העבר הוא העתיד החדש/ יוסי שריד

צריך להפחיד אותם כשהם קטנים – "בכיתה אל"ף ואפילו בגן חובה". דווקא המפריטים הגדולים הם גדולי המלאימים – הוי מגיעי דגל בטלית.

היא היתה אז בת 17, וחזרה ממצעד החיים באושוויץ־בירקנאו. נסעתי לאסוף אותה בשובה. אתה מכיר אחד ששמו ביבי, שאלה. בוודאי, הוא השגריר באו"ם, השבתי. אני כועסת עליו: הוא עמד שם וניצל את הבמה – הפלסטינים רוצים להרוג אותנו כמו הנאצים, וערפאת הוא היטלר חדש. אני מקווה, אמרה, שלא נשמע עליו יותר מדי.

מאז, מצעדנו עוד מרעים – אנחנו כאן, ביבי כאן, השואה אתנו כגרדום לחפור בו, ונתניהו חופר בלי הרף: אם הוא, אישית, לא ישמור עלינו, נהפוך כולנו לעולי הגרדום. מתי בפעם האחרונה נבחר כאן ראש ממשלה ששרביט התקווה הטובה בנדנו.

נתניהו הוא שואן אוּמן, יורש נאמן למנחם בגין, שהיה ראשון לשחרר את השד. בן גוריון השתדל להשאיר את הבקבוק חתום, לבל ייצאו יהודים מדעתם: בלאו הכי הם פצועים, ואסור לזרות אימה על הפצעים. אבל בגין נשאר בגלות פולניה, נידף ורדוף. בְּריסק זה כאן, והזיכרון לא רק חי ומבעֵת, הוא גם בועט. במותו, ציווה לנו את החיים בצל המוות. ונתניהו מקיים את הצוואה כ–one man shoah.

לא עוד. בזמן האחרון קמו לו חקיינים. ראו כי טוב הפחד ומשתלם, והחליטו לסחור בו בשותפות ובמטבע עובר לזוכר. ונוספו גם הפוליטיקאים החדשים על מפחידינו. חצי מיליון בוחרים שנתנו את קולם ל"יש עתיד", לא תיארו לעצמם שדווקא העבר הוא העתיד החדש.

יאיר לפיד יצא להונגריה ונשא שם בפרלמנט נאום נתניהוהי אופייני: לא מה מדינת היהודים למדה כלקח לעצמה בשיעורי בית שלישי, אלא מה היא מלמדת אחרים בקורסים אקסטרניים.

ושר החינוך, חברו, יצא לפולניה בחברת תלמידים וידוענים, במלאות 25 שנה למצעדים, שפונים אחורה במקום לצעוד קדימה. שי פירון חזר והבריח במכס רעיון חשמלי־מדליק:

מעתה, לא רק נערות ונערים בני 17 יספגו את קרינת ההיסטוריה, גם תינוקות של בית רבן ייחשפו אליה, ונפש רכה סופגת עמוק.

עוד לא עמדו על דעתם וכבר מטריפים אותם: מה למדת היום בגן, ילד. למדתי, שאם לא גומרים מה שיש לך בפה ובצלחת, יבוא שוטר גרמני וייקח אותך. אם יש לכם ילדים או נכדים, הייתי נזהר מלשלוח אותם לגן פתוח שדומה למוסד סגור.

ואולי ילדינו לא מחושלים די צורכם – מה זה פה, אתונה? אולי כדאי לאתגר אותם בחיתולים ספרטניים, ולא לאתרג אותם בצמר גפן. יֵדע כל זאטוט עברי כבר בהתחלה, ולא יֵרד לנו בסוף.

לפני שבע שנים פירסמתי ספר בהוצאת יד־ושם וידיעות: "פפיצ'ק, הוא לא ידע את שמו" – סיפורו של פטר גרינפלד, חברי ובן גילי, שהיה בן ארבע כשנכנס לאושוויץ ובן חמש בצאתו. הספר מתאר את מסעו בעקבות זהותו, שנמשך יותר מ–45 שנה, והוא לא מומלץ לילדים.

ואני שואל אתכם, הורים מפנקים: אם פפי שלנו שרד את הזריקות בגב שהזריק לו ד"ר מנגלה, ואת הטיפות שהזליף בעיניו, ואת המחט שהחדיר למוחו, אז הילדים שלכם לא מסוגלים לשרוד את סיפורו? ואם ילד בן ארבע עבר את בלוק 10, אז גם ילדים בני חמש יכולים לעבור עוד רפורמה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s