תגובה לנעמה קטיעי / עדות רצויה עדות מושתקת

יהודים הגיעו לישראל ממספר ארצות ערביות ולא מארץ ערבית אחת, אני מכיר פרטים על ההגירה של יהודים מעיראק לישראל ולכך אתייחס. אני גם לא יכול לספר על "יהודי עיראק" אלא על משפחתי הקרובה, זאת חוצפה לספר סיפור של מישהו שלא רוצה שאתה תייצג אותו.

מי שיקרא את ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין מאיר "בין בגדאד לרמת גן" על הנסיבות של הגעתם של 120000 יהודים לישראל, יבין שנור אל סעיד ראש ממשלת עיראק לא היה צורר אנטישמי.אבי המנוח שעבד בחברת התעופה העיראקית הכיר את נור אל סעיד באופן אישי והדברים שהוא סיפר עליו היו רק דברים טובים.

אני מבין את סיפור הגעתם של 120000 יהודים מעיראק בתוך כשנה לישראל כתוצר של האסונות שהמיט הקולוניאליזם הבריטי על עיראק . באסונות שהמיט הקולוניאליזם על עיראק נפגעו בצורה קשה השיעים,האשורים,והכורדים ובעקבות המעורבות האמריקאית בעיראק גם הסונים. היהודים הספיקו לברוח ונפגעו הרבה פחות מהמיעוטים האחרים . הפרהוד גם אם רושמים אותו על המופתי חוסייני, לא היה גורם לגרוש המוני של יהודים לו היה בעיראק שלטון מרכזי שהיה מסוגל להבטיח את שלום האזרחים ובמיוחד המיעוטים,ולהבטיח ממשל תקין ,שרותים לאזרח וסדר.

לפיכך אני מבין שיהודים היגרו לישראל משיקולים פרגמטיים בגלל בעיות פנים עיראקיות.

מי שחושב שהממשלה הנוכחית בעיראק יורשת את האשמה לפשעים שביצעה ממשלתו של נור אל סעיד חייב להסכים לעקרון שממשלת ישראלית הנוכחית אשמה בפשעים של ממשלות ישראל והסוכנות היהודית לדורותיהם. למשל הפניית כל היהודים הפולנים שהגיעו ב"עליית גומולקה " לדיור קבע במרכז הארץ עם משרות מכובדות בו בזמן שעל הבאים ממרוקו אנסו ניחשול ודיכוי בפריפריה. מי שרוצה שממשלת עיראק תפצה את היהודים שייתן למזרחים רטרואקטיבית את מה שקיבלו היהודים הפולנים והיהודים מברה"מ שהגיעו בסוף שנות ה60 עד שהתחילה תופעת הנשירה.

מודעות פרסומת

המזרחים: בורים, עצלנים, חמי מזג

המזרחים: בורים, עצלנים, חמי מזג

  •  

    הודעת אס־אם־אס מתיאטרון הקאמרי סיפרה על מבצע לפורים, שכלל כרטיסים מוזלים להצגה "קזבלן". את הסרט ראיתי לפני שנים ולא זכרתי הרבה ממנו, חוץ מיהורם גאון שר את שיר הכבוד. יד ביד פסענו בני ואני להיכל לצפות במחזמר.

    באמצע ההצגה הבן שלי עושה חשבון פשוט, ואומר על חבורת קזבלן: "אבל אמא, באמת מגיע להם. הם לא עובדים והם עצלנים". מתוך השירים הכיפיים, ההומור, הקצב, התפאורה הנהדרת והחן של קזבלן, יוצאת אמירה חברתית מהעולם שנטווה על הבמה – הם עצלנים ומגיע להם.

    המחזה "קזבלן" מציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו בשנות ה–50, הנלחמים נגד החלטת השלטון להרוס את השכונה. במשך רוב ההצגה דיירי השיכון האשכנזים והמזרחים מתקוטטים על רקע עדתי. אני מנחשת שיגאל מוסינזון התכוון לטוב. נראה שרצה להשכין שלום ושנצטרף אליו בשירת "כולנו יהודים". נראה שבאמת התכוון שהצדק ינצח את הגזענות. אבל גם הוא, כמו רוב האשכנזים, היה יציר של תפישה שהושתתה על בורות וגזענות, מודעת ולא מודעת.

    אני נזהרת שלא למתוח ביקורת אנכרוניסטית, משום שהשאלה היותר רלוונטית מבחינתי היא איך הבן שלי מבין את ההווה. למרבה הצרה, לבן שלי, כמו לרוב הצופים באולם, אין כלים ביקורתיים להתמודד עם המסרים הסמויים, שמשרתים את אותה תודעה חלקית ומעוותת שרובנו מחזיקים בה עד היום. מסרים מפי ההגמוניה.

    אז אחרי שהשכנים האשכנזים צועקים על חבורת קזבלן "פושטקים בטלנים", ואחרי שרחל אהובתו הצחורה של קזבלן אומרת לו "יש אנשים כמוני, שקודם חושבים ואז מדברים", ואחרי שקזבלן מפנים את האמירה ומעיד על עצמו ש"מה לעשות שיש יותר רגש משכל", אז אני מבינה למה הבן שלי אומר שבאמת מגיע להם. הוא כבר מבין שיש מי שהגיע משכיל ומי שהגיע בור, שיש מי שתרבותו מרגילה אותו לחשוב ומי שהמנטליות שלו היא להרגיש, שיש חרוצים ויש עצלנים – שיש אשכנזים ויש מזרחים. אני גם רואה עד כמה הראש שלו כבר ספוג בתפישה ניאו־ליברלית, שמטופטפת לו מכלי התקשורת וממערכת החינוך.

    אז אני מבינה שאני צריכה לספר לו את ההיסטוריה שלנו כמעט מאפס, כי הוא לא ישמע אותה בבית הספר ולא יראה אותה בתיאטרון; כי מעבר לזה שכל הקזבלניות והקזבלנים לא היו רצויים כאן בכלל, הבטלנים האלה הופלו בקבלה לעבודה; וכשכבר העניקו להם עבודה, הם שובצו רק למעמד הפרולטריון. אני מספרת לבן שלי שבזמן שרחל קיבלה שיעורים פרטיים באנגלית ולמדה בבית ספר עיוני, את חבורת קזבלן הסלילו לחינוך מקצועי. כי הרי אם היו ממשיכים להעניק לעולים מצפון אפריקה את החינוך ש–85% מהם קיבלו בבתי ספר אליאנס במרוקו, הם היו צועדים כבר אז בדרך של חינוך עיוני לבגרות ומסלול אפשרי להצלחה. ואם רק היו נותנים לכל העולים שלימדו בבתי הספר במרוקו ללמד כאן, אז מורים אלה לא היו צריכים להיות מובטלים או לעבוד בסולל בונה.

    עוד אני מספרת לבני שבמובן מסוים אלה ששוכנו ביפו היו בני מזל, כי הם עלו לפני מדיניות הסלקציה, שהופעלה כלפי עליות צפון אפריקה בשנות ה–50. הרי את רוב היהודים שרצו לעלות ממרוקו בשנות ה–50 דחו, והעלו רק את הצעירים. אני מספרת לו שאת המרוקאים שהסכימו לקלוט בשנות ה–50 מיקמו בפריפריה הרחוקה, ובכך דנו אותם לחיים קשים בשוליים, ששיכפלו את עצמם מדור לדור. אני מסבה את תשומת לבו לכך שגם כשחבורת קזבלן שרה את השיר "מה קרה? כלום עוד לא קרה", הם לא שרים את המנגינה מהבית, אלא מנגינות מביתו של המלחין דובי זלצר.

    אכן כלום לא קורה עד היום, כי התרבות והאמנות מוגדרות כאירופיות וצפון אמריקאיות בידי ההגמוניה השלטת, ולכן תרבותנו המזרחית לא מתוקצבת ומופלית בחלוקת המשאבים. וזה רק משלים את התמונה, שבה לא רק מנגנוני השלטון משעתקים אי־שוויון, אלא גם התקשורת מזינה יחס מגחיך לתרבותנו.

    אז למרות שנהנינו מההצגה ומהסוף הטוב שלה, היא היתה הזמנה להבין למה ה"סוף" לא באמת טוב, למה שיר הכבוד מעיד בעיקר על חוסר כבוד, ולמה חשוב לספר את ההיסטוריה המוסתרת מאתנו, ולחשוף את המבנה החברתי, בהווה ובעבר, המנוהל על ידי מערכות לשימור הכוח בידי בעלי הכוח. נגמר המבצע לחג הפורים. אפשר להסיר את המסיכה, להפסיק לחוות את עצמנו דרך עיניים הגמוניות, ולהכיר את עצמנו בעצמנו.

    הכותבת היא מנתחת מערכות מידע בחברת תקשורת

    המאמר הופיע במקור בעתון הארץ הקישור כאן

אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים/שלומי חתוכה

עסקה

וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַשָּׂפָה וְאֶת הַסִּפּוּרִים
כְּמוֹ הַגְּזֵרָה הַמַּשְׁכִּיחָה מִן הָעֻבָּר
אֶת גִּלְגּוּלָיו הַקּוֹדְמִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת הַתְּפִלּוֹת
וְתִקְּנוּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת
(הַיּוֹם אֲנִי חוֹלֵם עַל חֻפְשָׁה בְּפָּרִיז
וּמִתְפַּלֵּל שֶׁנַּעְפִּיל לִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה)
וְלֹא מְשַׁנֶּה שֶׁקָּטְעוּ אֶת סִפּוּרֵי הַשֵּׁנָה בַּחֲדָשׁוֹת רָעוֹת
וּמִן הַסְּפָרִים מָחֲקוּ אֶת הַנְּבוּאוֹת הַיָּפוֹת
שֶׁל חוֹלְמִים הַחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם מְשִׁיחִים
בְּגֶנֶרָלִים שֶׁחוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם אֱלֹהִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהָפְכוּ אוֹתִי לְאוֹיֵב שֶׁל מִישֶׁהוּ
שֶׁלֹּא פָּגַשְׁתִּי בְּחַיַּי
וְהִטְבִּיעוּ בְּמֹחִי שְׁמוֹת מִלְחָמוֹת
כְּאִלּוּ הָיוּ
נְעָרוֹת שֶׁאָהַבְתִּי,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁשִּׁכְנְעוּ אוֹתִי עוֹרְכֵי הָעִתּוֹנִים
כִּי בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל הַנְּעָרִים הֵם רוֹצְחִים,
וְאִלּוּ כָּאן כָּל הַנְּעָרִים
הֵם נְעָרִים,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהֶחְמִיאוּ בְּעָרְמָה מְדֻיֶּקֶת רַק לַצַּלָּפִים
שֶׁבִּירִיָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת
יָכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הַלְּבָבוֹת,
וְלֹא הִזְכִּירוּ אֶת סִלְסוּלֵי הַזַּמָּרוֹת
שֶׁקֹּדֶם הִצִּיתוּ
אֶת אוֹתָם הַלְּבָבוֹת,
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁפְּכוּ אֵינְסְפוֹר טִפּוֹת הַדָּם
וְכָל הַדְּמָעוֹת שֶׁדָּלְקוּ אַחֲרֵיהֶן
כְּמוֹ כְּלָבִים בְּעִקְבוֹת הַבְּעָלִים
אוֹ הָאוֹבְדִים,
וְיוֹתֵר מִזֶּה
גַּם אַחֲרֵי שֶׁיָּבִיאוּ אֶת הָאָבוֹת,
הַסּוֹכְנִים,
שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ אַבְנֵי דּוֹמִינוֹ אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
עִם הַמַּבָּט הַמַּקְפִּיא שֶׁנּוֹלַד עִם הַבֵּן
וְהַהִיסְטוֹרְיָה, שֶׁקֵּבָתָהּ אֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע –
אַחֲרֵי כָּל זֶה
תַּסְפִּיק מִלָּה אַחַת שֶׁל דַּרְוִישׁ,
מַסְפִּיק שֶׁיַּעֲבֹר בְּיָפוֹ רֶכֶב אֶחָד
וּמִתּוֹכוֹ אֶשְׁמַע אֶת עֹמֶר אָדָם אוֹ זֶהָבָה בֵּן,
מַסְפִּיק עוֹבֵר אֹרַח שֶׁיַּבִּיט בִּי וְיִתְבַּלְבֵּל
אוֹ אַבִּיט בּוֹ
וְאֶתְבַּלְבֵּל בְּעַצְמִי;
הָאֱמֶת שֶׁהִסְפִּיק
שהמועלם יֵשֵׁב מוּלִי בַּדְּמָמָה הַנְּחוּצָה,
שְׁתֵּי כּוֹסוֹת הַקָּפֶה בֵּינֵינוּ,
וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע לֹא אֶתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר:
תַּסְבִּירוּ לִי עוֹד פַּעַם
כִּי עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי
אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים
וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים.

חברים מספרים על הטייח ימאני

  1. על טענות הטייח ימאני כנגד תכניתו של אמנון לוי השד העדתי

    על דבריו של בן דרור ימיני מגיב מאיר עמור באתר העוקץ

    [..]מעניין לראות ולאפיין את התגובות לשני הפרקים ששודרו עד היום. שתיים מהן מעניינות במיוחד: הראשונה היא דיאלוג בין חנוך מרמרי וסוניה אזולאי באתר "העין השביעית", השנייה היא מאמרו של בן דרור ימיני ב"מעריב". אתחיל מהסוף, בעיקר משום שיש מעט לומר על התובנה התרבותית של בן דרור ימיני. הוא מציע למזרחים לאמץ מודל הינדי של התנהגות אתנית (מהגרים הינדים מצליחים) אל מול המודל המוסלמי (מהגרים מוסלמים נכשלים). לא אפרק את טיעוניו באשר להינדים ולמוסלמים באירופה ובאמריקה, אומר רק כי דרך ברורה להפרכתן של דעות "תרבותיות" שכאלה קשורה לאי-ההיסטוריות של הטיעון התרבותי ולפוליטיקה השמרנית המשתמעת מדבריו. אין תרבות מנותקת מנסיבות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות, אין תרבות ללא היסטוריה. למשל: קהילות של יהודים ממוצא מרוקאי, תוניסאי, תימני, עיראקי וסורי אשר ויתרו על מנעמי "סל הקליטה" של הציונות הארץ-ישראלית והמשיכו את דרכם לצרפת, לקנדה, לארצות הברית ולאוסטרליה ואשר פעלו ללא עזרת "המודל ההינדי", הצליחו לבסס קהילות פורחות בארצות "מערביות" אלה – "מערביות" לפחות כמו החברה הישראלו-אשכנזית המתאמצת להידמות להן כל כך.

    במדעי החברה נהוג לומר כי זהויות תרבותיות מובנות חברתית. מכאן, המסקנה המתבקשת הינה שמזרחים ואשכנזים נוצרו. מכאן גם כי כישלונם הנוכחי של מזרחים אינו נובע מהתנייה תרבותית "שגויה" אלא ממציאות חברתית מכשילה, מנשלת ומנצלת. מזרחים נוצרו מיהודים אשר הגיעו ממרוקו, מתוניס, מתימן, מעיראק, מסוריה ועוד. גם אשכנזים נוצרו. שניהם – מזרחים ואשכנזים – נוצרו בישראל. המודל התרבותי של ימיני הוא שמיכה אינטלקטואלית קצרה ודקה. למרות מאמציו העילאיים, אין היא מכסה את ערוות הדיכוי, הניצול והשיסוי. גם אידיאולוגיית ה"אינטגרציה דרך חדר המיטות", כלומר יחסים בין מזרחים/ות ואשכנזים/ות והילדים ה"מעורבים", לא שינו ולא יכולים לשנות את מתאר הנוף של החווייה הישראלית. עדיף להיות אשכנזי על מזרחי בישראל. את זאת יודע כל ילד בגן (אולי חוץ מילדים תימנים שהתבגרו והפכו לעיתונאים מצליחים בישראל).[..]

    לרשומה בהעוקץ כאן

    על הטייח ימאני אצל יוסי גורביץ

    מאת קנינו הרס"ר:

    לאחר שהשתחררתי משירות כמתרגם מערבית ביחידה 8200, הוזמנתי לעבודת מילואים בתנאי קבע עבור השב"כ והיחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה. תמורת 55 ש"ח לשעה ניתנו לנו אלפי מסמכים בערבית שנלקחו מבית ראאד סלאח, ונאמר לנו למצוא שם הוכחות להעברות כספים ל"אירגוני טרור".

    נדהמתי מהניסיון הנלוז הזה לתפירת תיק ללא כל חשד סביר. מיותר לציין שלא היו בחומר שום ראיות כאלה, והמשפט ההוא של סלאח אכן הסתיים בקול ענות חלושה. למרות שזה כבר היה ברור לי במהלך השירות הצבאי שלי, זה חיזק אצלי עוד יותר את העובדה שישראל רודפת רדיפה פוליטית ותופרת תיקים לכל מי שמעז לערער על הקביעה של"יהודים" מגיעות זכויות יתר במדינה הזאת על פני אחרים.

    היה ברור לי שמנגנוני המשטר לא יוותרו וימשיכו לרדוף את סלאח, ועכשיו לא מפתיע שהרשיעו אותו ב"הסתה", כאשר כפי שציינת, לרבנים יהודים, לחברי פרלמנט ישראלים ולשאר אספסוף יג"ע לא יעשו כלום אף פעם. אני רואה את הרדיפה הפוליטית הזאת ביומיום ממעקב אחר הדיווחים בתקשורת הפלסטינית ומביקורים בגדה המערבית. אבל היודו-ישראלים מעדיפים להיות עיוורים למציאות הזאת ולגלגל עיניים לשמיים בכל פעם שהפלסטינים מממשים את זכותם להיאבק נגד הדיכוי הישראלי.

    מאת אביבית:

  2. בן דרור ימיני הוא ד-מ-ג-ו-ג.
    במדוייק לפי הערך המילוני.

    מרוב שהוא התמיד בשיטה ,
    לדעתי הוא כבר בשלב של חוסר מודעות מוחלט שנובע משביעות רצון עצמית מטורללת.
    בקיצור-
    הוא עובד באיזשהוא מקום כבר גם על עצמו.
    (טרם קראתי את המאמר ותגובות )

  3. מאת ראובן:

    אנקדוטה מהניסיון האישי שלי עם בן דרור ימיני:

    לפני 3-4 שנים, הוא הוזמן למעין הרצאה + שאלות בקורס קטן במכללה מובילה בישראל. בנוסף לו, השתתפה גם עורכת דין (מוצלחת, שדיברה לעניין יש לאמר) מבצלם כמדומני בנושא: "מעמדו המשפטי של המיעוט הערבי במדינת ישראל".

    על פניו ההרצאה הייתה אמורה להיות די ברורה: סקירת המעמד החוקתי של המיעוט הערבי, לצד דוגמאות פנייה לבג"צ כמו "פרשת קעדאן" וכו'.
    אך למעשה ההרצאה הפכה לבמה להשתוללות איסלאמופובית רבתית של בן דרור ימיני. כהרגלו, הוא דיבר מעט מאוד לגופו של עניין, על "ההיסטוריה המשפטית" ומעמדם של הערבים בישראל (זכויות אינדיבידואליות וזכויות קולקטיביות), אלא הוא בעיקר נגרר למחוזות הזויים של ההגירה המוסלמית הגדולה לאירופה (משום מה בעיקר דיבר על בריטניה) וכישלון "הרב תרבותיות" לדעתו. הוא עשה את כל זה מבלי להשלים לנו את הרעיון שהמוסלמים, כל המוסלמים, הם סכנה שראוי למנוע מהם זכויות שוות.
    מכאן, אפשר להבין כי בן דרור ימיני הוא גזען איסלמופוב שמנסה להשליך ממקרה בריטניה ואנקדוטות נוספות, על מקרה מדינת ישראל.

    בהרצאה הזאת, שאני מודה שהותירה אותי המום, הבנתי למעשה את החוט המקשר בין כתבותיו ודעותיו של בן דרור ימיני. הוא למעשה איסלמופוב, דומה מאוד לאנטישמים ומשתמש באותן הטקטיקות גם אם מחשיב עצמו כ"איש מרכז, בעד פינוי התנחלויות" ושאר שקרים.

    • מאת אביבית:

      גם כשהוא(בן דרור ימיני) "בעד פינוי התנחלויות"–
      הוא טורח על רצח אופי כלפי כל מה ומי שמנסה להוביל כנ"ל..
      הוא "בעד" – אבל לא עכשיו לא אח"כ ולא ככה ולא ככה..
      הוא "בעד" אבל תלוי בהשפעת קרני הגמא על ציפורני אבו מאזן ובכלל -הוא כ"כ בעד רק שמי שקורא את כל
      ה"בעד" הזה משום מה ממש מבין הפוך חחח

      אבל מה כן-
      זה קורה עם המון המון המון מילים ופרטי פרטים של הוא אמר והוא אמר,ומשבץ איזה פסיק שישמש לו אליבי שהוא לא לגמרי בימין הקיצוני חח

      מתכונת חוזרת לעייפה בכל מאמריו הטרחנים דמגוגים.

      מאת אביבית:

  4. אכן הקטע הוא התחזותו הקונסטנטית והמניפולטיבית עד אין קץ ברמות כמעט פיוטיות של בן דרור ימיני לאיש מרכז,התחזותו לתומך בפשרה מדינית, התחזותו לבעל השקפות ליברליות/זכויות אדם.

    המניפולציה הגיעה לשיאים אבסורדים ומכוערים במיוחד -בשיטתיות ההסתות
    חסרות המעצורים כלפי אלה שכן תומכים בפשרה מדינית,שכן בעלי השקפות ליברליות/זכויות אדם.

    המניפולציה הדמגוגית זוקקה ונטחנה אצל ימיני מאמר אחר מאמר אחר מאמר.

    לא ממש ברור לי למה גורביץ' מתרכז בסלאח .

    בהקשר של הפליטים /מהגרי העבודה מאפריקה –
    ימיני הגיע ממש לשקרים במין 'ריקוד' מניפולטיבי שרק הוא מסוגל לו עם דוחות או"ם.
    הכותרת של אותו מאמר היתה:
    "ישראל קלטה יותר פליטים מכל מדינה אחרת" (חח)-
    וימיני "הוכיח" שזה מדוחות או"ם (חח).

    לפי השטויות שנתניהו פולט סביב ההשתלטות על האונייה לא אתפלא אם ימיני יושב לו על האוזן (לא שחסרים כיפות סרוגות סביב נתניהו עם סוג השטויות התת רמה הנ"ל..)

    • מאת שאול סלע:

      הטייח ימאני
      [..]ישראל, מר ווטרס, אינה פטורה משום ביקורת. אנחנו אלופי העולם בביקורת עצמית. אין עוד מדינה שבה, בכל תחום, לא רק בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש כל כך הרבה ביקורת. נוקבת, תוססת, לעתים גם שקרית וצורמת. [..]

      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/219/722.html

      • מאת אביבית:

        כשימיני בעד (כביכול כביכול)'זכויות אדם' – הוא יוצא מגדרו נגד.
        כשימיני בעד (כביכול)'מיתווה קלינטון'- הוא יוצא מגדרו לסרס את כל המיתווה.
        כשימיני (כביכול..)בעד המחאה – הוא יוצא מגדרו להתנפל עליה בקרדומים והסתות.
        כשימיני (כאמור כביכול)לא בצד המעודד שנאת זרים לאומנית – הוא עושה בדיוק כנ"ל (כלומר לגמרי בצד ההוא)

        מה שמוציא מהכלים, זה הכתרתו את עצמו בהפוך ממה שלמעשה הוא מפיץ בשקדנות נמרצת (ומעוותת)של נמלה יומרנית (שכביכול פועלת ל'פי הספר' עם עלק "מקורות"/"ציטוטים" אין ספור/הקלטות -הכל מעוות דמגוגי.
        זה לא היה כ"כ משמעותי לולא הפאק שנוצר.
        הימין הקיצוני הסתער עליו כמובן בחמדה רבה ,ועם הרגלי ההצפה הקבוצתיים שלהם ברשת משמשים לו כמובן להקת מעודדות וכך יצא שמאדירים אותו כ"לא מהימין" ובכל זאת משורר הימין חחחחחח

        *זה הרבה מעבר ל'אנטי עיתונאות'—-
        זה פגיעה בהמון דברים הרבה יותר בסיסיים.
        זה דבר שלא ייעשה.

        נקרא לזה דמגוגייה מרושעת ומסוכנת .
        מסוכנת אפילו מעבר לתמיכה בפועל במה שאסור לתמוך בו-
        זה השחתת המח.

    איפה היה הטייח ימאני במלחמת אוקטובר ובמלחמת לבנון הראשונה ?
    האם הטייח הימאני יודע מהו ריח של אבק שריפה ?

    אולי זה יישמע מוזר הטייח הימאני כנראה היה ג'ובניק במלחמת אוקטובר כאשר היה סדיר, והיה גם ג'ובניק במילואים.הטייח הימאני תקף את פעילי הקשת המזרחית וביניהם יוסי יונה. יוסי יונה נפצע בשרותו הסדיר במלחמת אוקטובר בגלל חור שנפער בקרום הריאה. ב 6 לאוקטובר 73 יוסי יונה היה משובץ להגא, ולמרות זאת הצטרף לצוות טנק והשתתף בצליחת התעלה.

    מלחמת אוקטובר 73 "נפלה במשמרת" של בן דרור ימיני,לא מוזכר בשום מקום איפה בן דרור ימיני היה אז. יש כאלה שבאים  בטענות על שירותם הצבאי של אחרים, בזמן שהם עצמם לא הריחו מימיהם ריח של אבק שריפה, לא הוצבו למקומות מהם מגיעים לבתי קברות צבאיים.

    לשאלה מה זה משנה איפה הוא היה ???

    אם יש סבירות (לא מופיע בויקיפדיה) שימיני לא הריח ריח של אבק שריפה ולא היה במקומות מהם מגיעים לבתי עלמין צבאיים,אז הדברים שהוא כתב על דפני ליף בפוסט אויבי המחאה הופכים אותו לחלאת המין האנושי

     

חזרה לימי ההפרדה האתנית בין אשכנזים לתימנים

חזרה לימי ההפרדה האתנית בין אשכנזים לתימנים

ברומאן החניכה "כערער בערבה" מתאר מרדכי טביב, הראשון מבני תימן שכתב על עדתו, את הדיכוי שסבלו ממנו התימנים של ראשון לציון מיד האשכנזים

 

ערער בערבה, מאת מרדכי טביב, הביאה לדפוס לאה היין (טביב), אחרית דבר: נורית גוברין, הערות: אבנר הולצמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, 328 עמודים

מרדכי טביב (1920–1979) הוא הסופר הראשון מבני תימן שכתב על עדתו. הרומאן שלו, "כערער בערבה", ראה עתה אור מחדש ככלות כשישים שנים. זהו רומאן חניכה קלאסי, חלקה השני של טרילוגיה הנפתחת ברומאן "כעשב השדה".

ב"כעשב בשדה" מסופר בילדותו של הגיבור, ואילו "כערער בערבה" מספר בשלוש שנים מעלומיו של יחיה, יליד שכונת התימנים "שיבת ציון" בראשון לציון, כשרוח התקופה (1929-1931) משמשת רקע לחיים הפרטיים.

 

שכונת "שיבת ציון", שהוקמה בשנת 1922, היתה מופרדת מן המושבה הצעירה על ידי פרדסים, שהיו שייכים לאיכרים המייסדים, נותני העבודה, שביכרו פועלים ערבים על יהודים, כי היו זולים אפילו מן התימנים. כיום היא רחוב מרחובות העיר. הפרדסים נעקרו ומה שנותר מן השכונה הוא חלק מן הבתים הישנים עם הרעפים האדומים שלהם. תחת חול יש כביש ומדרכה, והחצרות מסתתרות מעבר לחומות מסוידות לבן ולגדרות ברזל שמגוננות עליהן.

המושבה ראשון לציון

המושבה ראשון לציון.

אבל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת כשהמייסדים לא חשכו שבטם־שוטם מן התימנים ונשותיהם, היתה ההפרדה האתנית חשוכה אולי יותר מן הלילה בפרדסים, שהנשים התימניות היו מקוששות בהם זרדים כדי להבעיר אש בתנוריהן.

"כערער בערבה" (איזה שם נפלא לרומאן!) ראה אור בשנת 1957. כאמור, היה זה החלק השני בטרילוגיה בעלת יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים, שנפתחה ברומאן "כעשב השדה". לאחריו צריך היה להופיע הכרך השלישי "כאילן ברוח" ולא הסתייע.

את הספר הביאה לדפוס כשישים שנה לאחר שראה אור לראשונה לאה היין (טביב), בתו של הסופר, כשההערות ופירושי המלים נכתבו על ידי אבנר הולצמן, שכן להוותנו זקוקה לכך כיום לשונו של טביב, המושפעת מלשון המשנה ומזִכרי לשון ערבית־יהודית־תימנית.

על כך כותבת נורית גוברין באחרית דבר שלה: "לשונו של מרדכי טביב היא אחד המחסומים הגדולים בין יצירתו לבין הקורא". האומנם? אני מסכימה שהלשון קשה לנו היום, אבל לא רק משום השימוש בלשון גבוהה, אלא גם מפני שטביב המציא מלים, כפי שהראה ד"ר אורי מלמד בהרצאה מאלפת שנשא בכנס הלשון העברית, שנערך לא מכבר בראשון־לציון, במושב שיוּחד לטביב, בהנחיית עוזי שביט. למשל, מדגים ד"ר מלמד: "יֵתְעָזְפֵן" פועל בבניין התפעל, שיצר טביב מן הצמד "עז פנים". משחקי מלים כאלה רווחו בספרות העברית בדור ההוא בהשפעת חידושי שלונסקי, אם כי בני דורו של טביב, דור תש"ח, כמו נתן שחם, משה שמיר ואהרן מגד, לא נהגו כן. טביב שונה מעמיתיו הסופרים, כפי שהראתה יפה ברלוביץ בהרצאתה באותו כנס, גם בכך שכתב רומאנים על גיבוש זהותו של היחיד ועסק במשפחה ובשבט, ברחוב ובשכונה, בעוד שהסופרים בני דורו כתבו על ה"אנחנו".

מרדכי טביב, תמונות מהאלבום המשפחתי, על רקע המושבה ראשון לציון. "שֵד מְשוּיָד"

מרדכי טביב, תמונות מהאלבום המשפחתי, על רקע המושבה ראשון לציון. "שֵד מְשוּיָד".

איני מסכימה שהלשון היא מחסום, כי עתה אפשר להתגבר עליו, בעזרת פירושו של אבנר הולצמן. וכדי שהקוראים לא יירתעו מן הלשון אצטט כאן את סוף הפרק "בציר", שבו מתוארת פריחתה של פרשת אהבה בין הגיבור יחיָה לבין סוניה "השתפנית", כלומר: הקומוניסטית: "נמשך מימינם שביל בין פרדסים. ובאותו שביל, מצד שמאל שלו, היתה ברכה שמימיה זכים וכחולים; ונכחם, בקצהו של השביל, הגביעו החולות הלבנים. נפנו והלכו באותו שביל. והיה אור לבן, כאור שבעת הימים, וצללים כהים של אילנות עמדו באור, והכל־בכל נמזג ונכנף בדממה הגדולה של הלילה" (עמ' 286).

יש אצל טביב תיאורי טבע יפהפיים, ומי שאוהב את השפה העברית ייהנה מן הצבעוניות של שפתו ויתוודע דרכו אל הוויית־חיים שכוחה ומושכחת, שאלה בין השאר מאפייניה: "אלא עכשיו… עומדים בסיפוריהם ומסיחים… עלו בו (ביחיה) זִכריהם של דברים ומעשים משפילים ממה ששמע בבית אבא וממה שחש בעורו ובשרו מנוהגם של רוב האיכרים בבני עדתו. זכר נצלנותם שהיו מנצלים אותם בשכר של פרוטות ומתייחסים אליהם בגְריעוּת מהתייחסותם לשכיריהם הישמעאלים. זכר גסות של איכר, שהִלְקָה תימנית אחת בשבטים על שיירי זמורות גפן שליקטה מבין כרמיו, ומכך הפילה עוּבָּרָהּ; זכר מעשה ששמע מפי אביו על הֵסגר, שעמדו האיכרים להטיל על מקום יישובם של התימנים בעלילות הבל, שהתימנים מביאים מגיפה על המושבה, ועוד זכר בזיונות, שהיו בעלי הדַת שביניהם מבזים לדתם ודינם של התימנים, ופוסלים בשחיטת שוחטיהם וממאנים להכמין בתנוריהם תבשילי-בשר שבתיים שלהם, בטענה שגלישת התבשיל תטמא את תנוריהם" (עמ' 167).

מרדכי טביב נולד שנה לאחר עליית משפחתו לארץ מצפון תימן. בן חמש הוכנס ל"מעלאמה" כפי שכונה החדר בפי בני צפון תימן. אביו היה כעין רועה רוחני של העדה והתפרנס מפחחות. צורפות ותיקוני נשק. אחר גיל 13 החל נשמט מן העולם הדתי של האב. לבו הלך שבי אחרי ההשכלה והציונים החלוצים הסוציאליסטים. עם אשתו ובתו הלך לקיבוץ נען, אך נאלץ לעזוב והיה לשומר שדות. בתקופה זו כתב שירים שהתפרסמו ב"דבר". בסוף 1939 התגייס לצבא הבריטי ליחידת האתתים שהגיעה ליוון. בסוף 1942 שוחרר מסיבות בריאות וחזר לארץ. ב–1948 התגייס לצה"ל והיה קצין תרבות. אחרי השחרור החל בעבודת עריכה ובכתיבה.

הוא כתב את הרומאנים והסיפורים שלו בלשון חכמים עשירה ודשנה, המציא צורות חדשות כמו "יִלְיוּל" (צהלולים), "סַמְיוּת" (עיוורון), "שחיקה וחלבונה" (סחוק וחילבה) וביטוי שהסב לי קורת רוח מרובה "כִּיבְּמַקְלִי", שבא לציין עוני, או עניוּת, כפי שהיה טביב מעדיף, שכן אהב את משקל פּעְלוּת. בחידושים של טביב יש הומור, וכשהוא כותב על מישהו שהוא "שֵד מְשוּיָד" אי אפשר שלא לחייך. את כל הדוגמאות הללו ליקטתי מהרצאתו של ד"ר אורי מלמד.

ראשון לציון

ראשון לציון.

הקריאה ברומאן, מעבר לעניין ההיסטורי־חברתי שבו, על סוגיותיו השונות, שבהן הרחיבה בכנס פרופסור בת־ציון עראקי קלורמן, היסטוריונית וחוקרת ילידת השכונה, ריעננה את העברית הנסתרת שלי, זו ששקעה אל ירכתי הזיכרון אך לא נשכחה כליל.

הרומאן "כערער בערבה" מתרחש בשכונת "שיבת ציון" ומתאר את חיי היומיום בה ואת מאבקו של הגיבור לגבש זהות ולהשתלב בחיי הקהילה ובחיי המושבה, שני עניינים נבדלים.

ברומאן מיוחד אחד הפרקים להתארגנות התימנים למען השגת דיור ובנייה של בית־כנסת. מדובר בראשית ההתאחדות של התימנים, שברומאן עומד בראשם יעיש, חברו של הגיבור שהגיע לא מכבר לארץ, והוא ביישן ונרתע מחברת בני גילו, אך עד מהרה מגלח את הפיאות והזקן ומסיר את הלבוש המסורתי. הוא לובש "פראנג'י" ונעשה עסקן ציבור. סיפורו של יעיש ברומאן מרתק, וברור שדמותו מעוצבת על־פי זו של ישראל ישעיהו, מי שהיה יו"ר ההסתדרות ושר הדואר.

משפחת טביב הגיעה לארץ ב–1909 בספינה מעדן. "וכדאי לספר פרשת נסיעה זו שלא שמענו כמוה עֲלִיָה בהמון בעצם היום. ביום ה' י"ב בתמוז באחת־עשרה שעות לפני הצהריים יצאה השיירה מחַיְדַאן אֶל הְגַ'ר מאתים ועשרים נָפש". כך מתחיל סיפור העלייה שכתב אברהם טביב, אחיו של מרדכי מאשה אחרת, בספרו "שבי תימן", שראה אור בהוצאת "אמנות" ב–1932. בהמשך הוא מספר על סערה ואיך "מיום שבת עד יום ה' כמעט לא נותרה נשמה בנוסעים מרוב צער ואימת מוות, שכל הזמן היתה ממש גיהנום פתוחה לנגד עיניהם והם מחכים למוות". וכל זה עוד טרם יגיעו לנמל היציאה עדן.

 

הגיבור יחיה מתקרב אל החלוצים המופיעים במושבה כמבקשי עבודה, מתוודע דרכם אל רעיונות סוציאליסטיים, מגויס להגנה, ומלמדים אותו להשתמש באקדח. הוא מכיר כלי נשק, כי אביו היה פחח ומתקן בין השאר כלי נשק. ב"כערער בערבה" האם כבר אלמנה ומלחמת ההישרדות של המשפחה קשה.

שלוש דמויות בולטות של נשים ברומאן: דמות האם נעמה קשת היום, שהיא מכמירת לב, וכמו שכותבת נורית גוברין בסוף דבר שלה: "היא אחת מדמויות הנשים־אמהות הנלבבות שבספרות העברית" (עמ' 317). דמותה החידתית של הנערה רות, נערה סקרנית, משוללת דעות קדומות, ייצרית ונבונה, ודמותה של סוניה "השתפנית" כלומר: הקומוניסטית, שדמותה משורטטת בקווים מעטים, אבל חריפים. צעירה חסרת עכבות, מסורה לאידיאולוגיה שבה היא מאמינה, עניינית ומפוכחת. היא מקיימת את קשר האהבה שלה עם יחיה, כל זמן שהאידיאולוגיה מאפשרת זאת.

אהבתי מאוד את סיפור הפגישה בין יחיה לנערה רות, שבאה מתל־אביב למחנה של תנועת הנוער. הפגישה ביניהם טעונה ארוטיות וסקרנות הדדית. מדובר בפגישה קצרה מאוד, שלאחריה נעלמת רות מן המושבה ומן הספר. האם נבהלה מעוצמת רגשותיה וברחה על נפשה? ברומאן מספרים ליחיה, שנקראה לחזור למשפחתה בתל־אביב. ההסבר מספק את יחיה אבל לא אותי כקוראת. ציפיתי לפגישה מחודשת עם רות, אך זו מתרחשת לא־מתרחשת רק בסוף הרומאן, ולאהבה הזאת שמזינה את נפשו של הגיבור אין מימוש

 

אחת הסצינות החזקות והמזעזעות היא זו של "המשמרות" – ההפגנה על כיבוש העבודה. בהפגנה משתתפים בעיקר החלוצים, המכונים בולשביקים. האכזריות שמפגינים האיכרים למבקשי העבודה היהודים, וגיוס המשטרה הבריטית לדיכוי המחאה באלות מפצחות ראשים, מחרידים את הלב.

החוקרת בת־ציון עראקי, שאף היא דיברה בכנס, רואה את הטרילוגיה כאוטוביוגרפית, אבל כמשקפת את ניסיונם של בני העדה למצוא את מקומם במושבה, כשבין הצדדים שוררים מתח על רקע אתני, מחלוקת בענייני חינוך ויחס לנשים. היא רואה במפגש שמתואר ברומאנים של טביב מפגש מסובך ומורכב, שבו כל הכוח היה נתון בידי האשכנזים, שבשנים הראשונות התכחשו לגמרי לצרכים של בני העדה מצד אחד, ומצד שני קיוו שהתימנים יכריעו את הקונפליקט של כיבוש העבודה. היא איבחנה משטמה וגסות רוח מצד האשכנזים. ב"כעשב השדה" האב עובד בשדה של איכר ומתואר בו היחס המשפיל מצד המעביד. "הם נחשבו כוח עזר למפעל הציוני ולא חלוצים", קבעה החוקרת וסיפרה שלמעשה פרנסת המשפחה היתה תלויה בנשים, שעבדו כמשרתות וכובסות. ילדות בנות שש עד שמונה עבדו בבתי הגבירות תמורת מזון בלבד. כך גם בנים.

לקראת סוף הרומאן בא יחיה לכלל הבנה: "שלא רות ולא בדומה לרות, יתחברו עמו בחייו, אם יעמוד בבורותו" (עמ' 301). לפיכך הוא הולך אל ידידו יהונתן, "שקבע לו מכסת לימוד", ומכאן ואילך "מחויב היה לקנות לו עכשיו ראשית דעת ולהעביד שכלו עד לסחרחורת".

הרומאן והחניכה כאחת מסתיימים בנסיעה לתל־אביב, הכרך שבו מתעתד יחיה, האחר האולטימטיבי, לשבת מעתה. מה יעלה בגורלו לעתיד, יכולים היינו ללמוד מ"אילן ברוח" אילו נכתב, אבל כמו שאמרה בהרצאתה יפה ברלוביץ, שם הרומאן מרמז על כך: לא עוד עשב, שהוא נמוך וניתן לעקירה בקלות, ולא עוד ערער, צמח בודד וצמא בישימון, אלא אילן, אילן שאינו נעקר בקלות, והוא יכול לרוח, גם כשהיא סוערת.