלימודים הוא ציוני־אשכנזי וכך גם בלימודי הספרות, שם המצב עוד מחמיר. כמעט שלא נלמדים יוצרים מזרחים בני המאה ה–20, ולאחרונה הוציאו מתוכנית החובה את שירו של ארז ביטון 'שיר זהרה אל־פסייה'. מדובר במחיקה אלימה של בני אדם".

זו בעיה שכבר נלחמת לשנות אותה במאמרים ובספרך, לא?

"כתבו על כך אינספור חוקרים כמו אלה שוחט, יוסי יונה, יהודה שנהב ורבים אחרים. הציונות האשכנזית לא רק מחקה את עצמה, שללה את הגלות ורצחה את היידיש, היא גם החליטה שלזהות של המדינה בתוככי המזרח התיכון, לא תהיה נגיעה בערביות, לא של מחצית אזרחיה היהודים, ולא של רבים מתושבי האזור הערבים. נעשה פה תהליך של דה־ערביזציה אגרסיבי. אני מדבר מעמדת המבקר, ולא הייתי בנעליו של בן־גוריון. כמנהיג הוא היה מודע להיסטוריה בזמן שחולל אותה. הוא בחר שלא נהיה מדינה מזרח־תיכונית, לבנטינית או ערבית, אנחנו אירופה. זו מחלת נפש קשה".

סמי בן שנה עומד במרכז התמונה על קבר סבו במרוקו

סמי בן שנה עומד במרכז התמונה על קבר סבו במרוקו.

אם כך, הכותרת של ספרך מ–99', "המהפכה האשכנזית מתה", עדיין רלוונטית?

"בסופו של דבר המקום מנצח. אני מלמד בחו"ל וגם בישראל, ואני פותח את הקורס שלי על הספרות במזרח התיכון, במפה של המקום, מהים עד הנהר, בלי סימני גבולות, לא של 48' ולא של 67', ואומר שחיים פה כמעט 13 מיליון בני אדם. מדינה היא ברית בין אנשים במטרה לארגן את החיים, והשאלה איך התגלגלו הדברים ואיפה אנחנו עומדים היום. האם הקימו פה מדינה אירופית? כמעט שלא. בעידן של הכפר הגלובלי המקום מנצח. ראי מה קרה לשפה, לתרבות ולמוזיקה. נשמעות טענות שהמוזיקה המזרחית משתלטת".

ומה אתה חושב?

"ענין של טעם. אני אוהב אנשים שיוצאים למסע עם המוזיקה, כמו יאיר דלל, דודו טסה וברי סחרוף שחבר לרע מוכיח והלחינו את שירת שלמה אבן גבירול באלבום 'אדומי השפתות'. אלה דברים שמרתקים אותי. יש לי מין רגישות ואהבה אוטומטית לכל מזרחי גם בלי להקשיב למילים, אבל אני לא אוהב שהכל יושב על איזה מוזיקה טורקית וסינתיסייזר. אם מדברים על זוהר ארגוב, אז יש היום כמה צעירים שיכולים להנפיק קול כזה. את זהבה בן אהבתי במיוחד כשהיא ביצעה שירים של אום כולתום".

יהורם גאון אמר שמוזיקה מזרחית היא "זבל שהשטן לא ברא" והתכוון לשירים מזרחיים שהטקסטים שלהם רדודים והלחן גרוע. מה דעתך?

"אני לא אגיד את זה. הם לא רדודים יותר מאינספור להקות רוק אנגליות עם מילים מטומטמות למדי. 'שי לאבז יו יה יה יה, שי לאבז יו…' אותה ביקורת נשמעת על מוזיקת ההיפ־הופ השחורה בארצות הברית, שנולדה ברחוב ומהגטו והיתה פוליטית בהתחלה, והפכה לתעשייה עם מנהלים ואנשי עסקים שקונים זמר שצריך לייצר סחורה".

להגיד שאני מזרחי זה קצת מבלבל

שטרית מצביע על ההישג הגדול של מערכת החינוך הישראלית, שיעור נמוך של תלמידים שלא מסיימים 12 שנות לימוד. "אני מתייחס בעיקר לקהילות של מזרחים וערבים ישראלים. זה הישג נאה. אם הולכים אחורה לשנת 71', השנה שבה הוקמה תנועת הפנתרים השחורים, אז רק 30% מבני הקהילות האלו היו בוגרי 12 שנות לימוד. הישג לכאורה הוא היוזמה מ–93' לאשר את הקמתן של המכללות בישראל, יוזמה של שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין שיצא עם הסיסמה, 'נביא את האקדמיה אליכם'. הסאבטקסט היה 'אל תבואו לאוניברסיטאות אין בהן די מקום'. המכללה היא מוסד סימפתי אבל בהחלט לא אוניברסיטה ואין לה תקציבי מחקר. אין חיכוך של הסטודנטים עם חוקרים ולא תמיד מאפשרים לתלמידים להמשיך לתארים מתקדמים. איני שולל לגמרי כי אני מאמין שכמה שיותר צעירים לומדים זה טוב, מה גם שהאקדמיה עדיין אשכנזית".

איך אתה מגדיר אשכנזי?

"אני יותר מערבי מהרבה אנשים פה. לא רק שנולדתי במגרב, שזה המערב, אני חי שם ואת ההשכלה שלי רכשתי באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, ואני מלמד בניו יורק. להגיד שאני מזרחי זה קצת מבלבל אם כי בזהות שלי ודאי שאני מזרחי. האם כל פולני הוא מערבי?"

סמי (משמאל), ואחיו יחיאל וניבה שטרית, 1972

סמי (משמאל), ואחיו יחיאל וניבה שטרית, 1972.

מה התשובה?

"בחברה הישראלית אשכנזי הוא עניין מעמדי ולא רק תרבותי. התואר מתייחס לשאלות שצצות ביחס לשוליים, של מזרחים ושל פלסטינים ופחות מול אירופה. האוניברסיטאות אשכנזיות כי הנראטיב שלהן הוא אחד. למרות שיש כבר מזרחים שהשתלבו באקדמיה ומנסים להציב נראטיבים אחרים, עדיין קשה להיכנס לשם. האוניברסיטה אשכנזית ודי סגורה, הנתון האחרון שאני מכיר מדבר על כ–9% של אנשי סגל קבועים שהם מזרחים, וכחצי אחוז של אנשי סגל קבועים ערבים".

לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה במערכת ההשכלה הגבוהה 2.7% מהסגל האקדמי בישראל הם ערבים ישראלים, כולל מכללות וכולל מרצים ללא קביעות. מאין הנתונים שלך?

"הנתון שאני מכיר מבוסס על עבודת מחקר של ישראל בלכמן ומתייחס לשש אוניברסיטאות המחקר. מספר הערבים הוא כמובן נמוך יותר והוא מתחת לאחוז אחד. הנתון 2.7% כולל מכללות וכולל מרצים ללא קביעות נשמע סביר".

טענת בספר שהיחס של הציונות האשכנזית בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי ערביי הארץ לא היה שונה מיחסם ליהודים שהגיעו מארצות האיסלאם ומעיד על תסביך עמוק. למה הכוונה?

"למדינה היה קל יותר עם העולים בגלל הזהות היהודית המשותפת, אבל בשנים הראשונות היה כלל מנחה: להוציא את הערביות החוצה. הערבים הושמו תחת ממשל צבאי וכך הודרו מהתהליך של בניית אומה. יהודי המזרח לא נלקחו בחשבון בתוכנית של בניית אומה ישראלית. הרצל לא לקח אותם בחשבון וכך המנהיגים מוייצמן ואילך. אחרי מלחמת 48', בן־גוריון ישב עם הפנקס והנתונים היו קשים. יהדות אירופה נכחדה בחלקה הגדול בשואה. היהודים שננעלו מאחורי מסך הברזל לא יכלו להגיע. גם יהודי אמריקה לא הגיעו והיה צריך לשמור על המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים. זה הרגע שמחליטים לפנות אל המיליון הנשכח של היהודים בארצות האיסלאם. יש התבטאויות של בן־גוריון, אבא אבן ומנהיגים רבים שמבטאות מין פחד קמאי מהמיליון הזה, שהם באים ממקומות נידחים במדבר ומצווה להציל אותם. לקולוניאליזם יש מיתוסים של הצלה כדי להצדיק את הפעולות שלו. היהודים הללו איבדו את כל המבנים הקהילתיים ורובם הגיעו לכאן ללא שום שליטה על גורלם. יבוא מישהו ויאמר 'גם לאבא שלי שבא מפולין לא היתה שליטה על גורלו'. אלא שהוא בא הנה מתוך תודעה, או איך שתקראי לזה, מתוך תקווה להיות חלק מחלום אוטופי. כשאתה קובע שעליית היהודים מארצות האיסלאם היא של יוצאי כפרים ושוכני מערות, אתה מכניס אותם לתיבה אחת. לא התייחסו להשכלתם הרחבה של אלה שבאו מבגדד, מאלכסנדריה, מאלג'יר, מקזבלנקה. יהודי עיראק שערבית טובה היתה שגורה בפיהם השתבצו היטב במקומות כמו המודיעין. אלה שלא היה להם מה למכור, הלכו לאיבוד".

ולכן הם אימצו את האתוס הציוני?

"הרבה מעבר לזה. הם היו פטריוטים וראו בערבי אויב. אבל זאת היתה שנאה עם תסביכים. כשאשכנזי שונא את הערבי, הוא לא מסתכל במראה ושונא את עצמו כמו המזרחי. למנהיגות האשכנזית היו כוח ושליטה על משאבים והחלטות איפה ליישב עולים ולמי יהיה נכס שאחרי 50 שנה יהפוך לנדל"ן ומי יחזיק בנכס שקוראים לו ירוחם. התיעוב של המזרחי את הערבי היה ניסיון להציל את עצמו מהנחיתות הזאת. מהרגע הראשון פה הוא ידע שערבית וערביות פסולים. כשבאנו ארצה בסוף נובמבר 63' הייתי בן ארבע ולכל הגברים במשפחה היו שפמים. תוך זמן קצר כולם גילחו את השפמים. המזרחי שהגיע לכאן הבין שלא רק הערבי לא רצוי. הערבי שהוא פגש ביישובי הספר או בערים המעורבות, לא היה האויב שרצה להשמידו במקום שממנו הוא בא, לא בבגדד ולא במרוקו.

"אני לא טוען שהחיים שם היו גן עדן אבל חיו לצד הערבים. כאן הערבי סומן כאויב מובהק. אני זוכר שכילד שמעתי משפטים מהדודות שלי ביפו, שגרו בבתי הערבים ובאותו הרחוב חיו משפחות ערביות שלא עזבו ב–48'. 'לקחנו להם את הבתים, ויום אחד הם יבואו לנקום', הדודות היו אומרות. הערביות היתה משהו שצריך להיפטר ממנו ומה לעשות שהיהדות של היהודים הללו היתה ספוגה במוזיקה הערבית והאנדלוסית בתוך בית הכנסת ובתפילות. ".

האב נהוראי עם סמי (במרכז) ואחיו שמעון

האב נהוראי עם סמי (במרכז) ואחיו שמעון.

איך אתה מגדיר את עצמך?

"קודם כל אני בן אדם. אני תושב העולם, סוציאל־דמוקרט בתפיסת העולם הכלכלית שלי, ועובד מדינה בניו יורק. פרופסור במחלקה לשפות ותרבויות המזרח התיכון ואסיה בקווינס קולג' בניו יורק. יש לנו איגוד עובדים מצוין. שרידים של הסוציאליזם של ניו יורק בסוף המאה ה–19. אני רודף צדק. לפני הכל אני יהודי, אחרי זה אני עברי, כלומר לא ישראלי עם דגל. תוצרת הארץ לטוב ולרע ויש הרבה טוב. זה המקום שבו אני יכול לחיות חיים שלמים מבחינת השפה, האמנות, והאינטראקציה החברתית תרבותית. יש לי דרכון אמריקאי, אני מאוד אוהב את אובמה אבל בניו יורק אני גולה, כי השפה שלי לא שם".

מה אתה עוד?

"אני מאוד מרוקאי. 50 שנה עברו מאז שהמשפחה שלנו עזבה ולפני ארבע שנים נסעתי למרוקו. פקיד המכס הציץ בדרכון שלי ואמר במרוקאית 'ברוך בואך למולדתך'. קצת המום שאלתי 'סליחה?' והוא חזר על המשפט ושאל, 'זאת המולדת שלך, לא?' מילמלתי כן. ברחוב דיברו אלי במרוקאית. הייתי בן ארבע כשעזבנו ודי מהר גיליתי שהמוזיקה המרוקאית צרובה בתוכי, שהלב יוצא אל האנשים והשפה וידעתי שאני מרוקאי. בארץ הפכנו לבני עדות המזרח, למזרחים, ובמרוקו הרגשתי לגמרי מרוקאי. לבשתי ג'לביה ונעלתי סנדלים והשפה המרוקאית חזרה".

האם חיפשת את השרידים של אותו עבר של הוריך ודודיך?

"לכל מקום שהגעתי, שאלו אותי 'למה עזבתם?' הגעתי לא־רשדייה, עיירה בדרום־מזרח מרוקו שבה נולדתי. הוצאתי את תעודת הלידה שלי ומשם נסעתי לגוראמה, הכפר שבו נולד אבי. מוזר לגלות שיש מקום שהוא לא פרי דמיונך או לקוח מהשיר או הסיפור. צעדתי בדרך עפר שיורדת כמעט למדבר. משהו כמו סוף העולם. אנשי המקום הראו לי את בתי החימר הריקים של היהודים ולא הבנתי למה הם ריקים. אמרו לי, 'היהודים עזבו ואסור להשתמש בבתים. אולי הם יחזרו'. וזה חזר על עצמו בכמה כפרים".

הפוליטיקה בולעת את הפואטיקה

יותר מהכל הוא מורה, אומר שטרית, שהתפרסם כרדיקל חברתי ונמנה עם מקימי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", משורר וסופר. ספר הפרוזה שלו "עין הבובה" ראה אור ב–2007 (חרגול, עם עובד) ושני ספרי השירה האחרונים שלו הם "שירים באשדודית" (אנדלוס 2003) ו"יהודים" (נהר ספרים 2008).

הוא השתתף בעריכת כתב העת "עיתון אחר" וערך את העיתון האלטרנטיבי לחינוך, "חדשות הל"ה". הוא גם ערך את האסופה בת שלושת הכרכים "מאה שנים מאה יוצרים" (בימת קדם לספרות, 1999). שטרית בעל תואר בוגר בספרות עברית, ותוארי מוסמך ודוקטור במדע המדינה. הוא למד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ואת עבודת הדוקטורט כתב על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל. המחקר ראה אור לפני עשור בספר "המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948–2003" (עם עובד) וגם תורגם לערבית.

שטרית גם מביים סרטים תיעודיים. ב–2003 הוא חבר לידידו אלי חמו, והם כתבו וביימו את "הפנתרים השחורים מדברים". ב–2009 שטרית כתב וביים את סרט התיעודי "אז' איימה" (בואי אמי) ולא מכבר, כמעט 40 שנה לאחר שנוצרה, שירת ארז ביטון היא מרכז סרטו התיעודי על תחנות חייו ומורשתו של המשורר העיוור. את הסרט, "משהו על רוח תזזית" (קרן גשר וקרן אבי חי), שטרית ביים עם בכורו הקולנוען, יונתן בן ה–26 שצילם וערך. הסרט יוקרן ב–19 במאי באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ב–21 במאי בסינמטק תל אביב וב–8 ביוני באולם צהלולים בסינמטק שדרות, במסגרת פסטיבל קולנוע דרום.

ארז ביטון זכה בשבוע שעבר בפרס מפעל חיים לשירה העברית על שם יהודה עמיחי. זה מרגש אותך?

"כשלמדתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הרגשתי שהגרפומניה המזרח־אירופית מתישה אותי. שיסלחו לי חוקרי ספרות כגרשון שקד ודן מירון, אפילו את ביאליק שכה אהבתי, השניאו עלי. ביטון כבר פירסם אז שני ספרי שירה אבל לא התייחסו לשירתו. לא חנן חבר, שהיה אז מרצה צעיר לספרות, ולא אריאל הירשפלד. היום מאמצים את המשוררים והסופרים המזרחים".

ארז ביטון בסרט "משהו על רוח תזזיתית". חלקו הגדול מוקדש לשירים ולטקסטים

ארז ביטון בסרט "משהו על רוח תזזיתית". חלקו הגדול מוקדש לשירים ולטקסטים. צילום: יונתן שטרית

לכן עשית את הסרט?

"החלטתי לעשות סרט דיוקן שחלקו הגדול מוקדש לשירים ולטקסטים של ביטון, שזו החלטה כבמאי שיש בה סיכון. היתה לזה סיבה. ביטון לא הצליח לכתוב בשפה של משוררי דור המדינה מאלתרמן ועד זך, ולא מצא את עצמו בדימויים או בצלילי השפה. הוא הראשון שהכניס מילים במרוקאית־ערבית לתוך העברית. בשיר 'תקציר שיחה' ביטון כתב, 'ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים'. מלחמה מתחוללת בפיו. בגיל 10 הוא נפצע מרימון והתמזל מזלו ונותר בחיים. הוא מצא את עצמו בבית חינוך עיוורים בירושלים, מוסד יקי דתי וגדל על באך ושירה אירופית. כשהוא מתחיל לכתוב שירה הוא לא מצליח להשתמש בעברית והוא מצא דרך להוליד את עצמו מחדש כמשורר. את קוראת שיר ובו שורה במרוקאית, 'מוחמד החמישי אישון עינינו' – ביטוי שכל יהודי מרוקאי היה אומר (מתוך השיר "זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה" כשמה של זמרת בחצרו של המלך מוחמד החמישי) זה עולם רפרנס אחר וזר".

ביטון הוא פורץ הדרך?

"בהחלט וחשיבותו בפעולה שלו. מהבחינה הזאת הוא לא שונה מביאליק ומאחרים שזיהו את הרגע ההיסטורי והבינו שבכוחם להוות מנוף לא רק לכתיבה. ביטון ייסד כתב עת והקים אגודה לספרות ים־תיכונית, ויצר קשר עם סופרים ערבים וסופרים צפון־אפריקאים, ונלחם על חשיבות התרבות והשירה הזאת. הוא היה צריך לקבל מזמן פרס ישראל לספרות. יש כבר שני דורות של משוררים שכותבים אחריו".

"במדינת אשכנז אני מופלטה/ אני חפלה/ אני כבוד/ אני עצלן/ אני כל מה שלא היה פה פעם/ כשהכל היה לבן/ אני ההרס/ החורבן/ השד המזוין… לא התאבלתי על קניוק/ ושרפתי את הספרים של נתן זך/ ולא חוגג לך עצמאות/ עד שתקום לי מדינה/ אם תגרשי אותי אלך…" (מתוך השיר "מדינת אשכנז", רועי חסן)

רועי חסן

רועי חסן. צילום: צילום: חיים טרגן

מה דעתך על קבוצת "ערס פואטיקה" המיליטנטים, האם הם עוקפים אותך בסיבוב?

"השירים הטובים של רועי חסן עוד לא פורסמו. הפוליטיקה בולעת את הפואטיקה. הם הגבירו את הווליום עד הסוף והם לא צריכים אותנו. כשאני מזהה גל של זעם גם אצל יוצרי קולנוע צעירים ומוזיקאים, זה לא זעם שמבקש להחריב הכל ולא קובלנה למה לא קיבלתי. החבר'ה האלה זקופים ואין להם גבולות. הסיפורים של התימנים, או ילדי הגזזת של מרוקו והמעברה, הם אותו סיפור. יש להם ספרות ענפה שניתן להסתמך עליה. אמרה לי מישהי, 'אני יכולה לפתוח את הפה בשיעור באוניברסיטה, ואם המרצה ינסה להתקיל אותי, אני אצטט מתוך ספר שלך, או של אלה שוחט, יוסי יונה או יוסי דהאן'. כשאני נכנסתי לשיעור באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה–80 רק ספרתי כמה מזרחים יש בכיתה. לא פתחתי את הפה עד שאירגנתי משפט שאוכל לומר בלי להיחנק באמצע".

הם מעוררי קנאה?

"אני לא מקנא. אני מחבק אותם ומרגיש מחובק. זה דור שמשתמש בזהות שלו ככוח רב עוצמה בלי להתבייש. הם מרגישים שלא חלה עליהם חובת ההוכחה. ב–81', כשראה אור 'לא נחשלים אלא מנוחשלים' של שלמה סבירסקי, זה נשמע כמו צלילי משיח שירדו מהשמים ושיננו את הספר. סבירסקי הוא סוציולוג סוציאליסט ולא עניין אותנו שהוא אשכנזי. ב–84' ראה אור '1949 – הישראלים הראשונים' של תום שגב והפרק שחשף פרוטוקולים חסויים שהעידו בין השאר על הדיונים בהנהלת הסוכנות על מתן תנאי קליטה עדיפים לעולים מפולין והמלצה לשכור להם בתי מלון במקום שיישלחו למחנות האוהלים. מבחינתנו זו היתה ראיה משפטית, בתקופה שלתחושות הבטן שלנו קראו רגשי נחיתות והמורים והמפקדים בצה"ל הטיפו שנצא מזה שאנחנו כמו כל הישראלים. לא הבנתי במשך שנים למה זה לא עוזב אותי".

מה לא עוזב אותך?

"למרות הפחד הלכתי כנחלאווי להכשרה בקיבוץ עין חרוד, והייתי פעיל וחבר מזכירות הגרעין וזו היתה תקופה מדהימה ורגע מכונן בחיי. מן הצד האחר זה עשה לי בדיוק את ההפך. אלפי הדונמים שחרשתי בעמק יזרעאל לא הפכו אותי לשייך. בני המשק שחיבבתי מאוד הלכו יחפים כמו שהולכים בבית. אמרתי, אנסה גם. אבל זה לא היה ביתי. כשנסעתי לבקר את הורַי בדירת שיכון באשדוד, זה חידד את השוני. בשיכון באשדוד גרו בערך כמו אוכלוסיית עין חרוד מאוחד בזמנו, כאלף איש שישבו על על 17,000 דונם. בדור שלי, אתה יכול להיות שייך אם תבלע את הרוק ותשתוק. זה כרוך בהסתרה ובמחיקת הזהות שלך ורצוי שתדבר כמו אשכנזי, 'אני ישראלי שנושא שם מרוקאי ואני יכול להיות קיבוצניק'. הצעירים מ'ערס פואטיקה' אומרים 'ישראל זה אני', וזה לא בסדר שהמדינה בשליטה אשכנזית, מה שרועי חסן כינה מדינת אשכנז. והחוויות שאתם מחשיבים כישראליות הן לא החוויות שלנו".

"רגע של עברית" בבוקר

"הילדות שלי היתה יפה. היינו שלושה ילדים במשפחה", אומר שטרית, בן 54. הוא ואחיו הצעיר יחיאל, נהג מונית, נולדו במרוקו. האחות הקטנה, ניבה שטרית בן סימון, מעצבת אופנה, נולדה בארץ. אביו, נהוראי מאיר שטרית, חי בתל אביב ושולח ידו בכתיבה. הוא היה פקיד בכיר בשירות הממשלתי של מרוקו ולא חלם להעתיק את חייו למדינת ישראל הנבנית. "במרוקו היה לו רכב צמוד ובית נאה שקיבל מהמדינה, ועוזרת", אומר שטרית. "בגל העלייה הראשון (1948–1951) הגיעו ארצה אחיו ואחיותיו והוא ידע על המעברות והמצוקה. כששואלים אותו למה הוא הגיע לכאן ב–63' הוא אומר שזה בגלל הקנוניה שרקמו נגדו אחיו ואמי. היא אף פעם לא התחרטה שהם באו ארצה. אבא כן. במשך שנים הוא נהג להראות לנו את המפתח של הבית במרוקו".

פרנסתו של האב היתה מעבודתו כמזכיר בכיר בהסתדרות. "גדלתי בבית של ועדי עובדים באשדוד, מחזיק תיק הנמל יהושע פרץ ביקר הרבה. אני זוכר אבא במכנסי עבודה נצחיים ושהמאבק על זכויות פועלים תפס חלק נכבד מהשיחות בבית".

האב, "איש מעשי ומשכיל", השלים לימים תארים בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. "אבא התיישב לכתוב וב–83' ראה אור הרומן ההיסטורי "אימת החלום", על השטייטל המרוקאי שבו נולד, גוראמה במחוז תאפילאלת שבמרוקו, על תושביה היהודים. הוא הקים להקות פולקלור על הווי יהודי העיירה ופירסם סיפורים, שירים ומאמרים וארבעה ספרים".

בשנות ה–60 המצב של משפחתו היה יחסית טוב. הם התגוררו בשכונת ותיקים באשדוד וסמי למד בבית ספר יסודי ממלכתי לא דתי, כך החליט האב שלמד בעצמו כנער בבית ספר אורט בקזבלנקה. את כיתה א' סמי עשה באותו בית ספר שהונהגו בו יום לימודים ארוך וארוחת צהריים. כשהמשפחה עברה מדירת החדר לדירה ממשלתית גדולה יותר בשכונת העולים החדשים, בית הספר אליו הגיע סמי בכיתה ב' "נראה בהרכבו האנושי כמו מחנה פליטים ענק, עשיר בצבעים וקולות בבליל שפות…" כתב בספרו. במשך שבועיים הוא השתעמם בכיתה והוחלט לערוך לו בחינות בהבנת הנקרא וחשבון. הוא הוקפץ לכיתה ג' והיה "הקטנצ'יק בכיתה שחוטף מכות". המורות היו אשכנזיות, ובספרו הוא כותב, "באסיפות ההורים ישבנו מתוחים לא מפני מוצא פיה של המורה, אלא כדי להיות מוכנים לסכל כל מילה ערבית שתצא בשגגה מפי האם או האב", כותב שטרית בספרו.

בית ההורים היה עמוס ספרים. עד גיל חמש הוא פיטפט בצרפתית ובמרוקאית. "מרגע שאבי הבין שהוא פה ואין דרך חזרה, הוא נעשה פנאט של השפה העברית", סיפר שטרית בראיון. "כל בוקר הוא הושיב את שלושתנו להאזין לתוכנית הרדיו 'רגע של עברית', ודרש שנתרכז במילה החדשה שנלמדה בתוכנית. מצד שני, הוא לא ויתר על הפיוט והשירה המרוקאיים. אמא עד היום מדברת שירה כשהיא מדברת אלי מרוקאית".

ב"יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" מגולל שטרית נקודת תפנית בנעוריו. כאשר סיים את בית הספר היסודי ב–73', היועצת הפדגוגית ייעצה לאביו לשלוח אותו לבית הספר החקלאי נחלת יהודה, "שם אהיה מוגן מהסביבה השלילית של אשדוד, שבה היא בלי משים כללה כמובן גם את הבית והמשפחה שלי". לשאלה למה אביו המשכיל קיבל את ההמלצה, עונה שטרית, כי "אבא היה חרד. היינו עשר שנים בארץ והוא ראה מה קורה לנוער שלא מצליח לסיים תיכון באשדוד וחשב, 'אשלח אותו למקום מוגן יחסית, לפנימייה חקלאית'".

למה הוא לא ארז את חפציך ושלח אותך למשל לבית ספר התיכון בויאר בירושלים, שגם שם היתה פנימייה?

"הוא ניסה פעם לשלוח אותי ללמוד בפריז ואמרתי לו שאת הארץ אני לא עוזב. מכונת הכתיבה הראשונה שעליה תיקתקתי כילד היתה שלו. בית הספר היה הסמכות, ואם המליצו לשלוח אותי לפנימייה חקלאית בטח זה נכון".

בנחלת יהודה הוא התייסר מגעגועים ותוך זמן הסתגל ו"החבר'ה" הפכו לאחיו.

הצורך להיטמע היה קריטי?

"זה היה צו פנימי. אחיו של אבי נחשבו במרוקו למשפחה חזקה עם כבוד. כאן אבא ראה שאח אחד עובד בבניין ואחר מוכר פטרוזיליה על הרצפה בשוק וזה הבהיל אותו. במשך שנה הוא הלך לאולפן לעברית לאקדמאים כדי לא ליפול לתוך המשבר הזה. מהר מאוד הוא מצא את עצמו בהסתדרות ואהב את זה. לשלוח אותי ללמוד בבית ספר חקלאי התקשר אצלו לתובנה שברור שמשם הולכים להתיישבות ומתחברים לתואר הנכסף 'מלח הארץ'".

מהפנימייה החקלאית המשיך שטרית לשירות צבאי בנח"ל. "הייתי נחלאווי מתנחל ואני וחברי שימשנו חוד החנית של תהליך ייהוד הגליל, כשבשנים 79'–80' הוקמו תוך כמה חודשים מספר גדול של יישובים שנקראו מצפים, כדי לשמור על אדמות המדינה ולשפר את מאזן ההגירה היהודי בגליל המערבי".

לכתוב במערב ביירות

תודעתו הפוליטית התעצבה במלחמת לבנון הראשונה. השירות הצבאי בשטחים היה רק המשחק המקדים. "ביוני־יולי 80', לקחו אותנו מקורס מ"כים ישר לשכם, קצת אחרי ניסיון ההתנקשות בראשי הערים על ידי חברי המחתרת היהודית. לא הכרתי אז אף אחד מחוגי השמאל ולא היו לי דעות פוליטיות כלשהן אך סירבתי פקודה בסיטואציה איומה בשטח שהגבתי אליה כבן אדם".

מה קרה?

"הביאו אותנו לשכם בלילה וחילקו לנו אלות וקסדות. בבוקר פיזרו אותנו ברחבי העיר. אני וחבר היינו ברכב והופקד עלינו סמל משמר גבול. צעיר פלסטיני גילגל צמיג בוער למרכז הכביש והסתלק. הסמל קפץ מהרכב ותפס שני ילדים שעמדו בצד, דחף אותם וסטר להם וצעק שיכבו מיד את האש. אני והחבר ירדנו מהרכב ואמרנו לו בשקט 'עזוב, ילדים קטנים, יש מטף אש ברכב, אנחנו נכבה את האש'. הסמל התחיל להשתולל והילדים הביאו קצת חצץ. ההורים שלהם רצו לעזור, אבל הסמל צועק על הילדים, 'תשתינו על הצמיג הבוער'. בשלב הזה התערבנו. הילדים חמקו ומסביב עמדו פלסטינים, ולא תאמיני, הוא כיוון אלינו את הנשק, די דומה למה שקרה עם דוד הנחלאווי, וצורח 'תראו מה עשיתם?' כיוצאי השומר הצעיר והנוער העובד והלומד דבקו בנו ערכים ולא ויתרנו. בסופו של דבר המ"פ בממשל הצבאי בשכם עשה לנו משפט שדה ואמר שאנחנו נמושות ואיים שיכניס אותנו למעצר. בסוף רק ריתק אותנו. הסתובבתי שם עם קסדה ואלה במשך ימים. מזל שלא היו אז סמאטרפונים והדימוי הנורא הזה לא הונצח".

מלחמת לבנון הראשונה טילטלה אותו. "לשבת במערב ביירות הנצורה ולשמוע מטוסי אף–16 של חיל האוויר צוללים על הבניינים. להסתכל במשקפת הצבאית ולראות איך מתפזר האבק והעשן כשתחושת קבס עולה לך בבית החזה. פחדתי שיורידו גם אותנו. בפעם הראשונה הבנתי שרק מקצת ממני הוא חלק מזה".

בביירות הוא החל לכתוב שירים ובמשך ההפגזות נכתבו שיריו הפוליטיים הבוסריים. "רובם נראו לי פלקטיים והשניים שפירסמתי בסוף הספר 'שירים באשדודית' הם גם פלקטיים. בגלל המלחמה עזבתי הכל. תחילה את קיבוץ מורן בגליל אותו אני וחברי הקמנו ב–78', שם עבדתי כפועל בניין ויצקתי חגורות בטון. ב–81' נרשמתי ללימודים בחוגים לספרות ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים".

במסדרונות האוניברסיטה, כשפגש סטודנטים יהודים ופלסטינים ישראלים מהשמאל, הוא נחשף הן להיסטוריה של הדיכוי הפלסטיני והן לדיכוי של המזרחים. המפגש עם הפמיניסטית המזרחית ואשת החינוך תקוה לוי, שינה את חייו והניע אותו לפעולה במאבקים החברתיים.

"בתחילה הייתי כמו ספוג שמוכן לקלוט הכל. הגעתי לשמאל ולפעילות של 'קמפוס' בזמן שהרגשתי מנוכר מהאוניברסיטה והלימודים. בשיעוריה הפוליטיים של ד"ר נעמי קיס, שהיתה אחת התומכות והתורמות למאבק 'הפנתרים השחורים', אורו עיני. קיס דיברה על 'הפנתרים השחורים' כתנועת מאבק לגיטימית וקשרה אותם לשמאל הישראלי ולשמאל החדש בארצות הברית. הרגשתי שזה לא רק משהו שאני יכול לאמץ כהשקפת עולם. הם היו מרוקאים וזו עורר בי הזדהות עזה. למדתי ספרות ופוליטיקה, חוגים שבהם אתה מחפש ומוצא את זהותך".

הוא כותב על כך בספרו: "לולא המפגש עם הסטודנטים מהשמאל לא הייתי מתוודע לסיפור הפלסטיני, זה שלא זכיתי לשמוע מעולם בכל שנות לימודַי במערכת החינוך הישראלית, ולו אף באזכור שולי. מהר הבנתי שאני חי חיים שבין דיכוי לדיכוי – בין היותי מדוכא כמזרחי על ידי הגמוניה הציונית־האשכנזית, לבין היותי המדכא של הפלסטיני, הן הישראלי והן זה שבשטחי עזה והגדה. ככל שהתעמקתי למדתי שהכי נוח להיות ציוני אשכנזי, ולהיות ציוני אשכנזי זה לא עניין אתני או דתי, גם מזרחי יכול ואפילו ערבי, כי זוהי בחירה אידיאולוגית פוליטית בפניה עומד כל ישראלי – לבחור או לדחות את מערכת יחסי הדיכוי בחברה".

חתונתם של סמי ושלי, 1972

חתונתם של סמי ושלי, 1972 .

הפעילות הפוליטית שלו החלה בשטח. מלגה שקיבל כסטודנט חייבה אותו לפעילות בשכונות כמוסררה והקטמונים, שם הכיר פעילים שהוא הושפע מהם, כמו שלמה וזאנה, ממקימי תנועת האוהלים שביים הצגות בתיאטרון מחאה בקטמון ט', וימין סוויסה, שעמד בראש תנועת האוהלים. לאט־לאט הוא נטען באידיאולוגיה שוויונית.

את שלי, לימים אשתו, סטודנטית יהודייה אמריקאית שהתנדבה כמדריכה באחת השכונות, הוא הכיר במועדון השכונתי. הוא השלים תואר ראשון בחוג לספרות עברית ותואר מוסמך במדע המדינה והחליט לנסוע לארצות הברית.

"רק כשגרתי בניו יורק מ–89', המרחק הוליד את החופש לחשוב. המפגש עם פרופ' אלה שוחט, מהחוקרים החשובים של לימודי תרבות, שהקדימה את כולנו בשני עשורים, היה חשוב. דרכה התקיים מפגש היסטורי עם אדוארד סעיד במשרדו כשהוא מנסה לפטפט איתי במרוקאית, ואומר שהוא אוהב את המוזיקה של השפה ומנסה עלַי כל מיני משפטים. זה שיחרר אותי בבת אחת. מצאתי את עצמי בין השאר בפאנל שדן בוועידת מדריד, עם נציגת אש"ף כארגון משקיף באו"ם. הכל נפרץ והפסקתי את הלימודים למרות שהתחלתי לעבוד על הדוקטורט, וחזרתי לכאן ב–92'".

הוא שב הביתה במטרה להיות מורה ולעזור לילדים באחת השכונות בתל אביב. תחילה היה מורה בבית הספר על שם רוגוזין בתל אביב ופעיל בתנועות חברתיות כמו קדמה למען חינוך עיוני שוויוני בישראל ובקשת הדמוקרטית המזרחית.

החיסול של קדמה

בית הספר קדמה נוסד ב–94' בשכונת התקוה בתל אביב, על ידי עמותת קדמה, שהקימה גם את קדמה קרית מלאכי וקדמה ירושלים. בתל אביב הוקם בית הספר בשותפות ובתמיכה של ראש העיר דאז רוני מילוא ושר החינוך אמנון רובינשטיין. החזון של המייסדים, כותב שטרית בספרו, היה "חינוך עיוני שוויוני לכל, תוכניות לימודים מאוזנות תרבותית, שותפות ההורים והקהילה". הם חלמו לפתח אלטרנטיבה ולהציב חלופה "לחינוך הסלקטיבי שברובו אינו עיוני ונחות באיכותו, אשר קיים ומונצח על ידי המדינה ביישובים המזרחיים והערביים".

מייסדי בתי הספר של קדמה הושפעו מהפדגוגיה הדיאלוגית של החינוך על פי משנתו של פאולו פריירה, שלפיה המורים והתלמידים מלמדים ולומדים. בכיתות העדיפו להתרכז ב"מחקר, יצירה, דמיון ביקורת ודיון דיאלוגי".

שטרית ניהל את קדמה שכונת התקוה במשך שנתיים, עד 96', ומחליפו אלי שעיה ניהל את המקום עד ינואר 99' – כשבית הספר נסגר ומוריו ותלמידיו גורשו מהמבנה.

שטרית כותב בספרו שראש העיר רון חולדאי, בתמיכתו של שר החינוך יצחק לוי, "חיסלו" את קדמה שכונת התקוה. ארבע שנים קודם לכן נסגר קדמה קרית מלאכי שנפתח ללא תמיכת העירייה ומשרד החינוך. סגירתו גרמה למשבר כלכלי בעמותת קדמה ולמתחים שהסתיימו בהתפלגויות לקדמה תל אביב וקדמה ירושלים.

בספר אתה מביא את גרסתך למה שאתה מכנה הסגירה האכזרית של המקום. האם באיזשהו שלב תהית מה חלקך בכישלון של הרעיון היפה של קדמה?

"מהרגע הראשון, לפני שהעמותה מינתה אותי להקים ולנהל את בית הספר, עבר עלי ליל שימורים שבסופו החלטתי לסרב להצעה. חשבתי שמסיבות פוליטיות חובה למנות אשכנזי שמאמין בדרך שלנו. שזאת תהיה טעות לקחת מישהו כמוני, שמזמין אש שאותה יחטוף גם בית הספר. היה לי דימוי של איש שמאל רדיקלי. צידדתי במינוי של איש חינוך שמאמין בדרכנו שלא יהיה מזרחי או מרוקאי ולא מזוהה פוליטית. שיהיה 'נקי'. צדקתי".

קיבלת את דין התנועה ונשארת. אילו טעויות עשית?

"כשהצגנו את הרעיון של קדמה בפני תושבי התקוה במרכז הקהילתי בית דני, האולם היה מפוצץ וכולם רצו להירשם. מבחינה אסטרטגית זו היתה טעות. לא היה נכון להקים את קדמה הראשון בשכונת התקוה. מקום קשה, הקשר צפון־דרום סבוך והניסיון הכושל של האינטגרציה בחינוך. שכונה מוכה ומסובכת מבחינה הפוליטית. חשבתי אז שצריך לבוא ליו"ר ועד השכונה, שלמה מסלאווי, שאגב הוא עדיין פעיל כיו"ר ועד הפעולה של תושבי דרום תל אביב וחבר מועצת העיר, שזה בעיני נס. גדלתי בשכונה ואבי היה יו"ר הוועד כשהייתי ילד, כך שחשבתי שעלי להציג בפניו את התוכנית ולהציע לו שיתוף פעולה. והוא אמר, 'אתם מתפרצים לדלת פתוחה, יש לי כבר תוכנית מגירה להקמת תיכון ויש לי מבנה מיועד וכשנקים אותו, נזמין אתכם ללמד שם'. בלשון אחר, 'תסתלקו לי מהחצר'. ידעתי שאם זה לא הולך עם ועד השכונה, תהיה מלחמה. היא החלה מהרגע הראשון".

האם טקס השואה האלטרנטיבי ב–95' סימן את סופו של בית הספר?

"לדעתי לא. בקדמה ניסינו ללמד את השואה בהקשר רחב ואוניברסלי. ניצול שואה סיפר לתלמידים את סיפורו האישי והרחיב על חבריו מהמחתרת שגם נרדפו ואמר שחשוב ללמוד את הלקח היהודי אך גם את הלקח האוניברסלי. ואז עלה הרעיון שהוא ידליק נר שביעי, נוסף לששת הנרות המסורתיים. ההדלפה על הטקס כנראה באה מהעירייה. בבוקר, כשהתכוננו לטקס, והילדים לבושים בחולצות לבנות וטלאי צהוב על החזה, צילצלו מלשכת ראש העיר שצוות טלוויזיה יגיע לצלם את הטקס. מישהו קרא לי החוצה ואני רואה את לימור לבנת, אז חברת כנסת באופוזיציה, מפגינה עם עשרות חניכי תנועת בית"ר שמניפים שלטים. זה היה מטורף. בית ספר שבחיתוליו לא צריך דבר כזה. הכעס של מערכת החינוך והממשלה יצא נגד בית הספר ורדפו אותנו עד חורמה".

מדוע?

"הפער בין השנה הראשונה לשנים שלאחר מכן היה מטורף. מבחינה פדגוגית, שיבחו אותנו. היינו במקום הראשון בתל אביב בצמצום הפערים. קיבלנו תלמידים שחלקם לא ידעו לוח הכפל, ובסוף כיתה ז' הם פתרו שאלות מהחלק הקל של בחינת הבגרות בשלוש יחידות, הודות לשיטה חדשה של לימוד מתמטיקה שפיתחנו. עבדנו נכון ותוצאות אמורות היו להביא עוד ועוד תלמידים. אבל כל מיני גורמים לא רצו אותנו שם. יצאה קריאה לא להירשם לבית הספר. היום אני מבין שהיינו צריכים לשמור על פרופיל נמוך ושקט תעשייתי במשך כמה שנים בלי שטויות ובלגן".

אולי הקדמתם את זמנכם?

"זה לא היה טקס השואה האלטרנטיבי. התכנים שלימדו בקדמה לא נראו למערכת. בשיעורים שוחחו על נושאים כמו שנאת האחר והרדיפה אותו. איך בורות מולידה שנאה. הסטיגמות שהדביקו לחרדים. למדו על הג'נוסייד של הארמנים, דיברו על הומוסקסואליות. נחתם חוזה עם משרד החינוך ועם עיריית תל אביב שייערך ניסוי חינוכי במשך שש שנים עם תקציב ובתום המועד יישבו איתנו ויחליטו. הם לא עמדו בחוזה. אני עדיין שומר על ההעתקים של החוזים שנחתמו בנוכחות היועצים המשפטיים של כל הצדדים. עד היום אין בשכונות הדרומיות בתי ספר עיוניים. תמצאי שם בתי ספר מקצועיים תחת המותג 'מרכזי חינוך טכנולוגיים' או בית ספר של ש"ס או מין מרכז הכשרה מקצועי".

האם בגלל פרשת קדמה עזבת את הארץ?

"רון חולדאי הוציא נגדנו צו פינוי מבית המשפט. המשכנו עם המחזור של הבוגרים שסירבו להתפזר ועם קצת תרומות שכרנו בית בשכונה וקנינו שעות אקסטרניות בבית ספר אקסטרני כדי שהם יעשו בגרות. הייתי אז בין מקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית ואחרי שנתיים עזבתי כי זה לא הלך למקומות שרציתי. הם חשבו על תנועה קטנה וחכמה במטרה לעשות לובינג, לדחוף חוקים לכנסת, להגיש בג"צים, ואילו אני חלמתי על תנועת המונים".

ואז?

"כשההמולה של קדמה הסתיימה, פגשתי בן אדם שהיה בבחינת מלאך. אהוד שפרינצק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית שלמדתי אצלו בלימודי התואר הראשון והשני במדע המדינה. הוא אמר לי, 'נו, המהפכה מתפוררת, אולי תתיישב לכתוב את הדוקטורט עד שהיא תתחדש' 'איפה?' שאלתי. 'אצלנו בירושלים תתחיל לכתוב, ואני אסדר שתהיה ועדה וכל השאר'. מצאתי את עצמי יושב וכותב דוקטורט בהנחייתו ובהנחיית חנה הרצוג, וזאת היתה המקפצה שלי לחיים. הבנתי שאני שרוף, שהובסתי ושעלי להציל את עצמי ואת הפרנסה והמשפחה. שפרינצק עזר לי לקבל מלגה לשבת ולכתוב במשך שנה וחצי".

מי שלא כואב לו

אווה אילוז טענה, בשני מאמרים ב"הארץ", שהמזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות. היא גם טענה שהסיבה לאפליית המזרחים נעוצה בייחודיות של יחסי האשכנזים־מזרחים בישראל ובכישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנוּת. מה דעתך?

"אילוז מציגה פרדוקס בלתי פתור ולא מציגה בעיה. איך אנחנו, כמזרחים מובילים בקשת, כשאשכנזים פועלים איתנו, מייצרים שיח אוניברסלי, שפה, תנועה, קולקטיב, כאשר אנחנו מזוהים כמזרחים ומדביקים לנו את התווית בכיינים? אם היתה לה הנוסחה, היא היתה מחליפה את ביבי. בכל תנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, השחורים היו בחזית ואליהם הצטרפו ההיפים וכמה יהודים, אבל זה התחיל מהכאב בבטן, ומי שלא כואב לו, לא יהיה בחזית המאבק.

אווה אילוז

אווה אילוז . צילום: אמיל סלמן

"בקשת דיברנו בשפה הכי אוניברסלית ומעצבנת על עקרונות אוניברסליים ומטרות פרטיקולריות. זו מלכודת, ועל זה אילוז לא מדברת. אתה יוצא החוצה כי כואב לך, וכאמור היו אתנו אשכנזים והיה ויכוח אם לצרף לשם התנועה את המילה 'מזרחית'. לבסוף אמרנו שאנחנו לא יכולים לשקר לעצמנו. רואים עיראקי ומרוקאי, תימני ומצרית. אז אומרים, הנה עוד פעם המזרחים עם ההתקרבנות. כולנו בקשת למדנו בחו"ל ועשינו תארים אקדמיים ואנחנו מאוד אוניברסליים, אז מדברים על עקרונות של צדק, גם ביחס לפלסטינים, ועל רפורמה אגרארית, שזה האל"ף־בי"ת של כל מהפכה בעולם.

"הביקורת של אילוז היא מתוך קריאה אינטלקטואלית. היא לא גדלה פה ולא חוותה דברים קשים ואני לא אומר זאת לגנותה. היא מדברת על המלכודת שקשה לצאת ממנה כי אין לך שליטה עליה: שברגע שאתה מזרחי שמדבר על צדק, ועל שוויון הזדמנויות בחינוך, ואתה דורש דרישות בשפה קצת תובענית, אתה מתקרבן. אנשי הקשת, ואני ביניהם, כמעט שלא דיברו על החוויות הפרטיות שלהם, כי זאת היתה הדרך ליצור סולידריות. בראשית הדרך, בימי שישי באולם בבית הסופר בתל אביב, היה מיקרופון פתוח. מ–11:00 באו אנשים מרחבי הארץ לספר את הסיפור שלהם באירוע שהיה סגור לתקשורת. היו בהם אמנים, מוזיקאים, במאים ושחקנים ולא רק. כולם מצאו שיש מישהו שמקשיב ולא מאשים שאתה בכיין. היו שבכו כשדיברו למיקרופון אבל הם ידעו שיקבלו אותם ויעצימו אותם והם יעצימו אחרים. מישהו כינה את זה פעם 'אוננות בצוותא'. אז מישהו אמר 'למה לא, נמשיך לאונן'. והתפתח ויכוח, כמה אפשר ככה לאונן, ביחד".

כתוצר של מערכת החינוך הישראלית, יצאת די מוצלח, לא?

"זה המיתוס של הקפיטליזם – מי שרוצה מצליח. אני תוצר מוצלח על אף המערכת. יש רבים כמוני אבל הם מעטים ביחס לשלם. לא נפלתי, כי הייתי בעל מודעות גבוהה לעובדה שאני הקטנצ'יק נתון בתוך מאבק מול סדר קיים חזק והגמוני ובעל עוצמה שלא רוצה שישנו אותו, כי לשנות אותו זה אומר להפסיד, להתפשר, לפרק את ההתנחלויות ולהחזיר כוחות עד גבולות 67'. לא גויסתי, נכנסתי לתוך מסע".

מסע?

"חיפשתי את האמת שלי. זה לא 'אני מאשים', אלא הצטרפות למאבק של רבים. לא רק בספרות, במוזיקה, בעיון ובקולנוע. המטרה היא לנסח מחדש את ההיסטוריה שלנו והנראטיב והאמת שלנו. היתה פה מחיקה קשה ואלימה מכל הבחינות. מה שמעסיק אותי היום הוא הפרויקט הזה של ההיסטוריה החדשה שלנו. אמנם אני לא היסטוריון בהכשרתי אבל אני היסטוריון של הפוליטיקה ושל החינוך בארץ".

אתה אופטימי?

"כן. קורים בארץ דברים מרתקים מבחינה תרבותית אמנותית. התרומה המזרחית, הצפון־אפריקאית, היהודית־ערבית, העיראקית, איך שתקראי לה, להיווצרותה של תרבות שכבר אינה התרבות של שרוליק הצבר הישראלי, שהלך לעולמו לפני שני עשורים. מפעים לראות מה שקורה במוזיקה, בקולנוע, בשירה ובספרות. יש תחושה של התרוקנות ברמת התוכן של העולם הישן, שניסה להיות חדש. מה כותבים עכשיו גרוסמן, עוז והצעירים שבאו אחריהם? הפסקתי לקרוא כשהם התחילו לחזור על עצמם. אני קורא את אלמוג בהר, אלון חילו, יוסי סוכרי ומשוררים צעירים".

אתה לא קורא ספרות שלא נכתבה על ידי סופרים מזרחים?

"אני מתמקד בשירה וקורא גם שירה של מתנחלים. זה מעניין כי יש בשירים חשבונות נפש והתלבטויות. יש תחושה שהעולם הזה של הספרות מתרוקן, ועל פי חוק פיזיקלי פשוט, חלל ריק חייב להתמלא. אני רואה שיוצרים ישראלים ופלסטינים ישראלים כותבים ספרות מעניינת שלא היתה קודם. אני מחפש את הקול שלא היה לו מקום. כרגע אני קורא את 'בנגאזי־ברגן־בלזן', הרומן המרתק והמיוחד במינו של יוסי סוכרי על חוויית השואה של יהודייה לובית והטלטלה שהיא חווה בתוך המכונה הזאת של השואה, שמגיעה איכשהו גם ללוב. אני קורא את סייד קשוע – קול מדהים שלא היה שם קודם. זה לא אמיל חביבי שתורגם לעברית. העברית היא השפה הראשונה של קשוע וזה היה צריך לקרות מזמן".

צילום: קובי קלמנוביץ'

שירים בניו־יורקית

שטרית, רעייתו שלי ושלושת הילדים עזבו את ישראל ב–2002. לפני ארבע שנים התגרשו בני הזוג – והיא והבנים מתגוררים בקליפורניה.

בפרפראזה על משפט של מחמוד דרוויש, לקחת איתך את הגלות במזוודה?

"כתבתי לו קסידה ארוכה 'ציור ללא שם' (קסידה היא צורה מוזיקלית קולית במוזיקה הערבית, ד.ק). פעם דרוויש אמר שמולדת היא מזוודה, ופעם אמר, מולדת היא לא מזוודה. אני אוהב את ישראל ואת הישראלים. אני מכיר ומבין את הקלישאות על האגרסיביות בתור בבנק והצפירות בכביש. אני אוהב ישראלים ואוהב את העברית והערבית. יש לי ביקורת על הדברים שנעשו ונעשים ואני יודע שבמפגיע זה הולך לקראת אסון. לכן מולדת היא גם מלחמה בתוכי. כשחייתי בישראל יצרתי את המולדת שלי. ב'שירים באשדודית' יש שפה אשדודית. היתה לשון כזאת. ראי ספר נחמיה י"ג, "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם". כנראה שמדובר בלשון רחוב. גם השפה שלנו היום היא מין עירוב של לשון ועגה כדי לסמן טריטוריה לא גיאוגרפית אלא של שפה ושל זהות. הלכתי כאמור לנח"ל והתנחלתי בגליל וזה לא התחבר. גם כשאמרו לי Welcome. אז אומרים לי 'מה אתה מתבכיין, הרי הזמינו אותך'. זה לא עבד. אני לא מצליח להיות חלק מזה".

אז היית פה בגלות, וכבר 12 שנה אתה בגלות בניו יורק. היא מסבירה פנים יותר?

"מישהו הגדיר את ניו יורק כפח הזבל של העולם. ידעתי שבארצות הברית לא אהיה פעיל בשום ארגון, בשום תנועה, בשום כלום. לחתום על עצומות, ללכת פה ושם לאיזה עצרת, בסדר, אבל זהו. אפשר לעשות את זה בניו יורק".

בלשון אחרת, שילמת מחיר אישי גבוה על היציאה לעימות חזיתי עם ההגמוניה הציונית־אשכנזית?

"ידעתי שלא תהיה לי פרנסה כאקדמאי בישראל. בדקתי את זה לפני שעזבנו והבנתי שאף אחד לא מעוניין באדם כמוני, שנתפס כביקורתי ופרובוקטיבי. כשאתה עושה יחסי ציבור לעזמי בשארה, קורא לשחרורו של ואנונו, תוקף את מערכת החינוך וקורא לה גזענית, מי יחבק אותך? הבעתי את דעותַי במשך כמה שנים בעיתונות. ב–2002 ידעתי שזה הרגע האחרון בשבילי להתפלח לאיזו אוניברסיטה באמריקה".

האם אתה רווה נחת מעצמך?

"כל בוקר אני קם בהרגשה שאני מרוצה מעצמי. יש בי תאוות שלמות, תכונה קצת ילדותית ובעייתית. אני בודק דברים עד הסוף ואני אוהב לדבר על הכל בגילוי לב ובהרחבה. אפילו בתהליך הגירושים שלי, שאני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי, השקעתי המון כדי להגיע לנקודה שבה אמרתי 'זהו, מפה אני לא יכול יותר לעשות כלום ואני שלם עם עצמי'. אחרי 25 שנות נישואים, זה לא הולך ברגל".

ננטשת?

"לא סיפקתי כנראה מה שצריך מבחינת תשומת לב. מה גם שיחסים נשחקים עם הזמן. התאוששתי ברגע שהבנתי שזה נגמר ושיש לי חלק בכישלון. זמן מה אחרי הגירושים היתה לי מערכת יחסים והיה מעניין לגלות איך בת הזוג לא צריכה לחכות 25 שנה כדי להצביע על הנקודות הבעייתיות. יש לי עולם משלי, אני משורר – שזה חצי־אוטיסט – ואני מפליג פתאום לימים ארוכים והסביבה נכנסת למיוט".

זה תירוץ נהדר, "נכשלתי כבן זוג כי אני משורר".

"לא נכשלתי. שלי אשה נהדרת והיא איפשרה לי לצמוח, ואני אסיר תודה שהיא לא עזבה אותי מיד אחרי החתונה. אולי אנשים כמוני לא צריכים להקים משפחה".

 

* בכנס "אנחנו (שברי) חרוזים" שנפתח ב-11 במאי באוניברסיטת בן גוריון בנושא יהדות מרוקו, אז והיום, במרוקו ובישראל, יתקיימו הרצאות קצרות מלוות בדיונים פתוחים ותוכנית אמנותית מקיפה. במושב השני, ב-19 במאי יוגש למשורר ארז ביטון ספר מחקר ראשון המוקדש כולו ליצירתו השירית, "אנא מן אלמגרב" (עורכים: קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

———————————————————–

"היהודים לא נרדפו בארצות ערב"

סמי שלום שטרית מגיב לראיון שהתפרסם במוסף "הארץ" בשבוע שעבר עם נתן ויינשטוק, מחבר "נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו"

"ויינשטוק הוא משרת קלאסי של מחיקת ההיסטוריה שלי ושל יהודי ארצות האיסלאם", אומר שטרית על מי שטוען כי היהודים במדינות ערב נרדפו ונעקרו מבתיהם וכותב על פוגרומים בקהילות יהודיות באלג'יריה ובמרוקו. "כמו בספרי לימוד בבתי הספר בישראל, ויינשטוק מתרכז בעיקר בעידן הציוני, הלאומי, בו הלאומיות היהודית מתפתחת באירופה במקביל ללאומיות הערבית מהמגרב עד המשרק. שם הוא מוצא 'פוגרומים', עניין יהודי מזרח אירופי".

שטרית מוסיף כי ויינשטוק מתעלם מחלקה של התנועה הציונית בערעור היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות ערב. "הוא מדבר על 'אנטישמיות' בארצות ערב ועל גירוש אחרי שמזמן נודע ונכתב על הקשרים שהיו להנהגה הציונית עם המנהיגים המושחתים של עיראק ותימן, להוציא את היהודים ללא דרכון, עם תעודת מעבר (לסה פסה) לישראל בלבד. הרי נניח שהיה רע מאוד ולוחץ – למה לא קיבלו דרכון שמאפשר בחירת כל יעד? או יהודי מרוקו שלא הורשו לצאת אחרי עצמאות מרוקו. אף אחד לא הורשה לצאת ממרוקו בשנים ההן אלא אם היה מקורב ומקושר. הציונים היו צריכים להפעיל את יהודי ארצות הברית ואת וושינגטון כדי להפעיל לחצים על הארמון במרוקו שיאפשר יציאה של היהודים אחרי 56'. למה לא לדבר על השנים לפני עצמאות מרוקו, שבהן בן־גוריון היה יכול להעלות את כל יהודי מרוקו אך נבהל ובחר לעשות סלקציה גזענית שבה נמדדו חוזק השרירים ורוחב הכתפיים! ולא לשכוח שברקע מפעיל המוסד 'מחתרות' ציוניות שמתסיסות את המוסלמים נגד היהודים, כולל זריקת רימון לבית כנסת בבגדד וציורי סיסמאות אנטי־יהודיות בצרפתית על חנויות יהודים והפצת שמועות קשות על היהודים כדי להאיץ את צאתם. הכל בידי ציונים טובים ואני לא מחדש דבר.

"אכן, חייהם של היהודים בארצות האיסלאם לא היו גן עדן, אבל גם חייהם של המוסלמים לא היו גן עדן בארצות האיסלאם, אלא אם היו מקורבים לשלטון. ויותר מכל, החיים של היהודים בארצות האיסלאם אף פעם לא היו הגיהנום של יהודי אירופה. אף פעם, בשום פסיק של ההיסטוריה. היהודים ממדינות האיסלאם באו ארצה מאהבה. לא משנאה, לא מרדיפה ולא מנקם. רק מאהבת ארץ ישראל".

פנים לבנות / אליאס חורי תירגם יהודה שנהב

הסופר אליאס ח'ורי לא מאמין בשלום הישראלי־פלסטיני
מאת מיה סלע

פורסם ב – 02/05/2014 13:58

הטירוף הדתי שולט בארץ, השלום עוד רחוק, ומה שהישראלים צריכים זה לחוש תבוסה. בראיון עם צאת ספרו "פנים לבנות" בעברית, מספר הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי מדוע השמועות על פרס נובל לא מעסיקות אותו, 
ומה למד מספריו של ס' יזהר

אליאס ח'ורי מכיר את הישראלים הרבה יותר טוב ממה שהם מכירים אותו. הוא מכיר את הספרות והפוליטיקה הישראליות, בעוד שרוב הישראלים מסתפקים במבט על עירו ביירות ועל האזור כולו רק מבעד לכוונת הרובה. אמנם כעת, כשאנחנו משוחחים בטלפון, הוא נמצא בארצות הברית, שם הוא מלמד סמסטר בשנה ספרות ערבית באוניברסיטת ניו יורק, אבל בשאר הזמן הוא בעירו, ביירות.

ספרו "פנים לבנות" תורגם עתה לעברית על ידי יהודה שנהב־שהרבני בהוצאת הקיבוץ המאוחד (בסדרת הכבשה השחורה, בעריכת חנן חבר). באנגלית הוא תורגם בשם "מסיכות לבנות" ואני שואלת את ח'ורי מה שם הספר בערבית ואם התכוון לקרוץ לפרנץ פנון ולספרו המכונן "עור שחור, מסיכות לבנות". מתברר שהשם המקורי בערבית הוא "פנים לבנות" וח'ורי לא התכוון לרמז לפנון, אם כי הוא אומר שתמיד ישנה השיחה עם פאנון: "הוא דמות ששיחקה תפקיד מרכזי בתודעה האנטי־קולוניאליסטית שלנו. השיח שלו היה חיוני בשחרור בני האדם. אז תמיד יש דיאלוג איתו ועם הקונצפט של השחרור ושל איך האנשים צריכים לשחרר את עצמם, אבל בעיקר זה ספר על התנסות מיוחדת שהיא מלחמת האזרחים הלבנונית והחוויה המיוחדת וההרכב המיוחד של הרכיבים השונים במלחמה הזאת. האלמנט הפלסטיני הוא מרכזי כמובן, אבל היו עוד אלמנטים ופרספקטיבות שונות. כתבתי על האבסורד של החוויה האנושית הזאת".

ח'ורי נולד בביירות בשנת 1948 הגורלית למשפחה נוצרית אורתודוקסית מהמעמד הבינוני. ב-1967 נסע לירדן והצטרף לתנועת פת"ח. הוא עזב את ירדן אחרי אירועי "ספטמבר השחור" ב-1970. בזמן מלחמת האזרחים הלבנונית שפרצה ב-1975 היה פעיל ואף נפצע וכמעט איבד את מאור עיניו. כשאני שואלת מה בדיוק קרה שם, הוא משיב שזה לא חשוב: "מובן שזו היתה התנסות קשה אבל יש התנסויות קשות כל הזמן ויש מחיר".

צילום: Getty Images

שמו של ח'ורי מוזכר תדיר כאחד המועמדים לפרס נובל לספרות, אבל הוא מבטל את העניין: "אלה שמועות ואל לך להתייחס אליהן ברצינות. זה לא נושא חשוב. זה יכול להיות חשוב ללבנונים ולפלסטינים אולי, אבל זה לא ישנה שום דבר ואני לא חושב שכשאתה כותב אתה חושב על דברים כאלה. זה דבר שיכול לקרות או לא, זה לא חשוב".

חלק מהמאבק

"פנים לבנות" פורסם לראשונה בביירות ב-1981. ח'ורי כתב אותו במשך המלחמה כשכבר לא היה לוחם. "עבדתי אז כעורך תרבות בעיתון היומי 'אל ספיר'", הוא מספר. "קודם לכן ערכתי את 'שואון פלסטין'. באותה עת כבר הייתי סופר ואינטלקטואל. אני חושב שהאינטלקטואלים צריכים לקחת חלק, אי אפשר להיות אינטלקטואל בלי לנקוט עמדה כשיש מאבק לשחרור לאומי ואני מרגיש כל הזמן שאני חלק מהמאבק הזה".

בספר ח'ורי מנסה להתחקות אחר גורלו של חליל אחמד ג'אבר, שנרצח וגופתו הושלכה על ערימת זבל בשכונת אונסק"ו בביירות. הרומן כתוב בצורת עדויות שאוסף הסופר הנוגעות לרצח, מציגות כמה נקודות מבט ואגב כך מספרות את סיפור מלחמת האזרחים הלבנונית. "בעצם יש שם עדויות של אלימות", אומר שנהב־שהרבני. "כל הזמן מדברים על אלימות אבל העדויות לא שלמות, הן חסרות, אין סיפור קוהרנטי. זה כמו סיפור של פוסט טראומטים או של ניצולים, ניצולי אונס או נכבה או שואה. בדרך כלל התיאוריה המודרנית הפוליטית מעלימה אלימות. האלימות היא תמיד מתחת לפני הקרקע, היא לא נוכחת באופן לגיטימי וח'ורי מנכיח את זה בצורה בוטה מאוד". ח'ורי מראה אלימות שמוצגת על הגוף, כמו בדו"ח פתולוגי: "הוא בעצם מסמן את האי־יכולת למסור עדות".

אני מתעניינת אצל ח'ורי איך הם החיים היום בביירות. הוא אומר שמדובר בעיר קשוחה וקשה מאוד, שיושבת במדינה קטנה הנמצאת בצומת חשוב באזור: "זו מדינה שברירית בעלת מבנה פוליטי מיוחד מאוד, אם כי אני לא בטוח שזה מבנה בכלל, אבל בכל זאת, זה מה שזה. ביירות היא מראה של האזור, היא משקפת את האזור. החיים היום בביירות הם כמו חיים על קצה הר געש. אתה מרגיש שכל רגע הר הגעש הזה יכול להיות אקטיבי, וכמובן אנחנו במרכזה של הטרגדיה הסורית מצד אחד ובלב לבה של הטרגדיה הפלסטינית מצד שני. אנחנו מוקפים בטרגדיות ויש לנו הטרגדיות שלנו. זאת ארץ שנהרסה כמה פעמים, זאת עיר שבפלישה הישראלית של 1982 נהרסה כמעט לגמרי על ידי הפצצות מהאוויר ועדיין יש לנו תחושה שהישרדות היא העניין המרכזי והישרדות נותנת משמעות לחיים עצמם".

ח'ורי אומר שצריך למצוא משמעות לחיים במשך מאבק ההישרדות הזה והניסיון להסתגל לסיטואציה של מלחמה ושל כוח אלים: "אני פסימי מאוד. המלחמה תמשיך. אין אופק של שלום. לא רק השלום הישראלי־פלסטיני שמתמוטט כפי שאנחנו רואים, השלום הזה הוא כמעט בלתי אפשרי, אלא גם השלום באזור נכנס לרגע טרגי. יש תהליך של מהפכות באזור שאני מניח שיהיה ארוך. אני גם מניח שזה מפריע לסוגיה הפלסטינית כי הסוגיה הפלסטינית היתה המקור לכל הסיטואציה הנוראה הזאת לפחות במדינות המקיפות את פלסטין – לבנון, סוריה וירדן – שהיו תחת האימפריה העותמאנית ושעוברות סיוט נורא מאז 1948".

צילום: AP

צילום: אלכס ליבק

ח'ורי אומר שתושבי האזור הזה עוברים תהליך ארוך של שינויים והרס שאף אחד בעולם אינו עובר במאה ה-21: "זה המקום היחיד בעולם שהוא כל כך בצרות. אני חושב שזה ייתן לנו שיעורים חשובים על חשיבותם של כבוד האדם, שלום וצדק ואנחנו חייבים ללמוד את השיעור הזה. זה שיעור יקר מאוד".

לדבריו, הישראלים אינם מוכנים ללמוד את הלקח הזה, כרגע "זה דיאלוג נורא, בעייתי מאוד". הוא טוען כי בתהליך השלום הפלסטינים נכנעו לגמרי, נכנעו וסורבו: "כשאתה נכנע ואז מסרבים לך, מה זה אומר? זה אומר שהאחר לא רוצה שתתקיים בכלל. וכשאתה דוחף אנשים להרגיש שהקיום שלהם מאוים גם כאינדיבידואלים וגם כישות קולקטיבית, זה דבר מסוכן מאוד שיוביל לקטסטרופה".

הישראלים, בעיניו, כלל אינם מעוניינים בשלום ותהליך השלום הוא פיקציה: "החברה הישראלית לא מוכנה לצאת מהשטחים הכבושים. ישראל עוברת את אותה תופעה שאנחנו רואים באזור כולו של טירוף דתי שלפיו השטחים הכבושים חשובים, קבר רחל וירושלים וכל הטירוף המשיחי הזה. למען האמת אנחנו עדיין באותו רגע שבו גולדה מאיר אמרה שאין עם פלסטיני. אנחנו עדיין ברגע ההוא".

לדבריו, הנכבה לא התרחשה ב- 1948, אלא היא תהליך מתמשך: "לדבר על זיכרונות מהנכבה זה דבר מזויף כי אנחנו חיים את הנכבה, אין לנו זמן להיזכר כי אנחנו חיים את הטרגדיה עצמה. פוליטיקאים אומרים דברים אחרים אבל אני לא פוליטיקאי. מבחינה היסטורית, אני לא מרגיש שאנחנו יכולים להתחיל שום דבר רציני אלא אם כן הנכבה תיפסק כי זה נמשך עד עכשיו. אפשר לראות את זה בישראל עצמה עם הפלסטינים שחיים בישראל ואתם קוראים להם ערבים ישראלים כי הישראלים לא אוהבים את השם שלהם. הם לא רק לקחו את אדמתם אלא גם לקחו מהם את שמם".

צילום: תומר אפלבאום

האם הוא רואה פתרונות באופק? הוא חושב שהישראלים צריכים להרגיש תבוסה: "בלי להרגיש תבוסה אתה לא בן אנוש. בואי נדבר עלינו כעל אינדיבידואלים, לא על אומות ועמים. כאינדיבידואל, אם אתה לא מרגיש את האפשרות של התבוסה הרי שלרגישות האנושית שלך יש בעיה כי לכולנו כאינדיבידואלים יש אפשרות של תבוסה בשלב מסוים. לחברה הישראלית יש הרגשה שהיא לא תובס וזה סוג של מגלומניה של כוח. אם הישראלים לא יבינו שהם יכולים להיות מובסים הם לא ישתנו, אני מצטער לומר את זה. אני בא מחברה שהובסה מאות פעמים אז אני יודע על מה אני מדבר".

ואחרי כל זה, למה הסכמת שיתרגמו את הספר שלך לעברית ולמה אתה מסכים לדבר איתי?

"אני בעד החרם, אבל אני לא מחרים אינדיבידואלים או עיתונים. אנחנו מחרימים מוסדות שזה טוב לישראלים בעיני, אולי זה יגרום להם להיות מודעים. זו לא הפעם הראשונה שאני מתורגם לעברית. הרומן שלי, 'באב אלשמס', פורסם בעברית ב-2002 בהוצאת אנדלוס של יעל לרר ואחר כך הם פירסמו את הספר 'יאלו'. לספרות אין גבולות, אני גם קורא ומלמד ספרות ישראלית ואין לזה קשר לכך שאני בעד החרם על ישראל".

אתה חושב שספרות יכולה לשנות?

"אני באמת לא יודע. באופן אישי אני חושב שספרים רבים שינו את חיי. דוסטויבסקי שינה את חיי, 'הזר' של אלבר קאמי שקראתי בגיל 14 לגמרי שינה את חיי. השירה של מחמוד דרוויש שינתה את חיי. במובן הזה, לספרות יש השפעה על אנשים. הספרות גם משנה את הספרות. אנחנו לא רק כותבים ספרות, אנחנו גם משכתבים אותה. בכל סופר יש את כל הסופרים בעולם ואנחנו כותבים מחדש את כל ספרות העולם. אבל במובן הפוליטי, אני לא יודע. אני לא חושב שאתה קורא ספר ויוצא לעשות מהפכה אבל אתה קורא ספר ואז הוא נכנס ללא־מודע שלך ואז אתה מרגיש קרבה לדמויות ואז אתה בעצם כותב אותו מחדש. הקורא משכתב את הספר בדמיונו".

הספרות, הוא אומר, עוסקת בשאלות הגדולות של החיים, המוות והאהבה. היא גם המקום היחיד שבו אנחנו יכולים לנהל דיאלוג עם המתים: "זו חוויה משמעותית מאוד כי כשאנחנו קוראים ספר, אנחנו לא חושבים אם הסופר חי או מת. הוא מדבר אלינו ואנחנו אליו. אני חושב שהסוג הזה של דיאלוג חיוני להבנה שלנו את החיים ואת משמעותם. כי החיים הרי חסרי משמעות, את יודעת את זה, נכון? מה שאנחנו מנסים לעשות בספרות זה לתת משמעות לדבר חסר משמעות. אני חושב שזו הרפתקה נהדרת".

בניגוד לישראלים רבים שאינם מכירים ספרות ערבית כלל, ח'ורי מכיר היטב רבות מיצירות הספרות העברית שתורגמו לאנגלית. הוא מספר כי "חירבת חיזעה" של ס' יזהר הותיר בו רושם עז: "כשקראתי את זה היתה לי תובנה מדהימה – מה שיזהר ניסה לעשות זה דבר מאוד עמוק. למען האמת זה הרומן היחיד שמדבר על זה שנכתב על ידי ישראלי, מעולם לא כתבו על זה. יזהר היה ציוני כמובן, הוא היה חבר כנסת, הוא היה פלמ"חניק אבל ככותב הוא צלל עמוק לטרגדיה כדי לספר לנו שהישראלים יצרו את היהודים של עצמם. הוא מתאר את הפלסטינים כמו שהיהודים תוארו באירופה. אז עכשיו ליהודים יש יהודים משלהם. זו תובנה נהדרת.

צילום: דן קינן

"השנה, כשלימדתי את זה בכיתה, דיברנו על איך הספרות יכולה ללכת מעבר, לא במובן שהיא יכולה להיות שנויה במחלוקת אלא באופן העמוק שבו היא יכולה לתת לנו את המהות של הדברים ויזהר נתן לנו את המהות. לא מפני שסיפר על הזוועות הישראליות שכולם יודעים עליהן (לפחות אנחנו, שהתנסינו בזה), אלא במובן הזה שכל הקונצפט היה ליצור את היהודים של היהודים והוא נכנס לזה באופן עמוק בטקסט. זה מראה לנו שהספרות יכולה לקחת אותנו אפילו בלי כוונת הסופר לנושאים המהותיים העמוקים באופן שבו פרשנות פוליטית, סוציולוגית או אנתרופולוגית לא יכולה לעשות. לכן הספרות חשובה. במובן הזה היא משנה".

הוא מצביע על הבדל גדול בין הספרות הישראלית לערבית בכל הנוגע לייצוג ההדדי: "בספרות הפלסטינית יש דבר שאף אחד לא שם לב אליו. ע'סאן כנפאני פירסם ב-1969 פירסם רומן שנקרא 'השיבה לחיפה'. באותו זמן הוא היה שייך לחזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש. הוא נרצח בגלל זה על ידי הישראלים ועכשיו זה ברור כי הישראלים כבר הודו בכך", הוא מעיר ומצביע על כך שבספר של כנפאני יש דמות של אשה יהודייה, ניצולת שואה בשם מרים, שכנפאני כותב עליה באופן עמוק. "אצל מחמוד דרוויש יש דמות של יהודייה בשם ריטה והיא בן אדם. זה מראה לנו איך הפלסטינים ניסו אף על פי שהם קורבנות להיפתח לאחר, להבין אותו. לא לקבל אותו אבל להבין. הם לעולם לא יקבלו, הם יתפשרו אבל לא יקבלו.

"אבל אם את לוקחת את הספרות הישראלית המודרנית מעמוס עוז דרך א"ב יהושע ואפילו אלון חילו עם 'אחוזת דג'אני', איך הפלסטיני מיוצג שם? או שהוא לא מדבר כי הוא חירש ואילם והוא רק בחלומות של חנה ב'מיכאל שלי', או שהפלסטינים הם חלק מהגיאוגרפיה כמו אצל יזהר ואפילו אצל עוז בסיפור הקצר 'נוודים וצפע'. אצל יהושע הוא אילם או ילד כמו נעים ב'מאהב'. אפילו אצל דויד גרוסמן, שהוא הכי פתוח, נגיד, ב'חיוך הגדי', הפלסטיני הוא דמות משוגעת. אין פלסטיני למען האמת. זו שאלה גדולה, למה בספרות הישראלית אין פלסטינים ואם הם שם אז הם שוליים מאוד, הם צל. בעוד שבספרות של הקורבנות רק תלכי לקרוא את כנפאני ואיך הוא כותב על מרים, כדי להבין שלהיות מובס הופך אותך לאנושי יותר".

לא אוהבים ספרות ערבית

מתרגם הספר, שנהב־שהרבני, שהוא פרופסור בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מודע לכך שהישראלים לא אוהבים ספרות ערבית. הוא מספר שקנה את הספר בלונדון ולא יכול היה להמשיך לקרוא מבלי לתרגם אותו. הוא תירגם מבלי שידע אם יהיה מו"ל שירצה להוציא את הספר לאור ומבלי שידע אם ח'ורי בכלל יסכים לתרגום לעברית לנוכח החרם על ישראל. הוא מספר שתירגם בינתיים ספר נוסף של ח'ורי, "מסעו של גנדי הקטן", שיראה אור בשנה הבאה בהוצאת חרגול.

"מאז הוצאת אנדלוס של יעל לרר, שעשתה את המבצע הגדול והחשוב של תרגום ספרות ערבית, לא מתרגמים עוד סופרים ערבים כי אף אחד בארץ לא מתעניין בספרות ערבית", אומר שנהב־שהרבני. "את יודעת כמה יהודים ישראלים שולטים בערבית? שני אחוז. זה שערורייתי. וכמה פלסטינים בארץ מדברים עברית? 92 אחוז. מה זה אומר שאתה בא למקום ואתה לא לומד את השפה? זה אומר שאתה תייר או דייר מזדמן? זה לא הגיוני. זה מראה את היחס הקולוניאלי בין שפות אפילו".

שנהב־שהרבני, שהיה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ורק בשנים האחרונות התחיל לתרגם מערבית, אומר שבשבילו התרגום הוא חלק מהפרקטיקה של יהודיות־ערביות. הוא מספר על היחס המסוכסך שלו לערבית: "בנעורי ממש שנאתי את השפה הזאת שדיברו אצלי בבית". רק לפני עשר שנים חזר לערבית באופן רציני, ו"הייתי צריך ללמוד מהתחלה, כולל קרוא וכתוב". כעת כבר יש לו עוד שישה תרגומים בדרך: "אני אוהב את העברית מאז התחלתי לתרגם לערבית. הן כל כך קרובות, הן כמו תאומות".

פרק מתוך "פנים לבנות"

ראיתי אותו. בעצמי ראיתי אותו. הוא שיקר לי במצח נחושה. באותו יום הוא לא הלך לעבודה. הוא שיקר. במקום זאת הוא הלך וקנה את כל המחקים האלה. הוא קנה מחקים. מחקים מכול הסוגים והמינים: קטנים, גדולים, לבנים, צהובים. בכל מקום הסתובבו מחקים. בשביל מה הוא קנה אותם? יום אחד ראיתי אותם מפוזרים למרגלות המיטה. כשחזר לחדר השינה מצא אותי בוחנת אותם. הוא הניד בראשו ואסף אותם בזרועותיו כאילו החזיק תינוק. חלק מן המחקים נפלו ארצה. הוא התכופף ללקט אותם. במקומם נפלו מחקים אחרים על הרצפה. התכופפתי וניסיתי לעזור לו לאסוף אותם. כאשר סיים ללקט את כל המחקים צחק וחשף את שיניו הצהובות הגדולות. בפעם הראשונה הבחנתי ששיניו גדולות כל כך. הוא יכול היה לנשוך אותי. פחדתי. מה אתה אומר על זה? אני פוחדת מבעלי. חיים שלמים ביחד ואני עדיין פוחדת ממנו.

ח'ליל! בשביל מה כל המחקים האלה? ענה לי. בוא נגמור עם הסיפור.

אבל הוא לא ענה. הוא צחק. צחק ולא אכל. צחק ולא יצא את החדר. אפילו שיניו צחקו. הוא צחק.

מעתה הוא לא נעל יותר את הדלת ובכל עת יכולתי להיכנס אליו. אבל הוא היה עסוק בדברים שאת פשרם לא הבנתי. בתחילה הוא לקח מחק ושפשף אותו על ידו. כאילו ניסה למחוק משהו שהיה כתוב עליה. שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא מלמל. מלמל והמשיך להתעסק במחקים הללו. הוא הניח אותם על המיטה, אחר כך אסף והשליך אותם לעבר הקיר.

הבנתי שזה לא צחוק. שזה עניין רציני. ראיתי אותו לוקח גזרי עיתון ומוחק. באופן טבעי גם אנחנו אספנו את העיתונים על אחמד השהיד. כמו כל המשפחות. הטמנו אותם במגירה במעטפה שחורה גדולה ואף פעם לא פתחנו אותה. שמרנו אותה במגירה. זה זיכרון ממנו.

ראיתי את האיש לוקח את המעטפה השחורה, מוציא ממנה את גזרי העיתון ומתחיל למחוק. הוא הניח אותם על הרצפה, רכן מעליהם ומחק ללא אבחנה.

מה אתה עושה? שאלתי אותו.

הוא הרים מעט את ראשו, וענה לי במילה אחת.

עובד

ולא יסף. רק אמר:

עובד.

הוא עבד, בוא נקרא לזה עבודה, במשך כל שעות היום. המצב הזה כבר היה לי לזרא. חדלתי להתעניין בו. לא היה אכפת לי יותר משיגיונותיו. בהתחלה ניסיתי לסחוב ממנו את העיתונים. אבל הוא הגיב כחיה. הוא השליך את עצמו על העיתונים ולא זז ממקומו. התייאשתי.

הוא מחק ומחק. בתחילה היה מוחק את התמונה. את תמונת אחמד. הוא התחיל מן העיניים. אחר כך עבר אל הזָקָן ואל האף. העיתונים היו נקרעים מתחת לידיו. הוא לא התעייף. כל היום הוא עבד ומלמל. כאילו אחזה בו קדחת. כאילו השתכן בו השטן. או אני לא יודעת מה.