שירי לאט, דיקלה

שירי לאט, דיקלה


 בראיון ארוך ומעניין פרש בן שלו בסוף השבוע שעבר מעל דפי "הארץ" את סיפורה של הזמרת דיקלה ("הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי", 11.4). הכתבה משכה אותי בגלל כמה סיבות שיפורטו מיד, ולא רק שלא התאכזבתי, אלא נהניתי מאוד לקרוא אותה כמה פעמים. אין זה אומר שכל תוכנה מקובל עלי, ההיפך הוא הנכון, בכל הקשור למוסיקה הערבית – רוב תוכנה אינו מקובל עלי.


 נמשכתי אל הכתבה בגלל שמה של הזמרת – דיקלה. שם פרטי, וזהו. תחושה פנימית אמרה לי: המשך. כשמדובר בזמרות, שם פרטי ללא שם משפחה רומז שיש משהו בהמשך. זה לא מדע, זו מוסיקה. אום כּולתום האלוהית, שמיד נחזור אליה; אסמהאן, אחותו של פריד אל־אטרש, בעלת הקול השמימי; פיירוז הענקית; שאדיה, הנערה המפונקת הנצחית של המוסיקה הערבית, ועוד ועוד. ברור שגם זמרות בעלות שם מלא הצטרפו בשלב כלשהו לאולמות התחתונים של האולימפוס המוסיקלי הערבי: פאיזה אחמד, מונירה אל־מהדייה, עולייה אל־תונסיה, ורדה אל־ג'זארייה.


הסיבה השנייה שמשכה אותי לכתבה היתה צירוף המלים "הפופ הערבי". דיקלה הזכירה זמרים כמו ראגב (לא רארב!), עלאמה, פאדל שאקר ואליסה. מה אומר לך: תחתית הזמר הערבי. זה לא פופ, זו מוסיקת דיסקים. אלה שירים חד־פעמיים כמו צלחות פלסטיק. אגב, אם זה "פופ ערבי", יש הרבה יותר גרוע מזה: נאנסי עג'רם והייפא ווהבי, שתי נשים יפות מאוד, אבל זמרות עלובות. ועוד אגב, השנייה מודה שהיא עולה על הבמה כדי להציג את נתוניה הפיסיים (המרשימים מאוד) ולא כדי לשיר ממש. גם במצרים יש "פופ ערבי", והוא הרבה יותר נמוך מאשר בלבנון.

דיקלה. צילום: איליה מלניקוב

דיקלה. צילום: איליה מלניקוב. צילום: איליה מלניקוב


הסיבה השלישית שבגללה נמשכתי לראיון עם דיקלה היא, שבכותרת המשנה הוזכר קיצור תולדות חייה: התחלה כילדה ענייה והגיעה אל התהילה. אני מצדיע לבני אדם כאלה. אני מצדיע לך, דיקלה.


 הצרימה הראשונה והכואבת אירעה כאשר דיקלה דיברה על "הפירמידות": אום כּולתום ועבד אל־חלים חאפז. היא התבלבלה: המונח פירמידות מתייחס לאום כּולתום ומוחמד עבד אל־ווהאב. עבד אל־חלים חאפז היה זמר ענק, שהטביע את חותמו ואת סגנונו על המוסיקה הערבית, אבל הוא לא הגיע לרמה של "הפירמידות".


יש הרבה חילוקי דעות בקשר לפנתיאון הזמר הערבי: מאין מתחילים, האם להכליל את תקופת השייחים הגדולים (סוף המאה ה–19), או להתחיל מסייד דרוויש, האם להכליל את סוריה, לבנון ועיראק, או רק את מצרים, שבה צמחו רוב (לא כל!) הענקים. אבל אין מחלוקת ביחס לאדם אחד: אום כולתום האלוהית. היא כוכב המזרח בלא כל מירכאות, היא הגדולה מכולם ומכולן. אין משווים בינה לבין אדם כלשהו. יש אומרים שזאת תופעה חד־פעמית בתולדות המין האנושי. בתוך אלה הצופים בה מקרוב מבין יושבי האולימפוס אפשר למנות את מוחמד עבד אל־ווהאב (קרוב מאוד), שייח סאלח עבד אל־חי (הכי קרוב), ולא רחוק משם – עוד קבוצה של ענקים כמו עבד אל־חלים חאפז, פיירוז (לבנון), סבאח פחרי (סוריה) ועוד.


 אבל היא, ורק היא, יושבת בדד למעלה על כס המלכות. כל, אבל כל, זמר ערבי מודרני (וזמרת, כמובן) ינסה לשיר משירי סת אל־כֹּול (האדונית של כולם), סוּמה (כינוי החיבה שלה), בשלב כלשהו של הקריירה שלו, ובשלב הזה נמדדת הצלחתו. זה המבחן האולטימטיבי.


 בהמשך דיקלה מדברת על "מבנה השיר הלבנוני". אין דבר כזה. הלבנונים לא המציאו אפילו סוג אחד של זמרה. כל סגנונות הזמר הערבי הומצאו בעיראק (בעידן הפרה־היסטורי, לפני יותר מאלף שנים); באנדלוסיה, כשאנחנו הערבים היינו האימפריאליזם והיהודים, בני דודים יקרים, נזרקו משם בגירוש ספרד יחד אתנו; במרוקו ובתוניסיה (מעט מאוד אבל יפה, עם השפעות מקצביות מאפריקה); סוריה (סוף המאה ה–18 עד תחילת המאה ה–20, שם למדו רוב ענקי המלחינים המצרים בבתי המדרש של הסופים בחלבּ) ובמצרים, שם פותחו רוב הז'אנרים המוסיקליים.


 מה שדקלה מכנה "מבנה קבוע" קיים גם בזמר הערבי, ורוב המוסיקה הלבנונית נכנסת לקטגוריה זו. אפשר לראות זאת בשירים של פיירוז, וודיע אל־סאפי ורבים אחרים. אבל המוסיקה הערבית בפרט והמוסיקה המזרחית בכלל מצטיינת בחופש שהיא מעניקה לזמר. מכאן נובעים גם הסלסולים היפים של דיקלה.


 כזמרת, דיקלה, נתון בידייך החופש לעשות כטוב בעינייך, לסלסל ולאלתר אפילו עד כדי חריגה מהטקסט של השיר, או מהלחן. אום כולתום וסבאח פחרי עשו זאת רבות, ושייח סאלח עבד אל־חי גרם לא מעט פעמים מבוכה לנגנים ולזמרי הליווי, שלא הצליחו להדביק אותו. זה מאפיין בולט מאוד של הזמרה הערבית: היציאות הספונטניות האלה, שטחאת, שלפעמים מניבות ביצועים מדהימים. ועד כמה שהדבר יישמע לך מוזר – אצל הזמרים שהזכרת, ניכר כי הם משקיעים הרבה יותר מ"טיפת מאמץ", לעומת הענקים שהזכרתי. רוב אלה שהזכרת לא יעזו לבצע שירים מסוימים של אום כולתום, או של שייח סאלח עבד אל־חי, כי הם יודעים שיפיקו רק קולות עלובים. לא זאת אף זאת, הסוג הבולט ביותר של זמרה ערבית שנותן חופש לזמר/ת נקרא דוֹר. זהו סוג קשה מאוד, אבל יש בו חופש עצום לזמר. היום לא שרים ולא מלחינים אדוואר (ריבוי של דוֹר).


 בשירי הענקים אכן יש "רוך וחושניות", כדברייך. בשירי "הפופ הלבנוני" בפרט והערבי בכלל יש וידיאו־קליפים מעולים ומוסיקה עלובה ביותר. הזמרים והזמרות של הפופ הערבי מודים בראיונות רבים, שאין להם יכולת להביע רגשות בצורה כנה ואמיתית כמו הזמרים הגדולים. מעטים מאוד, אם בכלל, יבכו כשישמעו את אליסה הלבנונית. אנשים התייפחו ועדיין מתייפחים בשומעם את אום כולתום, וצעירות ערביות רבות התאבדו עם היוודע דבר מותו של עבד אל־חלים חאפז.


 את חושבת נכון דיקלה: המאזין נשאר תמיד בתחושה מוזרה ומיוחדת של התעלות רוחנית, חדווה, אהבה וגעגוע למשהו שברור שלא ניתן להשיגו. תחושה זו נקראת בערבית "טַרָבּ". הסופר המצרי נג'יב מחפוז, חתן פרס נובל לספרות ב–1998, אמר בראיון לטלוויזיה הצרפתית, שאום כולתום הביאה את המושג טרבּ לידי שלמות. מהו טרבּ, שאלו אותו. לאחר שחשב זמן ארוך ענה: אני לא יודע לומר.


 וכאן הגענו לנקודה כואבת במיוחד. השיר "אין עוד אהבה כזאת", שבן שלו מתפעל ממנו, לא נכלל בין חמשת השירים שחברת הליקון שלחה אליו לצורך התרשמות מהאלבום החדש. יש לו "צבע ערבי". פעם אחר פעם אנו רואים את ההתכחשות של החברה הישראלית למוסיקה הערבית. כי כן, הרי ישראל שוכנת היכן־שהוא בין פולין לגרמניה. כמחווה של רצון טוב נקבל צבע יווני ואפילו טורקי, אבל לא ערבי. גליקריה ואיברהים טאטליסס שאותם גם אני אוהב, חשובים יותר ממוחמד עבד אל־ווהאב. חבל. יש לכם הרבה ללמוד מהמוסיקה הקלאסית הערבית. ולכן כדברייך, דיקלה, הרדיו מוכן לסבול פה ושם מוסיקה שמזכירה את פיראוס, את רמת אנטוליה ואפילו את הרי אררט, אבל לא את בתי הספר למוסיקה של חלבּ או קהיר.


 דיקלה, הרגש שלך חף מכל זיוף. הוא אמיתי ונוגע ללב. את מדברת כמו ערבייה. אצלנו אין הבדל בין רקוויאם לשיר אהבה. בעבורנו, כל שיר אהבה מוכרח לכלול ייסורים וגעגועים אין קץ. שאלו את פרופ' אווה אילוז, והיא תספר כמה האהבה כואבת, למה היא מוכרחה להיות כואבת. האהבות הגדולות – בהיסטוריה האמיתית או ברומנים – הן אלו שלא התממשו. זו תמצית האהבה. הירח יאיר יותר למען האוהבים, העננים יכסו את הירח כדי שהאוהבים לא יתגלו, אבל לא יורידו גשם כדי לא להרטיב אותם, העצים יוריקו ויפרחו לפני האביב, היקום כולו יחייך. כל זה יקרה, אם האוהבים ייפגשו. אם. אבל כפי שאמר אדוננו השייח סאלח עבד אל־חי בשירו חריף־וורדה (סתיו של פרח), כשהוא פונה לאהובתו־הפרח: נתת את ריחך היפה לגזלן וחיבבת אותו, וזילזלת בגנן ופצעת את ידיו. ומי שקטף את ההנאה בגד בך, הו פרח, ומי שייגע הוא לבי, אשר שמר לך אמונים הו הפרח. עצב ואהבה.


 והעצב יחזיר אותנו, דיקלה, ללופ שלא נגמר, לדעתך. למה אינך יכולה להשתמש בשפה הערבית? את יודעת ערבית? ואם כן, למה אינך יכולה להשתמש בה? ברור, כי הגזענות כאן לא תרשה לך. קשה לך לדמיין, כמה אני מזדהה עם דברייך. הקונפליקט הארור הזה. אבל בהמשך את אומרת: "אני לא שמאלנית, ממש לא". מה זה אומר? שאת אוהבת את השפה הערבית ואת הרחוב הערבי, ותומכת בהתנחלויות. מדוע? למעשה זו הבעיה הגדולה של השמאל הישראלי, או של אלה שיש להם עמדות מתונות: הגמגום או ההתכחשות לעמדות השמאל. ההתנצלות וההתרפסות בפני הימין. אין פלא, שהימין רק הולך ומתחזק. ברור שלהמשך הסכסוך יש השפעה ישירה על המצב. הרי המשך הסכסוך הוא האינטרס העליון של הימין היהודי והימין הערבי. אבל למה אנחנו, במחנה השמאל, לא משמיעים את דעתנו בקול צלול וחד? גם בצד הפלסטיני ובקרב אזרחי ישראל הערבים הקול הצלול והחד הזה של הדו־קיום אינו נשמע.


 לפני שבועיים הופיעה באתר האינטרנט של "הארץ" ידיעה בדבר הכוונות של מאסטרו זובין מהטה לשלב נגנים ערבים בפילהרמונית הישראלית. אם הדבר יתממש, יהיה זה הישג אדיר לחברה הערבית, למוסיקה הישראלית, למהטה, ובראש ובראשונה לנגנים. דיקלה: מוסיקה יכולה לקרב בני אדם. איך אמרה הגדולה מכולם: הזמר הוא החיים של הנשמה. הוא החיים של הנשמה שנותנת את החיים. המשיכי לשיר. לאט. שְווי שְווי, כמו שאמרה סת אל־כּול.


 הכותב הואּ מורה ומחנך, ד"ר לכימיה תרופתית מהאוניברסיטה העברית ומוסיקאי חובב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s