בשנה בה החליט שי פירון ללמד את ילדי על השואה, לא עמדתי בצפירה לראשונה בחיי. יום אחרי שבני הבכור, בן ה-6.5, שאל אותי "אמא, למה בעצם הרגו כל כך הרבה מאתנו במלחמת העולם השנייה?" וכמה שעות לפני שבני האמצעי, בן ה-4.5, חזר מהגן עם שאלות דומות, נעמדתי כרגיל בעת הצפירה והסתכלתי מבעד לחלון אל המכוניות שעצרו בטור מסודר והאנשים שעמדו לידן בצייתנות הידועה. ואז אמרתי לעזאזל אתכם, והמשכתי לסדר את המטבח.
לעזאזל עם מערכת החינוך, שמשתמשת עשורים על גבי עשורים בזכר השואה כדי לייצר אזרחים צייתנים ולטפח בהם מיליטריזם חסר גבולות. אני זוכרת את עצמי כבר לפני 23 שנה בתיכון יוקרתי ברמת השרון מסתכלת בפליאה על גדודי השבים מפולין כשהם חוזרים ומדקלמים, ברמות משתנות של התלהמות: "לעולם לא עוד, חייבים להיות חזקים, הפולנים החארות האלה, הגרמנים החארות האלה. חייבים צבא חזק". כמה מחזורים של תיכוניסטים כבר עברו את האינדוקטרינציה הלאומנית הקיטשית הזאת ויצאו משם עם אותה מסקנה? פירון לא המציא דבר – הוא רק הנמיך את הגיל, ותרם לילדינו עוד כמה טראומות בדרך.
לעזאזל עם ראש הממשלה, שכבר שנים משתמש בשואה באופן הציני ביותר כדי להכפיש את הצורר התורן, ויהיה זה איראן או החמאס – אבל מסרב לקבל הודעת הזדהות היסטוריתממחמוד עבאס בטענה שהיא לא יותר מתכסיס פוליטי. לעזאזל עם כל הפוליטיקאים שמשתמשים בזכר השואה כדי להצדיק שלילת זכויות מעם אחר כבר עשרות שנים.
לעזאזל עם שר הפנים שביום השואה לפני שנתיים נשא נאום חוצב להבות נגד אנטישמיות, אבל עדיין לא הבין את הקשר בינה לבין השלכת אנשים חפים מפשע לבית כלא לתקופה בלתי-מוגבלת, כולל נשים וילדים, רק בשל צבע עורם. לעזאזל עם שר האוצר שמשתמש ביום הזה כפוטו-אופ וכהזדמנות ליחסי ציבור על חשבון הניצולים. לעזאזל עם כל מי שדואג שלעולם לא נצא מהגטו הפנימי, בו ככל שנהיה אכזריים יותר למנושלי החברה כך נשכנע את עצמנו שאנחנו תמיד הקורבן. לעזאזל עם רדיפת ארגוני זכויות אדם. לעזאזל אפילו עם הנשיא, שמקפיד להגיד את כל המלים הנכונות בעד שלום ונגד גזענות, בעוד המדינה שהוא מייצג פועלת בדיוק להיפך.
ולעזאזל עם כל צילומי ה"שיימינג" של חרדים או חילונים ששומו שמים – לא עומדים בצפירה ואפילו מעזים לשחק כדורגל או לעשות מנגל בערב יום השואה. כאילו שמישהו מאתנו חתם על חוזה שבמסגרתו הוא חייב להתאבל בדיוק בדקת האבל הלאומי.
אמא שלי ניצולת שואה. אני לא צריכה את כ"ז בניסן כדי לזכור את הסיפורים על הילדות שנגמרה לה בגיל 5, על סבא שלה שמת בשלג, על הגטו והטיפוס. אני לא צריכה את הצפירה שלכם כדי לדעת מה אני למדתי מהשואה, ומה אלמד את ילדי: שגזענות וחוסר-סובלנות הם נגיפים מסוכנים שיכולים לקנן בכל דמוקרטיה ואפילו להשמיד אותה, ושצריך להיזהר מכל מנהיג שעושה דמוניזציה למיעוט אתני אחר. אז הנה, רשמו לפניכם: גם אני לא עמדתי ביום השואה. במקום זאת, קצת אחר כך, התקשרתי לאמא שלי לשאול מה שלומה. זאת דקת הדומייה שלי.
discordinzion 