חזרה לימי ההפרדה האתנית בין אשכנזים לתימנים

חזרה לימי ההפרדה האתנית בין אשכנזים לתימנים

ברומאן החניכה "כערער בערבה" מתאר מרדכי טביב, הראשון מבני תימן שכתב על עדתו, את הדיכוי שסבלו ממנו התימנים של ראשון לציון מיד האשכנזים

 

ערער בערבה, מאת מרדכי טביב, הביאה לדפוס לאה היין (טביב), אחרית דבר: נורית גוברין, הערות: אבנר הולצמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, 328 עמודים

מרדכי טביב (1920–1979) הוא הסופר הראשון מבני תימן שכתב על עדתו. הרומאן שלו, "כערער בערבה", ראה עתה אור מחדש ככלות כשישים שנים. זהו רומאן חניכה קלאסי, חלקה השני של טרילוגיה הנפתחת ברומאן "כעשב השדה".

ב"כעשב בשדה" מסופר בילדותו של הגיבור, ואילו "כערער בערבה" מספר בשלוש שנים מעלומיו של יחיה, יליד שכונת התימנים "שיבת ציון" בראשון לציון, כשרוח התקופה (1929-1931) משמשת רקע לחיים הפרטיים.

 

שכונת "שיבת ציון", שהוקמה בשנת 1922, היתה מופרדת מן המושבה הצעירה על ידי פרדסים, שהיו שייכים לאיכרים המייסדים, נותני העבודה, שביכרו פועלים ערבים על יהודים, כי היו זולים אפילו מן התימנים. כיום היא רחוב מרחובות העיר. הפרדסים נעקרו ומה שנותר מן השכונה הוא חלק מן הבתים הישנים עם הרעפים האדומים שלהם. תחת חול יש כביש ומדרכה, והחצרות מסתתרות מעבר לחומות מסוידות לבן ולגדרות ברזל שמגוננות עליהן.

המושבה ראשון לציון

המושבה ראשון לציון.

אבל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת כשהמייסדים לא חשכו שבטם־שוטם מן התימנים ונשותיהם, היתה ההפרדה האתנית חשוכה אולי יותר מן הלילה בפרדסים, שהנשים התימניות היו מקוששות בהם זרדים כדי להבעיר אש בתנוריהן.

"כערער בערבה" (איזה שם נפלא לרומאן!) ראה אור בשנת 1957. כאמור, היה זה החלק השני בטרילוגיה בעלת יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים, שנפתחה ברומאן "כעשב השדה". לאחריו צריך היה להופיע הכרך השלישי "כאילן ברוח" ולא הסתייע.

את הספר הביאה לדפוס כשישים שנה לאחר שראה אור לראשונה לאה היין (טביב), בתו של הסופר, כשההערות ופירושי המלים נכתבו על ידי אבנר הולצמן, שכן להוותנו זקוקה לכך כיום לשונו של טביב, המושפעת מלשון המשנה ומזִכרי לשון ערבית־יהודית־תימנית.

על כך כותבת נורית גוברין באחרית דבר שלה: "לשונו של מרדכי טביב היא אחד המחסומים הגדולים בין יצירתו לבין הקורא". האומנם? אני מסכימה שהלשון קשה לנו היום, אבל לא רק משום השימוש בלשון גבוהה, אלא גם מפני שטביב המציא מלים, כפי שהראה ד"ר אורי מלמד בהרצאה מאלפת שנשא בכנס הלשון העברית, שנערך לא מכבר בראשון־לציון, במושב שיוּחד לטביב, בהנחיית עוזי שביט. למשל, מדגים ד"ר מלמד: "יֵתְעָזְפֵן" פועל בבניין התפעל, שיצר טביב מן הצמד "עז פנים". משחקי מלים כאלה רווחו בספרות העברית בדור ההוא בהשפעת חידושי שלונסקי, אם כי בני דורו של טביב, דור תש"ח, כמו נתן שחם, משה שמיר ואהרן מגד, לא נהגו כן. טביב שונה מעמיתיו הסופרים, כפי שהראתה יפה ברלוביץ בהרצאתה באותו כנס, גם בכך שכתב רומאנים על גיבוש זהותו של היחיד ועסק במשפחה ובשבט, ברחוב ובשכונה, בעוד שהסופרים בני דורו כתבו על ה"אנחנו".

מרדכי טביב, תמונות מהאלבום המשפחתי, על רקע המושבה ראשון לציון. "שֵד מְשוּיָד"

מרדכי טביב, תמונות מהאלבום המשפחתי, על רקע המושבה ראשון לציון. "שֵד מְשוּיָד".

איני מסכימה שהלשון היא מחסום, כי עתה אפשר להתגבר עליו, בעזרת פירושו של אבנר הולצמן. וכדי שהקוראים לא יירתעו מן הלשון אצטט כאן את סוף הפרק "בציר", שבו מתוארת פריחתה של פרשת אהבה בין הגיבור יחיָה לבין סוניה "השתפנית", כלומר: הקומוניסטית: "נמשך מימינם שביל בין פרדסים. ובאותו שביל, מצד שמאל שלו, היתה ברכה שמימיה זכים וכחולים; ונכחם, בקצהו של השביל, הגביעו החולות הלבנים. נפנו והלכו באותו שביל. והיה אור לבן, כאור שבעת הימים, וצללים כהים של אילנות עמדו באור, והכל־בכל נמזג ונכנף בדממה הגדולה של הלילה" (עמ' 286).

יש אצל טביב תיאורי טבע יפהפיים, ומי שאוהב את השפה העברית ייהנה מן הצבעוניות של שפתו ויתוודע דרכו אל הוויית־חיים שכוחה ומושכחת, שאלה בין השאר מאפייניה: "אלא עכשיו… עומדים בסיפוריהם ומסיחים… עלו בו (ביחיה) זִכריהם של דברים ומעשים משפילים ממה ששמע בבית אבא וממה שחש בעורו ובשרו מנוהגם של רוב האיכרים בבני עדתו. זכר נצלנותם שהיו מנצלים אותם בשכר של פרוטות ומתייחסים אליהם בגְריעוּת מהתייחסותם לשכיריהם הישמעאלים. זכר גסות של איכר, שהִלְקָה תימנית אחת בשבטים על שיירי זמורות גפן שליקטה מבין כרמיו, ומכך הפילה עוּבָּרָהּ; זכר מעשה ששמע מפי אביו על הֵסגר, שעמדו האיכרים להטיל על מקום יישובם של התימנים בעלילות הבל, שהתימנים מביאים מגיפה על המושבה, ועוד זכר בזיונות, שהיו בעלי הדַת שביניהם מבזים לדתם ודינם של התימנים, ופוסלים בשחיטת שוחטיהם וממאנים להכמין בתנוריהם תבשילי-בשר שבתיים שלהם, בטענה שגלישת התבשיל תטמא את תנוריהם" (עמ' 167).

מרדכי טביב נולד שנה לאחר עליית משפחתו לארץ מצפון תימן. בן חמש הוכנס ל"מעלאמה" כפי שכונה החדר בפי בני צפון תימן. אביו היה כעין רועה רוחני של העדה והתפרנס מפחחות. צורפות ותיקוני נשק. אחר גיל 13 החל נשמט מן העולם הדתי של האב. לבו הלך שבי אחרי ההשכלה והציונים החלוצים הסוציאליסטים. עם אשתו ובתו הלך לקיבוץ נען, אך נאלץ לעזוב והיה לשומר שדות. בתקופה זו כתב שירים שהתפרסמו ב"דבר". בסוף 1939 התגייס לצבא הבריטי ליחידת האתתים שהגיעה ליוון. בסוף 1942 שוחרר מסיבות בריאות וחזר לארץ. ב–1948 התגייס לצה"ל והיה קצין תרבות. אחרי השחרור החל בעבודת עריכה ובכתיבה.

הוא כתב את הרומאנים והסיפורים שלו בלשון חכמים עשירה ודשנה, המציא צורות חדשות כמו "יִלְיוּל" (צהלולים), "סַמְיוּת" (עיוורון), "שחיקה וחלבונה" (סחוק וחילבה) וביטוי שהסב לי קורת רוח מרובה "כִּיבְּמַקְלִי", שבא לציין עוני, או עניוּת, כפי שהיה טביב מעדיף, שכן אהב את משקל פּעְלוּת. בחידושים של טביב יש הומור, וכשהוא כותב על מישהו שהוא "שֵד מְשוּיָד" אי אפשר שלא לחייך. את כל הדוגמאות הללו ליקטתי מהרצאתו של ד"ר אורי מלמד.

ראשון לציון

ראשון לציון.

הקריאה ברומאן, מעבר לעניין ההיסטורי־חברתי שבו, על סוגיותיו השונות, שבהן הרחיבה בכנס פרופסור בת־ציון עראקי קלורמן, היסטוריונית וחוקרת ילידת השכונה, ריעננה את העברית הנסתרת שלי, זו ששקעה אל ירכתי הזיכרון אך לא נשכחה כליל.

הרומאן "כערער בערבה" מתרחש בשכונת "שיבת ציון" ומתאר את חיי היומיום בה ואת מאבקו של הגיבור לגבש זהות ולהשתלב בחיי הקהילה ובחיי המושבה, שני עניינים נבדלים.

ברומאן מיוחד אחד הפרקים להתארגנות התימנים למען השגת דיור ובנייה של בית־כנסת. מדובר בראשית ההתאחדות של התימנים, שברומאן עומד בראשם יעיש, חברו של הגיבור שהגיע לא מכבר לארץ, והוא ביישן ונרתע מחברת בני גילו, אך עד מהרה מגלח את הפיאות והזקן ומסיר את הלבוש המסורתי. הוא לובש "פראנג'י" ונעשה עסקן ציבור. סיפורו של יעיש ברומאן מרתק, וברור שדמותו מעוצבת על־פי זו של ישראל ישעיהו, מי שהיה יו"ר ההסתדרות ושר הדואר.

משפחת טביב הגיעה לארץ ב–1909 בספינה מעדן. "וכדאי לספר פרשת נסיעה זו שלא שמענו כמוה עֲלִיָה בהמון בעצם היום. ביום ה' י"ב בתמוז באחת־עשרה שעות לפני הצהריים יצאה השיירה מחַיְדַאן אֶל הְגַ'ר מאתים ועשרים נָפש". כך מתחיל סיפור העלייה שכתב אברהם טביב, אחיו של מרדכי מאשה אחרת, בספרו "שבי תימן", שראה אור בהוצאת "אמנות" ב–1932. בהמשך הוא מספר על סערה ואיך "מיום שבת עד יום ה' כמעט לא נותרה נשמה בנוסעים מרוב צער ואימת מוות, שכל הזמן היתה ממש גיהנום פתוחה לנגד עיניהם והם מחכים למוות". וכל זה עוד טרם יגיעו לנמל היציאה עדן.

 

הגיבור יחיה מתקרב אל החלוצים המופיעים במושבה כמבקשי עבודה, מתוודע דרכם אל רעיונות סוציאליסטיים, מגויס להגנה, ומלמדים אותו להשתמש באקדח. הוא מכיר כלי נשק, כי אביו היה פחח ומתקן בין השאר כלי נשק. ב"כערער בערבה" האם כבר אלמנה ומלחמת ההישרדות של המשפחה קשה.

שלוש דמויות בולטות של נשים ברומאן: דמות האם נעמה קשת היום, שהיא מכמירת לב, וכמו שכותבת נורית גוברין בסוף דבר שלה: "היא אחת מדמויות הנשים־אמהות הנלבבות שבספרות העברית" (עמ' 317). דמותה החידתית של הנערה רות, נערה סקרנית, משוללת דעות קדומות, ייצרית ונבונה, ודמותה של סוניה "השתפנית" כלומר: הקומוניסטית, שדמותה משורטטת בקווים מעטים, אבל חריפים. צעירה חסרת עכבות, מסורה לאידיאולוגיה שבה היא מאמינה, עניינית ומפוכחת. היא מקיימת את קשר האהבה שלה עם יחיה, כל זמן שהאידיאולוגיה מאפשרת זאת.

אהבתי מאוד את סיפור הפגישה בין יחיה לנערה רות, שבאה מתל־אביב למחנה של תנועת הנוער. הפגישה ביניהם טעונה ארוטיות וסקרנות הדדית. מדובר בפגישה קצרה מאוד, שלאחריה נעלמת רות מן המושבה ומן הספר. האם נבהלה מעוצמת רגשותיה וברחה על נפשה? ברומאן מספרים ליחיה, שנקראה לחזור למשפחתה בתל־אביב. ההסבר מספק את יחיה אבל לא אותי כקוראת. ציפיתי לפגישה מחודשת עם רות, אך זו מתרחשת לא־מתרחשת רק בסוף הרומאן, ולאהבה הזאת שמזינה את נפשו של הגיבור אין מימוש

 

אחת הסצינות החזקות והמזעזעות היא זו של "המשמרות" – ההפגנה על כיבוש העבודה. בהפגנה משתתפים בעיקר החלוצים, המכונים בולשביקים. האכזריות שמפגינים האיכרים למבקשי העבודה היהודים, וגיוס המשטרה הבריטית לדיכוי המחאה באלות מפצחות ראשים, מחרידים את הלב.

החוקרת בת־ציון עראקי, שאף היא דיברה בכנס, רואה את הטרילוגיה כאוטוביוגרפית, אבל כמשקפת את ניסיונם של בני העדה למצוא את מקומם במושבה, כשבין הצדדים שוררים מתח על רקע אתני, מחלוקת בענייני חינוך ויחס לנשים. היא רואה במפגש שמתואר ברומאנים של טביב מפגש מסובך ומורכב, שבו כל הכוח היה נתון בידי האשכנזים, שבשנים הראשונות התכחשו לגמרי לצרכים של בני העדה מצד אחד, ומצד שני קיוו שהתימנים יכריעו את הקונפליקט של כיבוש העבודה. היא איבחנה משטמה וגסות רוח מצד האשכנזים. ב"כעשב השדה" האב עובד בשדה של איכר ומתואר בו היחס המשפיל מצד המעביד. "הם נחשבו כוח עזר למפעל הציוני ולא חלוצים", קבעה החוקרת וסיפרה שלמעשה פרנסת המשפחה היתה תלויה בנשים, שעבדו כמשרתות וכובסות. ילדות בנות שש עד שמונה עבדו בבתי הגבירות תמורת מזון בלבד. כך גם בנים.

לקראת סוף הרומאן בא יחיה לכלל הבנה: "שלא רות ולא בדומה לרות, יתחברו עמו בחייו, אם יעמוד בבורותו" (עמ' 301). לפיכך הוא הולך אל ידידו יהונתן, "שקבע לו מכסת לימוד", ומכאן ואילך "מחויב היה לקנות לו עכשיו ראשית דעת ולהעביד שכלו עד לסחרחורת".

הרומאן והחניכה כאחת מסתיימים בנסיעה לתל־אביב, הכרך שבו מתעתד יחיה, האחר האולטימטיבי, לשבת מעתה. מה יעלה בגורלו לעתיד, יכולים היינו ללמוד מ"אילן ברוח" אילו נכתב, אבל כמו שאמרה בהרצאתה יפה ברלוביץ, שם הרומאן מרמז על כך: לא עוד עשב, שהוא נמוך וניתן לעקירה בקלות, ולא עוד ערער, צמח בודד וצמא בישימון, אלא אילן, אילן שאינו נעקר בקלות, והוא יכול לרוח, גם כשהיא סוערת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s