רלבנט || היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים

רלבנט || היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים

מאלבומיהם של דודו טסה וריטה ועד "מפריח היונים", סרטו החדש של נסים דיין. יותר ויותר יוצרים ישראלים מנהלים ביצירותיהם דיאלוג עם התרבויות של ארצות מוצאם ומוכיחים כי אי אפשר להתעלם מהרכיב הערבי של זהותם

לפני כמה שנים התקיים במכון בן־צבי בירושלים כנס שעניינו "יהודים־ערבים והמקף שביניהם", או משהו דומה לכך. לא ייאמן כמה אמוציות ואגרסיות יכול לשחרר מקף קטן שכזה, המייצר כביכול איזושהי זיקה אסורה בין שני "ההפכים": יהודים וערבים. היו שם בקהל, כמו בחברה בכלל, אנשים שיכולים לחיות בשלום עם המקף שחי לתומו בצירוף יהודים־אמריקאים, או כאלה שיכולים לחיות בשלום עם הצירוף "יהודים אירופים" ומבלי שיתעקשו כלל על המקף ביניהם, או "יהודים מערבים" (כמובן, לעומת יהודים מזרחים, שהרי אשכנז לתפישתם היא ה"מערב"). הכל, רק לא יהודים־ערבים! "אתה לא יודע בכלל ערבית", הטיח אחד המלומדים בפרופ' יהודה שנהב, שהיה בין הדוברים על הבמה. אבל שנהב – שדווקא עשה מאמץ אדיר ומהיר ללמוד את השפה הערבית, וכיום הוא מתרגם יצירות ספרותיות מערבית לעברית תחת שם משפחתו המקורי, שהרבני – לא התרגש מההערה הזאת. יותר מכל, נראה היה שהוא פשוט נהנה סוף־סוף להשתחרר מעול ההסתרה הכפוי ולהתייחס לעצמו כאל יהודי־ערבי, פשוטו כמשמעו.

טוב, אולי זה לא כזה פשוטו כמשמעו. השאלה מה זה להיות יהודי־ערבי, או אפילו מה זה להיות ערבי בלבד, יכולה למלא ספרייה שלמה. האם באמת, כפי שסבר אותו מלומד בקהל, הערבי חייב לשלוט בערבית? שהרי אם כך, מה יעשו צאצאיהם של כל אותם גולים ערבים (לבנונים, פלסטינים, סורים וכיוצא באלה) שחיים כבר דורות באירופה או באמריקה וילדיהם יודעים פה ושם ביטויים בערבית, אבל היא לא באמת שגורה בפיהם? האם הם כבר לא ערבים כהוריהם? והאם ה"ערבי" חייב להיות בן חצי האי ערב או צאצא שלו? שאם כך, הרי שמרבית הקרויים היום "ערבים" אינם כאלה. או, האם "הערביות" היא קטגוריה פוליטית, או טריטוריאלית או תרבותית-לשונית? לכל שאלה כזו יש יותר מתשובה אחת, ואפשר להמשיך ולהתפלפל בנושא עד אין קץ.

נראה כי על דבר אחד אי אפשר להתווכח, יהיו נטיותינו הפוליטיות אשר יהיו: תרבות יהודית־ערבית ולשונות ערביות־יהודיות היו גם היו במשך מאות שנים, וגם היום הן זוכות לעדנה מחודשת, או לכל הפחות ניצנים של עדנה. מצד אחד, מתבקש להזכיר בשלב זה את יצירתו השופעת של הרמב"ם שכתב את חיבוריו בערבית־יהודית, כלומר לשון ערבית כתובה באותיות עבריות ומתובלת בביטויים ומושגים יהודיים, וכן את השפעת השירה הערבית הקלאסית על משוררי ספרד מימי הביניים. מצד שני, דומה כי בכל פעם שהללו מוזכרים, מיד יש מי שבהינף יד מבטל את חשיבותם, או לפחות את הרלוונטיות שלהם לימינו אלו וליחסי יהודים וערבים בזמננו. תנו לנו להתרכז ב"תרבות ההרג" שמקדם האיסלאם, במחבלים המתאבדים, בדיכוי הנשים, בפיגור הטכנולוגי שלהם, ברדיפת המיעוטים ובשנאת היהודים הטבועה "בהם" משחר ההיסטוריה, אומרים קולות אלה במלים אלו או אחרות, במקום לקשקש לנו על שיתופי פעולה תרבותיים שהתקיימו לפני 1,000 שנה ויותר.

מתוך הסרט "מפריח היונים"

מתוך הסרט "מפריח היונים". צילום: רן מנדלסון

אם כך, נלך אל ארצות ערב של התקופה המודרנית. והנה, מתברר שגם ב-150 השנים האחרונות, כמעט בכל מדינה ערבית שחיו בה יהודים, הם היו שותפים ליצירה התרבותית שבה במידה כזו או אחרת. בארצות אחדות היו היהודים שותפים לעשייה המוזיקלית, באחרות לזו הספרותית, ובאחרות – בעיקר במצרים, כמובן – לזו הקולנועית.

אפשר לשאול כיצד זה בכלל רלוונטי למישהו היום, אחרי שרוב היהודים עזבו, שלא לומר ברחו, מארצות ערב? זה רלוונטי כי דור שני ושלישי של יוצאי ארצות ערב בארץ מבקש באופנים שונים לשמר את הזהות שלו – זהות שהיא בוודאי ישראלית ויהודית, אבל גם לא פחות מכך ערבית. סתירה? אולי. אבל גם אם כן, זה ממש לא משנה. החיים מלאים בקונפליקטים, וזה רק עוד אחד שצריך ללמוד להתמודד אתו. וזה לא קשור בהכרח למניעים פוליטיים, גם אם אי אפשר לנתק את התופעה מההקשר הפוליטי.

יתרה מכך, זה אפילו לא קשור לסגנון וטעם. ספק רב אם היו אלו מניעים פוליטיים משותפים של ריטה ודודו טסה להוציא אלבומים שלמים, הראשונה בפרסית והשני בערבית־עיראקית. ספק אם אותם מניעים הם שדוחפים את נטע אלקיים לחבר שירים במרוקאית ולשיר משיריהם של זמרות וזמרים יהודים־ערבים שפעלו במשך המאה ה-20. ספק גם אם אלו אותם מניעים שדחפו את נסים דיין לביים את סרטו האחרון "מפריח היונים", שכולו בערבית־עיראקית של יהודי בגדאד. יותר מכל, נראה כי מה שמשותף לכולם הוא שפשוט אי אפשר לנתק את הרכיב הערבי או הפרסי מזהותו של האמן.

ריטה

ריטה. צילום: אלון רון

אין זו תופעה חדשה לגמרי. לאורך כל שנות היצירה בארץ, דומה כי היוצרים ממוצא מזרחי (להבדיל מאלה המכונים היום "ים־תיכוניים") תמיד היו קשורים יותר אל ארצות מוצאם. כך, למשל, גם אם היתה שושנה דמארי זמרת ארץ־ישראלית, הרי שמעולם לא שכחו לה שבראש וראשונה היא היתה תימניה, ולכן היתה גם מחויבת לשירים בתימנית. כך גם עפרה חזה, ואפילו יזהר כהן וגלי עטרי. ואפילוהראל סקעת התבקש באחת מתוכניות "כוכב נולד" לשיר שיר "מבית אבא". כך גם ריטה, שמהאלבום הראשון שלה שילבה תמיד לפחות שיר אחד או חלק משיר בפרסית, עוד הרבה לפני שיצרה אלבום שלם כזה. וכך גם אתי אנקרי, שהקליטה לפחות שני שירים בתוניסאית, ואבי טולדנו, ואפילו רבקה זוהר, וגם ברי סחרוף ויהודה פוליקר ועוד ועוד. וזה, מבלי שבכלל הזכרתי זמרים מזרחים המכונים בפינו היום "ים־תיכוניים". לעומת זאת, זמרים ארץ־ישראלים אשכנזים שהעזו לשיר גם שירים ביידיש יש מעט מאוד, דוגמת חוה אלברשטיין, שהצלחתה כמובן נבעה בעיקר מאלבומיה העבריים, ולא מאלה ביידיש. לעומת זמרים ארץ־ישראלים אחרים (אריק איינשטיין, שלום חנוך ואחרים), היא כמובן "הואשמה" תמיד בגלותיות יתר.

אז מה בכל זאת שונה בתופעה שמתרחשת בשנים האחרונות? בשנים האחרונות מדובר בפרויקטים רחבי היקף, הכוללים כאמור אלבומים או סרט באורך מלא. אבל חשוב יותר בעיני מגודל הפרויקט הוא גם איכותו והאופן שבו הוא מגיב למה שקורה בעולם הערבי שמחוץ לגבולות ישראל. כך, למשל, אלבומו של דודו טסה, "דודו טסה והכוויתים", כולל עיבודים חדשים לשיריהם של המלחינים העיראקים החשובים ביותר במאה ה-20: האחיםצאלח ודאוד אל־כוויתי. שני האחים היהודים הללו – אשר אחד מהם, דאוד, היה סבו של דודו טסה – נחשבים עד היום למחיי המוזיקה העיראקית המודרנית ולמי שכתבו חלק נכבד מהיצירות שנחשבות גם בימינו למוזיקה עיראקית "אותנטית". בארץ, טסה הוא שחידש את השירים הפופולריים שלהם, המוכרים לכל אוזן עיראקית, ויצר דיסק רוק שמזכיר במידה רבה את יצירותיהם של להקות רוק ערביות בנות זמננו. בעולם הערבי עושה זאת הזמר העיראקי אילהאם אל־מדפעי, שפועל ממקום מושבו בירדן, שחידש גם הוא כמה משיריהם של האחים כוויתי ומופיע עמם ברחבי העולם הערבי. בהופעה שלו לפני כארבע שנים ברמאללה היה מרגש לשמוע את כל הקהל הפלסטיני שר שירים של האחים כוויתי.

גם בסרט "מפריח היונים", המבוסס על רומן באותו שם מאת אלי עמיר, נעשה שימוש בשני שירים של האחים כוויתי. אחד מהם מושר בסרט מפיה של מירה עוואד המגלמת את דמותה של הזמרת העיראקית החשובה ביותר במאה ה-20, סלימה מוראד, גם היא יהודייה. גם סרט זה, המגולל את סיפור ימיה האחרונים של קהילת יהודי עיראק, יכול להתפרש ככזה שנוצר בהקשר תרבותי ערבי עכשווי. שכן אותו געגוע נוסטלגי של רבים מיהודי ארצות ערב אל ארצות מוצאם, געגוע הסופג פעמים רבות לעג וביטול, חשיבותו בכך שהוא משותף לעתים לא רק לערבים־יהודים אלא גם לאותם ערבים "אמיתיים", שנשארו לחיות בארצות המוצא.

אין זה מקרי בעיני שסרט כמו "מפריח היונים" יצא לאחר שבמרוקו הופק ב-2007 סרט עלילתי ששמו "לאן הלכת משה?", שביים במאי מוסלמי, חסן בנג'לון, ורוב השחקנים בו הם מוסלמים (למעט השחקן היהודי סימון אלבז). הסרט, המגולל את סיפורה של קהילה יהודית בכפר במרוקו שנאלצת לעזוב ולהגר לישראל בגלל המתיחות ההולכת וגוברת, מלא בגעגועים ליהודי מרוקו, המסמלים בעבור היוצר תקופה פתוחה, ליברלית ופלורליסטית יותר של ארצו. כמו ב"מפריח היונים", גם בסרט הזה יש מחווה לתרומתם של יהודים גם ליצירה המוזיקלית במרוקו, המתבטאת בדמותו של דראג קווין ששר שיר של הזמר היהודי־אלג'ירי סלים הלאלי. ואם כבר מרוקו, אז גם סרטו התיעודי של הבמאי המרוקאי כמאל אשקר, "טנר'יר – ירושלים: הדים מהמלאח", נוצר מתוך געגוע – מדומיין או אמיתי, אין זה משנה – ליהודים שחיו בכפר הברברי טנר'יר ולתקופה שהם מסמלים.

מתוך הסרט "לאן הלכת משה?"

גם במצרים – שיחסיה עם ישראל ועם היהודים סבוכים אולי יותר מאלה של כל מדינה ערבית אחרת (בין היתר, דווקא מפני שהיתה הראשונה לחתום על הסכם שלום עם "היישות הציונית") – מסתמן בשנים האחרונות גל של געגוע נוסטלגי אל היהודים ואל התקופה שחיו במצרים. אחרי שנים שבהם נוצר בלבול מוחלט בין הקטגוריות "יהודי" ו"ישראלי" בתרבות הפופולרית במצרים, בשנים האחרונות החלו יוצרים להקפיד יותר על ההבדל שבין הקטגוריות השונות, תוך ניסיון להפריד בין "האויב הישראלי" ובין היהודי המצרי, אשר כל עוד אין לו דבר וחצי דבר עם הציונות, הרי שהוא בן המקום.

סימנים לכך נראו בסדרת הדרמה הטלוויזיונית "המלך פארוק", ששודרה בערוצי הטלוויזיה הערביים בחודש הרמדאן ב-2007 וכללה את דמות חברתה היהודייה של המלכה נזלי, את דמות השר היהודי קטאווי פאשא ועוד. שנה מאוחר יותר, בפתיחת הסרט "בית יעקוביאן" של הבמאי מרואן חאמד הופיעו קהילות הזרים וקהילת היהודים שחיו במצרים עד להפיכת הקצינים החופשיים. הסרט כולו מביע געגוע לתקופה זו וגיבורו סבור כי מצרים באותם ימים היתה יפה יותר, נקייה יותר, מודרנית יותר ופלורליסטית יותר.

בחודש רמדאן של 2009 כבר הוקדשה סדרת דרמה טלוויזיונית שלמה לכוכבת הקולנוע ולזמרת היהודייה לילה מוראד. בצד דמותה של מוראד הופיעו בסדרה גם דמויות שגילמו את אביה זכי, שהיה חזן ומלחין של מוזיקה מצרית פופולרית; את אחיה, מוניר, אף הוא מלחין ידוע; את המלחין היהודי דאוד חוסני, שהלחין כמה משיריה של מוראד וגם משיריה של אום כלתום; ואת הבמאי היהודי תוגו מזרחי, שפעל במצרים בשנים 1945-1930, וביים יותר מ-30 סרטים מצריים.

אגב, חמישה סרטים שביים מזרחי בשנות ה-30 הם סרטי קומדיה שבכולם הגיבור הוא שאלום (שלום) היהודי, ובכולם מופיעה משפחה יהודית שמדברת את הניב המצרי האופייני ליהודי מצרים, לצדה של משפחה מוסלמית המדברת בלהג הערבי המצרי. ספק רב אם הצופה המצרי הלא־יהודי מסוגל בכלל להבין חלק מהמלים שבהן משתמשות דמויות היהודים. כך, למשל, בסרט "העושר הוא השפלה" (1937), כאשר שלום שובר עששית ובני המשפחה כועסים עליו, הוא מביט בהם בחשש ואומר בעברית: "כפרה, כפרה". בסצינה אחרת בסרט, כאשר אם יהודייה מבקשת להרדים את בנה היא אומרת לו: "יאללה, אידרדם" (כלומר: "יאללה, הירדם"), פועל שהיה בשימוש אך ורק בשפה הערבית של יהודי מצרים.

עזיבתם של יהודים את מצרים מופיעה אמנם ברקע של כמה סרטים עלילתיים מצריים, כמו הסרט "משחקי הגברת" של הבמאי ולי א־דין סאמח (1946) וכמו הסרט "אלכסנדריה, מדוע?" (1978) של הבמאי יוסף שאהין. בשני הסרטים הגעתם של הגרמנים לאל עלמיין ב-1942 היא הרקע לעזיבתם של יהודים את מצרים. ואולם, שלא כמו במקרה של הסרט המרוקאי "לאן הלכת משה?", במצרים לא נעשה עדיין סרט עלילתי באורך מלא המספר את סיפור עזיבתם של יהודי מצרים.

מצד שני, שני סרטים תיעודיים הקשורים ליהודי מצרים נעשו בשנים האחרונות: בראשון, "סלט הבית" (2007), מתחקה הבמאית נאדיה כאמל על קורות משפחתה היהודית של אמה, ובין היתר מגיעה לצלם את בני המשפחה גם בישראל; בשני, "על יהודי מצרים" (2012), מתחקה הבמאי הצעיר אמיר רמסיס על קורותיהם של יהודים שגורשו ממצרים על ידי נאצר ב-1956. גם סרט זה מביע געגועים מפורשים לתקופתם של היהודים במצרים ולפתיחות שאיפיינה תקופה זו. אין זה מפתיע, ויש בכך אף סימבוליות, שהסרט יצא לאקרנים בדיוק בזמן שהאחים המוסלמים עלו לשלטון במצרים – ונאסר תחילה להקרנות מסחריות. ואולם, לחץ ציבורי שדרש לאפשר את הקרנתו (בין היתר, במחאה בדף פייסבוק שקורא לכך) גרם לממשלת האחים לחזור בה מהחלטתה. שנה אחר כך בחר גם העם המצרי לחזור בו מהחלטתו.

מתוך הסרט המצרי "על יהודי מצרים":

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s