עם ישראל הוא עם התורה – הגדרה זו יצאה מבית מדרשו של דודי הגדול רבי יצחק ברויאר, והיא הייתה אבן ראשה במשנתו. וכאשר עברו עתה חמישים שנה לפטירתו, ראוי לבחון מחדש את ההגדרה הזאת, את שורשיה העיוניים ואת מסקנותיה המעשיות.
בתפיסת ישראל כעם התורה נימק יצחק ברויאר את התנגדותו לתנועה הציונית. משום כך נעיין תחילה ברעיון הציוני, שהרצל היה מבשרו הגדול.
הרצל, שגדל והתהלך תחילה בין הגויים – או בין היהודים שהידמו לגויים – היה יכול לשבת בשלוה ולראות טובה בארץ מולדתו. אולם לבו היהודי לא הניח לו. הוא עזב את ארמונות המלכים והרוזנים ויצא אל אחיו וראה בסבלותם, והוא ביקש להבין את שורשיה של שנאת ישראל, הכבושה בלב כל עמי הארצות. הוא ידע שאין זו שנאת הגזע היהודי – שהרי כל עמי אירופה הם בליל של גזעים. גם לא היה יכול לומר, שהשנאה מופנית אל הדת היהודית: שהרי דרייפוס היה רחוק ביותר מדת ישראל – ואף על פי כן נרדף כיהודי ונשפט כיהודי, וסבל כיהודי. ואז נצנץ בלבו הרעיון הפשוט כל כך: היהודים הם עם! והואיל ואין עם בלי ארץ, גם ליהודים יש ארץ – וארץ ישראל היא ארץ היהודים. וזו היא הסיבה לשנאת הגויים את ישראל. שהרי העם היהודי היה צריך להיות מת מזמן – מיום שגלה מארצו והפך לעם בלא ארץ. אך היהודים ניצחו את המוות הזה. כי הנה הם מתהלכים בארצות הגויים, הרחק מארץ מולדתם – ואף על פי כן עדיין הם עם, שארץ ישראל היא מולדתו. והגויים אינם מבינים את המחזה הזה. היהודים הנצחיים האלה דומים בעיניהם למת שנמלט מקברו, לשלד המתהלך בין החיים. ולב הגויים מתמלא אימה, המביאה מאליה לידי ניכור ושנאה.
ואחרי שמצא את הסיבה של הסבל, מצא מאליו גם את הפתרון. וכך הוא קרא אל עמו:
הגויים שונאים אותנו, מפני שאנחנו מתהלכים בארצותם, הרחק מארץ מולדתנו. בואו ונעזוב את ארצות הגויים, ונשוב אל ארץ אבותינו! רק כך נשים קץ לסבלותינו – ונשחרר גם את הגויים מאימתנו.
ברור, שדברים אלה לא יכלו לעורר את התנגדותו של יצחק ברויאר; שהרי כל יהודי שגדל בבית של תורה יודע משחר נעוריו, שהיהודים הם עם; וגם הרעיון לשוב לארץ ישראל איננו יכול להיות זר ללבו. אף על פי כן התנגד יצחק ברויאר לרעיון הציוני, כפי שהוא יצא מפי הרצל ויוצג אחר כך בתנועה הציונית. כי העם הזה, שהרצל גילה אותו זה עתה, איננו לאמיתו של דבר עם ישראל ההיסטורי, אלא זה הוא עם חדש, שעדיין איננו קיים, וספק גדול אם יוכל להתקיים ויהיה בר קיימא.תפיסה זו נובעת במישרין מאמונתו העמוקה של יצחק ברויאר, שעם ישראל שונה מכל אומות העולם – לא רק בתרבותו ובשפתו, בגורלו ובאמונתו – אלא בעצם מהותו הלאומית. שהרי אין עם בלא ארץ. ולפיכך כל עם נוצר מאליו ובדרך הטבע על ידי הארץ שהוא יושב בה. כי הישיבה בארץ אחת מלכדת את כל תושביה ויוצרת בהם תודעה משותפת, ההופכת אותם לעם. והואיל וחן המקום על יושביו, הרי עצם ישיבתם בארצם קושרת אותם אל הארץ שהם יושבים בה ומאהיבה עליהם את ארצם.
אולם כל הדברים האלה לא נתקיימו כלל בעם ישראל. שכן ישראל לא נוצרו בדרך הטבע מהארץ שהם יושבים בה, אלא הם נבראו בידי ה' בעצמו – בלא כל זיקה אל הארץ; שהרי ארבעים שנה הם התהלכו במדבר כעם, והתורה קוראת להם "עם" במקומות אין ספור, אף על פי שעדיין לא הייתה להם ארץ, ומעולם לא ישבו בארצם הלאומית.
-מה הוא אפוא היסוד, שליכד את שישים ריבוא יוצאי מצרים ונתן להם תודעה משותפת, שהפכה אותם לעם?
-וכיצד הם היו לעם הקשור אל ארצו – כאשר עדיין לא ישבו בארצם מעולם ומימיהם לא ראו אותה אפילו מרחוק?
על כך השיב יצחק ברויאר במאמר הכתוב:
"היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט). ישראל נהיה לעם, כאשר קיבלו את התורה בהר סיני והתחייבו לשמור את מצוותיה. עצם הכפיפות לתורה יצרה בהם תודעה משותפת, המתבטאת – בין השאר – ברצון לקיים את מצוותיה, והיא שגיבשה אותם לעם. והתודעה הזאת שנוצרה על ידי התורה לא הפכה את ישראל לחברה דתית גרידא – שאין לה כל זיקה לארץ מסוימת – אלא היא הפכה אותם לחברה לאומית דווקא. כי הקב"ה לא נתן לישראל את התורה כדי לייסד חברת אנשים צדיקים שיעבדו את ה' בחייהם הפרטיים. אלא הוא נתן את תורתו לישראל כדי להקים לו גוי קדוש, שיעבוד את ה' בחייו הלאומיים – בארץ ובמדינה, בצבא ובחברה. ורק לשם כך נתן להם ארץ, כדי שיעשו בה צדק אלוהי על-טבעי – בשמיטין ויובלות, בתרומות ומעשרות, בשמירת שבת ומועדי ה'.
וכך נקשרה נפש ישראל אל הארץ, אף על פי שעדיין לא ישב עליה. הוא אהב את הארץ שה' עתיד לתת לו, שהרי רק בה יוכל לקיים את ייעודו הלאומי שניתן לו על ידי התורה. והואיל וקיומו הלאומי של ישראל איננו נובע מן הארץ, הוא גם לא נתבטל על ידי הגלות. שהרי כל עם חדל להיות עם מיום שגלה מארצו, וניטל ממנו השורש של לאומיותו. ואילו ישראל הוא עם נצחי, שהגלות איננה יכולה לפגוע בקיומו, שהרי הוא היה עם על ידי התורה עוד בטרם ניתנה לו ארץ; ולפיכך הוא המשיך להיות עם על ידי התורה גם אחרי שהארץ ניטלה ממנו. וגם יחסו אל הארץ לא נשתנה על ידי הגלות. כאשר ישב בארצו אהב את ארצו, משום שהיה יכול לקיים בה את התורה בשלמות; וכאשר גלה מארצו התגעגע אל ארצו, משום שרק בה יוכל לקיים את התורה בשלמות.
על פי הדברים האלה כבר מובן, שיצחק ברויאר שלל כל שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. שהרי אין כל זהות ואין כל חפיפה בין העם הציוני של הרצל ובין עם ישראל ההיסטורי. כי העם הציוני הוא עם טבעי, שתודעתו הלאומית ואהבתו את ארצו נובעות מישיבתו בארצו. ואילו עם ישראל ההיסטורי הוא עם התורה, שתודעתו הלאומית ואהבתו את ארצו נובעות מחובתו לקיים את התורה. ולפיכך התנועה הציונית איננה מקרבת את גאולת ישראל, אלא היפוכו של דבר: היא מסכנת את עצם קיומו. שכן שתים רעות עשתה התנועה הציונית:
היא ביקשה להעביר מן העולם את עם ישראל ההיסטורי ולהעמיד במקומו את העם הציוני, שהרצל ראה אותו בדמיונו, אך לאמיתו של דבר לא היה קיים מעולם.
ולא עוד, אלא היא גם ראתה את עצמה כמייצגת את עם ישראל – וכך זיהתה את העם הציוני עם עם ישראל ההיסטורי.
החלפת עם ישראל בעם הציוני היא בגידה בעם ישראל: זיהוי שני העמים האלה הוא כפירה במהותו העל-טבעית של ישראל.
כל הדברים האלה אמורים בציונות החילונית, והם אמורים במשנה תוקף בציונות הדתית, שהייתה מיוצגת באותו זמן על ידי תנועת המזרחי. כי הציונות החילונית הייתה לפחות מובנת ליצחק ברויאר, אף על פי ששלל אותה בכל להט אמונתו. ואילו הציונות הדתית ייצגה בעיניו סתירה פנימית, היכולה לעורר רק חשדנות עמוקה: הנה כאן יהודים, המתיימרים להיות שומרי תורה ומצוות; ונראה אפוא מכאן, שגם הם מאמינים, שקיום עם ישראל תלוי רק בקשריו עם התורה.
אך לפי זה, איך הם משתפים פעולה עם הציונים בהקמת עם טבעי, שנולד מהארץ כשאר כל עמי העולם?
על שאלה זו יכול היה יצחק ברויאר למצוא רק תשובה אחת: עצם העובדה, שהציונות הדתית יכלה לשתף פעולה עם הציונות החילונית, מוכיחה, שהמחלוקת שבין שתי התנועות האלה איננה מחלוקת לאומית, אלא מחלוקת דתית. כי גם החילוניים וגם הדתיים קשורים בתודעתם הלאומית לאותה אומה ציונית; אלא שהחילוניים הם ציונים בני בלי דת, ואילו הדתיים הם ציונים בני דת משה – ממש כשם שיהודי גרמניה ראו את עצמם כגרמנים בני דת משה. וכשם שהעם הגרמני משותף לגרמנים הנוצרים ולגרמנים היהודיים, כן העם הציוני משותף לציונים החילוניים ולציונים הדתיים. והעם הציוני הזה הוא עם טבעי שורשי, שנולד מן הארץ כשאר כל אומות העולם.
ואם אכן זו הייתה האידיאולוגיה של הציונות הדתית, הרי היא פסולה עוד יותר מן האידיאולוגיה של הציונות החילונית. כי הציונות החילונית רק סילפה את מהותו של עם ישראל; ובמקום העם היהודי ההיסטורי היא העמידה את העם החילוני הטבעי, שמקורו באדמת ארץ ישראל. ואילו הציונות הדתית סילפה – נוסף על כך – גם את מהותה של תורת ישראל. שכן תורת ישראל איננה דומה לשאר כל הדתות, שאפשר להלביש אותה על עם, שהוא כבר קיים באופן טבעי בזכות ארצו. אלא דת ישראל יוצרת עם, ואם אין היא יוצרת עם אין היא קיימת כלל. ואילו הציונות הדתית מוכיחה במעשיה, שאין היא מודה בכך. שהרי היא מנסה להשליט את דת ישראל על העם הציוני הטבעי, שקיומו נובע רק מישיבתו בארצו, ומכאן שהיא סבורה, שלא רק עם ישראל הוא עם ככל העמים, אלא גם דת ישראל היא דת ככל הדתות, ואין לך כפירה גדולה מזו.
על פי זה יש להבין את הזעזוע שפקד את יצחק ברויאר, כאשר ביקר בבית הרב קוק. בצאתו מהביקור אמר בפליאה לאחד ממכריו:
"האיש הזה אין בו שמץ של אפיקורסות!" 1
ניסוח זה נראה לנו היום משונה ומתמיה. אך בפיו של יצחק ברויאר הוא כמעט מובן מאליו. שהרי כיצד יפרנס את המחזה הזה: אמונה עמוקה באופיו העל-טבעי של עם ישראל – בצד הזדהות עם העם הציוני החילוני!
הדברים שנאמרו עד כה באו לבסס את משנת עם התורה מהבחינה האמונתית-התורתית. ולפיכך מי שלא למד תורה ואין בלבו אמונה יכול עדיין לטעון שעם ישראל נולד בדרך הטבע מהארץ שהוא יושב בה. אולם דבר זה נשתנה בתקופת הגלות. שהרי כל עם שגלה מארצו מיד הוא חדל להתקיים, מפני שכבר ניטל ממנו המלט המלכד את כל בניו לעם ויוצר בהם תודעה לאומית; וזה היה צריך להיות גם גורלו של עם ישראל, אילו היה עם ככל העמים. ולפיכך הציונים, הרואים בעם ישראל עם טבעי שנולד מן הארץ, חייבים למצוא הסבר לקיומו של העם בגולה, הרחק מארץ מולדתו.
ניסיון להסבר החידה הזאת נעשה בידי חיים וייצמן בעדותו לפני ועדת פיל. כאשר שאלו אותו חברי הועדה מה קושר אתכם אל הארץ הזאת, אחרי שכבר גליתם ממנה אלפי שנים, הוא השיב להם:
אנחנו שונים משאר כל אומות העולם. כל עם שוכח את ארצו מיד אחרי שגלה ממנה. ואילו אנחנו עם בעל זיכרון מופלא: לא שכחנו את ארצנו באלפיים שנות הגלות, ועדיין אנחנו קשורים אליה ומתגעגעים לשבת בה. ובעצם הגעגועים האלה גם שמרנו על קיומנו הלאומי.
נמצא, שהגעגועים לשבת בארץ אחת ממלאים את התפקיד המתמלא בשאר כל האומות על ידי עצם הישיבה בארץ אחת.
ובכן אלה הם דברי הבל. אין לנו שום סיבה להניח, שאנחנו עם בעל זיכרון מופלא יותר משאר כל העמים. והדבר הוא גם בלתי אפשרי. שהרי כל אדם אוהב את ארצו, מפני שכאן נוף נעוריו, כאן הוא הקים משפחה, וכאן הוא טייל עם אביו ועם בניו. ולפיכך אם הוא עובר אחר כך אל ארץ אחרת ומוליד שם בן, הרי בנו יאהב את הארץ החדשה – מאותה סיבה עצמה: מפני שכאן נוף נעוריו, וכאן הוא הקים משפחה וכאן הוא טייל עם אביו ועם בניו. ואי אפשר שהוא יאמר: כן, הארץ הזאת היא באמת יפה מאד, אבל עדיין אני מתגעגע לארץ שאבא שלי סיפר לי עליה. דבר כזה לא היה מעולם, וגם אי אפשר שיהיה. אבל הוא הדבר, שהציונים מייחסים לעם ישראל. הנה אנחנו מפוזרים בכל ארצות תבל, יושבים למרגלות האלפים ועל יד ה-??Falls iNiagara ואף על פי כן בגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. כי עדיין אנחנו זוכרים בגעגועים את שער הגיא ואת נחל קישון. זה איננו זיכרון מופלא, אלא זו היא תופעה פתלוגית חולנית, הטעונה טיפול פסיכיאטרי, ואין לנו שום סיבה להתגאות בה. בזיכרון המופלא הזה אנחנו משגעים את כל העולם וממיטים סבל בל יתואר על עצמנו.
האמת היא, כמובן, שונה לחלוטין. עם ישראל שמר על ליכודו הלאומי רק מפני שהוא שמר אמונים לתורה. כי התורה היא המלט היחיד שליכד את כל פזורי ישראל בכל ארצות גלותם. כל מקום שיהודים ישבו בגלות הם שמרו שבת ואכלו אוכל כשר והיו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכך הם שמרו על צביונם המיוחד שהבדיל אותם מן הסביבה הנוכרית.
אולם התורה הזאת, ששמרה על קיום עם ישראל בגלות, איננה הופכת את היהודים לחברה דתית גרידא, אלא היא יוצרת מהם אומה דווקא. וכל יהודי לומד את הדבר הזה מכל מצווה שהוא מקיים. אחרי שהוא סיים סעודה של חול, הוא אומר את מזמור "על נהרות בבל"; וממנו הוא לומד, שאין הוא יכול לשיר כאן את שיר ה' מפני שהוא יושב על "אדמת נכר". וכאשר הוא מברך אחר כך על מזונו, הרי הוא מודה לה' על שהנחיל לאבותיו ארץ חמדה טובה ורחבה, שהוא קשור אליה על ידי ברית ותורה. ועתה הוא כבר יודע, על שום מה ארץ מגוריו היא אדמת נכר: שכן רק ארץ ישראל היא מולדתו הנצחית, רק בה הוא ירגיע, ורק אותה הוא אוהב, ורק את חורבותיה הוא מבקש לחונן.
ובשורה דומה יוצאת אליו מכל מצווה שהוא מקיים. מכלל כולן הוא לומד, שהוא בן לגוי גדול, שה' הקים על ידי שנתן לו את תורתו ואחר כך גם נתן לו ארץ כדי שיקיים בה את התורה הזאת. והרי הוא אוהב את הארץ הזאת – אף על פי שמעולם לא ישב בה – והוא מתגעגע לשוב אליה כדי להגשים בה בשלמות את הייעוד הלאומי של עמו.
כל הדברים האלה אינם מקובלים, כנראה, על הציונות החילונית. שהרי הרצל כתב, שמדינת היהודים תדע להחזיק את הרבנים בבתי הכנסת, ולא תיתן להם דריסת רגל בהנהגת הכלל. והקונגרס הציוני החליט, שהדת היא עניינו הפרטי של כל יחיד. ובן גוריון אמר, שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת הלכה. ומכאן, שהם סברו, שעם ישראל יכול להתקיים גם בלי תורה. אולם זהו שקר גס – לא רק מבחינת האמונה – אלא גם מבחינת ההסתכלות הרציונליסטית של ההיסטוריה. כי התורה היא המלט היחיד, שליכד את כל פזורי ישראל והפך אותם לעם אחד, ורק בכוח התורה זכר עם ישראל את ארצו בכל ארצות גלותו. ואם תיטול מעם ישראל את התורה, מיד הוא ישכח גם את ארצו, כדרך שגם שאר כל העמים שכחו את ארצם אחרי שגלו ממנה.
יצחק ברויאר היטיב לבטא את הדברים האלה במאמר שהיה שגור על פיו. הוא היה מצטט בלעג את הפתגם שיצא מבית מדרשו של המזרחי: "עם ישראל בלי תורה הוא כגוף בלי נשמה"
ועל כך הוא אמר:
שזה הוא שקר וכזב, שכן עם ישראל בלי תורה איננו גוף בלי נשמה – אלא הוא אפס, וגם גוף איננו. שכן בלי תורה הוא מתמוטט מיד וקורס ואיננו.
ועל פי הדברים האלה יכולים אנחנו להבין יפה את המשברים הפוקדים את הציונות החילונית בעשרות השנים האחרונות. יושב לו כאן דור שלישי ורביעי של צברים, ואין הם יודעים, מה היא זהותם הלאומית. אין הם יהודים במשמעותו ההיסטורית של המונח הזה; שהרי העם היהודי ההיסטורי הוא עם התורה, ואילו הם מנוכרים לתורה. אף אין הם יהודים במשמעות הציונית של המונח הזה. שהרי העם הציוני הטבעי – אם היה קיים אי פעם – כבר מת מזמן, ביום שהוא גלה מארצו. ולפיכך אין להם אלא מה שעיניהם רואות. שהרי הם יושבים בארץ הזאת זה שלושה, ארבעה דורות, והם קשורים אליה כדרך שכל עם קשור אל הארץ שהוא יושב בה. וכך הם מהווים עתה עם טבעי שורשי, שנולד מאדמת ארץ ישראל כדרך שהעם הצרפתי נולד מאדמת צרפת. וזה הוא הפתרון הכנעני של החלום הציוני, ורק הפתרון הזה יש בו היגיון, והוא יכול להתקיים. אלא שאליה זו יש בה קוץ, שהרי העם הזה שהם משתייכים אליו נולד רק לפני מאה שנה מתוך אדמת הטרשים של ארץ ישראל, והוא צעיר יותר אפילו מהעם הפלשתיני של ערפאת, הקיים כבר מאות בשנים. ובאיזו זכות הם שדדו מהעם הפלשתיני הוותיק את אדמת מכורתו הלאומית?
על פי הדברים האלה כבר מובן, שיצחק ברויאר שלל את הציונות גם מבחינת סיכוייה להתגשם. כי הקמת העם הציוני איננה רק בגידה בעם היהודי ההיסטורי, אלא איננה אפשרית כלל; וזיהוי שני העמים האלה איננו רק כפירה במהותו העל-טבעית של ישראל, אלא הוא גם שקר היסטורי גס – והשקר אין סופו להתקיים; קושטא קאי שיקרא לא קאי.
אכן, אם תבוא הציונות להגשים את רעיונה, יהיה עליה להתגבר על שלושה מכשולים:
-יהיה עליה לברוא עם ציוני חדש יש מאין!
-עם זה יבקש את הכרת האומות, והללו אף יעניקו לו מולדת;
-ולבסוף יתקבל גם השקר הגדול: העם הציוני יזדהה עם העם היהודי – בעיני עצמו ובעיני העולם.
כל אלה הם דמיונות-תעתועים שאין להעלות אותם על הדעת.
אולם כל הדמיונות האלה הפכו למציאות. יצחק ברויאר עצמו הרגיש בדבר, אך לא הייתה לו כל אפשרות ליישב את הדברים. בחריפותו האינטלקטואלית לא יכול להתכחש לאמת העמוקה של משנתו; בחושו ההיסטורי לא יכול להתעלם מן העובדות שטפחו על פניה. בסתירה זו שבין המשנה לבין המציאות נעוצה הטרגדיה האישית של יצחק ברויאר.
בשלושה פרקים חזה יצחק ברויאר את כשלון התנועה הציונית.
הפעם הראשונה הייתה בשנת – 1940 לאחר פטירתו של הרצל. במאמר הערכה שכתב לזכרו הגדיר את הציונות כאוטופיה; עם מותו של הרצל עתידה גם היא להתבטל.
הערכה זו נתגלתה כטעות; אך לא הייתה זו רק טעות בחיזוי העתיד, שכדוגמתה מצויה אצל אנשים גדולים, אלא הייתה זו טעות הקשורה בעצם משנתו הלאומית.
חזונו של הרצל מוכרח להיות אוטופיה! אילו בא רק לעקור את התורה, היינו תולים את תשועתנו בחסדי שמים. אך הן הוא בא לייסד אומה חדשה, עם לא-יהודי, עם ציוני! אך מי שמע שאדם מייסד אומה חדשה? זו אוטופיה שאין לה שחר! הציונות לא תתגשם – לא מפני שהיא נוגדת את יסודות אמונתנו – אלא מפני שהיא סותרת כל תפיסה היסטורית מדעית.
אולם בשנת 1917 ידע יצחק ברויאר, שהערכתו לא התגשמה במלואה. המוני יהודים הלכו שולל אחרי דמיון-התעתועים הציוני. הלכו והקימו אומה חדשה בכוח תודעה לאומית שנבראה יש מאין. אך באותה השנה עדיין לא הוקם חבר-הלאומים, ואומות העולם טרם אמרו את דברן. משום כך יכול היה להעלות על הדעת, שכנס-השלום שלאחר המלחמה לא יקבל את הטיעון הציוני; שכן
"עקרון ההגדרה הלאומית איננו מייסד אומות, אלא הוא מאפשר לאומות קיימות לפתח את תרבותן המושרשת בעבר".
משום כך
"אם ירצה כנס השלום לדון בעם ישראל, יהיה עליו לשמוע את קולה האמיתי של האומה היהודית",
ואילו
"הציונות איננה רשאית לדבר בשם עם ישראל";
"אף אין היא יכולה לטעון בשם עקרון ההגדרה הלאומית; שהרי עיקרון זה רק מגן על תרבות לאומית קיימת, אך אין הוא עוסק בייסוד תרבות חדשה".2
גם הערכה זו נתגלתה כטעות. בשנת 1925 כבר ידע יצחק ברויאר שטענתו לא נתקבלה על דעת האומות. אף הן הלכו שולל אחר דמיון-התעתועים הציוני, והן הכירו בעם, שהוקם בידי הציונים, ואף הסכימו להקים לו בית לאומי.
באותה התקופה ביקר יצחק ברויאר בארץ. בביקורו ראה גם את ההתיישבות החדשה של החלוצים.
"חלוצים אלה הם טיפוס מוזר. עוד אבותיהם היו ברובם נאמנים לתורה. אך בהם כבר ניכרת פעולת החינוך הציוני… הם התכחשו לעבר שבלבם, הסירו מדעתם את הרוחניות, שהביאה רעה על האומה. באהבה קנאית התמזגו עם אדמת הטרשים, למען יצמח ממנה דור חדש: דור בריא ועז, חזק כפלדה, פניו אל המציאות, שורשיו באדמה, ועורפו פונה לשמים:
האומה הציונית!…. בהתמסרותם הקנאית לאדמה עלולים הם להניח יסוד לעם חדש – עם ארץ-ישראלי. אולי אף יפתחו תרבות חדשה – מן ההתחלה הפרימיטיבית של הווי איכרים, אך שוב לא יהיה זה עם 'יהודי', ולא תהיה זו תרבות 'יהודית', כי הבית הלאומי יהיה סוף העם היהודי".3
כאן חזה יצחק ברויאר את הפתרון "הכנעני" של החלום הציוני. כי העם הציוני לא יוכל להזדהות עם העם היהודי, לא במשמעותו ההיסטורית ולא במשמעותו הציונית, אלא הוא יהיה לעם חדש, שנולד זה עתה מאדמת הטרשים של ארץ ישראל הנבנית – עם טבעי כשאר כל העמים, שישיבתו בארצו הפכה אותו לעם.
אולם גם הערכה זו נתגלתה כטעות. כי הרעיון הכנעני לא הכה שרשים לא בבית היהודי ולא במדינת ישראל. אלא הרוב המכריע של העם הציוני עדיין רואה את עצמו זהה עם העם היהודי ההיסטורי, שגלה מארצו לפני אלפיים שנה וחזר זה עתה אל ארץ מולדתו. ואילו הרעיון הכנעני נתגלה כאידיאה תלושה, שאין לה בישראל לא שורש ולא ענף.
יצחק ברויאר ידע בסוף ימיו, שגם תחזיתו "הכנענית" על עתיד הציונות נחלה כישלון חרוץ. רק בהתרגשות אפשר לקרוא את הדברים שהוא כתב בספרו האחרון על עתיד התורה ב"בית הלאומי":
אין גבול לאופטימיות שלי באשר לעתידו הרוחני של הבית הלאומי. אפילו את השפה כשלעצמה אי אפשר לנתק מהתורה ומספרי הנביאים והכתובים, והיא מהווה אגד בל יינתק גם בין הבנים התועים של התורה ובין אמם הנצחית. פסוק מכתבי הקודש הנקרא בשפה המקורית עשוי לחדש את הקשר הזה בכל יום. כאשר יהיה נקלט בלב שהורעב מבחינה תרבותית, הוא ישלהב ויזניק למעלה את הגעגועים אל אלוהי התורה, כלהבה יוקדת הם יעלו ממעמקי המפולת הנפשית וישיבו ילד יהודי אל "בית חיינו". שוב ושוב אני שומע על מקרים כאלה ואינני מתפלא כלל (דרכי, עמ' 191).
הרי כאן הודאה בטעות של אדם גדול. אכן העם של הבית הלאומי איננו לא עם כנעני ולא עם ציוני, אלא עם יהודי דווקא – שרק הורעב מבחינה תרבותית, אך עתיד להתמלא געגועים לאלוהי התורה. בהמשך דבריו הוא מביא ראיה לאמונה זו מייסוד "העובד הדתי" במסגרת הסתדרות העובדים. "עוד לפני שנה-שנתיים לא היה דבר כזה אפשרי כלל". מה היה יצחק ברויאר אומר, אילו זכה לראות את מה שאירע זה עתה בימינו: קיבוצי השמאל ייסדו "בית מדרש" ומתכוננים לייסד "בתי מדרש",שלומדים בהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה מתוך כמיהה עמוקה להכיר את היהדות, שרבותיהם העלימו מהם. לפי שעה בתי המדרש האלה הם עדיין "חילוניים", ואין בהם הקפדה על קיום מצוות. אולם מי יכול להאמין שמצב זה יימשך! הלוא נאמנים עלינו דברי חכמינו
"הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו – שהמאור שבהם יחזיר אותם למוטב".
וכאשר מאמר זה יתגשם – במה יוודע ההבדל שבין העם הציוני ובין העם היהודי!
יצחק ברויאר הבין את הסתירה שבין משנתו העיונית ובין העובדות שבמציאות – אך לא היה לאל ידו ליישב את הסתירה. אולם אנחנו איננו פטורים מלהתמודד עם הסתירה ולנסות למצוא היכן הטעות.
מעניינת מבחינה זו עמדתו של הרב מפוניביז'. בשעתו התנגד למונח "עם התורה", ואף הביע את התנגדותו בפני יצחק ברויאר, שכן "אסור להשתמש בביטוי מחודש, שאין לו מקור בדברי הראשונים".4 בויכוח זה יש שני צדדים עקרוניים: מחד, "עם התורה", שהוא תמצית כל שיטתו של יצחק ברויאר, הוא יצירה שנתחדשה בבית מדרשו; ומאידך, היהדות הדתית לא קיבלה אותה שיטה. אכן אילו נתקבלה השיטה ביהדות הדתית, היה "עם התורה" צריך להיות שגור בפי גדולי ישראל ובפי הדיוטות מישראל. אך בישיבות אין הוגים בו, בבתי כנסת ובבתי מדרש אין דורשים בו, ונראה אפוא מכאן, שעם ישראל בתחושתו האינסטינקטיבית לא זיהה את עצמו כ"עם התורה".
אכן עם ישראל איננו ראוי להיקרא "עם תורה" – במשמעות מונח זה במשנתו של יצחק ברויאר. שכן יסוד לאומיותו איננו נובע מהתורה, ולא היא עשתה אותו לעם. דבר זה מוכח בודאות גמורה מן העובדה, שהוא נקרא "עם" עוד בטרם ניתנה לו תורה. שכן מיד אחרי ששבעים הנפש של יורדי מצרים היו לציבור של שישים ריבוא – עוד בטרם החלה העבדות של הגלות – הם כבר נקראו "עם" בפי פרעה מלך מצרים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט).
כאשר אמר פרעה את הדברים האלה, עדיין לא היה לבני ישראל שום סימן של עם; שהרי מעולם לא ישבו בארצם, וגם תורה עדיין לא ניתנה להם. ואפילו האיש, שרק הוא מוסמך למסור לישראל את תורת ה', עדיין לא נולד. ודינם היה אפוא כדין בני נח, הפטורים מעול תורה ומצוות. אף על פי כן ידעו פרעה וכל מצרים, שששים ריבוא האנשים האלה מהווים עם. וכך דרש המגיד בהגדה של פסח: "ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצוינים שם".
והשאלה נשאלת אפוא בכל חריפותה: במה היו אבותינו שבמצרים ניכרים כעם?
מה "ציין" אותם מסביבתם המצרית, עד שכל רואיהם אמרו עליהם שהם היו "לגוי"?
דומה, שיש רק תשובה אחת לשאלה זו: בני ישראל ידעו, שה' הבטיח את ארץ ישראל לאברהם, ליצחק וליעקב; ויוסף הודיע לאחיו, שאלוהים יפקוד אותם ויעלה אותם מן הארץ הזאת וישיב אותם אל ארץ אבותיהם. וכל בני ישראל שישבו בארץ מצרים שמעו את הבשורה הזאת מאבותיהם והאמינו בה באמונה שלמה. בכוח האמונה הזאת הם ראו את עצמם כגרים היושבים בארץ לא להם, וכל ימיהם השתוקקו לבוא אל הארץ, שה' הבטיח לאבותיהם, ורק היא מולדתם האמיתית. וכאשר ראו המצרים את הגרים הנצחיים האלה נתמלא לבם אימה ופלצות. נפשם הייתה סולדת מהאנשים האלה הגרים עמם בארצם – אך לבם בארץ מולדתם. ואחרי שהגרים האלה גם פרו ורבו ועצמו במאוד מאוד, הם ראו צורך לאחוז באמצעי התגוננות מפני ה"עם" הזה המאיים עליהם.
נמצא, שגם הלאומיות של עם ישראל נובעת מהארץ,5 ומבחינה זו אין כל הבדל בין ישראל ובין העמים. אף על פי כן ישראל הוא עם על-טבעי, שנברא בידי ה' בעצמו. שכן התודעה הלאומית של ישראל איננה נובעת מהארץ שהם יושבים בה, אלא מהארץ שה' הבטיח להם. וגם אהבת ישראל את ארצם איננה נובעת מעצם ישיבתם בארץ. כי אין ישראל קשורים אל ארצם, מפני שהם יושבים בה – אלא היפוכו של דבר: הם מתגעגעים לשבת בארץ מפני שהם קשורים אליה (על ידי הבטחת ה'). ובכן לא עם התורה, אלא עם ה'; כי לא החובה לקיים את מצוות התורה גיבשה את ישראל לעם; אלא הארץ שה' הבטיח להם היא שליכדה את בני ישראל בארץ מצרים, היא שיצרה בהם תודעה משותפת – והיא שגיבשה אותם לעם. והואיל וה' הבטיח להם את הארץ הזאת, גם נתמלא לבם געגועים לעלות אליה ולשבת בה. נמצא, שהבטחת ה' לתת לישראל את הארץ ממלאת את התפקיד המתמלא בכל עם על ידי עצם ישיבת הארץ. היא הקושרת את העם אל הארץ, וכתוצאה מכך כבר נוצרת בו תודעה לאומית והארץ מתאהבת עליו.
אולם אף על פי שה' הבטיח לישראל את הארץ, הרי קיום ההבטחה הזאת תלוי בכך, שהם ישמרו את מצוות התורה. כי התורה היא המפתח לשערי הארץ, והיא גם "משפט אלוהי הארץ". רק באמצעות המפתח הזה יפתח להם ה' את שערי הארץ; ורק אם יקיימו את המשפט הזה, הם ישבו לבטח בארץ ה'. ורק מבחינה זו עדיין אפשר לומר, שישראל הוא עם התורה – שהרי ישיבתו בארצו תלויה בקיום התורה; ונמצא אפוא שישראל הוא עם על-טבעי בשני עניינים: לאומיותו איננה נובעת מהארץ שהוא יושב בה, אלא מהארץ שה' הבטיח לו. וישיבת הארץ איננה תלויה בכוחו ובעוצם ידו, אלא רק בשמירת התורה. ולפי זה ישראל הוא עם ה' בשורש לאומיותו, והוא עם התורה בישיבתו בארצו.
ועל פי הדברים האלה כבר יובן מאליו הסוד של קיום עם ישראל בגלות. אילו היו ישראל נעשים לעם על ידי הארץ שהם יושבים בה, כבר היו חדלים מלהיות עם ביום שגלו מארצם; שהרי כבר ניטלה מהם הארץ שהיא היסוד של לאומיותם. אולם ישראל לא נעשו לעם על ידי הארץ שהם יושבים בה, אלא על ידי הארץ שה' הבטיח להם. ומבחינה זו לא נשתנה דבר על ידי הגלות. שהרי הבטחת ה' לתת להם את הארץ עודנה שרירה וקיימת; ולא עוד, אלא ה' גם הבטיח להם בפירוש, שהוא עתיד לקבץ את כל נידחי ישראל ולהשיב אותם אל ארצם. בזכות ההבטחה הזאת עדיין ישראל רואים את עצמם כעם, שארץ ישראל היא מולדתו. וכך הם מתהלכים מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובכל מקום שהם הולכים הם רואים את עצמם כגרים בארץ נכר ומתגעגעים לשוב אל ארץ מולדתם.
משום כך הם גם מקיימים את מצוות התורה בארצות הגלות, אף על פי שבעקרון כל עצמן אינן אלא משפט אלוקי הארץ. כי הם "מתרגלים" כבר היום את שמירת המצוות – מתוך ציפייה ליום שבו ישובו אל ארצם (רמב"ן ויקרא יח, כה). משום כך גם היחס שבין שמירת המצוות ובין זכירת ארץ ישראל הוא הפוך מזה המקובל בדרך כלל: כי אין הם זוכרים את הארץ מתוך שהם שומרים את המצוות – אלא היפוכו של דבר: הם שומרים את המצוות מתוך שהם זוכרים את הארץ ומצפים לשוב אליה בקרוב.
אמרנו, שישראל הוא עם על-טבעי, משום שלא נולד מהארץ שהוא יושב בה, אלא מהארץ שה' הבטיח לו. עם זאת ראוי להדגיש: רק עצם הבטחת ה' היא מאורע על טבעי, ואילו התוצאות הנובעות ממנה הן טבעיות ומתאימות לדרכו של עולם; שהרי הבטחת ה' כתובה בתורה, שכל ישראל מאמינים בה באמונה שלמה, ואמונה זו קושרת מאליה את העם אל ארצו; וכתוצאה מכך משתמרת באופן טבעי התודעה הלאומית המגבשת את האומה.6
אולם דבר זה נשתנה במאתיים השנה האחרונות, כאשר חלק גדול של העם עזב את התורה וכתוצאה מכך גם חדל להאמין בהבטחות הכתובות בה – ושוב לא יכלו ההבטחות האלה לעורר בהם תודעה לאומית ולגבש אותם לעם. ואף על פי כן לא חדלו היהודים האלה להיות יהודים ולזכור שהם יהודים; ואם הם לא זכרו, הגויים שסביבותיהם הזכירו להם את יהדותם – ברדיפות ובשחיטות, בנישולים ובגירושים, בעלילות שקר ובמשפטי דיבה. וכך המשיכו היהודים להיות יהודים – בעיני עצמם ובעיני סביבתם – מבלי לדעת כלל במה הם יהודים ועל מה הם נרדפים. ותופעה זו היא חידה שאין לה פתרון, ואין לה כל הסבר על פי מנהגו של עולם.7
אולם אף על פי שהשכל האנושי איננו מסוגל להסביר את התופעה הזאת, האמונה יודעת את פשרה. היא יודעת שגם הקיום היהודי של היהודים האלה הוא תוצאה ישירה של הבטחת ה'; אלא שהבטחה זו לא פעלה בהם בדרך הטבע באמצעות האמונה שבלב, אלא היא פעלה בדרך נס גלוי כאצבע א-לקים בהיסטוריה. כי ה' הבטיח ליהודים האלה להחזיר אותם כיהודים אל ארצם; ולפיכך לא יניח להם לשכוח את יהדותם. והוא הדבר שכבר חזה יחזקאל הנביא על נהר כבר:
"והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם א-דני ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב-לג).
ביד חזקה יזכיר ה' ליהודים האלה שהם יהודים. הוא יעורר בהם את הנשמה היהודית שבקרבם, וזו לא תיתן להם לשכוח את יהדותם. הם לא יצליחו להשתיק את הקול היהודי הבוקע ועולה ממעמקי תודעתם. קול זה יעיד בפניהם השכם והערב שהם יהודים; והוא יזהיר אותם שלעולם לא יצליחו להיות כגויים כמשפחות הארצות.וכך נעשה הקיום הלאומי של היהודים האלה למאורע על-טבעי מתחילתו ועד סופו. מקורו בהבטחת ה' שהיא עצמה מאורע על-טבעי; והבטחה זו פועלת בדרך נס גלוי בעיצומה של ההיסטוריה האנושית הטבעית.
ועל פי הדברים האלה עלינו להעריך עתה את הבשורה הציונית כפי שיצאה מפי הרצל. הרצל ידע שהוא יהודי – ובכך לא נשתנה מרבבות אלפי יהודים מתבוללים כמותו. אולם באינטואיציה הגאונית שלו הוא גם ידע מה משמעות הדבר הזה: להיות יהודי פירושו: להיות בן לעם גדול ועתיק שגלה מארצו לפני אלפיים שנה, ועדיין הוא מרגיש שארץ ישראל היא מולדתו. ואין לך בשורה אמיתית יותר ויהודית יותר מהבשורה "הציונית" הזאת.
מובן מאליו, שהרצל לא היה יכול לדעת, על שום מה הוא מרגיש, שארץ ישראל היא מולדתו, ומה קושר אותו אל הארץ הזאת. שהרי מעולם לא ישב בארץ הזאת – לא הוא ולא אבותיו. בודאי לא היה מקבל את ההסבר על הזיכרון הפנומנלי של העם היהודי. שהרי "הסבר" זה איננו מסביר כלום, וכל עצמו איננו אלא לא-הסבר מוחלט. אף לא היה יכול לתלות את קשריו אל הארץ הזאת בהבטחת ה' לאבות אבות אבותיו. שהרי הבטחה זו לא הייתה ידועה לו או לא הייתה נאמנה עליו. נשארת אפוא רק העובדה הפשוטה, שאיננה ניתנת להכחשה: הוא חש שהוא יהודי ושארץ ישראל היא מולדתו – אף על פי שלא ידע כלל על שום מה הוא חש כן, ועל מה תחושתו מבוססת. וזו הייתה כל גדלותו של הרצל: הוא הכיר בעובדות, אף על פי שלא היה לאל ידו להסביר אותן, והוא לא סילף את המציאות, כדי שיהיה לה פשר. ועל כורחו נאלץ להכיר בעובדות, שהרי הן ניכרות בסבל היהודי ובתחושת הניכור שבין היהודים ובין הגויים. וכך הוא הבין מדעתו את מה שהקב"ה כבר כתב בתורתו על עמו: בגויים ההם לא ירגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלו, עד שלא יצא מארצות הנכר וישוב לארץ מולדתו.
נמצא, שהרצל ביטא את הפלא של הקיום היהודי לא פחות מכל היהודים הנאמנים לתורה. שהרי יהדותם של אלה היא תוצאה טבעית של אמונתם בהבטחת ה'; ואילו יהדותו של הרצל היא תוצאה נסית ישירה של עצם הבטחת ה'. והעובדה, שהרצל לא הבין את הדבר הזה איננה עושה את בשורתו ליהודית פחות, אלא רק לנסית יותר – ודווקא משום כך ליהודית יותר.
לפי זה שוב אין להתפלא על שהמוני יהודים הלכו שבי אחרי בשורתו של הרצל. כולם ידעו שהם יהודים, אך לא ידעו במה הם יהודים. הרצל פתר להם את החידה: הם יהודים, משום שהם חשים, שארץ ישראל היא מולדתם. האמת הגדולה הזאת הציתה את לבותיהם, והם הלכו אחריה מוקסמים. אכן כולם הרגישו, שארץ ישראל היא מולדתם – אף על פי שלא ידעו כלל, על שום מה הם מרגישים כן, ומה קושר אותם אל הארץ הזאת. אולם חוסר היכולת להסביר את התחושה לא היה יכול לבטל את התחושה. ולפיכך במסירות נפש הלכו ויישבו את חורבות ארצם, בנו בה בתים ונטעו בה כרמים וחירפו את נפשם על הגנתה מפני צר ואויב – כדרכו של כל עם היושב בארץ מולדתו. ורק משום שבשורתו של הרצל הייתה אמת לאמיתה היא הצליחה לחולל את הפלא הזה, שהרי קושטא קאי שיקרא לא קאי!
אולם כל הדברים האלה אמורים רק באבות הציונות, שעזבו את ארצות הגויים כדי לשוב אל ארץ מולדתם. שונה הדבר בדור הצעיר שנולד בארץ ישראל. אבותיהם סיפרו להם, שארץ ישראל היא מולדתם משום שהם יהודים, וארץ ישראל היא מולדת העם היהודי. אולם אין הם מבינים את הדבר הזה. שהרי אין עם יכול להתקיים ולזכור את ארצו אחרי שגלה ממנה. משום כך הם אומרים, שארץ ישראל היא מולדתם – לא מפני שהם יהודים – אלא משום שכאן נמצאו וכאן היו מיום שאבותיהם עלו אל הארץ מסיבות שאינן מובנות להם ואינן אומרות להם כלום. הדעת הייתה נותנת אפוא, שהם יעברו אל העם הכנעני שנולד זה עתה בדרך הטבע מתוך אדמת הטרשים של ארץ ישראל. אולם אילו היה הדבר אפשרי, שהיהודים יעזבו את העם היהודי ויכו שורשים בארצות מגוריהם, היו אבותיהם עושים כן עוד בארצות הגולה. אך הדבר לא היה אפשרי בארצות הגולה – קל וחומר שאין הוא אפשרי בארץ מולדתו של העם היהודי ההיסטורי. וכך מתהלכים הציונים בארץ ישראל תוהים ונבוכים: לבם היהודי אומר להם שהם יהודים, אך שכלם איננו תופס את משמעות יהדותם ומה קושר את היהודים לארץ ישראל.
אולם מבוכה שאין לה מוצא איננה יכולה להתקיים, וסופה שהיא תמצא את פתרונה. עתידים הציונים לגלות את פשר יהדותם: אנחנו בנים לעם היהודי העתיק, שגלה מארצו לפני אלפיים שנה, ובכל אלפי שנות גלותו לא שכח את מולדתו, וכתוצאה מכך גם לא שכח את לאומיותו; תחילה – משום שהאמין בהבטחת ה' להחזיר אותו אל ארץ מולדתו; ואחר כך – משום שה' לא נתנו לשכוח את עמו ואת מולדתו. וזו היא אפוא הסיבה לכך, שעדיין אנחנו רואים את עצמנו כיהודים; ומסיבה זו עצמה אנחנו גם חשים שארץ ישראל היא מולדתנו: לא מפני שאנחנו יושבים בה בפועל, אלא מפני שה' הבטיח אותה לאבותינו.
וכאשר אמונה זו תתעורר בלב, יזכרו היהודים גם את התנאי שה' תלה בו את קיום הבטחתו: ארץ ישראל תינתן לבני ישראל רק בתנאי שהם ישמרו את תורת ה'. וכאשר עם ישראל יתחיל לקיים את התנאי הזה, ישתאו כל העמים למראה הפלא של עם ישראל השב למולדתו. כי העם הזה שונה בעצם מהותו מכל העמים אשר על פני האדמה: הוא עם ה' – וגם עם התורה. שכן רק הבטחת ה' לתת לו את הארץ יצרה את העם הזה – והיא גם ששמרה על קיומו הלאומי. ורק התורה שניתנה לו אחרי שכבר היה לעם אפשרה לו לרשת את הארץ ולשבת בה לעולם.
ה
discordinzion 