ראיון || הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי

ראיון || הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי

יש לנו הרבה מה ללמוד מהפופ הערבי, אומרת הזמרת דיקלה, שאלבומה החדש ייצא בקרוב. דרך ארוכה עברה הילדה מבאר שבע, מאז שישנה ברחוב וניקתה את חדר ההלבשה של גילה אלמגור, ועד שהרדיו הישראלי אימץ את שיריה הדרמטיים. ראיון מלא קונפליקטים עם זמרת שהאהבה והמוות מתערבבים אצלה בכל סלסול

זה מוזר, ואפילו מופרך, לשבת בחדר אחד עם תעשיין הפופ הכי מצליח בישראל, האיש שגילה את ריטה והחתים את עידן רייכל, ולערער על השיפוט של האוזניים שלו, שהפכו צלילים למצלצלים כל כך הרבה פעמים. אבל זה מה שקורה ברגע שבו רוני בראון, מנכ"ל הליקון, לוחץ על "פליי", ואת חלל החדר ממלא קולה של דיקלה, ששרה את "מי אמר" (או "אין עוד אהבה כזאת", השם עדיין לא נקבע סופית), אחד משירי האלבום החדש שלה, שייצא בעתיד הקרוב־אבל־לא־קרוב־מדי.

"אין עוד אהבה כזאת / לא תהיה כזאת / בלבי / בכל כולי / התמסרתי / ורציתי / רק אותך", שרה דיקלה, ואף שיש לא פחות משבע פאוזות בתוך 14 המלים האלה, בכל זאת אפשר למשש בקלות את החוט העדין והעגול שמחבר את הכל למקשה אחת רכה. אחר כך דיקלה שרה בית נוסף: "אין עוד הרגשה כזאת / לא תהיה כזאת / בחיי / אתה שורף את עיני / לא ידעתי / לא חלמתי / שתהפוך את חיי". ואז היא פורצת לפזמון: "מי אמר" – סלסול ארוך ומרהיב – "שאין עוד זמן" – סלסול מרהיב וארוך – "אין אוקיינוס מספיק גדול רק בשבילנו / לשם" – סלסול ממושך ויפה – "עד לאן" – סלסול יפה וממושך – "אין הרים מספיק גבוהים שיעמדו בינינו".

דיקלה. סטיילינג: הגר אופיר, איפור ושיער: יאיר יונתן, חולצה וחצאית: רזיאלה

דיקלה. סטיילינג: הגר אופיר, איפור ושיער: יאיר יונתן, חולצה וחצאית: רזיאלה. צילום: איליה מלניקוב

בראון אומר שהשיר הזה שואב השראה מ"בלדות של שנות ה-60 וה-70 וגם מסלואים לבנוניים". ספק אם הוא מצוי בעולם הפופ הלבנוני, אבל דיקלה, שמשמיעה את השיר בסלון שלה כעבור כמה ימים, מכירה היטב את העולם הזה ואוהבת אותו אהבת נפש. היא אומרת שההשפעות הכי גדולות עליה, לצד מי שהיא מכנה "הפירמידות" (אום כלתום ועבד אל־חלים חאפז), הם זמרים לבנוניים עכשוויים כמו אליסה, הזמרת העכשווית האהובה עליה, והזמרים רארב עלאמה ופאדל שאקר.

מה יש במוזיקה הלבנונית העכשווית ששובה את לבה? "יש שם איזשהו רוך, איזושהי השתפכות, אבל לא במובן החנפני", אומרת דיקלה. "ועוד דבר חשוב: החוקים שחלים על הארץ לא חלים עליהם. שיר חייב להיות שלוש דקות? מה פתאום. שיר חייב שיהיה לו מבנה של בית־פזמון? מה פתאום. יש פתיחה. אבל פתיחה אמיתית, לא איזה אינטרו של כמה שניות. אקספוזיציה מאוד מפתה. והבית השני, אחרי שגמרנו את הבית הראשון והפזמון, יכול ללכת למקום אחר מהבית הראשון".

את מקנאה בזמרים הלבנוניים על הסבלנות והפתיחות האלה?

"מאוד. מאוד. מאוד. יש לך את האופציה. אתה לא חייב להשתמש בה. אתה יכול לעשות שיר של שלוש דקות עם מבנה רגיל. אבל יש לך את האופציה. זה כמו שאני אוהבת לגור ליד הים, למרות שאני לא משתמשת בו. אני אוהבת את זה. טוב לי לחיות ככה, וגם טוב לי לכתוב ככה. וזה קשה מאוד בארץ.

"גם העיבודים אצל הזמרים הלבנוניים", ממשיכה דיקלה, "הם הרבה פחות מתנפלים מאשר במוזיקה שלנו. אני מקשיבה לשירה שלהם – אין בה טיפת מאמץ. הוא לא מתפוצץ, הזמר. הוא מפוצץ אותך. לעצמו הוא לא ייתן להתפוצץ. מה פתאום. למה מה קרה. זה מהמם. והפלייבק – הוא עשיר ועשוי נהדר, אבל אין לו קיום כשלעצמו. הוא כולו בשביל הזמר או הזמרת. הוא משרת אותם, את הפאר שעושים מהם".

צבע ערבי

ב"אין עוד אהבה כזאת" אין את כל סממני החופש שדיקלה אוהבת במוזיקה הלבנונית. אין פתיחה אינסטרומנטלית מפתה, והבית השני לא זורם למקום שונה מהבית הראשון. אבל הרוך, החושניות, ההשתפכות הטובה, העושר התומך של הפלייבק, וגם טקטיקת "תפוצצי את המאזין בלי להתפוצץ בעצמך", שלא תמיד אפיינה את דיקלה, בעלת הנטייה הטבעית לדרמה – כל אלה נמצאים בשיר בכמויות נדיבות במיוחד, וביחד עם הלחן הנהדר של דיקלה הם בונים שיר שמצליח להיות גם יפהפה, גם יוצא דופן וגם קומוניקטיבי.

או כך לפחות אני חושב. גם דיקלה ורוני בראון חושבים ש"אין עוד אהבה כזאת" הוא שיר נהדר, אבל הם ממש לא בטוחים שהוא יצליח לתקשר עם מאזיני הרדיו. הוא לא נבחר להיות הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש (הסינגל הראשון, "ואם פרידה", שיר פחות יפה לטעמי, הושמע די הרבה בתחנות הרדיו, אף שלא נכנס לפלייליסט־יום של גלגלצ), והוא אפילו לא נכלל בין חמשת השירים ש"הליקון" שלחה אלי לצורך התרשמות מרוחו של האלבום החדש.

"אני מת על השיר הזה. הוא אולי הפייבוריט שלי בכל האלבום. אבל הוא יכול ליפול בין הכיסאות", אומר בראון. "יש לו צבע ערבי, אבל לא יכולה להיות לו אחיזה בעולם של הפופ הים תיכוני. אם מישהו בגלגלצ רוצה לשלם אתנן ולשים שיר ים תיכוני בפלייליסט, זאת לא תהיה הבחירה שלו".

דיקלה, שכתבה את הלחן ביחד עם שותפה ליצירה עידו אוחיון, מספרת שהיא הניחה את השיר בצד למשך שנה וחצי אחרי שנכתב, וחזרה אליו רק אחרי שחברה אמרה לה שהיא חייבת להוציא אותו. "אתה חושב שזה יכול לרוץ ברדיו?" היא שואלת בנימה מופתעת.

אני לא מבין בזה כלום, אבל יש לי תחושה שזה יכול לחרוך את הרדיו. קחי בחשבון שהרדיו הישראלי נעשה יותר פתוח לצליל מזרחי.

"זה לא מדויק, מה שאתה אומר. הרדיו מקבל את ההכלאה של היווני והטורקי, זה נכון. אבל את הערבית, את המקור, פחות. הרבה פחות. זה עדיין נחשב נישה. ולא שאנחנו מדברים על שיר ערבי. זה שיר שהופק כמו שיר פופ מערבי. אבל יש בו את הערביות, ואנחנו עדיין רחוקים מהרגע שבו הרדיו הישראלי יקבל את החומר הזה. חוץ מזה, אני לא יודעת איך הרדיו יגיב לסוג כזה של מיני־מיני־מיני רקוויאם".

למה רקוויאם? זה שיר אהבה, לא? למה לשרבב פנימה את המוות?

"ככה זה אצלי", צוחקת דיקלה. "הדברים לא נפרדים".

כשהיא מדברת היא משתמשת הרבה בביטוי "נשיאת הפכים", ששאוב מההגות של חב"ד ("אני תמיד לומדת תורה", היא אומרת ומוסיפה: "לאשה כמוני יותר קשה לחזור בתשובה, כי אף פעם לא הייתי קיצונית"). מה זה נשיאת הפכים? "אנחנו חיים בערבוביה. בכן ובלא, בשחור ובלבן, בסימן קריאה ובסוגריים. כל הזמן מתנדנדים, ואני באופן מיוחד", היא מסבירה.

זה אחד הדברים שהופכים אותה ליוצרת מעניינת. היא יכולה להיות חזקה וחלשה, נועזת ושמרנית, גדולה מהחיים אבל לפעמים קטנה מהם. אחת הדוגמאות לנשיאת ההפכים העמוקה שלה עולה בזמן השיחה, כשנאמרת לה המלה "עורגת". יש הרבה געגועים בשירים של דיקלה. הגעגוע הוא יסוד חשוב בעולם היצירתי שלה. אולי היסוד החשוב ביותר. "געגועים מציפים את העולם, את החיים / געגועים שומרים את העולם, את הימים", היא שרה לפני כעשר שנים באלבום השני שלה.

דיקלה. הבינה את היופי שבלהיות קולית

דיקלה. הבינה את היופי שבלהיות קולית. צילום: איליה מלניקוב

אבל בראיון אתה, כשהיא שומעת את המלה "עורגת", היא מפרשת אותה לא נכון. היא שומעת "הורגת". העיניים שלה נוצצות לרגע, והיא קצת מתאכזבת כשהיא מבינה שהכוונה ל"עורגת". "הדליק אותי ה'הורגת' הזה", היא אומרת. "כי זה נכון. יש בי את הדבר הזה. יש בי את שני הדברים. מצד אחד, אני יושבת על הרגש, על הגעגוע. אני חווה אותו בצורה אינטנסיבית מאוד, לא מנפנפת אותו. אבל באותו זמן יש בתוכי משהו שמנסה להרוג את הרגש. כי זה בלתי נסבל להרגיש את הדברים כל הזמן. זה כבד, קשה. וזה הולך ונעלם מהעולם. כבר אין ישיבה על הרגש. הכל זז נורא מהר. 'next' זאת מלה מאוד מושרשת בלקסיקון העברי העכשווי. זה והמלה 'תתקדמי'. אני, יש בי עדיין את המקום התמים, הפרימיטיבי אפשר להגיד, שבגללו קשה לי עם 'נקסט'. קשה לי עם 'סבבה, יעבור לך, תתקדמי'. אני יותר עתיקה בדברים האלה. אני מחויבת לרגש. ודווקא בגלל שאני כל כך מחויבת לו, אני רוצה גם להרוג אותו".

לופ שלא נגמר

עוד סתירה פנימית עמוקה באישיות וביצירה של דיקלה קשורה ליחס שלה לערביות. "זה קונפליקט שאני חיה חזק מאוד", היא אומרת. "אני מתה על הרחוב הערבי, והוא שני מטר ממני, אבל אני לא יכולה לגור בו. אני מתה על השפה הערבית, אבל אני לא יכולה להשתמש בה. אולי בהופעות פה ושם, אבל אני לא אוציא לרדיו שיר בערבית. זה לא יתקבל. גם בתוך הבית שבו גדלתי הקונפליקט היהודי־ערבי היה מאוד מאוד חזק".

מה זאת אומרת?

"זאת אומרת ששומעים את אום כלתום ומהללים ומשבחים אותה. 'אין עליה! הזמרת היחידה! הפירמידה! – שתישרף בקברה'. כל הסכסוך בתוך משפט אחד. ואני נושאת בתוכי את הקונפליקט הזה. אני חושבת שזה אחד הגעגועים הכי גדולים שלי. אני כמהה לשפה הערבית, בעיקר הערבית המצרית, ולאורחות החיים הערביים, ובאותו זמן אני הבת של אבא שלי, שעבד שלושים שנה ברהט (כמזכיר קופת חולים ביישוב, ב"ש), וכשהיה חוזר אחרי צהריים הביתה אני הייתי מקבלת על הראש שאם הייתי מתנהגת כמו שאני מתנהגת במשפחת אל קרינאווי, כבר היו עושים לאשה כמוני ככה וככה. זה דבר מאוד חזק אצלנו בבית. רואים את הכאב היהודי־ישראלי, רואים את הכאב הפלסטיני, וכל הזמן זה נע בין קללות לחמלה, בין רחמים להתקפה. מין לופ כזה שלא נגמר".

הקונפליקט הפנימי הזה לא מנע מדיקלה לתרום את נוכחותה וקולה ל"עדות", סרטו של שלומי אלקבץ, שכלל עדויות קשות של פלסטינים על התעללויות של חיילי צה"ל. "אני לא רוצה לדבר על 'עדות'", אומרת דיקלה (שעובדת בימים אלה על מוזיקה לסרטם החדש של שלומי ורונית אלקבץ). "אני רק אגיד שאני ממש לא שמאלנית. ממש לא. אני נחרדת כשאני ששומעת את המנהיגים הערבים פותחים עלינו את הפה. אני נבהלת מהסאונד. המיקרופונים האלה – אני לא יודעת איזה (אפקט) דיליי הם שמים עליהם. איזה ריוורב הם מכניסים שם. משהו שאתה לא יודע מאיפה הוא בא, ואז הוא חותך אותך. אני נחרדת".

באחת ההפוגות בראיון, כשהיא קוראת את אחת מהודעות הווטסאפ שלה, היא ממלמלת תוך כדי תקתוק: "מה התאריך לידה שלי?… שמיני… לראשון… בטח רוצים לפתוח לי", היא מסבירה את פשר הבקשה.

מה לפתוח לך?

"בטח חברה שלי הכירה איזה פותח בקלפים", היא מחייכת, ואז ממשיכה לתקתק ולדבר לעצמה ("1973…"). מאחר שיצאו לה מוניטין של דיווה, אפשר היה להמר שהיא תבקש שהגיל שלה יישאר מידע חסוי. אבל היא לא מבקשת. ממילא כל האינפורמציה נמצאת בוויקיפדיה.

דיקלה בהופעה. לא נחלשת, לא מתפשרת

דיקלה בהופעה. לא נחלשת, לא מתפשרת. צילום: תומר אפלבאום

היא גדלה בבאר שבע, ולדבריה הזיכרונות הראשונים שלה הם זיכרונות מגיל הנעורים, לא מהילדות. "הזיכרון הראשון שלי הוא שאני מסתובבת למטה, מחפשת בדלי סיגריות ומדמיינת שירים", היא אומרת. "אני כותבת מגיל מאוד צעיר, 13-12. אני לא זוכרת את עצמי אי פעם חושבת מה לעשות עם החיים שלי. זה היה ברור. זאת לא היתה בחירה. אני רואה את הצעירים היום אומרים שהם בחרו להיות זמרים, החליטו להיות זמרים. ואללה, בחרו. אני מרגישה שלי לא היתה ברירה".

הטוטליות הזאת קיימת גם בחיבור שהיא עושה בין שירה לכתיבה. "זאת חבילה אחת", אומרת דיקלה, שכותבת ומלחינה את כל שיריה, לפעמים עם שותפים ליצירה. "יכול להיות שאני אשיר שיר שמישהו יכתוב בשבילי, אבל אני לא זמרת מבצעת ששרה שירים של אחרים. זה יהיה כמו לצבוע את השיער לבלונדיני. או לעשות ניתוח אף. או ללכת עם מיני כי כולם הולכים עם מיני. אני לא שם. לא יכולה".

כשהיא נשאלת איזו מוזיקה שמעה בילדותה ונערותה, היא אומרת "הכל". עופרה חזה, אהובה עוזרי, "פינק פלויד", פרינס, להקת "Rush", פול סיימון, גיטריסט המטאל אינגווי מלמסטין, וגם גדולי המוזיקה המצרית והעיראקית.

מאיפה בא כל השפע המגוון הזה?

"מזה שגדלתי עם 400 איש כמעט. בבניין שלנו היו תשע קומות, בכל קומה ארבע דירות. אותו דבר בבניין הצמוד. הדלתות היו פתוחות, לא כמו היום, וכל אחד הביא את הסגנון שלו. אני ספגתי הכל. הייתי מאוד פתוחה, מאוד צמאה. היתה לי תשוקה למוזיקה. הייתי עולה לטלי, שומעת אצלה פרינס, יורדת למיכאל, שומעת 'Rush', הולכת למשה, שומעת מוזיקה רוסית, הולכת למשפחת ממן, שומעת זוהר. אחותי היתה מעריצה של עופרה חזה, יש לי גם שלושה אחים גדולים, וההורים שלי שמעו את הזמרים הגדולים ממצרים ועיראק".

לא האמן המיוסר

עד גיל 16-15 המוזיקה הערבית חלפה לדיקלה ליד האוזן, אבל שבת אחת, כשכולם היו למטה והיא היתה במקלחת, אבא שלה הקשיב לעבד אל חלים חאפז, והשירה של הזמר המצרי הגדול חילחלה אל עומק נשמתה של דיקלה. "התפתלתי, כאב לי הגרון מרוב התרגשות. הוא גמר עלי, השיר הזה. הסתגרתי במקלחת עד שהוא נגמר", היא מספרת. "אבל כשיצאתי, למרות הרטט שעבר בי, המשכתי להתעלם. רק בגיל עשרים, כשכבר הייתי בתל אביב, אום כלתום ועבד אל חלים חזרו אלי ונשארו אתי מאז".

אום כלתום.  היא נשארה איתי

אום כלתום. היא נשארה איתי. צילום: Time & Life Pictures/Getty Image

היא עלתה לבמה בפעם הראשונה בגיל 17, במועדון הפאנץ' ליין בבאר שבע. היה לה שם שיר קבוע: "נערת רוק" של ריקי גל. אל תבקשו ממנה לשיר אותו היום. היא תסרב. "צניעות", היא מסבירה. אבל בתחילת שנות התשעים, בפאנץ' ליין, היא שרה אותו כל לילה כמעט במשך שנים. "אני הייתי ההיילייט שם עם השיר הזה. חיכו לו", היא אומרת. בשעות מוקדמות יותר, אגב, היא ניקתה את חדרי ההלבשה בתיאטרון באר שבע. היא זוכרת איך ניקתה את החדרים של גילה אלמגור ויונה אליאן וחשבה כמה היא קרובה פיזית לבמה שעליה היא חולמת, וכמה היא רחוקה ממנה מכל בחינה אחרת.

דיקלה הגיעה לתל אביב בגיל עשרים, ובשנים הראשונות שלה בעיר היא היתה רחוקה מהבמה הנחשקת אפילו יותר מאשר כשניקתה חדרי הלבשה בבאר שבע. בימים, בין עבודות מלצרות וניקיון ללימודי משחק, היא הסתובבה ברחובות עם גרביונים ועקבים גבוהים, ובלילות היא עשתה פחות או יותר את אותו דבר. לא תמיד היו לה בית ומיטה לחזור אליהם. "ישנתי ברחובות. באמת. מה שאתה שומע", היא אומרת. "היו המון פעמים שהייתי גומרת לעבוד ולא היה לי איפה לישון. זה נמשך שנה־שנתיים. אני יכולה לכתוב על זה ספר".

איך מעבירים לילות כאלה?

"מסתובבים ברגל. למזלי תמיד היה אתי עוד מישהו שלא היה לו איפה לישון. ומחפשים איפה אפשר להניח את הראש. לפעמים היינו ישנים ליד הילטון, ליד גן העצמאות. לפעמים בכל מיני מלונות זולים מאוד. לפעמים היינו פוגשים מכרים שהיו נותנים לנו לישון אצלם. וכל זה בשביל להגשים את החלום לעשות מוזיקה. כשאני רואה היום את כל החבר'ה הצעירים, שיש להם את הרמפות של 'דה וויס' ו'אקס פקטור' ו'הכוכב הבא', אני אומרת: 'בו'נה, העולם התקדם. אפשר פחות לסבול'. למרות שאני אוהבת לשמוע אמנים שעברו דרך קשה. אני שומעת את זה בקול שלהם: זאת עשתה עבודת כפיים, זאת לא עשתה עבודת כפיים. זאת עשתה את העבודות השחורות, זאת לא עשתה.

"אבל עם כל הקושי, אף פעם לא הרגשתי מסכנה", היא מוסיפה. "לא הרגשתי שאני קורבן של הנסיבות. אפילו לא לשנייה. הייתי מאוד חזקה. ידעתי שיש משהו שאני צריכה לעשות, ואני לא חוזרת אחורה לבאר שבע. אני לא האמן המיוסר. אין לי את זה, ברוך השם. אני לא מביאה את זה למוזיקה שלי ולחיים שלי. לא מרגישה את זה".

אף על פי שיש הרבה כאב במוזיקה שלך.

"יש כאב, אבל לא 'אכלו לי שתו לי' ולא 'בגלל האשכנזים'. אני לא שם. אני מביאה את ייסורי החיים, ייסורי האהבה, כל השיח שלנו עם העולם. אני לא הקורבן המזרחי המיוסר. אני לא מקבלת את זה ולא אוהבת שמזרחים, שהם בני עמי, עושים את זה. זה מביא יותר נזק מתועלת".

רן שם טוב. הגשימו ביחד פנטזיה משותפת

רן שם טוב. הגשימו ביחד פנטזיה משותפת. צילום: דניאל בר און

מתישהו באמצע שנות התשעים חברה הכירה לה את רן שם טוב, איש להקת "איזבו" ואחד היוצרים המבריקים שעלו על במת המוזיקה הישראלית בעשור ההוא. דיקלה ושם טוב כתבו ביחד קצת מוזיקה לתיאטרון, אבל העניינים נשארו על אש נמוכה. עד שלקראת סוף שנות התשעים, כשאייל גולן נהפך לסנסציה, שני המוזיקאים הבינו שאולי אפשר להגשים את הפנטזיה המשותפת שלהם ולעשות מוזיקה שמושפעת מהמרחב הערבי.

"אני זוכרת שרן התקשר ואמר: 'תקשיבי, כולם עושים מוזיקה כאילו ערבית, ואנחנו, זה החיים שלנו, בואי נעשה את זה. בואי נעשה ערבי, אבל בדרך שלנו, עם קלאסה'. ואז כתבתי את 'בוקר טוב' ו'תבלינים'".

המנהלת האישית של דיקלה באותה תקופה השמיעה את השירים האלה לאנשי "הד ארצי", שהתלהבו והוציאו את אלבום הבכורה של דיקלה, "אהבה מוזיקה", שזכה לחיבוק גדול של הרדיו והביקורת וסימן את דיקלה כאחד הקולות הרעננים והמיוחדים במוזיקה הישראלית של התקופה. "עדיין זוכרים לי את האלבום הזה", היא אומרת. "עדיין סולחים לי בגללו. יש אנשים שאומרים: 'לא משנה מה תעשי, העיקר שעשית את 'אהבה מוזיקה'".

זה לא מעליב?

"בכלל לא. גם אני כזאת. גם אני סולחת לאמנים על כל מיני דברים רק בגלל שפעם, לפני המון זמן, הם כתבו שיר שאני מאוד אוהבת. אני לא נעלבת בכלל".

ההצלחה של האלבום הראשון היתה אמורה לחזק את דיקלה ולהמריץ אותה. למעשה, היא כמעט ריסקה אותה. "עד גיל 27, כש'אהבה מוזיקה' יצא, לא ידעתי שאני יכולה להיות חלשה", היא אומרת. "האופציה הזאת פשוט לא היתה קיימת. לא דמיינתי כמה החשיפה יכולה להיות מורכבת בשביל אשה כמוני. לא ידעתי כמה אני רגישה. פתאום הייתי חייבת את אמא ואבא שלי לידי. את האחים שלי".

מיד אחרי שיצא האלבום, היא עזבה את תל אביב וחזרה לבאר שבע לשלושה חודשים. כשנסעה להופיע בארה"ב, הוריה נסעו אתה. "ילדה", היא אומרת. "לא הייתי ילדה מעולם. לא בובות, לא שמלות, לא משחקי ילדים. אין לי זיכרונות ילדות. אז בגיל 27 קיבלתי מכה – תתעוררי, את ילדה. כמו השיר של אהוד בנאי. השיר הזה, בגללו אני כל החיים אסלח לאהוד בנאי. לא משנה מה הוא יעשה, לא משנה מה יהיו הבחירות שלו, הוא היה שם ברגע הזה. הוא יודע מה זה".

המשבר ההוא הותיר משקע שעדיין נוכח בחיים של דיקלה. "זה נראה שאני חזקה, עם שיער שחור ומכנס צמוד, אבל קרה לי משהו בגיל 27, שלא הצלחתי לחזור ממנו. נשארו דברים שמצמצמים את החיים שלי", היא אומרת. "אני הולכת ומשתפרת, הולכת ונעשית קלה ורכה יותר, לא יודעת אם טובה יותר. המזל שלי הוא שיש לי את המוזיקה, וגם אם נחלשתי בדברים אחרים, כאן אני לא נחלשת, לא מתפשרת.

"אחרי ש'עולם' (האלבום השני שלה) בקושי מכר, יכולתי לזוז קצת מהדרך העקשנית שלי, לכתוב להיטים, להיות יותר נערת שעשועים. אני יכולה לעשות את זה. אבל מתברר שאני לא יכולה. אני לא מתחנפת ולא נחמדה ולא קורבן אופנתי מוזיקלי. אני לא מתלוננת. אני מתפרנסת די טוב ממוזיקה (בעיקר מכתיבה לזמרים אחרים, ב"ש), אני עדיין קונה שמלות יקרות, עדיין אוכלת במסעדות שאני אוהבת. אבל יש לזה מחיר".

הכי קלה

המשבר שפקד את דיקלה אחרי האלבום הראשון, ואולי גם התדמית שלה כדיווה דרמטית, הוציאו לה מוניטין של זמרת שקשה לעבוד אתה. כך לפחות חשב רוני בראון כשחומרים חדשים של דיקלה הגיעו להליקון. "החבר'ה שלנו עשו קצת תחקיר ואמרו 'תשמע, אומרים שהיא לא קלה, הליידי'", אומר בראון. "הוא אמר לי את זה בפגישה הראשונה, שאומרים בתעשייה שאני קשה", צוחקת דיקלה. "אמרתי לו 'מאמי, אל תראני שאני שחרחורת. זה לא נכון. אני הכי קלה".

אחרי שבהליקון החליטו להחתים את דיקלה, בראון התחיל לבקר יותר ויותר בחדר שבו דיקלה והשותף שלה, עידו אוחיון, עבדו על השירים החדשים. הוא נתן עצות, שהתמקדו בצורך להכניס את הלחנים בעלי המבנה האמורפי שדיקלה כותבת לפעמים (היא מלחינה בראש, ולא בעזרת כלי נגינה) לתוך מבנים יותר קומוניקטיביים. בהדרגה הוא נשאב לתוך תהליך ההפקה עצמו.

"לא היתה לי שום כוונה להיכנס להפקה של הדבר הזה", אומר בראון. "לא נכנסתי לאולפן ברמה של ללוש את הבצק הרבה שנים. הפעם האחרונה היתה באלבום הראשון של שירי מימון (שיצא לפני כמעט עשר שנים, ב"ש). אבל כשישבתי עם דיקלה ועידו כל הזמן אמרתי 'צריך לעשות ככה וככה', ובסוף מצאתי את עצמי יושב לתוך הלילה, חותך תפקידים, מעלה סולמות, מנסה דברים. זה כמו הנישואים השניים שלי. זאת היתה תאונה, אבל מצאתי את עצמי מאוהב. זה לא היה אמור לקרות לי בגילי, ובטח שלא אחרי ההחלטה שקיבלתי בעקבות טראומה שאתה מכיר (בראון מתכוון לסכסוך בינו לבין ריטה ורמי קליינשטיין). כשזה קרה אמרתי: never again. אני לא הולך לפתוח את הצוהר הזה אף פעם. והנה זה קרה".

המטרה של בראון בהפקה של האלבום, תפקיד שאותו הוא חולק עם דיקלה, היתה כדבריו "להוציא אותה מהנישה של קהל גיי נאמן ואנשים שאוהבים דרמה קווינז, ולהציג אותה כמה שהיא: אמנית גדולה, שכותבת שירים מצוינים, שרה נהדר ויכולה לתקשר עם כולם". אי אפשר לדעת אם השאיפה הזאת תתממש, ובראון, למרות ניסיונו העשיר ואולי בגללו, לא מעז להתנבא. "אני לא יודע אם האלבום הזה ימכור מאה עותקים או עשרת אלפים", הוא אומר.

דיקלה יודעת אפילו פחות ממנו. "אני לא מבינה כלום במכירות, ואני גם לא מבינה כלום במוזיקה", היא אומרת. מה שבטוח הוא, שמי שנרתע מהדרמטיות המשתפכת שאפיינה את האלבום הקודם שלה, "ארלוזורוב 38", עשוי להיקשר ביתר קלות לאלבום החדש, שבו ההגשה של דיקלה פחות דרמטית והקול שלה יותר בהיר, פחות מתאמץ.

ייתכן שלבראון היתה השפעה מסוימת בהיבט הזה, אבל זה בעיקר שינוי שדיקלה עשתה בעצמה. "משהו בי מאוד התרכך", היא אומרת, "וזה השפיע על השירה שלי ושינה אותה. זה לא אומר שהפסקתי להיות סוערת. הכל יחסי. הסערה יותר שקטה. לא במוח, אבל בצורה שבה אני מבטאת את עצמי. אני פחות מתלהמת".

זאת מלה קשה לומר על עצמך.

"אני אומרת את האמת. משהו השתנה בווליום שלי. וגם הושפעתי מאוד מהזמרים הלבנונים שעליהם דיברנו. לפוצץ את המאזין בלי להתפוצץ בעצמך. אני כבר לא יכולה לשמוע זמרים צועקים. הבנתי את היופי שבלהיות קולית".

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s