עם התורה או עם ה' / הרב מרדכי ברויער

עם התורה או עם ה'

עם ישראל הוא עם התורה – הגדרה זו יצאה מבית מדרשו של דודי הגדול רבי יצחק ברויאר, והיא הייתה אבן ראשה במשנתו. וכאשר עברו עתה חמישים שנה לפטירתו, ראוי לבחון מחדש את ההגדרה הזאת, את שורשיה העיוניים ואת מסקנותיה המעשיות.

בתפיסת ישראל כעם התורה נימק יצחק ברויאר את התנגדותו לתנועה הציונית. משום כך נעיין תחילה ברעיון הציוני, שהרצל היה מבשרו הגדול.

הרצל, שגדל והתהלך תחילה בין הגויים – או בין היהודים שהידמו לגויים – היה יכול לשבת בשלוה ולראות טובה בארץ מולדתו. אולם לבו היהודי לא הניח לו. הוא עזב את ארמונות המלכים והרוזנים ויצא אל אחיו וראה בסבלותם, והוא ביקש להבין את שורשיה של שנאת ישראל, הכבושה בלב כל עמי הארצות. הוא ידע שאין זו שנאת הגזע היהודי – שהרי כל עמי אירופה הם בליל של גזעים. גם לא היה יכול לומר, שהשנאה מופנית אל הדת היהודית: שהרי דרייפוס היה רחוק ביותר מדת ישראל – ואף על פי כן נרדף כיהודי ונשפט כיהודי, וסבל כיהודי. ואז נצנץ בלבו הרעיון הפשוט כל כך: היהודים הם עם! והואיל ואין עם בלי ארץ, גם ליהודים יש ארץ – וארץ ישראל היא ארץ היהודים. וזו היא הסיבה לשנאת הגויים את ישראל. שהרי העם היהודי היה צריך להיות מת מזמן – מיום שגלה מארצו והפך לעם בלא ארץ. אך היהודים ניצחו את המוות הזה. כי הנה הם מתהלכים בארצות הגויים, הרחק מארץ מולדתם – ואף על פי כן עדיין הם עם, שארץ ישראל היא מולדתו. והגויים אינם מבינים את המחזה הזה. היהודים הנצחיים האלה דומים בעיניהם למת שנמלט מקברו, לשלד המתהלך בין החיים. ולב הגויים מתמלא אימה, המביאה מאליה לידי ניכור ושנאה.

ואחרי שמצא את הסיבה של הסבל, מצא מאליו גם את הפתרון. וכך הוא קרא אל עמו:

הגויים שונאים אותנו, מפני שאנחנו מתהלכים בארצותם, הרחק מארץ מולדתנו. בואו ונעזוב את ארצות הגויים, ונשוב אל ארץ אבותינו! רק כך נשים קץ לסבלותינו – ונשחרר גם את הגויים מאימתנו.

ברור, שדברים אלה לא יכלו לעורר את התנגדותו של יצחק ברויאר; שהרי כל יהודי שגדל בבית של תורה יודע משחר נעוריו, שהיהודים הם עם; וגם הרעיון לשוב לארץ ישראל איננו יכול להיות זר ללבו. אף על פי כן התנגד יצחק ברויאר לרעיון הציוני, כפי שהוא יצא מפי הרצל ויוצג אחר כך בתנועה הציונית. כי העם הזה, שהרצל גילה אותו זה עתה, איננו לאמיתו של דבר עם ישראל ההיסטורי, אלא זה הוא עם חדש, שעדיין איננו קיים, וספק גדול אם יוכל להתקיים ויהיה בר קיימא.תפיסה זו נובעת במישרין מאמונתו העמוקה של יצחק ברויאר, שעם ישראל שונה מכל אומות העולם – לא רק בתרבותו ובשפתו, בגורלו ובאמונתו – אלא בעצם מהותו הלאומית. שהרי אין עם בלא ארץ. ולפיכך כל עם נוצר מאליו ובדרך הטבע על ידי הארץ שהוא יושב בה. כי הישיבה בארץ אחת מלכדת את כל תושביה ויוצרת בהם תודעה משותפת, ההופכת אותם לעם. והואיל וחן המקום על יושביו, הרי עצם ישיבתם בארצם קושרת אותם אל הארץ שהם יושבים בה ומאהיבה עליהם את ארצם.

אולם כל הדברים האלה לא נתקיימו כלל בעם ישראל. שכן ישראל לא נוצרו בדרך הטבע מהארץ שהם יושבים בה, אלא הם נבראו בידי ה' בעצמו – בלא כל זיקה אל הארץ; שהרי ארבעים שנה הם התהלכו במדבר כעם, והתורה קוראת להם "עם" במקומות אין ספור, אף על פי שעדיין לא הייתה להם ארץ, ומעולם לא ישבו בארצם הלאומית.
-מה הוא אפוא היסוד, שליכד את שישים ריבוא יוצאי מצרים ונתן להם תודעה משותפת, שהפכה אותם לעם?
-וכיצד הם היו לעם הקשור אל ארצו – כאשר עדיין לא ישבו בארצם מעולם ומימיהם לא ראו אותה אפילו מרחוק?

על כך השיב יצחק ברויאר במאמר הכתוב:

"היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט). ישראל נהיה לעם, כאשר קיבלו את התורה בהר סיני והתחייבו לשמור את מצוותיה. עצם הכפיפות לתורה יצרה בהם תודעה משותפת, המתבטאת – בין השאר – ברצון לקיים את מצוותיה, והיא שגיבשה אותם לעם. והתודעה הזאת שנוצרה על ידי התורה לא הפכה את ישראל לחברה דתית גרידא – שאין לה כל זיקה לארץ מסוימת – אלא היא הפכה אותם לחברה לאומית דווקא. כי הקב"ה לא נתן לישראל את התורה כדי לייסד חברת אנשים צדיקים שיעבדו את ה' בחייהם הפרטיים. אלא הוא נתן את תורתו לישראל כדי להקים לו גוי קדוש, שיעבוד את ה' בחייו הלאומיים – בארץ ובמדינה, בצבא ובחברה. ורק לשם כך נתן להם ארץ, כדי שיעשו בה צדק אלוהי על-טבעי – בשמיטין ויובלות, בתרומות ומעשרות, בשמירת שבת ומועדי ה'.

וכך נקשרה נפש ישראל אל הארץ, אף על פי שעדיין לא ישב עליה. הוא אהב את הארץ שה' עתיד לתת לו, שהרי רק בה יוכל לקיים את ייעודו הלאומי שניתן לו על ידי התורה. והואיל וקיומו הלאומי של ישראל איננו נובע מן הארץ, הוא גם לא נתבטל על ידי הגלות. שהרי כל עם חדל להיות עם מיום שגלה מארצו, וניטל ממנו השורש של לאומיותו. ואילו ישראל הוא עם נצחי, שהגלות איננה יכולה לפגוע בקיומו, שהרי הוא היה עם על ידי התורה עוד בטרם ניתנה לו ארץ; ולפיכך הוא המשיך להיות עם על ידי התורה גם אחרי שהארץ ניטלה ממנו. וגם יחסו אל הארץ לא נשתנה על ידי הגלות. כאשר ישב בארצו אהב את ארצו, משום שהיה יכול לקיים בה את התורה בשלמות; וכאשר גלה מארצו התגעגע אל ארצו, משום שרק בה יוכל לקיים את התורה בשלמות.

על פי הדברים האלה כבר מובן, שיצחק ברויאר שלל כל שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. שהרי אין כל זהות ואין כל חפיפה בין העם הציוני של הרצל ובין עם ישראל ההיסטורי. כי העם הציוני הוא עם טבעי, שתודעתו הלאומית ואהבתו את ארצו נובעות מישיבתו בארצו. ואילו עם ישראל ההיסטורי הוא עם התורה, שתודעתו הלאומית ואהבתו את ארצו נובעות מחובתו לקיים את התורה. ולפיכך התנועה הציונית איננה מקרבת את גאולת ישראל, אלא היפוכו של דבר: היא מסכנת את עצם קיומו. שכן שתים רעות עשתה התנועה הציונית:

היא ביקשה להעביר מן העולם את עם ישראל ההיסטורי ולהעמיד במקומו את העם הציוני, שהרצל ראה אותו בדמיונו, אך לאמיתו של דבר לא היה קיים מעולם.

ולא עוד, אלא היא גם ראתה את עצמה כמייצגת את עם ישראל – וכך זיהתה את העם הציוני עם עם ישראל ההיסטורי.

החלפת עם ישראל בעם הציוני היא בגידה בעם ישראל: זיהוי שני העמים האלה הוא כפירה במהותו העל-טבעית של ישראל.

כל הדברים האלה אמורים בציונות החילונית, והם אמורים במשנה תוקף בציונות הדתית, שהייתה מיוצגת באותו זמן על ידי תנועת המזרחי. כי הציונות החילונית הייתה לפחות מובנת ליצחק ברויאר, אף על פי ששלל אותה בכל להט אמונתו. ואילו הציונות הדתית ייצגה בעיניו סתירה פנימית, היכולה לעורר רק חשדנות עמוקה: הנה כאן יהודים, המתיימרים להיות שומרי תורה ומצוות; ונראה אפוא מכאן, שגם הם מאמינים, שקיום עם ישראל תלוי רק בקשריו עם התורה.
אך לפי זה, איך הם משתפים פעולה עם הציונים בהקמת עם טבעי, שנולד מהארץ כשאר כל עמי העולם?

על שאלה זו יכול היה יצחק ברויאר למצוא רק תשובה אחת: עצם העובדה, שהציונות הדתית יכלה לשתף פעולה עם הציונות החילונית, מוכיחה, שהמחלוקת שבין שתי התנועות האלה איננה מחלוקת לאומית, אלא מחלוקת דתית. כי גם החילוניים וגם הדתיים קשורים בתודעתם הלאומית לאותה אומה ציונית; אלא שהחילוניים הם ציונים בני בלי דת, ואילו הדתיים הם ציונים בני דת משה – ממש כשם שיהודי גרמניה ראו את עצמם כגרמנים בני דת משה. וכשם שהעם הגרמני משותף לגרמנים הנוצרים ולגרמנים היהודיים, כן העם הציוני משותף לציונים החילוניים ולציונים הדתיים. והעם הציוני הזה הוא עם טבעי שורשי, שנולד מן הארץ כשאר כל אומות העולם.

ואם אכן זו הייתה האידיאולוגיה של הציונות הדתית, הרי היא פסולה עוד יותר מן האידיאולוגיה של הציונות החילונית. כי הציונות החילונית רק סילפה את מהותו של עם ישראל; ובמקום העם היהודי ההיסטורי היא העמידה את העם החילוני הטבעי, שמקורו באדמת ארץ ישראל. ואילו הציונות הדתית סילפה – נוסף על כך – גם את מהותה של תורת ישראל. שכן תורת ישראל איננה דומה לשאר כל הדתות, שאפשר להלביש אותה על עם, שהוא כבר קיים באופן טבעי בזכות ארצו. אלא דת ישראל יוצרת עם, ואם אין היא יוצרת עם אין היא קיימת כלל. ואילו הציונות הדתית מוכיחה במעשיה, שאין היא מודה בכך. שהרי היא מנסה להשליט את דת ישראל על העם הציוני הטבעי, שקיומו נובע רק מישיבתו בארצו, ומכאן שהיא סבורה, שלא רק עם ישראל הוא עם ככל העמים, אלא גם דת ישראל היא דת ככל הדתות, ואין לך כפירה גדולה מזו.

על פי זה יש להבין את הזעזוע שפקד את יצחק ברויאר, כאשר ביקר בבית הרב קוק. בצאתו מהביקור אמר בפליאה לאחד ממכריו:

"האיש הזה אין בו שמץ של אפיקורסות!" 1

ניסוח זה נראה לנו היום משונה ומתמיה. אך בפיו של יצחק ברויאר הוא כמעט מובן מאליו. שהרי כיצד יפרנס את המחזה הזה: אמונה עמוקה באופיו העל-טבעי של עם ישראל – בצד הזדהות עם העם הציוני החילוני!

הדברים שנאמרו עד כה באו לבסס את משנת עם התורה מהבחינה האמונתית-התורתית. ולפיכך מי שלא למד תורה ואין בלבו אמונה יכול עדיין לטעון שעם ישראל נולד בדרך הטבע מהארץ שהוא יושב בה. אולם דבר זה נשתנה בתקופת הגלות. שהרי כל עם שגלה מארצו מיד הוא חדל להתקיים, מפני שכבר ניטל ממנו המלט המלכד את כל בניו לעם ויוצר בהם תודעה לאומית; וזה היה צריך להיות גם גורלו של עם ישראל, אילו היה עם ככל העמים. ולפיכך הציונים, הרואים בעם ישראל עם טבעי שנולד מן הארץ, חייבים למצוא הסבר לקיומו של העם בגולה, הרחק מארץ מולדתו.

ניסיון להסבר החידה הזאת נעשה בידי חיים וייצמן בעדותו לפני ועדת פיל. כאשר שאלו אותו חברי הועדה מה קושר אתכם אל הארץ הזאת, אחרי שכבר גליתם ממנה אלפי שנים, הוא השיב להם:

אנחנו שונים משאר כל אומות העולם. כל עם שוכח את ארצו מיד אחרי שגלה ממנה. ואילו אנחנו עם בעל זיכרון מופלא: לא שכחנו את ארצנו באלפיים שנות הגלות, ועדיין אנחנו קשורים אליה ומתגעגעים לשבת בה. ובעצם הגעגועים האלה גם שמרנו על קיומנו הלאומי.

נמצא, שהגעגועים לשבת בארץ אחת ממלאים את התפקיד המתמלא בשאר כל האומות על ידי עצם הישיבה בארץ אחת.

ובכן אלה הם דברי הבל. אין לנו שום סיבה להניח, שאנחנו עם בעל זיכרון מופלא יותר משאר כל העמים. והדבר הוא גם בלתי אפשרי. שהרי כל אדם אוהב את ארצו, מפני שכאן נוף נעוריו, כאן הוא הקים משפחה, וכאן הוא טייל עם אביו ועם בניו. ולפיכך אם הוא עובר אחר כך אל ארץ אחרת ומוליד שם בן, הרי בנו יאהב את הארץ החדשה – מאותה סיבה עצמה: מפני שכאן נוף נעוריו, וכאן הוא הקים משפחה וכאן הוא טייל עם אביו ועם בניו. ואי אפשר שהוא יאמר: כן, הארץ הזאת היא באמת יפה מאד, אבל עדיין אני מתגעגע לארץ שאבא שלי סיפר לי עליה. דבר כזה לא היה מעולם, וגם אי אפשר שיהיה. אבל הוא הדבר, שהציונים מייחסים לעם ישראל. הנה אנחנו מפוזרים בכל ארצות תבל, יושבים למרגלות האלפים ועל יד ה-??Falls iNiagara ואף על פי כן בגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. כי עדיין אנחנו זוכרים בגעגועים את שער הגיא ואת נחל קישון. זה איננו זיכרון מופלא, אלא זו היא תופעה פתלוגית חולנית, הטעונה טיפול פסיכיאטרי, ואין לנו שום סיבה להתגאות בה. בזיכרון המופלא הזה אנחנו משגעים את כל העולם וממיטים סבל בל יתואר על עצמנו.

האמת היא, כמובן, שונה לחלוטין. עם ישראל שמר על ליכודו הלאומי רק מפני שהוא שמר אמונים לתורה. כי התורה היא המלט היחיד שליכד את כל פזורי ישראל בכל ארצות גלותם. כל מקום שיהודים ישבו בגלות הם שמרו שבת ואכלו אוכל כשר והיו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכך הם שמרו על צביונם המיוחד שהבדיל אותם מן הסביבה הנוכרית.

אולם התורה הזאת, ששמרה על קיום עם ישראל בגלות, איננה הופכת את היהודים לחברה דתית גרידא, אלא היא יוצרת מהם אומה דווקא. וכל יהודי לומד את הדבר הזה מכל מצווה שהוא מקיים. אחרי שהוא סיים סעודה של חול, הוא אומר את מזמור "על נהרות בבל"; וממנו הוא לומד, שאין הוא יכול לשיר כאן את שיר ה' מפני שהוא יושב על "אדמת נכר". וכאשר הוא מברך אחר כך על מזונו, הרי הוא מודה לה' על שהנחיל לאבותיו ארץ חמדה טובה ורחבה, שהוא קשור אליה על ידי ברית ותורה. ועתה הוא כבר יודע, על שום מה ארץ מגוריו היא אדמת נכר: שכן רק ארץ ישראל היא מולדתו הנצחית, רק בה הוא ירגיע, ורק אותה הוא אוהב, ורק את חורבותיה הוא מבקש לחונן.

ובשורה דומה יוצאת אליו מכל מצווה שהוא מקיים. מכלל כולן הוא לומד, שהוא בן לגוי גדול, שה' הקים על ידי שנתן לו את תורתו ואחר כך גם נתן לו ארץ כדי שיקיים בה את התורה הזאת. והרי הוא אוהב את הארץ הזאת – אף על פי שמעולם לא ישב בה – והוא מתגעגע לשוב אליה כדי להגשים בה בשלמות את הייעוד הלאומי של עמו.

כל הדברים האלה אינם מקובלים, כנראה, על הציונות החילונית. שהרי הרצל כתב, שמדינת היהודים תדע להחזיק את הרבנים בבתי הכנסת, ולא תיתן להם דריסת רגל בהנהגת הכלל. והקונגרס הציוני החליט, שהדת היא עניינו הפרטי של כל יחיד. ובן גוריון אמר, שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת הלכה. ומכאן, שהם סברו, שעם ישראל יכול להתקיים גם בלי תורה. אולם זהו שקר גס – לא רק מבחינת האמונה – אלא גם מבחינת ההסתכלות הרציונליסטית של ההיסטוריה. כי התורה היא המלט היחיד, שליכד את כל פזורי ישראל והפך אותם לעם אחד, ורק בכוח התורה זכר עם ישראל את ארצו בכל ארצות גלותו. ואם תיטול מעם ישראל את התורה, מיד הוא ישכח גם את ארצו, כדרך שגם שאר כל העמים שכחו את ארצם אחרי שגלו ממנה.

יצחק ברויאר היטיב לבטא את הדברים האלה במאמר שהיה שגור על פיו. הוא היה מצטט בלעג את הפתגם שיצא מבית מדרשו של המזרחי: "עם ישראל בלי תורה הוא כגוף בלי נשמה"
ועל כך הוא אמר:

שזה הוא שקר וכזב, שכן עם ישראל בלי תורה איננו גוף בלי נשמה – אלא הוא אפס, וגם גוף איננו. שכן בלי תורה הוא מתמוטט מיד וקורס ואיננו.

ועל פי הדברים האלה יכולים אנחנו להבין יפה את המשברים הפוקדים את הציונות החילונית בעשרות השנים האחרונות. יושב לו כאן דור שלישי ורביעי של צברים, ואין הם יודעים, מה היא זהותם הלאומית. אין הם יהודים במשמעותו ההיסטורית של המונח הזה; שהרי העם היהודי ההיסטורי הוא עם התורה, ואילו הם מנוכרים לתורה. אף אין הם יהודים במשמעות הציונית של המונח הזה. שהרי העם הציוני הטבעי – אם היה קיים אי פעם – כבר מת מזמן, ביום שהוא גלה מארצו. ולפיכך אין להם אלא מה שעיניהם רואות. שהרי הם יושבים בארץ הזאת זה שלושה, ארבעה דורות, והם קשורים אליה כדרך שכל עם קשור אל הארץ שהוא יושב בה. וכך הם מהווים עתה עם טבעי שורשי, שנולד מאדמת ארץ ישראל כדרך שהעם הצרפתי נולד מאדמת צרפת. וזה הוא הפתרון הכנעני של החלום הציוני, ורק הפתרון הזה יש בו היגיון, והוא יכול להתקיים. אלא שאליה זו יש בה קוץ, שהרי העם הזה שהם משתייכים אליו נולד רק לפני מאה שנה מתוך אדמת הטרשים של ארץ ישראל, והוא צעיר יותר אפילו מהעם הפלשתיני של ערפאת, הקיים כבר מאות בשנים. ובאיזו זכות הם שדדו מהעם הפלשתיני הוותיק את אדמת מכורתו הלאומית?

על פי הדברים האלה כבר מובן, שיצחק ברויאר שלל את הציונות גם מבחינת סיכוייה להתגשם. כי הקמת העם הציוני איננה רק בגידה בעם היהודי ההיסטורי, אלא איננה אפשרית כלל; וזיהוי שני העמים האלה איננו רק כפירה במהותו העל-טבעית של ישראל, אלא הוא גם שקר היסטורי גס – והשקר אין סופו להתקיים; קושטא קאי שיקרא לא קאי.

אכן, אם תבוא הציונות להגשים את רעיונה, יהיה עליה להתגבר על שלושה מכשולים:
-יהיה עליה לברוא עם ציוני חדש יש מאין!
-עם זה יבקש את הכרת האומות, והללו אף יעניקו לו מולדת;
-ולבסוף יתקבל גם השקר הגדול: העם הציוני יזדהה עם העם היהודי – בעיני עצמו ובעיני העולם.
כל אלה הם דמיונות-תעתועים שאין להעלות אותם על הדעת.

אולם כל הדמיונות האלה הפכו למציאות. יצחק ברויאר עצמו הרגיש בדבר, אך לא הייתה לו כל אפשרות ליישב את הדברים. בחריפותו האינטלקטואלית לא יכול להתכחש לאמת העמוקה של משנתו; בחושו ההיסטורי לא יכול להתעלם מן העובדות שטפחו על פניה. בסתירה זו שבין המשנה לבין המציאות נעוצה הטרגדיה האישית של יצחק ברויאר.

בשלושה פרקים חזה יצחק ברויאר את כשלון התנועה הציונית.
הפעם הראשונה הייתה בשנת – 1940 לאחר פטירתו של הרצל. במאמר הערכה שכתב לזכרו הגדיר את הציונות כאוטופיה; עם מותו של הרצל עתידה גם היא להתבטל.

הערכה זו נתגלתה כטעות; אך לא הייתה זו רק טעות בחיזוי העתיד, שכדוגמתה מצויה אצל אנשים גדולים, אלא הייתה זו טעות הקשורה בעצם משנתו הלאומית.
חזונו של הרצל מוכרח להיות אוטופיה! אילו בא רק לעקור את התורה, היינו תולים את תשועתנו בחסדי שמים. אך הן הוא בא לייסד אומה חדשה, עם לא-יהודי, עם ציוני! אך מי שמע שאדם מייסד אומה חדשה? זו אוטופיה שאין לה שחר! הציונות לא תתגשם – לא מפני שהיא נוגדת את יסודות אמונתנו – אלא מפני שהיא סותרת כל תפיסה היסטורית מדעית.

אולם בשנת 1917 ידע יצחק ברויאר, שהערכתו לא התגשמה במלואה. המוני יהודים הלכו שולל אחרי דמיון-התעתועים הציוני. הלכו והקימו אומה חדשה בכוח תודעה לאומית שנבראה יש מאין. אך באותה השנה עדיין לא הוקם חבר-הלאומים, ואומות העולם טרם אמרו את דברן. משום כך יכול היה להעלות על הדעת, שכנס-השלום שלאחר המלחמה לא יקבל את הטיעון הציוני; שכן

"עקרון ההגדרה הלאומית איננו מייסד אומות, אלא הוא מאפשר לאומות קיימות לפתח את תרבותן המושרשת בעבר".

משום כך

"אם ירצה כנס השלום לדון בעם ישראל, יהיה עליו לשמוע את קולה האמיתי של האומה היהודית",

ואילו

"הציונות איננה רשאית לדבר בשם עם ישראל";
"אף אין היא יכולה לטעון בשם עקרון ההגדרה הלאומית; שהרי עיקרון זה רק מגן על תרבות לאומית קיימת, אך אין הוא עוסק בייסוד תרבות חדשה".2

גם הערכה זו נתגלתה כטעות. בשנת 1925 כבר ידע יצחק ברויאר שטענתו לא נתקבלה על דעת האומות. אף הן הלכו שולל אחר דמיון-התעתועים הציוני, והן הכירו בעם, שהוקם בידי הציונים, ואף הסכימו להקים לו בית לאומי.

באותה התקופה ביקר יצחק ברויאר בארץ. בביקורו ראה גם את ההתיישבות החדשה של החלוצים.

"חלוצים אלה הם טיפוס מוזר. עוד אבותיהם היו ברובם נאמנים לתורה. אך בהם כבר ניכרת פעולת החינוך הציוני… הם התכחשו לעבר שבלבם, הסירו מדעתם את הרוחניות, שהביאה רעה על האומה. באהבה קנאית התמזגו עם אדמת הטרשים, למען יצמח ממנה דור חדש: דור בריא ועז, חזק כפלדה, פניו אל המציאות, שורשיו באדמה, ועורפו פונה לשמים:
האומה הציונית!…. בהתמסרותם הקנאית לאדמה עלולים הם להניח יסוד לעם חדש – עם ארץ-ישראלי. אולי אף יפתחו תרבות חדשה – מן ההתחלה הפרימיטיבית של הווי איכרים, אך שוב לא יהיה זה עם 'יהודי', ולא תהיה זו תרבות 'יהודית', כי הבית הלאומי יהיה סוף העם היהודי".3

כאן חזה יצחק ברויאר את הפתרון "הכנעני" של החלום הציוני. כי העם הציוני לא יוכל להזדהות עם העם היהודי, לא במשמעותו ההיסטורית ולא במשמעותו הציונית, אלא הוא יהיה לעם חדש, שנולד זה עתה מאדמת הטרשים של ארץ ישראל הנבנית – עם טבעי כשאר כל העמים, שישיבתו בארצו הפכה אותו לעם.

אולם גם הערכה זו נתגלתה כטעות. כי הרעיון הכנעני לא הכה שרשים לא בבית היהודי ולא במדינת ישראל. אלא הרוב המכריע של העם הציוני עדיין רואה את עצמו זהה עם העם היהודי ההיסטורי, שגלה מארצו לפני אלפיים שנה וחזר זה עתה אל ארץ מולדתו. ואילו הרעיון הכנעני נתגלה כאידיאה תלושה, שאין לה בישראל לא שורש ולא ענף.

יצחק ברויאר ידע בסוף ימיו, שגם תחזיתו "הכנענית" על עתיד הציונות נחלה כישלון חרוץ. רק בהתרגשות אפשר לקרוא את הדברים שהוא כתב בספרו האחרון על עתיד התורה ב"בית הלאומי":

אין גבול לאופטימיות שלי באשר לעתידו הרוחני של הבית הלאומי. אפילו את השפה כשלעצמה אי אפשר לנתק מהתורה ומספרי הנביאים והכתובים, והיא מהווה אגד בל יינתק גם בין הבנים התועים של התורה ובין אמם הנצחית. פסוק מכתבי הקודש הנקרא בשפה המקורית עשוי לחדש את הקשר הזה בכל יום. כאשר יהיה נקלט בלב שהורעב מבחינה תרבותית, הוא ישלהב ויזניק למעלה את הגעגועים אל אלוהי התורה, כלהבה יוקדת הם יעלו ממעמקי המפולת הנפשית וישיבו ילד יהודי אל "בית חיינו". שוב ושוב אני שומע על מקרים כאלה ואינני מתפלא כלל (דרכי, עמ' 191).

הרי כאן הודאה בטעות של אדם גדול. אכן העם של הבית הלאומי איננו לא עם כנעני ולא עם ציוני, אלא עם יהודי דווקא – שרק הורעב מבחינה תרבותית, אך עתיד להתמלא געגועים לאלוהי התורה. בהמשך דבריו הוא מביא ראיה לאמונה זו מייסוד "העובד הדתי" במסגרת הסתדרות העובדים. "עוד לפני שנה-שנתיים לא היה דבר כזה אפשרי כלל". מה היה יצחק ברויאר אומר, אילו זכה לראות את מה שאירע זה עתה בימינו: קיבוצי השמאל ייסדו "בית מדרש" ומתכוננים לייסד "בתי מדרש",שלומדים בהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה מתוך כמיהה עמוקה להכיר את היהדות, שרבותיהם העלימו מהם. לפי שעה בתי המדרש האלה הם עדיין "חילוניים", ואין בהם הקפדה על קיום מצוות. אולם מי יכול להאמין שמצב זה יימשך! הלוא נאמנים עלינו דברי חכמינו

"הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו – שהמאור שבהם יחזיר אותם למוטב".

וכאשר מאמר זה יתגשם – במה יוודע ההבדל שבין העם הציוני ובין העם היהודי!

יצחק ברויאר הבין את הסתירה שבין משנתו העיונית ובין העובדות שבמציאות – אך לא היה לאל ידו ליישב את הסתירה. אולם אנחנו איננו פטורים מלהתמודד עם הסתירה ולנסות למצוא היכן הטעות.

מעניינת מבחינה זו עמדתו של הרב מפוניביז'. בשעתו התנגד למונח "עם התורה", ואף הביע את התנגדותו בפני יצחק ברויאר, שכן "אסור להשתמש בביטוי מחודש, שאין לו מקור בדברי הראשונים".4 בויכוח זה יש שני צדדים עקרוניים: מחד, "עם התורה", שהוא תמצית כל שיטתו של יצחק ברויאר, הוא יצירה שנתחדשה בבית מדרשו; ומאידך, היהדות הדתית לא קיבלה אותה שיטה. אכן אילו נתקבלה השיטה ביהדות הדתית, היה "עם התורה" צריך להיות שגור בפי גדולי ישראל ובפי הדיוטות מישראל. אך בישיבות אין הוגים בו, בבתי כנסת ובבתי מדרש אין דורשים בו, ונראה אפוא מכאן, שעם ישראל בתחושתו האינסטינקטיבית לא זיהה את עצמו כ"עם התורה".

אכן עם ישראל איננו ראוי להיקרא "עם תורה" – במשמעות מונח זה במשנתו של יצחק ברויאר. שכן יסוד לאומיותו איננו נובע מהתורה, ולא היא עשתה אותו לעם. דבר זה מוכח בודאות גמורה מן העובדה, שהוא נקרא "עם" עוד בטרם ניתנה לו תורה. שכן מיד אחרי ששבעים הנפש של יורדי מצרים היו לציבור של שישים ריבוא – עוד בטרם החלה העבדות של הגלות – הם כבר נקראו "עם" בפי פרעה מלך מצרים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט).

כאשר אמר פרעה את הדברים האלה, עדיין לא היה לבני ישראל שום סימן של עם; שהרי מעולם לא ישבו בארצם, וגם תורה עדיין לא ניתנה להם. ואפילו האיש, שרק הוא מוסמך למסור לישראל את תורת ה', עדיין לא נולד. ודינם היה אפוא כדין בני נח, הפטורים מעול תורה ומצוות. אף על פי כן ידעו פרעה וכל מצרים, שששים ריבוא האנשים האלה מהווים עם. וכך דרש המגיד בהגדה של פסח: "ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצוינים שם".

והשאלה נשאלת אפוא בכל חריפותה: במה היו אבותינו שבמצרים ניכרים כעם?
מה "ציין" אותם מסביבתם המצרית, עד שכל רואיהם אמרו עליהם שהם היו "לגוי"?

דומה, שיש רק תשובה אחת לשאלה זו: בני ישראל ידעו, שה' הבטיח את ארץ ישראל לאברהם, ליצחק וליעקב; ויוסף הודיע לאחיו, שאלוהים יפקוד אותם ויעלה אותם מן הארץ הזאת וישיב אותם אל ארץ אבותיהם. וכל בני ישראל שישבו בארץ מצרים שמעו את הבשורה הזאת מאבותיהם והאמינו בה באמונה שלמה. בכוח האמונה הזאת הם ראו את עצמם כגרים היושבים בארץ לא להם, וכל ימיהם השתוקקו לבוא אל הארץ, שה' הבטיח לאבותיהם, ורק היא מולדתם האמיתית. וכאשר ראו המצרים את הגרים הנצחיים האלה נתמלא לבם אימה ופלצות. נפשם הייתה סולדת מהאנשים האלה הגרים עמם בארצם – אך לבם בארץ מולדתם. ואחרי שהגרים האלה גם פרו ורבו ועצמו במאוד מאוד, הם ראו צורך לאחוז באמצעי התגוננות מפני ה"עם" הזה המאיים עליהם.

נמצא, שגם הלאומיות של עם ישראל נובעת מהארץ,5 ומבחינה זו אין כל הבדל בין ישראל ובין העמים. אף על פי כן ישראל הוא עם על-טבעי, שנברא בידי ה' בעצמו. שכן התודעה הלאומית של ישראל איננה נובעת מהארץ שהם יושבים בה, אלא מהארץ שה' הבטיח להם. וגם אהבת ישראל את ארצם איננה נובעת מעצם ישיבתם בארץ. כי אין ישראל קשורים אל ארצם, מפני שהם יושבים בה – אלא היפוכו של דבר: הם מתגעגעים לשבת בארץ מפני שהם קשורים אליה (על ידי הבטחת ה'). ובכן לא עם התורה, אלא עם ה'; כי לא החובה לקיים את מצוות התורה גיבשה את ישראל לעם; אלא הארץ שה' הבטיח להם היא שליכדה את בני ישראל בארץ מצרים, היא שיצרה בהם תודעה משותפת – והיא שגיבשה אותם לעם. והואיל וה' הבטיח להם את הארץ הזאת, גם נתמלא לבם געגועים לעלות אליה ולשבת בה. נמצא, שהבטחת ה' לתת לישראל את הארץ ממלאת את התפקיד המתמלא בכל עם על ידי עצם ישיבת הארץ. היא הקושרת את העם אל הארץ, וכתוצאה מכך כבר נוצרת בו תודעה לאומית והארץ מתאהבת עליו.

אולם אף על פי שה' הבטיח לישראל את הארץ, הרי קיום ההבטחה הזאת תלוי בכך, שהם ישמרו את מצוות התורה. כי התורה היא המפתח לשערי הארץ, והיא גם "משפט אלוהי הארץ". רק באמצעות המפתח הזה יפתח להם ה' את שערי הארץ; ורק אם יקיימו את המשפט הזה, הם ישבו לבטח בארץ ה'. ורק מבחינה זו עדיין אפשר לומר, שישראל הוא עם התורה – שהרי ישיבתו בארצו תלויה בקיום התורה; ונמצא אפוא שישראל הוא עם על-טבעי בשני עניינים: לאומיותו איננה נובעת מהארץ שהוא יושב בה, אלא מהארץ שה' הבטיח לו. וישיבת הארץ איננה תלויה בכוחו ובעוצם ידו, אלא רק בשמירת התורה. ולפי זה ישראל הוא עם ה' בשורש לאומיותו, והוא עם התורה בישיבתו בארצו.

ועל פי הדברים האלה כבר יובן מאליו הסוד של קיום עם ישראל בגלות. אילו היו ישראל נעשים לעם על ידי הארץ שהם יושבים בה, כבר היו חדלים מלהיות עם ביום שגלו מארצם; שהרי כבר ניטלה מהם הארץ שהיא היסוד של לאומיותם. אולם ישראל לא נעשו לעם על ידי הארץ שהם יושבים בה, אלא על ידי הארץ שה' הבטיח להם. ומבחינה זו לא נשתנה דבר על ידי הגלות. שהרי הבטחת ה' לתת להם את הארץ עודנה שרירה וקיימת; ולא עוד, אלא ה' גם הבטיח להם בפירוש, שהוא עתיד לקבץ את כל נידחי ישראל ולהשיב אותם אל ארצם. בזכות ההבטחה הזאת עדיין ישראל רואים את עצמם כעם, שארץ ישראל היא מולדתו. וכך הם מתהלכים מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובכל מקום שהם הולכים הם רואים את עצמם כגרים בארץ נכר ומתגעגעים לשוב אל ארץ מולדתם.

משום כך הם גם מקיימים את מצוות התורה בארצות הגלות, אף על פי שבעקרון כל עצמן אינן אלא משפט אלוקי הארץ. כי הם "מתרגלים" כבר היום את שמירת המצוות – מתוך ציפייה ליום שבו ישובו אל ארצם (רמב"ן ויקרא יח, כה). משום כך גם היחס שבין שמירת המצוות ובין זכירת ארץ ישראל הוא הפוך מזה המקובל בדרך כלל: כי אין הם זוכרים את הארץ מתוך שהם שומרים את המצוות – אלא היפוכו של דבר: הם שומרים את המצוות מתוך שהם זוכרים את הארץ ומצפים לשוב אליה בקרוב.

אמרנו, שישראל הוא עם על-טבעי, משום שלא נולד מהארץ שהוא יושב בה, אלא מהארץ שה' הבטיח לו. עם זאת ראוי להדגיש: רק עצם הבטחת ה' היא מאורע על טבעי, ואילו התוצאות הנובעות ממנה הן טבעיות ומתאימות לדרכו של עולם; שהרי הבטחת ה' כתובה בתורה, שכל ישראל מאמינים בה באמונה שלמה, ואמונה זו קושרת מאליה את העם אל ארצו; וכתוצאה מכך משתמרת באופן טבעי התודעה הלאומית המגבשת את האומה.6

אולם דבר זה נשתנה במאתיים השנה האחרונות, כאשר חלק גדול של העם עזב את התורה וכתוצאה מכך גם חדל להאמין בהבטחות הכתובות בה – ושוב לא יכלו ההבטחות האלה לעורר בהם תודעה לאומית ולגבש אותם לעם. ואף על פי כן לא חדלו היהודים האלה להיות יהודים ולזכור שהם יהודים; ואם הם לא זכרו, הגויים שסביבותיהם הזכירו להם את יהדותם – ברדיפות ובשחיטות, בנישולים ובגירושים, בעלילות שקר ובמשפטי דיבה. וכך המשיכו היהודים להיות יהודים – בעיני עצמם ובעיני סביבתם – מבלי לדעת כלל במה הם יהודים ועל מה הם נרדפים. ותופעה זו היא חידה שאין לה פתרון, ואין לה כל הסבר על פי מנהגו של עולם.7

אולם אף על פי שהשכל האנושי איננו מסוגל להסביר את התופעה הזאת, האמונה יודעת את פשרה. היא יודעת שגם הקיום היהודי של היהודים האלה הוא תוצאה ישירה של הבטחת ה'; אלא שהבטחה זו לא פעלה בהם בדרך הטבע באמצעות האמונה שבלב, אלא היא פעלה בדרך נס גלוי כאצבע א-לקים בהיסטוריה. כי ה' הבטיח ליהודים האלה להחזיר אותם כיהודים אל ארצם; ולפיכך לא יניח להם לשכוח את יהדותם. והוא הדבר שכבר חזה יחזקאל הנביא על נהר כבר:

"והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם א-דני ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב-לג).

ביד חזקה יזכיר ה' ליהודים האלה שהם יהודים. הוא יעורר בהם את הנשמה היהודית שבקרבם, וזו לא תיתן להם לשכוח את יהדותם. הם לא יצליחו להשתיק את הקול היהודי הבוקע ועולה ממעמקי תודעתם. קול זה יעיד בפניהם השכם והערב שהם יהודים; והוא יזהיר אותם שלעולם לא יצליחו להיות כגויים כמשפחות הארצות.וכך נעשה הקיום הלאומי של היהודים האלה למאורע על-טבעי מתחילתו ועד סופו. מקורו בהבטחת ה' שהיא עצמה מאורע על-טבעי; והבטחה זו פועלת בדרך נס גלוי בעיצומה של ההיסטוריה האנושית הטבעית.

ועל פי הדברים האלה עלינו להעריך עתה את הבשורה הציונית כפי שיצאה מפי הרצל. הרצל ידע שהוא יהודי – ובכך לא נשתנה מרבבות אלפי יהודים מתבוללים כמותו. אולם באינטואיציה הגאונית שלו הוא גם ידע מה משמעות הדבר הזה: להיות יהודי פירושו: להיות בן לעם גדול ועתיק שגלה מארצו לפני אלפיים שנה, ועדיין הוא מרגיש שארץ ישראל היא מולדתו. ואין לך בשורה אמיתית יותר ויהודית יותר מהבשורה "הציונית" הזאת.

מובן מאליו, שהרצל לא היה יכול לדעת, על שום מה הוא מרגיש, שארץ ישראל היא מולדתו, ומה קושר אותו אל הארץ הזאת. שהרי מעולם לא ישב בארץ הזאת – לא הוא ולא אבותיו. בודאי לא היה מקבל את ההסבר על הזיכרון הפנומנלי של העם היהודי. שהרי "הסבר" זה איננו מסביר כלום, וכל עצמו איננו אלא לא-הסבר מוחלט. אף לא היה יכול לתלות את קשריו אל הארץ הזאת בהבטחת ה' לאבות אבות אבותיו. שהרי הבטחה זו לא הייתה ידועה לו או לא הייתה נאמנה עליו. נשארת אפוא רק העובדה הפשוטה, שאיננה ניתנת להכחשה: הוא חש שהוא יהודי ושארץ ישראל היא מולדתו – אף על פי שלא ידע כלל על שום מה הוא חש כן, ועל מה תחושתו מבוססת. וזו הייתה כל גדלותו של הרצל: הוא הכיר בעובדות, אף על פי שלא היה לאל ידו להסביר אותן, והוא לא סילף את המציאות, כדי שיהיה לה פשר. ועל כורחו נאלץ להכיר בעובדות, שהרי הן ניכרות בסבל היהודי ובתחושת הניכור שבין היהודים ובין הגויים. וכך הוא הבין מדעתו את מה שהקב"ה כבר כתב בתורתו על עמו: בגויים ההם לא ירגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלו, עד שלא יצא מארצות הנכר וישוב לארץ מולדתו.

נמצא, שהרצל ביטא את הפלא של הקיום היהודי לא פחות מכל היהודים הנאמנים לתורה. שהרי יהדותם של אלה היא תוצאה טבעית של אמונתם בהבטחת ה'; ואילו יהדותו של הרצל היא תוצאה נסית ישירה של עצם הבטחת ה'. והעובדה, שהרצל לא הבין את הדבר הזה איננה עושה את בשורתו ליהודית פחות, אלא רק לנסית יותר – ודווקא משום כך ליהודית יותר.

לפי זה שוב אין להתפלא על שהמוני יהודים הלכו שבי אחרי בשורתו של הרצל. כולם ידעו שהם יהודים, אך לא ידעו במה הם יהודים. הרצל פתר להם את החידה: הם יהודים, משום שהם חשים, שארץ ישראל היא מולדתם. האמת הגדולה הזאת הציתה את לבותיהם, והם הלכו אחריה מוקסמים. אכן כולם הרגישו, שארץ ישראל היא מולדתם – אף על פי שלא ידעו כלל, על שום מה הם מרגישים כן, ומה קושר אותם אל הארץ הזאת. אולם חוסר היכולת להסביר את התחושה לא היה יכול לבטל את התחושה. ולפיכך במסירות נפש הלכו ויישבו את חורבות ארצם, בנו בה בתים ונטעו בה כרמים וחירפו את נפשם על הגנתה מפני צר ואויב – כדרכו של כל עם היושב בארץ מולדתו. ורק משום שבשורתו של הרצל הייתה אמת לאמיתה היא הצליחה לחולל את הפלא הזה, שהרי קושטא קאי שיקרא לא קאי!

אולם כל הדברים האלה אמורים רק באבות הציונות, שעזבו את ארצות הגויים כדי לשוב אל ארץ מולדתם. שונה הדבר בדור הצעיר שנולד בארץ ישראל. אבותיהם סיפרו להם, שארץ ישראל היא מולדתם משום שהם יהודים, וארץ ישראל היא מולדת העם היהודי. אולם אין הם מבינים את הדבר הזה. שהרי אין עם יכול להתקיים ולזכור את ארצו אחרי שגלה ממנה. משום כך הם אומרים, שארץ ישראל היא מולדתם – לא מפני שהם יהודים – אלא משום שכאן נמצאו וכאן היו מיום שאבותיהם עלו אל הארץ מסיבות שאינן מובנות להם ואינן אומרות להם כלום. הדעת הייתה נותנת אפוא, שהם יעברו אל העם הכנעני שנולד זה עתה בדרך הטבע מתוך אדמת הטרשים של ארץ ישראל. אולם אילו היה הדבר אפשרי, שהיהודים יעזבו את העם היהודי ויכו שורשים בארצות מגוריהם, היו אבותיהם עושים כן עוד בארצות הגולה. אך הדבר לא היה אפשרי בארצות הגולה – קל וחומר שאין הוא אפשרי בארץ מולדתו של העם היהודי ההיסטורי. וכך מתהלכים הציונים בארץ ישראל תוהים ונבוכים: לבם היהודי אומר להם שהם יהודים, אך שכלם איננו תופס את משמעות יהדותם ומה קושר את היהודים לארץ ישראל.

אולם מבוכה שאין לה מוצא איננה יכולה להתקיים, וסופה שהיא תמצא את פתרונה. עתידים הציונים לגלות את פשר יהדותם: אנחנו בנים לעם היהודי העתיק, שגלה מארצו לפני אלפיים שנה, ובכל אלפי שנות גלותו לא שכח את מולדתו, וכתוצאה מכך גם לא שכח את לאומיותו; תחילה – משום שהאמין בהבטחת ה' להחזיר אותו אל ארץ מולדתו; ואחר כך – משום שה' לא נתנו לשכוח את עמו ואת מולדתו. וזו היא אפוא הסיבה לכך, שעדיין אנחנו רואים את עצמנו כיהודים; ומסיבה זו עצמה אנחנו גם חשים שארץ ישראל היא מולדתנו: לא מפני שאנחנו יושבים בה בפועל, אלא מפני שה' הבטיח אותה לאבותינו.

וכאשר אמונה זו תתעורר בלב, יזכרו היהודים גם את התנאי שה' תלה בו את קיום הבטחתו: ארץ ישראל תינתן לבני ישראל רק בתנאי שהם ישמרו את תורת ה'. וכאשר עם ישראל יתחיל לקיים את התנאי הזה, ישתאו כל העמים למראה הפלא של עם ישראל השב למולדתו. כי העם הזה שונה בעצם מהותו מכל העמים אשר על פני האדמה: הוא עם ה' – וגם עם התורה. שכן רק הבטחת ה' לתת לו את הארץ יצרה את העם הזה – והיא גם ששמרה על קיומו הלאומי. ורק התורה שניתנה לו אחרי שכבר היה לעם אפשרה לו לרשת את הארץ ולשבת בה לעולם.

ה

 

מודעות פרסומת

אין שאננים בציון חב"ע 877

ברוך קורצווייל:

הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה

[השיחה נערכה בחודש יוני 1966, לפני 47 שנים]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

[הספר העברי אזל ולא יודפס בשנית כי להוצאת "עם עובד" יש ספרים יותר חשובים]

אהוד בן עזר:  האם ניתן לשער דרך אלטרנטיבית לציונות מראשיתה שהייתה מונעת את קשייה כיום?

ברוך קורצווייל:  החטא הקדום של הציונות שהיא השלתה את עצמה שאפשר לפתור את בעיית היהודים  והיהדות כאחד בעזרת המנגנון האידיאי של הלאומנות והלאומיות האירופאית המודרנית. הציונות סברה שתוכל לעשות זאת מבלי להסתבך בסבך כל הבעיות של הלאומיות והלאומנות המודרנית, וזאת היתה אוטופיה. לא תיתכן שום ציונות בלא רצון לממלכתיות. כל ההפרדות בין ציונות לממלכתיות היו בלתי-מעשיות. משחק עגבים עם רעיונות לאומיים אין משחקים מבלי להביא בחשבון שזה יביא למלחמה ולשפיכות דמים. זאת אני אומר כהיסטוריון וכאדם שחשב על דרכי התרבות האנושית.

מכאן האופי האוטופי של כל מה שקרוי אצלנו בשם ציונות רוחנית. הרי זה כמי שרוצה לחלוב את העז ולשחטה גם יחד. ואם בתקופת הרצל עוד היתה אשליה זו בגדר חלום שמותר לחלום אותו, הנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בוודאי נפקחו עיני החולמים ואסור היה כבר לחלום. הווה אומר, כל פעולה ציונית בארץ ולמען ארץ זו מאז הכרזת בלפור הייתה צריכה להביא בחשבון מלחמה עם כל האימפליקאציות, משום שכל תנועה לאומית מודרנית מובילה למלחמה.

אתה שואל איך היינו יכולים לעשות את הדבר בצורה אחרת? על כך אינני עונה כי אינני אלוהים ולא הגורל. אני רק יכול להבין תופעות או להיות פתי. משום כך כל מאמצי אנשי ברית-שלום ובכללם מורי ורבי המנוח בובר נראים לי כאוטופיים בהחלט.

השתלשלותה של המגמה האוטופיסטית היא תוצאה של העדר מחשבה עקבית. אצל בובר וסימון היה לזה לפחות כיסוי של מחשבה הומאניסטית עצמאית. האוטופיזם של בובר וסימון לפחות עומד עוד בצל של משהו נשגב, של אידיאה הומאניסטית נעלה. אך אם "סברס" וחצי-"סברס" ממשיכים בזה הרי זה הופך לפסוידו-הומאניזם ליבאנטיני, כי אינם יודעים מהו הומאניזם אמיתי. יודעים אותו מתוך הפינגווין-בוקס אך לא מתוך שנים של חיים-בצוותא ואינטגראציה נפשית בתוך עילית אינטלקטואלית של אוטופיסטים, על שפתם, תרבותם, נימוסיהם, גישתם האסתיטית ואפילו הטרקלינית-סאלונית. ואילו כאן, בטווח מכונות-ירייה של ערבים, הרי זה מצחיק. לא שאני אומר שטוב ככה אבל ככה זה.

אהוד בן עזר:  במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?

"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה… על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני… הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם… הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה… היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף… אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).

 ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).

האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?

ברוך קורצווייל:  השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.

הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.

תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.

 

אהוד בן עזר:  בזכות אידיאליזם ומיתוס ציוני קמה המדינה. הציונות הושמה במרכאות, מבלי שהובן גודל המפולת שבכך, ואילו המיתוס התמים והחד-צדדי שלנו איבד את תוקפו. שום גישה אחרת לא קנתה לעצמה הגמוניה רוחנית או פוליטית. האומנם אנו נתונים עתה בסיטואציה טראגית שאין מוצא הימנה, או שמא תיתכן מטאמורפוזה בציונות, התחדשות רעיונית שיש עימה תשובה לבעיות ההווה?

 

ברוך קורצווייל:  מאז 1930, ואין מה לדבר – מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן.

משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים לחלוטין. אם אנו שמים את כל יהבנו על אינטרפרטאציה חילונית-ליבאנטינית של הלאומיות – אנו אבודים. ולא משנה מאומה אם האינטרפרטאציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי-סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנארכיסטי-דתי – סופה כיליון רוחני ופיסי כאחד של העם היושב כאן. כך אי-אפשר לחיות.

לצערי הרב אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פאראזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר – אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג. אך בסיטואציה איומה זו – הבא להרגך מותר לך להרגו לפי שהוא מבקש את נפשך.

מי אשם בזה? אלוהים הוא האל הנורא. ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל הרחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטאליזאציה של אלוהים. אני מסרב לגשת גישה סנטימנטאלית לשאלה הזו. האלוהי הוא במידה רבה השונה, הלא-אנושי. בזה אינני רוצה לומר שאין גם מקום למפגש בין האנושי לאלוהי, אך האלוהי אינו חופף את האנושי, ואנושי אינו חופף את האלוהי.

הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע אם חס-ושלום יהא צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול. מדוע? אני זוכר את סוף שנות השלושים, כאשר הנאצים כבשו את כל צ'כוסלובקיה. לא היה נשק ביד. לא אשכח, ראש השנה 1939, מלחמה כבר היתה בפולין, ואני שימשתי סגנו של הרב הראשי בברן שבצ'כיה, נאמתי תחת השגחתו של הגסטאפו, לא ידענו כי פולין נכבשה כבר, לא ידעתי שאין מה לפחד מאפשרות הפצצת-העיר – אך העדפתי אותו רגע שישמידו את העיר כולה מאשר להיות תחת שלטון הגרמנים.

תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי. והלוואי שלא תהא צרה ולא אפילוג. אינני רואה שום כבוד שמובילים אותנו כעדר.

אהוד בן עזר:  גישה כשלך, הרואה חרפה בעם שמובילים אותו כ"צאן לטבח", עלולה להביא לאותה תגובה נוראה של בני הדור הצעיר בארץ המתבטאה בבוז לאותם יהודים "חלשים" ו"פחדנים" שנספו באירופה, וקיצוניותה האחרת, מסולפת אף היא, נעוצה בהערכת-עצמנו הנפרזת משום שאנחנו עמדנו על נפשנו "עם הנשק ביד".

 

ברוך קורצווייל:  טועים הצברים. לא היה ליהודים נשק ולא כלום, ולא ידעו מה עומדים לעשות בהם. ואילו על גילויים אלה של וולגאריות ישראלית בקרב הצברים אוכל לומר לך – הם אינם מבינים ולא כלום. ואשמה בכך גם תוכנית הלימודים. מי שסבור שהביטחון הפיסי הוא חזות הכול, וכי כאילו פתרנו את שאלת הביטחון הפיסי של בעיית היהודים – אינו אלא טועה. כאן רק הרע במיעוטו. בעיניי, מבחינה ביטחונית, למרות האנטישמיות – ארה"ב בטוחה יותר. אמנם לא הייתי רוצה לחיות בניו-יורק, אך טעות לחשוב כי המדינה פתרה את בעיית ביטחון העם.

כבר שנים אני טוען שהישראלי הצעיר הוא הרבה יותר גלותי מבחינה רוחנית מאשר יהודי-גלותי עם פאות ושטריימל בנידח שבגיטאות אירופה. כי הצבר חי ב"קלוזד-סיסטם" ואינו רואה דבר. אותו יהודי לפחות ידע איפה הוא נמצא ומהי הסביבה האחרת, ואילו הצבר כבר אינו יודע דבר. אך שוב, אינני מאשים את הישראלי הצעיר אלא בעיקר את החינוך הפיידוצנטרי של הדורות הקודמים – שיצר את מיתוס נוער הזהב שלנו. הנוער אינו טוב ואינו רע, הוא בדיוק הנוער שהדור הקודם ראוי לו. והם אשמים בכך במידה רבה, גם אין פלא שהם נבהלים למראה התוצאות.

קח למשל את פולחן הילד אצלנו. אף הוא תוצאה של מצפון רע, כי בתוך-תוכם הרגישו ההורים שאין להם שום מטען רוחני בר-קיימא לתת לדור הבא אחריהם, אך במקום מטען רוחני, אפילו חמור, הם נתנו להם את הפינוק של הבננ'לה ואת עטרת התהילה של גיבורי האומה וכל הקיטש הלאומי שהוא תוצאת המצפון הרע. כאשר קוראים בגמרא, אולי הדברים לא ימצאו חן בעיניכם, אבל קיטש סנטימנטאלי ודאי לא תמצאו בה.

גישתי הוא, שלעמנו הזקן יאה ללכת בדרך התואמת לו, ואם חס-ושלום הגורל הטיל עלינו שהגיע סוף דרכנו, טוב שנסיימה בכבוד, במלחמה. ועמידתנו קשורה בשאלת הרמה הרוחנית והאנושית שנחזיק בה. אני לא רוצה לסיים את חיי כאקסיסטנציאליסט ישראלי. זו שאלה של השתייכות עמוקה למשהו, לא רק של אמונה, אלא של השתייכות למסגרת המתאימה לנו.

אהוד בן עזר:  נוכח ספקנותך לגבי אפשרות המשכיותה של היהדות, ובשורתה, בתודעת הישראלים הצעירים – האם אתה רואה עתיד "ורוד" יותר לסופרים היהודים בארה"ב כמבטאיה הלגיטימיים של היהדות בדור זה?

 

ברוך קורצווייל:  אינני נותן לפאזה זו של ספרות יהודים בארה"ב יותר מחמש-עשרה שנה. זה ייגמר, מתוך ההתבוללות, ולא יהא להם מטען להמשיך, בתור יהודים. הם מקנאים בנו. הם נתונים בשלב האחרון לפני התבוללות סופית. אני סובר שמבחינה ביולוגית ורוחנית, דווקא המוזיאון של "מאה-שערים" בברוקלין יש לו עתיד גדול, אבל כתנועה רוחנית – גם זו התאבנות. אינני רואה דרך מעשית אחרת לחנך אלא מתוך חינוך למצוותיה המעשיות של היהדות מתוך עין נאורה לבעיות הדור.

אהוד בן עזר:  אולי יהדות ריפורמית היתה ממלאה בהצלחה פונקציה זו במדינת ישראל.

 

ברוך קורצווייל:  אין לנו אפשרות לרפורמות. אין לנו כאן סיכוי לתנועה חדשה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשותו הוא להרחיב את הגבולות בתוך העולם המסורתי, אך ללא העסקנות, שהיא בעוכרי הבעייה וסימפטום לניוון.

אהוד בן עזר:  במסתך "על העברים הצעירים" אתה מצטט חלק מן הפרוגראמה של תנועה זו – "ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה, הן כחלק מארץ הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר-כוכבא… עד יסוד פתח-תקווה." – ואומר, כי – "לדעתם טמונה הצרה העיקרית בעובדה, שיהדות הגולה נתנה להיסטוריה היהודית אינטרפרטציה דתית. מתוך כך סולפה אפילו משמעות אותה תקופה, שהיה לה אופי היסטורי ממשי. אחרי בר-כוכבא היה כאן 'חלל-ריק' היסטורי. ליהודים, שם בארצות הגולה, לא היתה היסטוריה כלל ועיקר. הם היו אובייקט בדרך עיצוב ההיסטוריה של אחרים. כאן, בארץ, מתחיל להתמלא החלל הריק לא עם הופעתם של הרצל והס, אלא 'עם יסוד פתח-תקווה,' היינו – הציונות היא עצמה חלק של היהדות, חלק של אי-ההיסטוריה לגבי ארץ זו. רק עם ילודי פתח-תקווה, בא המשך להיסטוריה האמיתית של ארץ זו. הישובים היהודיים שבכל הדורות לאחר בר-כוכבא היו יישובי ניוון, יישובי היהדות המתנוונת היו, ללא משמעות היסטורית." (עמ' 281).

המסה נתפרסמה לראשונה דומני לפני ארבע-עשרה שנה. כיצד נראים הדברים בעיניך היום?

 

ברוך קורצווייל:  מסה זו רק מדגימה בצורה קיצונית את האמת שהדעה הרווחת אצלנו על "ההמשכיות" היא דעה מסולפת ומגמתית, הוראת-שעה של הציונות למען האינטרסים הזולים שלה. ואני כן ציוני, אלא מנקודת ראייתי הציונות היא הוראת שעה היסטורית בלבד. היא היתה הכרחית, והיה הרבה יותר לברכה לה לו השכילה לראות מראש את מגבלותיה. המשגה החמור נעשה מתוך האינטרפרטאציה שראתה בציונות המשך ותחליף ליהדות. וכאן דרכי כבר אינה כזו של הציונות. כמובן ששעה היסטורית זו יכולה להימשך חמישים-שישים שנה או מאה, אך הציונות תמיד צריכה לדעת שהיא אינה יכולה לרכוש את כל הפריבילגיות של היהדות ולהתהדר בהן.

מדוע התעניינתי ב"כנעניות"? חלק מאנשי מגמה זו ראו בהתעניינותי כמין "תמיכה" בהם. אך לא כן הדבר. הכימאי מתעניין במיוחד בחומרים המראים לו את הריאקציות החריפות ביותר. הכנענים הראו בצורה קיצונית את פירות הציונות שהתיימרה להיות תחליף ליהדות. וזה רק אימת את גישתי בקשר לציונות, שאינה מסתפקת להיות הוראת-שעה.

אהוד בן עזר:  היה זה פראנץ רוזנצווייג שאמר כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זו ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד, ערכה בהבטיחה את קיומנו לעוד דור, וחשב כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו, מתוך מציאת פיתרון ספציפי לכל תקופה. זו ודאי אינה השקפה ציונית.

 

ברוך קורצווייל:  ההבדל בין דעה זו לדעתי הוא בכך שאני ראיתי את עליית ההיטלריות מהתחלותיה ואת הפולאריות של אובדן ותחייה, ובתחייה זו – חלק הארי לציונות. זאת לא יכול היה רוזנצווייג לראות משום שחי בתקופה קודמת. יחסי לציונות היה ונשאר ביקורתי. דומני כי הציונות טרם השתחררה מסנטימנטים יהודיים, וזה מה שמכנים כאן בארץ בשם "המשכיות" או "תודעה יהודית".

אהוד בן עזר: חלק ניכר מן הפרוגנוזות במסתך "על העברים הצעירים" מצא הצדקה, ישירה או עקיפה, בכיווני התפתחותה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות.

מהן כיום השלכותיך-לעתיד בנושא בו עוסקת המסה?

ברוך קורצווייל: המסה נכתבה, כאמור, לפני ארבע-עשרה שנה, אך חשבתי ועקבתי אחר הנושא קרוב לעשרים שנה מהתחלותיהם של "העברים הצעירים". היום אני רואה יסודות כנעניים בכל המחנות אצלנו: לגבי התפתחות המדינה, שימשה היהדות, ועודנה משמשת, כקלף במשחק שלעיתים קרובות אינו טהור כלל וכלל. ואנשים יודעים היטב שלפעמים משחקים בקלף זה של היהדות.

אם אתה שואל על הפרוגנוזה שלי לגבי העתיד, דומני כי יש להבחין בכמה דברים:

א. תופעת הכנעניות רק מאמתת לדידי דעה המנחה אותי, ואפשר לקראה בגלוי ובין השיטין ברוב מאמריי על ענייני ספרות – לגבי תהליך כללי ומקיף יותר והוא שהיהדות מצויה בשלב משבר אנוש. שיש התנוונות. אנחנו בתוך תקופה של התנוונות היהדות. היהדות לא מיוצגת כיום בעולם על-ידי מנהיגים רוחניים גדולים. קיים משבר ביהדות מבחינת הפוזיציה האמונתית.

כל זמן שהציונות הייתה רק חלום ולא עמדה בפני מבחן המציאות, ובעיקר המבחן המדיני, אזיי כמו כל אידיאה היא היתה יותר מוגנת מפני ההתפוררות הפנימית ויכלה להופיע כאילו היא באמת המשך ליהדות. אך בו ברגע שנכנסה לשיח-ושיג  פרמאננטי עם המציאות, הוכיחה את חולשתה. ככל שהצליחה יותר כהוראת-שעה, נתבררה יותר חולשתה כאידיאה אלטרנטיבית ליהדות. כי היא הוציאה את היהדות מתוך הפרספקטיבה של הנצח אל תוך המימד של הכאן והעתה.

ב. דווקא הפיתוי המדיני, שמבחינת התהליך ההיסטורי היה הכרחי – הוא-הוא שהחריף את המשבר הרוחני. אפילו לפני אלפי שנה היה הניסיון המדיני אתגר מסוכן לאידיאה הטהורה של היהדות. על אחת כמה וכמה בתקופה שנתיבה הוא חוסר אמונה דתית.

ג. כאן בארץ, ולא בגולה, הוברר עד מהמסוכנת היא התביעה לנורמליזציה ללא סייג של חיינו; והכנעניות רק מפתחת באופן עקבי את הנורמליזאציה עד לכדי התאבדות. סוף הפרוגנוזה שלי הוא שהכנעניות מובילה לאובדן מוחלט של היהדות. אובדן רוחני ופיסי כאחד, כאן במדינה ישראל. נורמליזאציה בגולה לא היתה כה מסוכנת כי הוקמו לה מחיצות טבעיות על-ידי העמים, ולו גם טולרנטיים ביותר, בקירבם ישבו יהודים – בעוד שאצלנו אין עדיין מחיצות לנורמליזאציה.

ד. מנקודת-ראות ספרותית, הכנעניות היא הוכחה לחוקיות המצטיירת בתוך ספרותנו, ביודעין ושלא-ביודעין, על-פי שני הקטבים של אובדן ותחייה. וברור כי המגמה של הכנעניות היא לצד האובדן.

ה. תהליך זה הוא שבאופן טראגי מצדיק את נקודות הבידוד העצמי בתוך היישוב – הגיטואיזאציה הוולונטארית של "מאה-שערים", בני-ברק וחוגים אחרים. הם באופן אינסטינקטיבי מסתגרים כאיים המפחדים מפני השיטפון הזה. כמובן שזו תהיה אצלם יהדות מאובנת לגמרי, אך אולי שם יהיו שרידי היהדות. הם מרגישים שהמדינה מסוכנת מאוד. הם מרגישים שהיא מעמידה עצמה כמוחלט אשר אין למעלה הימנו, והם יודעים שיש מוחלט שהוא למעלה מן המדינה.

את שורשיו של הקונפליקט אתה מוצא כבר בספר שמואל א' (פרק ח'). בני ישראל מבקשים להם מלך: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו."

שמואל אומר להם – השם הוא מלככם, וקובל על כך שהם מבקשים להם מלך. מלך – זו היתה הוראת-שעה. ישנו מלך שהוא למעלה ממלך בשר-ודם. אך הם ביקשו להם מלך ככל הגויים. זה פרק שיש לו אקטואליות עצומה. כל אדם שרוצה להבין את מציאותנו מוטב לו שיקרא בו.

 

  אהוד בן עזר:  במאמרך "סאטירה ומציאות בסיפור הישראלי" ("הארץ" 4.4.66) אמרת, בין היתר, כי עם אובדן האוטוריטה של הטכסטים הקדושים והעברתה הארעית לטכסטים חילוניים של "התחייה הלאומית", התחילו הישראלים הצעירים, אחרי עשרות שנים בלבד, להתייחס בזלזול גלוי לכל הספרות הציונית, העמידו במקומה את ספרותם הם, פיתחו פיתוח נרקיסטי את הליטראריזאציה של החיים ויחד עם זה התפכחו ממנה. ספרים כ"חיי אליקום" לתמוז יודעים חיים רק בכוח הקונטרסט שבין מציאותם לבין המציאויות הספרותיות שקדמו להם, בדיוק כמו שהטכסט של "החי על המת" למגד מקבל את כתב-האמנה שלו בכוח הספרות הציונית, אותה הוא מביא אד-אבסורדום. וכולם חיים "על המת" תרתי-משמע, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. חיי דוידוב – זהו העבר הציוני, עבר "התחייה העברית הלאומית", שצלו מטיל אי-נחת על הישראלים. הם שונאים את הצל ואין הם מסוגלים להשתחרר ממנו, כמו שהם שונאים את היהדות ואין הם יכולים להשתחרר ממנה.

  עוד אתה מוסיף ואומר, כי הסיפור העכשווי מעיד כמאה עדים על פשיטת הרגל של הניסיון לתרגם את שפת הקודש כולה על ערכיה ומשמעויותיה ללשון האקטואליזאציה החילונית, והתוצאה היא קריקטורה, זיוף קרתני, שכבת טיח מעוררת גיחוך, של הנשגב כביכול, מעל הנמוך והשפל.

  ונשאלת השאלה מדוע אין "הספרות הציונית" והמפעל הציוני עשויים לשמש אובייקט לגיטימי ומפרה להתמודדות (אפילו דרך הבאתם אד-אבסורדום) לספרות ישראלית צעירה, כשם ששימשו הטכסטים הקדושים (או המרד בדת היהודית) לסופרי הדור הקודם?

ברוך קורצווייל:  צריכה להיות התמודדות עם מימד עומק ההיסטוריה היהודית ולא עם ההיסטוריה שבשטח. לא התמודדות עם תקופה אחת בעבר הרחוק, שאחר-כך אני דולג ומגיע להרצל.  הצרה של רוב הסופרים, שאם בכלל יש להם היסטוריה והתמודדות, אזי הדבר מתרחש בשטח ולא לעומק. ואם רוצים או לא רוצים, גם המרד בעבר מוביל דרך צינורות של אמונה דתית, והם לא יכולים לעקוף את המעבר הזה או להזניחו.

 אהוד בן עזר:  הבדלת לא-פעם בין סופרי הדור הקודם, מביאליק ועגנון עד לאלתרמן והזז, להם היתה חוויה דתית או חוויה של דחייה והתמודדות עם צורת-חיים דתית מוכרת להם באופן בלתי-אמצעי – לבין סופרים ישראליים צעירים להם אין לא מזה ולא מזה, וניתן לומר שהם אדישים לגמרי לפרובלמאטיקה של הדת היהודית, ומכירים אותה, במקרה הטוב, מכלי שני ושלישי (מכל כתבי עגנון). עד כמה שידוע לי אתה גם שולל את הכרתה של היהדות באמצעות לימוד "מדעי-היהדות" באוניברסיטה, בראותך בכך גישה של "פוסט-מורטם"; כיצד אפוא יוכל לדעתך הישראלי הצעיר להתמודד עם יהדותו ההיסטורית לעומקה מבלי לעשות שקר בנפשו?

 ברוך קורצווייל:  אין דרך אחרת. גם לחילוניים, אלא ללמוד. והייתי אומר אפילו ללכת, מתוך הליכה חילונית, לכמה שנים לישיבות, וללמוד. צריכים להכיר את הדברים מבפנים. תנ"ך ותפילות. הם לא יכולים להסתפק בפרקי תנ"ך שבבחינת-הבגרות, ואחר כך ללמוד מקרא או תלמוד באוניברסיטה, או אם הם מאוד אינטליגנטים, לטפל בקבלה. כך באה הסנוביות של מחקר הקבלה וכולם הם שבתאים-בכוח. כאן משהו קוסם להם. אין פלא שהחוקר החשוב ביותר של התנועה הזו הוא יהודי שבא מאווירה מתבוללת. הדור הצעיר חי מתוך הנאה את התפוררותה של היהדות. אני יודע, זה קוסם. יש קשר והשלכות בין התעסקות אינטלקטואלית לבין מציאויות חברתיות ופוליטיות.

 בשבתאות יש הרבה נרקיסיזם, כמו בכל התנועות המיסטיות הללו, והרבה השתוללות סקסואלית. והעמדה ה"דתית" האחרונה של ה"יהדות" הזו היא הפאן-סכסואליות של אבידן הלובשת אופי של התגלות מיסטית-דתית, או בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל".

 דבר דומה אמור לגבי  ה"פלירט" האינטלקטואלי עם החסידות. מה הם לקחו מן החסידות? גם החסידות מובילה בסופו של דבר לכנעניות. מה יש בחסידות הזו, הישראלית, בפלירט של האינטלקטואלים הישראלים עם החסידות? הדבר הראשון שהיה אצל החסידים שהם פרקו את עול המצוות. ומי שפרק – פוקר ונכנס לאנארכיה, ומגיע לעמדה פאן-סכסואלית כעמדה "דתית".

יכול להיות שפרק מפואר זה בתחייה היהודית יהיה הפרק האחרון של התרבות העברית בארץ-ישראל. שאחרי הישראלים הללו – אין מקום כבר ליהדות. ואם אין יהדות לא תהיה עוד תרבות עברית. היא יכולה להיות כתובה בלשון עברית, אך לא תהיה עברית ברוחה. הפרק המפואר של הספרות העברית החדישה הוא הפרק האחרון בתולדות התרבות היהודית והעברית כאחת בארץ-ישראל – להוציא אנקלאוות של ישיבות ו"מאה-שערים". ומה שהיה נראה כתחייה הוא למעשה אובדן. ואם כך – גם האובדן הפיסי לא יבושש לבוא. כי אינני מאמין שעם יכול להתקיים באופן פיסי ללא ערכי רוח ואמונה. כל כך אנו מתרשמים מן התחייה שאיננו רואים את התהום. והדבר נאמר כבר על-ידי ביאליק:

"וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶה."

("דבר", אלול תרס"ד)

אהוד בן עזר:  בדו-שיח הישראלי-צרפתי שנערך זה לא מכבר אמרת כי "סופרינו, במידה שהם סופרים גדולים, מעלים ביצירותיהם אסוציאציות ספרותיות של אלפי שנים, מהמקרא, מהתלמוד, מהמדרשים, מהפוסקים, מהתפילות ומהמחזור, מהזוהר, מספרות הקבלה והחסידות. אבל לעושר המחייב הזה שתי פנים: פני גדולה והוד-קדומים ופני סכנה והגבלה מסוכנת. על הפן הראשון אין צורך להרבות במלים. אבל מה קורה, כשיסתתמו המעיינות התודעתיים של העושר הזה? מה תהיה גורלה של ספרות ישראלית, שנציגיה חדלו לינוק מירושת הדורות? ספרי העבר חתומים לפניהם, בעוד שהפולקלור, או השיר העממי החדש, של מציאותנו – מפרה את שירתם. אפילו ספרותנו שמלפני חמישים עד מאה שנים לא תהיה מובנת להם. נוגע אני כאן בבעייה כאובה מאוד, בבעיית התרגום: איך אפשר לדובב את האינטגראציה המופלאה אליה הגיעה ספרותנו בכתבי ביאליק, עגנון, גרינברג, שלום, שלונסקי, אלתרמן או הזז? הייתכן לתת מושג מרקמת הפלאים בשפה זרה? ספק רב אם הניסיון יצליח, את שלום-עליכם, ובכלל את הספרות היידית, קל יותר לתרגם, משום שרוב יסודותיה של יידיש כלולים בשפה אירופית, היינו הגרמנית מימי-הביניים בצירוף יסודות סלאביים ועבריים. מר הוא גורלה של ספרותנו החדשה הגדולה, ומאידך, שפת הישראלים נוחה יותר לתרגום, אבל אין לה מה לבשר, אין לה מה לחדש לעמי אירופה דבר שכבר לא היה ידוע להם. מכאן שספרותנו, במידה שהיא גדולה ושיש לה מה לבשר, כמעט ולא נתונה לתרגום. והספרות הישראלית, שקל באופן יחסי לתרגמה, משום שהיא אינה פונה לאמנות, היא בחינת אמנות פחותה שאינה מחדשת הרבה."

מפני מה אתה סבור כי הסיבה לכך שאין "בשורה" לספרות הצעירה בארץ היא ביחסה למקורות הלשוניים והתרבותיים, ולא מפני היקפה הרחב יותר של הבעייה, היווצרות אותה סטרוקטורה נפשית חדשה בה מאבד האינטלקטואל הישראלי, עקב תודעת האחריות וההשתייכות המשתקות אותו, את מעמדו כ"אאוטסיידר" לחברה בה הוא חי. ואם זרות פירושה ריחוק, פרספקטיבה ויכולת-ראייה, כי אז, מי שאינו רואה – או גרוע מכך: אינו רוצה לראות – הריהו עיוור, ולעתים גם אטום וחסר רגישויות אלמנטאריות.

ברוך קורצווייל:  אתה שואל על מקורות; מה אופייני יותר מכך שהיום בישראל מקורות היא חברת מים? אין לנו מה לומר. האם מקרה הוא שהיורדים העיקריים באמריקה הם אלה שנולדו בארץ? הם לא רגישים לאנטישמיות. עורם עבה יותר. ומי חוזר? אלה שנולדו בגולה. התלושים ביותר הם הישראליים.

אנשים מסתכלים בכול מפרספקטיבה של ארבעים-חמישים שנה. אני מביט מפרספקטיבה של אלפי שנים. ליהדות פרספקטיבה אוניברסאלית. עד עתה הצדיקה ההתפתחות בארץ כל מה שאמרתי – וזו הסיבה שאני חש עצמי כאן כ"אאוטסיידר" רוחני.

אינני יודע אם היהודי באירופה היה תמיד "אאוטסיידר". התקרבות תרבותית מכסימלית היתה בגרמניה. היתה קיימת במידה מרובה אינטגראציה מדומה ששני הצדדים האמינו בה בכנות עד שהמציאות הוכיחה את ההפך. מעולם לא הרגשתי עצמי כ"אאוטסיידר", אף לא באוניברסיטה גרמנית, ולא בין האינטלקטואלים הצ'כיים. הרגשתי בשוני. אך השוני לא היה זהה עם מה שהיום רואים במושג "אאוטסיידר". לא תמיד היינו "אאוטסיידרים". ידעתי רק כי שם, בקרב הלא-יהודים, עליי להוכיח עצמי יותר מהם.

בל יטעו במשמעות דבריי. אינני מאשים את בני הדור הצעיר, כאן ועתה. הם נאמנים לעצמם בכך שהם כותבים על הארץ, על הקרוב והמוכר להם. אם יש בכך "בשורה" – זו שאלה אחרת, עליה ניסיתי לעמוד באותו דו-שיח שהזכרת. שני תפקידים עיקריים אני רואה לפני הספרות הישראלית: שהיא תדע להעריך כדבעי את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת; ושהיא תקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות ליהפך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי. ואז, אם נקשיב לקולה של ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שהארץ ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול.

אהוד: תודה חמה לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה בנאמנות את הריאיון מתוך הספר "אין שאננים בציון".

 

הצורר משה גרנות עיקבי בסתימת פיות

יוסף דלומי

"אם תרצו" – זאת לא אגדה

 במהדורה המקוונת של עיתון "הארץ" ראיתי כותרת גדולה אשר בישרה בחגיגיות שתביעתה של תנועת "אם תרצו" נגד קבוצה שמאלנית אשר כינתה אותה פשיסטית נדחתה ע"י השופט יעקובי בערכה מחוזית. מבין חברי הקבוצה הנתבעים, כתב בעיתון "הארץ" ששמו לא נמסר.

כשקוראים את הטקסט קל להבחין מה מודגש ומה מוצנע בו למשל, מודגש שהשופט לא ראה הצדקה להגשת התביעה, בעוד שהקביעה שחלק מטיעוני התביעה אכן התקבל מופיעה רק בסוף הכתבה.

אך כל אלו הם דברים שבשגרה. מה שהדהים היה מינויו של פרופ' זאב שטרנהל ע"י השופט לשם מתן חוות דעת מקצועית בנוגע לייחוס נגע הפשיזם לפעילות "אם תרצו". פרופ' שטרנהל מוכר כאחד מן האקדמאיים הקיצוניים בדעותיהם השמאליות וכותב באופן קבוע בעיתון "הארץ", כך שקל מאוד לעמוד על דעותיו. האם באמת לא נמצא פרופ' שפחות מזוהה עם דעות הנתבעים במשפט הדיבה?

תנועת "אם תרצו" הוקמה בשנת 2006 ו"פועלת לבניית חברה ציונית וקידום ערכים ציוניים בתחום האקדמיה, התרבות והחינוך" (ציטוט מפרסומי התנועה). היא חריגה בנוף הקמפוס התל אביבי ברמת אביב. לקראת יום העצמאות האחרון התקיים בפקולטה למדעי הרוח יום עיון פתוח בנושא "הנכבה הפלסטינית". ליד האולם ניצב דוכן עם ספרות ועלונים שעוסקים בנושא הנכבה. מנגד, התייצבו פעילים  מתנועת "אם תרצו" וחילקו חומר הסברה. כצפוי, זה איננו המגרש לתנועה בעלת אידאולוגיה ימנית אע"פ כן, נדהמתי מתגובות של סטודנטים שהיו על גבול האלימות. הצעקות "פשיסטים תעופו לנו מן הקמפוס" חזרו ונשנו עד לרגע שהושתקו עם תחילת יום העיון.

חוברת כיס שהפיצה התנועה באותו אירוע קרויה "שקר הפליטים הפלסטיניים". היא עוסקת בפעילותה של סוכנות אונר"א, אשר חורגת במובהק מכללי הסיוע לפליטים באזורים אחרים בעולם. הסוכנות, עם תקציב שנתי של חצי מיליארד דולר, מעסיקה קרוב ל-30 אלף עובדים, רובם ככולם פלסטינים, בעוד שרק רבע מן המספר הזה עוסק בבעיות כל שאר הפליטים בעולם.

מעבר לכך, מעידה החוברת על חינוך להסתה ולטרור בבתי הספר הממומנים ע"י אונר"א. פועל יוצא מהתנהלות זאת הוא הנצחת מצב הפליטות הפלסטיני בעוד שהאו"ם הצליח ליישב עשרות מיליוני פליטים באזור הבלקן, במזרח אירופה, בהודו ופקיסטאן ועוד…

התוצר היעיל והמועיל של ההתנהלות הזאת, הוא "זכות השיבה", אשר כידוע, מהווה את סלע המחלוקת האולטימטיבי בין ישראל לרשות הפלסטינית.

בחוברת מוקדש פרק מיוחד לנושא המושכח והנשכח "היהודים יוצאי ארצות האיסלאם," תוצר רשעותן וטיפשותן של ממשלות ישראל לדורותיהן.

לא קראתי חומר נוסף של "אם תרצו", אך החוברת המוזכרת מצטיינת בתוכן בהיר המבוסס על מקורות שקופים, וכן טקסט קריא מאוד.

* משה גרנות: אהוד היקר, ההיגדים ברשימה שלך על "העתיד הנראה לעין" תקפים, לצערנו, גם אחרי 10 שנים.

אהבתי את השיר הקצר של מיכל סנונית – "שיר בין-יבשתי".

יוסף דלומי חושף את משוא הפנים בבית המשפט: השופט במשפט הדיבה של "אם תרצו" נגד המעלילים עליהם שהם פאשיסטים – לא מצא עד מומחה אחר מאשר את פרופ' זאב שטרנהל, הידוע בקיצוניותו השמאלנית. אני נדהם כל פעם מחדש מהחוכמה וההגינות של שופטינו.

 

נזכיר לכולם אם תרצו הגישו תביעת דיבה על סך 2.6 מיליון שקל נגד קבוצה בפייסבוק שנקראת "אם תרצו תנועה פשיסטית", התביעה היא תביעת SLAPP. אליבא דמשה גרנות מי שמוגשת נגדו תביעת דיבה על סכום מטורף והזוי לא רשאי להביא עדים מטעמו משום שאליבא דמשה גרנות העד ידוע ב"קיצוניותו השמאלית"

גם דרור אידר שהוא פובליציסט ימני שכותב בישראל היום וגם ערוץ 7 באינטרנט של המתנחלים אמרו שאסור היה להגיש את התביעה

לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

 

[..]לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

אנשי תנועת 'אם תרצו' למדו דרך תביעת דיבה כושלת שמחלוקות אידיאולוגיות לא פותרים בבית המשפט.[..]

 

עדותו של aranse על הפקרת החיילים במלחמת אוקטובר

מאת aranse:

חשוב לכתוב את הדברים האלה אלא שהם לא מדוייקים,אני לחמתי ב73 כטנקיסט בסדיר ורוב חברי לפלוגה היו בהחלט מודעים אז וכיום שאנחנו מקריבים את חיינו למעט מטרה לא ראוייה ולא מוצדקת.

  • מאת נטליה:

    יכול להיות, אבל לקול שלכם אין נראות ציבורית, לא בזיכרון הקולקטיבי, לא בתקשורת, ולא בארועים משפחתיים. איפה אתם (בהנחה שאתה לא גדעון לוי)?

    • מאת שאול סלע:

      תגובה לנטליה

      שליש בהבוחרים ב 1973 39 מנדטים תמכו בליכוד שאמר שצריך להמשיך וללכת עם הראש בקיר (אני לא מדבר על 77)

    • מאת aranse:

      נטליה,את כמובן צודקת,חלקית,ולתחושתי הדבר נובע מנתון שהוא מאוד טרגי במהותו,אולי הכי,שאנשים רגישים ואכפתים וחושבים ומתחשבים נוטים להיות פחות צעקנים ופחות כחניים ופחות להבליט את עצמם מהשאר,אנשים כאלה יהיו מופנמים מטבעם וגם נוטים לנסות לקיים יושרה ורגישות בין אישית שלכן משאירה אותם מחוץ למעגלי הפוליטיקה והמדיה.
      אני משער ומקווה שאנשים כאלה בכל זאת תורמים ומשנים את החברה אם כי בדרכים פחות ברורות ופחות צעקניות ויומרניות,דרך עשיה שקטה וצנועה כחלק מהשיגרה שאיכשהו ,לטווחים ארוכים באמת,היא שמשנה דברים הרבה יותר מהכרזות מתלהמות וחסרות כיסוי הבאות מצד זה או אחר.
      לקול שלי ושל חברי יש נראות והוא חלק מהזכרון של מי שרואה ואכפת לו והוא מרגיש,כי אנשים כאלה ערים גם לדברים שלא נצעקים ונלעסים במדיה ועל הבמה הציבורית,אבל בגדול אני מסכים איתך,גם לתחושתי הייתי ונשארתי אדם שקוף,זו גם הסיבה שמעולם לא הרגשתי שישראל היא המדינה שלי,למרות שנולדתי כאן.
      והעובדה שראיתי רבים מחברי מתים בצורה מזוויעה למען יוהרת הפסיכופאטים שנערצים על רוב הציבור כאן לא הוסיפה כלום לתחושת השייכות שלי,כמו גם העובדה שכמעט דבר לא השתנה מאז(אני בטוח שביבי הוא זבל יותר מסריח אפילו מגולדה ודיין ביחד)

    • מאת aranse:

      אגב,קןלי וקולות כמו שלי נשמעים למכביר באירועים משפחתיים ואחרים,מעולם לא הסתרתי את דעתי,אלא שכאמור היא אינה מעניינת אף אחד ואף אחד לא מתרגש ממנה,אנשים כמוני פשוט נחשבים כמוקצים בחברה,שככה גם פותרת את עצמה מחשבון נפש

      את aranse:

      שאול,חימוש לא מספר את כל הסיפור,יצא לי לקחת חלק מאוד פעיל בכל מהלכי המלחמה הזאת כמעט עד לסיומה(נפצעתי יומיים לפני שביתת הנשק) כטנקיסט בסדיר שהיה מוצב קרוב לתעלה.
      הכוחות היו גמורים,רוב האנשים כבר חצו מזמן את סף הטירוף והיו תשושים ברמות ממש מסכנות חיים,צריך לזכור שמלחמת יום הכיפורים הייתה מאוד אינטנסיבית,ברמה כמעט חסרת תקדים,מדובר בשבועות של לחימה בלתי פוסקת בנפח אש מטורף ובהיקפי אירועים מטריפים,אנשים לא מסוגלים לעמוד באינטנסיביות כזאת לאורך זמן,הצבא בסיומה של המלחמה היה גמור,שחוק,מתוח הרבה מעבר ליכולתו.

      • מאת שאול סלע:

        aranse שלום

        אני מניח שלא שרתת בחטיבה 401 שהיתה בבירתמדה וירדה אחרי פרוץ הקרבות נדמה לי לגזרה המרכזית. אני מניח ששרתת בגדוד סדיר שהיה כפוף לחטובה 14 שהיתה חטיבת מילואים.עד כמה שאני יודע מדובר בגדוד 52 שהיה פרוס בג'ידי ובמתלה. אני הייתי בסוללת 155 מ"מ שנתנה סיוע ארטילרי למעוז ליטוף. למזלינו אנשי ליטוף נישבו ונכנעו בשביעי לאוקטוברומשום כך אותנו הסיגו לאחור

        • מאת aranse:

          שלום שאול
          שירתתי בחטיבה 460,שהייתה החטיבה של בית הספר לשיריון,קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון.
          החטיבה נפרסה ליד התעלה יום לפני המלחמה(זאת אומרת שהיה מי שידע שמלחמה צפויה) .
          נכנסנו לקרבות בנסיון לחלץ את האנשים שנלכדו בחלק הצפוני שלה התעלה(ואיבדנו תוך לילה אחת כמעט את כל הכלים ומספר בלתי נתפש של אנשים) וסיימנו אותה בקרב על סואץ(קרב שכידוע היה לגמרי מיותר והתקיים אחרי הסכם הפסקת האש ואבדו בו המון אנשים בלי שום סיבה)
          אני נפצעתי יום לפני סיום המלחמה איפשהו ליד העיר סואץ.
          עד כמה שאני זוכר אז חטיבה 14 הייתה חטיבת שריון סדירה שהייתה פרוסה על הקוו בפיקודו של אמנון רשף והם ואנחנו נשאו בעיקר המאמץ כי היינו הטנקים היחידים על הקוו עם פרוץ המלחמה

א ב יהושע/ מיהו ישראלי

מיהו ישראלי

א. ב. יהושע

12/09/2013 | 20:00


 מיהו בריטי? מיהו תאילנדי? מיהו צרפתי? מיהו פולני?


 בכל תשובה לשאלה כזאת יש שני חלקים נפרדים, תשובת האזרחות ותשובת הזהות, שאינן חופפות בהכרח זו לזו. לדוגמה, אחייני נולד באמריקה להורים שהיו שם בשליחות, ולכן אוטומטית זכה באזרחות אמריקאית, שביחס אליה הוא מחויב רק בפעולות תחזוקה מינימליות, אולם זהותו הברורה היא ישראלית ולא אמריקאית. אם הייתי מכנה אותו אמריקאי בגלל הדרכון השני שלו הוא היה מוחה ונעלב.


 פקיסטאני, למשל, שהגיע אתמול לנמל התעופה היתרו בלונדון ויש לו אזרחות בריטית, שאותה ירש מאביו או מסבו, הוא בריטי, גם אם אינו יודע מלה אחת באנגלית ומעולם לא שמע על שייקספיר או על ביירון. האזרחות הבריטית שלו מעניקה לו את כל הזכויות והחובות שיש לראש ממשלת בריטניה. ועדיין זהותו אחרת לחלוטין.


 אזרחות וזהות בימינו אינן זהות. נכון שרובם המכריע של בני אדם שהם בעלי זהות לאומית מסוימת אוחזים באזרחות של אותו לאום, אבל מיליונים רבים של בני אדם אחרים ברחבי תבל (ובהם יהודים רבים) אוחזים באזרחות של לאום מסוים, ועם זאת רואים עצמם כבעלי זהות לאומית שונה לחלוטין.

הבנת ההבדל בין זהות לאזרחות היא אבן פינה בתשובה לשאלה מיהו ישראלי.


 מבחינת האזרחות, כל בעלי תעודת זהות ישראלית הם ישראלים, ולפי כללי הדמוקרטיה כולם אמורים ליהנות מזכויות אזרח שוות בכל המובנים. אבל לא כל בעלי תעודת הזהות הישראלית רואים את עצמם כבעלי זהות ישראלית. מיליון וחצי פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית יגדירו את עצמם בדרך כלל כבעלי זהות לאומית פלסטינית. הם נחשבים מיעוט לאומי היושב במולדתו בקרב רוב לאומי אחר. מצב כזה, שבו מיעוט לאומי חי בקרב רוב בעל לאום אחר, הוא שכיח מאוד בעולם של ימינו – באירופה, באסיה ובאפריקה – ומבחינה זו אין הפלסטינים הישראלים שונים ממיעוטים לאומיים אחרים, כמו הבסקים, הכורדים, או הקוויבקים. אבל יש לזכור שהמיעוט הפלסטיני הישראלי אינו מיעוט טריטוריאלי. מבחינתו, כל פלסטין – וכל שטח ישראל – הוא מולדתו. לכן אין משמעות לאוטונומיה טריטוריאלית בגליל או במשולש, למשל, אלא רק לאוטונומיה תרבותית.


 יש כמובן זרימה דו־סטרית של אלמנטים רבים בין הזהות הלאומית של הרוב לבין האזרחות של המיעוט, ולהפך. הזהות היהודית של יהודים בצרפת מושפעת מאוד מאזרחותם הצרפתית, וסביר שגם הזהות הצרפתית מושפעת במידת מה מהזהות הלאומית היהודית. הוא הדין בישראל. הזהות הפלסטינית של האזרחים הפלסטינים בישראל מכילה (גם דרך השפה העברית) מרכיבים מן הזהות הישראלית הכללית, והיא גם משתתפת בעיצובה של זהות זו. כששופט ערבי־ישראלי דן בעניינו של נשיא המדינה, או כאשר ערבי־ישראלי מנהל בית חולים וקובע נוהלי אשפוז חדשים, הם יוצרים קודים ישראליים בלב הזהות הישראלית; בדיוק כמו ששופט יהודי אמריקאי בבית המשפט העליון שותף בפירוש החוקה האמריקאית. אבל עדיין יש שוני בין זהות לאזרחות. ומי כמו היהודים הוכיחו ומוכיחים זאת לאורך ההיסטוריה שלהם במקומות רבים בעולם.


 לכן המושג “ישראלי” אינו נוגע רק לאזרחות המשותפת ליהודים ולערבים בישראל, אלא הוא מושג זהותי העומד בפני עצמו. גם אם לא היה במדינת ישראל ערבי פלסטיני אחד, שם המדינה היה ישראל ותושביה – הם ישראלים ולא יהודים. המדינה היא ישראלית ולא יהודית; שהרי “ישראל” הוא השם המקורי של עם ישראל. “יהודי” הוא שם נספח מאוחר, שהופיע בפעם הראשונה בגלות (בהקשר של מרדכי היהודי אשר בשושן הבירה, ששידך את אחייניתו בנישואי תערובת למלך אחשוורוש). אילו משה רבנו, דוד המלך והנביאים ישעיהו, ירמיהו ושמואל היו מבקרים בכנסת ונשאלים על ידי היו”ר שלה, “מי אתם רבותי? אנא הזדהו”, ללא ספק תשובתם היתה: “אנחנו ישראלים” או “אנחנו בני ישראל”. ואם היו”ר המופתע היה ממשיך ושואל, “האם אתם יהודים?”, תשובתם היתה, “איננו יודעים למה אתה מתכוון במלה ‘יהודי’. האם לבני שבט יהודה בלבד או למשהו אחר?”.


 המלה “יהודי” אינה מופיעה בסידור התפילה אפילו פעם אחת, ואילו חכמי המשנה התעקשו להשתמש רק במושג “ישראל” ולא במושג “יהודי”.


 לפי המסורת, את השם ישראל קבע אלוהים עצמו. לכן גם שם הטריטוריה הוא ארץ ישראל. באוניברסיטאות אנו לומדים מחשבת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, ספרות עם ישראל. וכמובן – שם המדינה הוא ישראל. לכן עולה התהייה מה קרה בעשרים־שלושים השנים האחרונות שגרם לכך שהמלים “יהודי”, “יהודיוּת”, “מדינה יהודית” החלו חוזרות ועולות כמסמנות הזהות של הישראלים, ודוחקות את המלה “ישראלי” לפינה אזרחית בלבד. האם ייתכן שספרדי החי במדריד יראה בספרדיות שלו מכנה משותף אזרחי בלבד בינו לבין הבסקים או הקטלונים, ולא זהות עמוקה ורבת שורשים, העומדת בזכות עצמה?


 לתהליך של הדרת הישראליות לפינה האזרחית בלבד שותפים להערכתי לפחות ארבעה גורמים שונים ולעתים גם מנוגדים זה לזה, כל אחד מסיבותיו שלו.


 ראשית, הדתיים לכיתותיהם השונות. אף שבמושג יהודי, כפי שהראיתי לעיל, אין בהכרח מרכיב דתי, ברור לדתיים שככל שהם יצמצמו את המושג ישראלי למושג בעל משמעות אזרחית בלבד, ממילא המושג יהודי, שהתרוקן מחובותיו האזרחיות, ימשוך אליו תכנים דתיים. נדמיין רב צבאי ששואל חייל: “מי אתה?”, והחייל התמים משיב, “אני ישראלי, משרת בצבא ומדבר עברית”. יאמר הרב, “זה הכל? גם הדרוזי הוא ישראלי כמוך, משרת בצבא ומדבר עברית, אם כך מה ההבדל ביניכם?”. ובעוד החייל הנבוך מתחיל לגמגם, יציע לו הרב הצבאי למלא את הריק שבזהותו הישראלית ב"מורשת יהודית", קרי בדת.


 בטקטיקה הזאת משתפים פעולה לא רק אנשי הבית היהודי וחרדים למיניהם, אלא גם רפורמים ומחפשי "שורשים" למיניהם, המבקשים להמיר את הזהות הישראלית במושגים דתיים, שאותם הם דולים בעיקר מספרים ומדרשים.

 גורם שני בתהליך הדרת הישראליות כמושג של זהות, וצמצומו למושג של אזרחות בלבד הוא, כמובן, יהודי התפוצות וכל העוסקים בקשר אתם. עכשיו, כשהמושג ישראלי נתפש גם כמציין אזרחות ספציפית, היהודים בתפוצות צריכים לבדל את עצמם ממנו, כדי למנוע את זיהויים הפורמלי עם מדינת ישראל. מנגד, כל אלה שמטפחים את הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, מחפשים שותפות ומעודדים עלייה, משתמשים במונח “עם יהודי” כמושג יחיד היכול לחבר ולשתף. אבל במקום להציע ליהודים בתפוצות לשדרג ולהעמיק את היהודיות שלהם על ידי אימוץ של הזהות הישראלית, הם משדרים: בואו לחזק את היהודיוּת של מדינת ישראל כנגד תושביה הערבים.

 גורם שלישי – שונה לחלוטין ובעל אינטרסים מנוגדים – השותף להדרת הישראליות כזהות הם דווקא הערבים. הם אומרים לישראלים, “הרי אתם בעצם יהודים, בדיוק כמו היהודים באמריקה או באנגליה או בארגנטינה, וכמו היהודים שחיו ברחבי העולם במשך יותר מאלפיים שנה וקיימו את מורשתם ואת זהותם. למה באתם להצטופף על אדמותינו, ובכך לנשל אותנו ולסכן את עצמכם. הרי אתם חלק מן העם היהודי. הזהות היהודית (אם כדת ואם כלאומיות מופחתת) אינה זקוקה לטריטוריה ולריבונות כדי לעצב את עצמה. הנה, במשך מאות בשנים חיו כאן, בארץ ישראל וברחבי המזרח התיכון, יהודים שבאורחות חייהם ובשאיפותיהם לא היו שונים מיהודים אחרים שחיו ברחבי העולם. מה פתאום אתם זקוקים לריבונות ולזהות ישראלית?”

 גורם רביעי שפועל להדרת הישראליות כזהות – שהוא שונה לגמרי משלושת הראשונים – הם דווקא הפוסט־ציונים, הטוענים לאומה ישראלית חדשה, מנותקת ומתנתקת מכל זהות יהודית גלותית, היסטורית או דתית (ברוח ה”כנעניות”). לכן מבחינתם "ישראל כמדינת כל אזרחיה" אינה רק דרישה צודקת לשוויון אזרחי מלא בין כל האזרחים הישראלים, אלא גם במידה מסוימת דרישה לחפיפה הולכת ומתעצמת בין האזרחות לבין הזהות. כלומר טשטוש הזהות ההיסטורית הישראלית והמרתה באזרחות כללית בלבד נוסח הזהות האמריקאית או האוסטרלית.


 כל ארבעת הגורמים הללו (ובוואריאציות נוספות גם גורמים אחרים) מתנכלים לתפישת הזהות הישראלית כזהות היהודית השלמה, שאליה חותרים מאמרי אלה.


 "אין יהודי בגולה, אפילו יהודי כמוך, החי כולו על היהדות וביהדות מסוגל להיות יהודי שלם, ואין שום ציבור יהודי בגולה מסוגל לחיות חיים יהודיים שלמים. רק במדינת ישראל ייתכנו חיים יהודים שלמים. רק פה תצמח תרבות יהודית ראויה לשם זה, שתהיה כאחת יהודית במאת אחוזים ואנושית במאת אחוזים. הספר אינו אלא חלק, קטע של תרבות. תרבות עם מורכבת משדה, כביש, בית, מטוס, מעבדה, מוזיאון, צבא, בית ספר, שלטון עצמי, נוף מולדת, תיאטרון, מוסיקה, לשון, זיכרונות, תקוות ועוד כהנה וכהנה. יהודי שלם ואדם שלם ללא קרע ומחיצה בין יהודי ובין האדם, בין האזרח ובין הכלל – לא ייתכן בנכר".


 את הדברים הנוקבים האלה, שהובאו לידיעתי רק באחרונה, כתב ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בשנות החמישים ליהודי בגולה ששמו ש. ראבידוביץ. דברים בנוסח דומה, שאמרתי לפני כמה שנים בהרצאה לפני פעילי הוועד היהודי האמריקאי בוושינגטון, עוררו תגובה סוערת, שהרי אין אדם שש לשמוע שהזהות היקרה ללבו היא בעצם זהות חלקית. אבל כאשר נוכחתי שגם בישראל היו רבים שהסתייגו מדברי, הבנתי שמשהו מהותי השתבש באחרונה בהבנת השינוי המהותי שהתחולל בזהות היהודית עם הקמתה של מדינת ישראל. זה מפליא, שכן בעבר, בראשית הציונות ועם הקמת מדינת ישראל, תפישת הזהות הישראלית כזהות יהודית שלמה היתה טבעית בעיני רבים. אלא שבאחרונה חלה נסיגה מדאיגה, שאותה מובילים כאמור גורמים שונים ומנוגדים זה לזה, ובראשם הדתיים לסוגיהם ולכיתותיהם.


 אמנם, במשך אלפיים שנה התקיים רק דפוס אחד של הזהות היהודית. יהודים חיו בקרב העמים, בארצות שהיהודים ראו אותן כטריטוריות זרות, וששלטו בהן דתות ולאומים שונים, שדיברו בשפות זרות. היהודים, כמיעוט לאומי נודד, השתתפו פחות או יותר בחיים הכלליים שזרמו סביבם, בעוד זהותם היהודית נגעה רק להיבטים מסוימים של חייהם. יתרה מזו – ובעיני זה השינוי המהותי שהביאה הריבונות היהודית במדינת ישראל – בגולה או בתפוצה שום יהודי לא שולט ביהודי אחר ולא מחויב לו, אלא מתוך רצונו בלבד. בגולה היהודי חופשי כלפי היהודי האחר. חיי היהודים נקבעים על ידי לא־יהודים וכפופים להם. יתרה מזו, האחריות הקולקטיבית היא רצונית בלבד. פגיעה ביהודי רוסי לא חייבה עזרה מיהודי איטלקי, אלא על פי בחירתו בלבד. לכן הדיבור על גורל יהודי משותף הוא דבר מופרך. כאשר לונדון הופצצה בבליץ הגרמני, אנגלי מליברפול או מלידס השתתף בהגנתה, ואנגלי ממנצ'סטר נשלח להילחם נגד הגרמנים במדבר המערבי. כאשר נקבעה בבריטניה תוכנית צנע ממשלתית, היא הוטלה על כל האזרחים באשר הם.


 זה גורל משותף, ובנוסח זה אפשר לומר שיש גורל ישראלי משותף או גורל פלסטיני משותף. אבל כאשר יהודים נשלחו למחנות המוות בפולין, יהודי ניו יורק, ברזיל או איראן עסקו בעסקיהם כרגיל. וכאשר יהודי ספרד גורשו מספרד, יהודי עיראק או גרמניה עסקו בשלווה בענייניהם. גורל היהודים בהיסטוריה נקבע, לטוב או לרע, רק על פי גורל העם שבקרבו הם חיו.


 הזהות הישראלית מחזירה את השליטה של יהודים על יהודים ואת המחויבות ההדדית ההכרחית בין יהודים, כמו בימי בית ראשון ובית שני. בישראל יהודים משלמים מסים על פי חוק יהודי, נשלחים למלחמה על פי רצון יהודי, יהודים קובעים ליהודים את הריבוד החברתי והחוקים הסוציאליים. יהודים שולחים חיילים לשמור על התנחלויות שהם מואסים בהן, ומנגד יהודים שולחים חיילים אחרים לפנות התנחלויות שהן קדושות בעיני תושביהן. היחס הטוטלי הזה יוצר מערכת זהותית עשירה ומשמעותית מבחינה קיומית ומוסרית לאין ערוך יותר מזו שקיימת בגולה, שם הוויכוחים מילוליים בלבד בלי יכולת כפייה ממשית.


 בבת אחת נפתחים כל מרכיבי החיים לזהות היהודית ובכך היא הופכת לישראלית, ושדות נרחבים של שאלות מוסריות חדשות, שהיהודי לא עסק ולא עוסק בהן בגולה, ניצבות כאתגרים בפני הישראלי, שחייב להחליט מעשית לטוב או לרע ולא רק ללמוד ולפרש אותן כמסכת לימוד.


 מה טיבו של בית סוהר ישראלי? מה גודל התאים? מה נוהל המאסר? עד כמה מותר ומוסרי לענות טרוריסט מסוכן כדי לדלות ממנו מידע חשוב? האם מותר למכור נשק למדינה בעלת משטר עריצות באפריקה ועל ידי כך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק הישראלית? ערכים לאומיים נקבעים לא על ידי דיבורים, אלא על ידי מעשים. קל לרב בבית הכנסת בשיקגו להוציא ביום שבת את "המוסר היהודי" מקופסת האתרוג הנאה שלו, לבשם בו את קהל שומעיו ואחר להחזירו לקופסה. אולם בישראל המוסר היהודי נקבע לפעמים על פי הזווית שבה מחזיק חייל את הרובה כשהוא ניצב מול הפגנה של פלסטינים בשטחים. המוסר נבחן יום יום ושעה שעה באלף מעשים. לכן היום קל יותר להיות יהודי בגולה, כי בשאלות הגדולות של החיים יהודי בגולה משתתף רק כאזרח (לעתים קרובות קצת מנוכר) של לאומיות אחרת.


 גם היהודי הדתי הישראלי מרחיב לאין ערוך את זהותו ונדרש להכרעות ולקשרים שהיהודי הדתי בגולה לא נדרש להם כלל. ישראלי דתי נקרא להכריע בקולו יחד עם יהודי חילוני אם לקנות מטוס קרב נוסף או לבנות עוד אגף בבית חולים. הוא יכול להביא אסמכתות לעמדתו מן המקורות ואף רצוי שיעשה כן, אבל הן יצטרכו להתמודד עם אסמכתות שיביאו אחרים ממקורות אחרים. ומה שיוחלט יהפוך להלכה חדשה.


 בהרצאה שנתן חיים נחמן ביאליק ב-1932 בנהלל (שנתיים לפני מותו), הוא התבטא ברוח הדברים שכתב אחר כך בן גוריון. "העניין פשוט מאוד: המושג תרבות אצל כל עם כולל כל מיני צורות חיים, מן התחתונות ביותר עד העליונות ביותר. תפירת נעליים – תרבות; תפירת מכנסים – תרבות; עבודת האדמה – ודאי תרבות. הכל תרבות, תרבות של צורות שונות. יש מחלקים כדי לשבר את האוזן, תרבות חומרית ותרבות רוחנית. זוהי גם כן חלוקה מלאכותית קצת, מפני שאם הנידון הוא תרבות יש כאן ממילא שיתוף, מזיגה של חומר ורוח ביחד… כאן בארץ ישראל מקבל המושג תרבות את מלוא משמעו. כל מה שהולך ונוצר בארץ ישראל על ידי יהודים הופך לתרבות".


 לכן בשיעור תלמוד בישיבה או במכון כמו עלמא אין יותר זהות יהודית מאשר בדיון בוועדה למניעת תאונות דרכים. וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ומסוכנת. כי הישראליות היא שעושה את האינטגרציה המלאה בין רוח לחומר בכל המובנים שביאליק הצביע עליהם.


 התהליך של הפיכת הזהות הישראלית לעור במקום לבגד הוא תהליך חדש ומהפכני בעבור היהודי ההיסטורי, שברוב שנות ההיסטוריה שלו פשט ולבש בגדים לאומיים של אחרים. אנחנו רק בתחילת המאבק על מקומה של הזהות הישראלית בחיינו. התהליכים היהודיים שחזרו להציף אותנו רק מעכבים ומחבלים בביסוסה ובהעמקתה של הזהות הישראלית; כי כאשר אנו מגדירים את עצמנו כיהודים ולא כישראלים, עוד לפני שקיבלנו דרכון נוסף מאיזו שגרירות, יש ברשותנו כבר דרכון יהודי גלובלי בעולם שנעשה גלובלי, דרכון שמקל מאוד לנוע מארץ לארץ ולהגר מן הארץ.


 אני מאמין שישראלים לשעבר ויהודים בהווה יהיו אזרחים גם במושבות החלל שייבנו בעוד כמה עשרות שנים. ואולי גם שם יעזרו להם אנשי חב"ד לקיים את המינימום של זהותם היהודית, כפי שהם עושים עתה בכל רחבי תבל. משם, ממושבות החלל הם ודאי יגידו "לשנה הבאה בירושלים". ושוב חוזרת החרדה. האם ירושלים תהיה אז שוב למושג מופשט כמו שהיתה במאות שנים של היסטוריה יהודית, או שתהיה ממשות חיה? הדבר הזה יהיה תלוי לא בזהות היהודית אלא רק בזהות הישראלית. התהליכים היהודיים שחזרו להציף אותנו רק מעכבים ומחבלים בביסוסה ובהעמקתה של הזהות הישראלית

 

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"
הארץ

09/09/2013 | 21:03

בסדרה תיעודית חדשה נשמעים לראשונה הקולות מתוך ה"בור" בקריה באוקטובר 1973. שר הביטחון דאז: "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל"

 

הרבה לפני ההקלטות של שר הביטחון לשעבר אהוד ברק (שבמלחמת יום כיפור היה מפקד גדוד טנקים) ושל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (שהיה צוער במלחמה)בפרשת הרפז – הוקלטו בימים הקשים של אוקטובר 1973 שיחות נוקבות בין שר הביטחון משה דייןוהרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר.

מלבד רב־אלוף בדימוס דיין ורב־אלוף אלעזר, דיברו אל הרשמקול בחדר הרמטכ"ל ב"בור" בקריה גם האלופים ישראל טל, בני פלד, אלי זעירא, רחבעם זאבי וכן הרמטכ"ל השני של צה״ל יגאל ידין – שבתום המלחמה היה חבר בוועדת אגרנט. הקלטות השיחות, מתוך סדרה תיעודית חדשה על המלחמה בשם "לא תשקוט הארץ", מובאות כאן לראשונה. הסדרה, בת ארבעה פרקים, תשודר מה-6 באוקטובר ואילך בערוצים 1 ו-8.

קלטות השיחות התגלו לפני כשנתיים בידי תחקירני הסדרה, בקופסה באחד מחדרי המטכ"ל. תמלילי השיחות שימשו ב-40 השנים האחרונות למחקר ההיסטורי על הפיקוד העליון במלחמה, שריכז סגן־אלוף שמעון גולן, אך קולותיהם של הדרגים הביטחוניים הבכירים ביותר – ובהם אווירת המועקה (ולעתים רחוקות, הצהלה בטרם זמנה) והמתח במפקדה התת־קרקעית – לא הושמעו מעולם לציבור בישראל. בתום המלחמה נערך מאבק עז בין דיין ואלעזר, על חלוקת האחריות לתקלות בהכנת צה״ל למלחמה ובניהולה.

 

סדרת הטלוויזיה כוללת בין השאר ראיונות בלעדיים עם אנשי המוסד – לוחמי יחידת המבצעים "קיסריה" ומי שעמדו בקשר עם המרגל המצרי אשרף מרוואן – וכן עם שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג׳ר וסגנו במועצה לביטחון לאומי, גנרל ברנט סקאוקרופט. היא מתווה את מעגלי המודיעין, המדיניות, הכנת צה"ל והפעלתו, מהבית הלבן (בהקלטת סתר של הנשיא ריצ׳רד ניקסון עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, שנכללה בחומרים שנחשפו בפרשת ווטרגייט) ועד לקרבות בסיני, בגולן ובמערכה האווירית.

אחת השיחות הקשות ביותר בין שר הביטחון והרמטכ״ל הוקלטה ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, לאחר שובו של דיין מסיורים במפקדות שתי החזיתות. קצין מודיעין באחת האוגדות בצפון, איתמר צ׳יזיק (כיום מנכ"ל מועדון הכדורגל מכבי חיפה), סיפר על מצבו של דיין לקראת שיחה זו: "הוא אמר, בצורה מאד עגומה, 'המצב חמור, אנחנו מגינים, המשמעות של זה – נפילת בית שלישי, שלא ייפול בית שלישי', משהו כזה".

צפו בקטע מתוך הסדרה "לא תשקוט הארץ". חלק 2

דיין, בשיחה עם דדו ב"בור", קבע, "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל". על הלוחמים הנצורים במעוזי התעלה אמר דיין כי "בחשכה צריך לומר להם לצאת, ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג, והפצועים שיישארו יילכו בשבי. לעזוב את הטנקים, לעזוב את הכל, לפנות את כל העמדות האלה שבקו, שאחרת אנחנו רק נשחקים עליהן, ולא יוצא מזה כלום. צריך לגמור עם זה, מי שבשבי – בשבי, מי שיפרוץ החוצה – יפרוץ החוצה".

למחרת, לאחר מתקפת הנגד הכושלת בסיני, נשמע דדו רוטן על תפקודו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן־גורודיש: "קיבלתי היום פתק, 'אישורך בשעה 16:00 לכבוש את סואץ׳", אומר דדו. "בן אדם שעוד לא יצא מטסה (מפקדה המרוחקת עשרות קילומטרים מהתעלה), נורמלי, בדרך כלל לא מבקש רשות לכבוש את סואץ (עיר בגדה המערבית של התעלה)". על כך הגיב ראש אמ"ן, זעירא: "אם הוא נורמלי". דדו אישר, "אם הוא נורמלי… שמוליק מבקש ממני רשות לעבור את התעלה. אמרתי, אה, אני במצב טוב, כמו במלחמת ששת הימים. אני אומר לשמוליק, זה בסדר, לך, אני שמח".

בתחקיר, בתסריט ובראיונות לסדרה השתתפו אמיר אורן, מיכה פרידמן וד"ר גדעון אביטל־אפשטיין.

 

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

  1. * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.
  2. בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…
 
ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

 אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.