המשוררת שמערערת על הסטריאוטיפים של היידיש

המשוררת שמערערת על הסטריאוטיפים של היידיש

פרסום מבחר שיריה של מלכה חפץ־טוזמאן הוא חג לאוהבי השירה וסימן מבורך נוסף להתגברות העניין הציבורי באוצרותיה המודרניים של היידיש

גוהרת על עצמי: מבחר שירים
מלכה חפץ־טוזמאן. תירגמה מיידיש והוסיפה אחרית דבר: חמוטל 
בר־יוסף, הוצאת קשב לשירה, 
184 עמ', 88 שקלים

צאתו לאור של מבחר השירים מאת מלכה חפץ־טוזמאן הוא חג לאוהבי השירה, קוראי העברית. הוא מציג קול רענן ומפתיע במקוריותו, בשובבותו ובדייקנותו, בתרגום חיוני, עשיר וקולח. הוא גם סימן מבורך נוסף להתגברות העניין הציבורי באוצרותיה המודרניים של תרבות יידיש ולהתנערותה מן הדימוי השגוי והפשטני שהודבק לה שלא בצדק. עדות לכך היא העובדה שהמתרגמת, חמוטל בר־יוסף – פרופסור לספרות עברית ומשוררת – נדרשה, כדבריה, להתגבר על רגש הבושה והדחייה מהשפה ה"אחרת" הזאת: "היידיש", היא כותבת, "היתה שפה אסורה, מביישת, בבית ילדותי, אף על פי שהיתה שפת דיבור וכתיבה טבעית לאבי" (עמ' 9).

יש בווידוי זה פרט מעניין, וכפי שנראה רלבנטי גם לשירתה של חפץ־טוזמאן: היות היידיש שפת־אב, ולא שפת־אם (מאַמע־לשון) לשתיהן. רגשות אלה של ניכור ודחייה מן היידיש אופייניים לרבים מבני דורה של בר־יוסף, הדור שנולד עם המדינה או בסמוך להקמתה, ספוג בשאננותו הצברית. ההתגברות על, והיכולת לחוות את, שפת המקור ותרבותה מחדש, במלוא חיותה, מושגת בדרך כלל רק אצל בני הדור השלישי להגירה.

והנה המתרגמת מדווחת בגילוי לב מרגש על התגלות שכזאת: "נתקלתי בשיריה של מלכה חפץ־טוזמאן במקרה… תוך כדי קריאה חשתי אותה תערובת של עונג עז, קירבה גדולה (גם בהשקפת העולם וגם בהעדפות סגנוניות), וצער על שלא אני כתבתי כמה מהשירים הללו – סימניה המובהקים והנדירים של חוויית קריאה איכותית, בלתי נשכחת" (שם).

חפץ־טוזמאן נולדה על סף המאה ה–20 וגדלה בכפר קטן בווהלין למשפחה חסידית. בשנות נעוריה היגרה לארצות הברית שם חיתה עד מותה ב–1987. גם לאחר שהתרחקה מנופי הטבע, ממשפחתה ומקהילת הכפר הקטן של ילדותה מרחק רב – גיאוגרפי, תרבותי, אידיאולוגי ואף לשוני (בארצות הברית היתה מזוהה עם החוגים הרדיקליים ואת צעדיה הראשונים בעולם השירה עשתה באנגלית), ניכר משירתה כי אלה הגדירו את מרחבי נפשה. החושניות, העצמאות, חדוות המשחק והתנועה בטבע מצד אחד, וההתכנסות האינטרוספקטיבית, החומרה המכוונת כלפי העצמי של משפחתה החסידית, הצבת אמות מידה מוסריות גבוהות, והמחויבות העמוקה לקרובים אליה מן הצד האחר. גדולת שירתה נובעת מן היכולת לזמן את הקורא למפגש עם הסטריאוטיפים שלו, שעל פיהם הוא מבין בלי משים את סביבתו.

כך למשל, עז הפיתוי שבהרגל לזהות את הטבע, על תכונותיו, עם האם הגדולה, עם הנשיות, וגם את הדת על חומרותיה עם האב. אולם כבר בשירים הראשונים בקובץ מסתבכות חלוקות אלה באופנים מבריקים. בשיר "אַיֶכָּה", למשל, המוקדש לאביה, היא כותבת "אני מחפשת אותך בשפתךָ-/ אַיֶכָּה!"; "אייכה" כידוע היא קריאתו של קול האלוהים לאדם בגן עדן, לאחר שנתפתה לחוה (בראשית ג, ו). כאן זו קריאתה של בת אל אביה. השיר נפתח בשורות "במקום שהיה שם ביתךָ שם יהיה ביתי לעולם".

אנו רואים לנגד עינינו את חוה מרגיעה את אדם כי תחלוק עמו את גורלו לנוכח העונש האלוהי הבלתי נמנע. הגירוש מגן עדן מוצג כאן אפוא מנקודת מבטה האשמה, הכאובה והבודדת של אלוהות שהיא גם אם כל חי: גם בת המבקשת את אביה וגם אשה המבקשת בית. המטאפורה החסידית המרכזית של האל כאב והמאמין כבנו זוכה כאן, אם כן, להיפוך כפול ומטלטל. גאוותה הגלויה של הדוברת, שהפקיעה מן האלוהות את קולה ודבריה, כאשר היא נמהלת במיומנות עם שירה המשתייכת בלי ספק לסוגת ה"תחינה" (תפילות נשיות ביידיש שכונסו במחזורים מיוחדים), מאפשרת לדוברת להרחיב סוגה זו באופן לא צפוי. בשיר אחר "אתך, אדם", שגם בו הדוברת היא חוה, אם־כל־חי, היא כותבת: "אתך, אדם שלי,/ פוחדת אני פחות/ מזעם הבורא./ אבל ממך, אדם, אני פוחדת".

אף על פי שרוב שיריה של חפץ־טוזמאן הם בחריזה חופשית, בר־יוסף מציינת את הצורות ה"קלאסיציסטיות", הטריאולט והסונטה, כצורות השיריות המועדפות על המשוררת. השליטה בהן "חייבה השכלה ויכולת שליטה צורנית והלך רוח שכלתני" (עמ' 180), ובשל תכונות אלה נחשבו הצורות לגבריות. אולם חפץ־טוזמאן בחרה לחדש ולהרחיב סוגה נשית מובהקת כמו התחינה דווקא באמצעותן. ואכן, הספר נקרא בשמו של כליל הסונטות שלה "איבער זיך געבויגן", שעניינו הוא תחינה לטוהר מוסרי והתנערות מכעס המוליד שנאה.

תרגומה של בר־יוסף מצטיין בהתלהבות וניכרת בו האהבה למקור. באהבה, כמו באהבה, לעתים מתערבבים הגבולות בין האוהבים, ובמקרה שלפנינו, בין מתרגמת למשוררת. נדמה לי שאחד מן המקרים הללו ראוי לציון: שמו של הקובץ ("גוהרת על עצמי"), תרגום של "איבער זיך געבויגן" שמשמעותו יכולה לנוע בין "על עצמי אני רוכנת (בתפילת תחינה)", או "על עצמי אני משתוחחת (בבקשה לגונן או בריכוז מתכנס)". אמנם גם המלה "גוהרת" משמעותה המקורית, המקראית, היא זו. אולם בעברית המודרנית אין ספק שהמשמעות המינית של "גוהרת" היא הדומיננטית והמבדילה אותה מאחרות. דווקא משמעות זו נראית לי משנית במחזור הנושא שם זה. מדובר כאן כפי הנראה בחירות מעט מוגזמת לרענן את תוכן השירה ואת הדימוי הרווח בציבור על אודות שירת יידיש.

אין בכך צורך: אנשי תרבות יידיש – הסופרים והמשוררים שישבו בוורשה, בווילנה, בניו יורק ואפילו בתל אביב, וכתבו בהם שירה מודרנית אוונגרדית לעילא – מעולם לא נזקקו לזריקות עידוד מסוג זה, בוודאי לא מן הצבר הישראלי בן־זמנם. בר־יוסף כמובן אינה חוטאת ביהירות שכזאת. לכל היותר היא מבקשת כאן לתקן עוול היסטורי באמצעי מופרז. עבודתן של המשוררת והמתרגמת אינה זקוקה לעזר ממין זה.

ד"ר גלי דרוקר בר־עם היא פוסט דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמדת ספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s