סמי שלום שטרית על הכיבוש פורסם בפייסבוק

על הכיבוש (ברצינות, חלק א')

אתחיל מסיפור אישי. החוויות שלי ככובש. אני חש חובה להתחיל בביוגרפיה האישית שלי ככובש. הרי אנחנו חיים בעידן בו "אובייקטיביות" ו"מדע נטול ערכים" נחשפו במערומיהם הקולוניאליסטיים וחשוב להודות לפוקו, פאנון, דרידה, סעיד ואחרים.

חוויית הכיבוש הראשונה הזדמנה לי בגיל שבע. הייתי על פי מונחי הציונות האשכנזית עולה חדש ממרוקו כשלוש שנים בעיירה אשדוד. ששת ימי מלחמת 1967 עברו עלינו ב

מקלט של בית הספר היסודי על-שם הרמב"ם. צפוף ומחניק, אבל יצאנו החוצה מידי פעם ואבי בכלל ישן בבית ולא נכנס למקלט אף לרגע אחד. אבל לא הוגן לכנות מנקודת מבטו של ילד אז את החווייה ההיא כחוויית כיבוש. הרי האזעקה הראשונה הכניסה את אימי לפאניקה גדולה, היא סחבה את התיק והסל שהכינה מבעוד מועד וגררה אותי ואת אחי בריצה אל המקלט הציבורי כשהיא מגדפת ומתפללת חליפות בערבית מרוקנית. בין הקללות אני זוכר את צירוף המלים המרוקאיות "אש חז'נא", כלומר, "למה לנו כל זה", או "למה נקלענו לזה", או "מה חיפשנו פה", או "למה באנו"… אנחנו הקטנים סתם נבהלנו נורא ולא היה לנו מושג מהו האסון העומד להתרחש עלינו, למרות ששמענו כבר צפירות בימי זיכרון, אבל זו הייתה ארוכה, עולה ויורדת ומצמיתה את הגוף והלב דקות ארוכות. דאגנו לאבא שנשאר בבית וסירב להיכנס למקלט הלח והטחוב, אף טרם התחילו כמה מאות איש אישה, ילד וילדה, זקן וטף, להשתין ולחרבן ולהזיע בחללו. נצמדנו לחלונות הפלדה הפתוחים ושאפנו כל טיפת אויר צח ולח של יוני ועדכוני חדשות מאבי שהגיע לחלון מבחוץ וקרא אלינו לשאול לשלומנו. עוד לא היינו ישראלים, או בישראל ממש – כולם דיברו מרוקאית וצרפתית מטובלות בעברית.המלחמה חלפה כבר לאחר יומיים שלושה וכבר ידענו משידורי הרדיו שתיכף יוצאים לחגוג ניצחון גדול. אנשים דיברו במושגים של נס אלוהי והגברים נשאו תפילות הודיה מיוחדות. אני חזרתי לביה"ס לסיים את חודש יוני של כיתה אלף. בית הספר קיבל אותנו בלבוש חגיגי של יום העצמאות: דגלי לאום לרוב, שרשרות של דגלי יחידות הצבא הרבות וכמובן תמונותיהם של הגיבורים משה דיין ויצחק רבין. אני לא זוכר שלמדנו משהו בשבועיים ההם, אבל ספגנו עמוק את אווירת החיילים הגיבורים המעטים שהכניעו את הרבים האכזריים. זאת למרות שעוד לא ראיתי חייל אמיתי אחד בשכונת העולים באשדוד. שוטרים היו לרוב. אבא בשיחותיו עם אחיו הבוגרים סיכם את המלחמה במלים: הערבים יחפשו נקמה, השפלה כזאת לא תעבור בשתיקה, אבל אתה, הוא אמר לי, כשזיהה את הדאגה בעיני, לא תצטרך אפילו להתגייס, כי יחלוף עוד זמן רב עד שיזקפו ראש. חמש-עשרה שנה לאחר מכן מצאתי עצמי בביירות הורס ומחריב את מערב העיר על יושביה ומתהלך ברחובותיה כמו קלגס. כבשתי עיר בירה ערבית! לא הייתי בן שבע. הייתי כבר סטודנט ואלה היו אם אני זוכר היטב המילואים הראשונים שלי, עדיין אדם נכה בתודעתו הפוליטית. אין כובש יותר מזה מבחינת התחושה. זו לא רמאללה או מזרח ירושלים, אלא ביירות האגדית הרחוקה של פיירוז הצעירה שאת אלבומיה שמענו בבית בילדותי ומאז המלחמה ההיא עשאני מקשיב לשיריה אני שומע שריטות ברקע.
אבל דווקא שם בביירות, עם כל תחושת העוצמה הכוזבת, נפל דבר בתודעתי. ידעתי שלא אשוב כחייל לשום עיר ערבית לעולם. אחרי השחרור מהשירות סירבתי לעלות לאוטובוס הבא לביירות. למן הרגע ההוא לא הייתה דרך חזרה. הכל התבהר לי כבמכת ברק אחת: אנחנו עם כובש ומדכא ואני פיון עלוב על לוח השחמט. כמובן שהייתה זו רק חצי תודעה, אם אפשר למדוד תודעה בשברים. חלפו עוד כמה שנים טובות עד שהבנתי בתודעתי התופחת כספוג יבש וצמא שאני עצמי כיהודי ממרוקו, כמזרחי במדינת האשכנזים, אני בעצמי נתון תחת כיבוש, נישול ודיכוי, עם האשלייה המסרסת שהעניק לי אחי האשכנזי של עוצמה כוזבת ככובש את הערבי שכביכול דיכא אותי אתמול. כלומר הנה אתה שייך מעתה לחזקים. הבל הבלים. באו הפנתרים לאחר ארבע שנים בלבד ורשמו את הכתובת על הקיר: "דופקים את השחורים". אמת פשוטה ששום תאוריה של אלפי מלים לא תצליח להעביר.

אבל אני מקדים כיבוש לכיבוש. למעשה כל שירותי הסדיר הוקדש למלאכת הכיבוש הבזויה, לא רק בשטחים הכבושים של 1967, אלא בעיקר בגליל הערבי שבשליטה ישראלית ובתחום שיפוטה ואזרחותה. אני, יחד עם חבריי לגרעין נח"ל חביב ותמים למראה ועוד גרעיני נח"ל נוספים מתנועות נוער ערכיות שגדלו על פעולות ושיחות אינסופיות על אחווה, שוויון וצדק, התחפשנו לבסיסי צבא המוכרים למי שזוכר בתואר "האחזויות נח"ל", בהן בעיקר גידלנו עגבניות וחסה ובלילה התמסטלנו, רקדנו והזדיינו וגם נמנמנו בעמדות השמירה מול כפרי המשולש ערבה-דיר חנא-סכנין. תפקידנו היה לאחוז באדמה ולהעבירה הלאה לקבוצת אזרחים שתקים עליה ישוב "לגיטימי". זה פעל כמו מכונית גרמנית. בין תפקידינו הכובשים היו משימות כמו אבטחת בולדוזרים שעסקו בעקירת אלפי עצי זית לפנות מקום לכבישי גישה ליישובים האלה שבתחילה קיבלו את הכינוי הממזער "מצפורים" (לישראל מכבסת המלים המשוכללת ביותר), וכן עסקנו באבטחת חבלני הצבא שפוצצו את אדמת הסלעים כדי לישרה לבנייה ולסלילת דרכים יהודיות חדשות. "יהוד הגליל" כך קראו לזה, לאחר שאותו גנרל גזען כינה את ערביי הגליל, חלקם תושביו עוד מימי החורבן וישוע, בתואר "סרטן בגוף האומה." אני הייתי בין החיילים שהובאו לשם לגרש את אותו סרטן מגוף האומה כשעוד לא ידעתי דבר עצמאי או תודעתי אחד על טיבה. אבל לא אשתמש בתירוץ העלוב "רק מילאתי פקודות." אני אשם ובבוא היום אם אקרא לדין, אתייצב. רק לאחר כשנה שנתיים באוניברסיטה, שם לראשונה פגשתי פלסטינים מהגליל ללא נשק על כתפי והקשבתי לפעילים פוליטיים ולהוגים כמו ליבוביץ', הבנתי שעסקתי בטיהור אתני ובהפקעת אדמות בשנות השבעים המאוחרות כעשור לאחר 1967 וכשלושה עשורים לאחר 1948. אלפים כמותי זוכרים את החווייה הזאת כחווייתם האישית אך מסופקני אם אי פעם ראו בה פעולת כיבוש, שלא לשאול האם מי מהם התפכחו ממנה.
(ברשימה הבאה: כיבוש בין יהודים)

על הכיבוש (ברצינות חלק ב')תרגיל קטן בפוליטיקה ישראלית: האם אפשר לדבר על כיבוש מבלי להזכיר את "הכיבוש" הישראלי של
פלסטין ושעבוד הפלסטינים? כלומר כיבוש פנים יהודי (לצורך הדיון בלבד).
בואו נבחן בקצרה את ארבעת עיקרי הציונות שלמדנו כולנו בבית הספר, ואשר לא במקרה 'שם הפעולה' בכולם הוא 'כיבוש': "כיבוש האדמה", "כיבוש השמירה", "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השפה". כולם זוכרים משיעורי תולדות עם ישראל בדורות האח

רונים שאת האידיאולוגיה הזאת התוו בראשיתה מי שמכונים אנשי העלייה השנייה (1904-1914) וספרי הלימוד מספרים לנו על חברים וחברות סוציאליסטים שחלמו על חברה שוויונית (ליהודים בלבד כמובן, כמו קבוצת דגניה, כנרת וכדומה), או "חברת מופת" כפי שכונתה בפיהם.כולנו שיננו לבחינת הבגרות ש"כיבוש האדמה" היה בעיקר פדיון אדמה יהודית בכסף וכן התיישבות באזורים לא מיושבים שהיוו לדידם את רוב רובה של הארץ ("ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"). "כיבוש השמירה" תמיד העלה אצלי תמיההה, לא על הצורך בהתגוננות בפני הליסיטים והתוקפים הערבים, אלא מדוע תקפו אותם כפריים את האירופאים צרובי השמש שהתיישבו על אדמתם אותה רכשו מאפנדים עשירים שישבו בוילות מפוארות בלבנון? שנים מעטות לאחר מכן הפכו הבריטים את ארגוני השמירה התמימים הללו לצבא שעתיד להשתלט בכוח על הארץ כולה ולנשל את יושביה (זה לא כתוב בספר הלימוד כמובן).
"כיבוש העבודה" היה ערך משעשע במיוחד משום שהמורה סיפרה לנו בגילוי לב על הפיכת הפירמידה היהודית האירופאית הלא פרודוקטיבית (אנטישמיות של ממש) לפירמידה עם בסיס רחב של חברה יצרנית, קשורה לאדמתה, עצמאית ולא תלויה בעובדים ערבים חלילה. לכן הססמה "עבודה עברית", משמעה היה לנשל את הערבי מפרנסתו כדי שהיהודי יתחיל לרפא את עצמו מהגלות האירופאית המנוונת. הסוציאליסטים הללו הפגינו נגד איכרי המושבות הותיקים וקראו להם לפטר את הערבים ולשכור את החלשלושים האירופאים במקומם. למנהיגים הצעירים של התנועה הזאת אז, כבן גוריון עצמו, היה חזון יותר מסודר ופחות רומנטי:-השתלטות הדרגתית על הכלכלה בפלסטין.
ומה עם "כיבוש השפה (העברית)"? מה רע בהחייאת השפה העברית? תכנית הלימודים הרשמית מספרת לנו שלעומת קודמיהם, אנשי העלייה השנייה הלו ביקשו להנחיל את השפה העברית ליושבי הארץ היהודים, לדבר בה, לנהל בה את חיי החברה והמשק, לקרוא בה עיתונים, לפתח תרבות עברית וכמובן ללמד בה במוסדות הלימוד (ובן יהודה האמיץ שלבדו יחד עם בנו וכלבו החיו את העברית הרדומה שנות אלפיים. איש לא סיפר לנו שכאשר הגיע בן יהודה לירושלים כבר דיברו, למדו ולימדו היהודים הספרדים עברית בעברית, כמו ניסים בכר שקלט את בן יהודה כמורה בבית ספרו). כינון שפה משותפת הוא לכאורה מטרה מתבקשת ביסוד להקמת עם, או ארגונו מחדש, קיבוץ גלויות וכל זה. אך במקרה שלנו הסאבסטקסט של כיבוש השפה, כמו שאר הכיבושים, הוא עיקר ענייננו.

בתרגיל שלי אשאל שאלות מזרחיות שהשמאל הציוני בישראל לא אוהב לערבב עם הצורך הדחוף "להפסיק את הכיבוש". לי אין צורך דחוף הממוקד בכיבוש הצר הזה בלבד. כדי להקים חברה נורמלית, אף לא חברת מופת, אני רוצה להפסיק את כל הכיבושים, אם נותר לנו זמן בכלל, כי אנחנו היכנשהו בדרך למטה, באמצע המדרון ללא בלמים ועם הגה עצבני.
אתחיל את המבט המזרחי שלי מכיבוש השפה דווקא, עניין הקרוב ללבבי. לא רק שאותם ציונים נלהבים החליטו ללמוד ולהנחיל לעצמם את השפה העברית ולהפכה ללשונם החדשה תוך ויתור על שלל לשונותיהם, ובעיקר חיסול היידיש הנפלאה, אלא שלאחר עשורים ספורים אותה שפה "חדשה" הפכה לכלי נשק של ממש באמצעותו דוכאו שפות ותרבויות לא אירופאיות כולל שפת המקום הערבית שדברו בה גם יהודים ושאר לשונות היהודים מהעולם הלא-אירופאי. העברית הייתה ללשון השלטון, שפתה של ההגמוניה התרבותית, וכל שפה מזרח תיכונית אחרת תוייגה כשפת האוייב, אשר לימודה הפך רק לצורכי ביטחון, קשר ולא גשר. מעבר לכך, השפה העברית החדשה הזאת כפי שגם כונתה ספרותה התבססה על כתביהם של יהודים מזרח אירופאים שדיברו רוסית, כתבו ביידיש ותרגמו עצמם לעברית, כפי שתרגמו את פושקין ולרמונטוב. העברית עברה דה-שמיזציה תוך דור אחד. כל שנותר היום הוא להחליף, כפי שעשו הטורקים המודרניים את האלף-בית העברי ללטיני. למה לא בעצם? כל מי שלא כתב שירה, קרא אותה או פייט אותה בתחביר הזה ובמקצבים הללו, נזרק אל פח הזבל של ההיסטוריה. למזלנו, אפשר לשחזר ידע מתוך סל האשפה והראייה, כבר דור שני של כותבים וקוראים מזרחים ומזרחיות עוסקים בפעולות שחרור מן הדיכוי הזה.

על "כיבוש השמירה" מן ההיבט המזרחי אין להכביר במלים. הצבא נתפס על-ידי הדור השני של המזרחים כערוץ של שחרור, ערוץ של השווייה, או לפחות אשליה כזאת. בעשורים האחרונים העסק הזה נעשה ממשי ואמיתי, בעיקר מאז שנטשו בני האליטות האשכנזיות את הצבא לטובת עסקי הון והייטק. תהליך דומה קרה גם בארה"ב ובמדינות מערב אירופאיות. ובכל זאת קושייה – איך מסבירים את הנטישה ההמונית של בני ובנות אותו דור מזרחי שני וכבר שלישי את הצבא בחסות אוהלה של תורת ש"ס? זהו נושא למאמר אחר שכבר נכתב פעמים רבות לא רק על ידי (בעיקר קובץ המאמרים "ש"ס: אתגר הישראליות" בעריכת יואב פלד וראו גם פרק מרכזי בספרי "המאבק המזרחי בישראל). בקצרה – ש"ס נולדה מתוך הציונות המזרח אירופאית ולא מתוך החרדיות האנטי ציונית האשכנזית כפי שבטעות נהוג לחשוב. ש"ס היא תוצר של מרד אידיאולוגי ישראלי. ש"ס, מבלי להיכנס לשיפוט ערכי, היא הציונות החדשה המחברת דת ומדינה אם כי ברמה הטקטית כפי שהיא משתמשת במודרנה מבלי שזו תבלע אותה. ש"ס היא תנועה ישראלית מזרחית עצמאית אשר משרתיה הם הציונים החילוניים החוטאים והמחטיאים ממזרח וממערב. בסדר יומה אין אף לא יעד אחד מיעדיהם של אותם סוציאליסטים מתחילת המאה העשרים, בטח לא שמירה, לרע ולטוב.

מנקודת המבט המזרחית המודעת, "כיבוש האדמה" (הרבה אחרי גירוש תימני כנרת על ידי הציונים הסוציאליסטים וסירוב מוסדות הציונות הזאת ליוזמות התיישבות מזרחיות בימי המנדט) קשור כמובן קשר בל ינתק ב"כיבוש העבודה" (גם כן עשרות שנים אחרי שעבוד התימנים של יבניאלי לאיכרים הציונים), כלומר פיזור האוכלוסייה המזרחית בעיקר מחוץ לרצועה "חדרה-גדרה" והתשתיות הכלכליות שהוקמו (ואחר כך פורקו) באזורים בהם יושבה, הם אם כל הכיבושים של הציונות "הסוציאליסטית" דאז והקפיטליסטית דהיום, שבעיני מעולם לא היה ביניהן הבדל מלבד טרמינולוגיה וצורת לבוש. למשל, מנהל קופת המדינה פנחס ספיר היה איש צנוע והתהלך בסנדלים ואכל כריך עם גבינה צהובה לארוחת צהריים, אבל חילק מאות מליונים כמענקי תעשייה ופיתוח לבני דורו, לא רק לקיבוצים ולמושבות, אלא גם ל"יזמים פרטיים". מליונים שהפכו להון העובר בהורשה ומקבע את יחסי הדיכוי הכלכלי, בין בניהם ונכדיהם של "בעלי" אותו הון לבין בניהם ונכדיהם של אותם פועלים וחקלאים בעל-כורחם מצפון אפריקה כורדיסטן ועוד. כך גם בן גוריון שלבש בגדי חאקי וגר בצריף (ואסיפת הקיבוץ סירבה לאשר לו רכישת קומקום חשמלי), העניק מעמד חכירה בן 49 שנה לאדמות המושבות והקיבוצים האשכנזיים ומעמד של שכירות פשוטה לאדמות מושבי העולים המזרחיים (גם אם היו בהם רומנים וכמה הונגרים). זוהי מדיניות אפרטהייד אגררית מובהקת ובמקרה הזה גם "חוקית" וגלויה.

יתרה מכך, יחד עם שרי החינוך כיוונו שרי האוצר והתעשייה את בניהם של אותם עולים "נחשלים" אל פסי הייצור על ידי הקמת בתי ספר מקצועיים בעיקר בנגב ובגליל. עד היום תשתיות החינוך ההן מלוות את בני ובנות הדור השלישי והרביעי של אותם עולים, כי הנחות היסוד הגזעניות ("טעוני טיפוח", "תרבות נחשלת" וכו') הוטמעו היטב גם בלב התושבים עצמם. נטילת גורלו של קולקטיב מידו ושליטה בתודעתו ובכל היבט של חיו זה כיבוש. הפרדתו מכל השאר החיים במסלולי חיים אחרים המובילים לגורל טוב יותר וידוע מראש, זה אפרטהייד. העובדה שהמזרחים מנהלים לעצמם את הכלא שלהם לא פוטרת אותם מההגדרה הזאת.

כמובן, המטרות היו נעלות: חינוך מחדש, מודרניזציה והתפתחות, שילוב ואינטגרציה והצדקות רבות נוספות מתוך ילקוט הכזבים הציוני האשכנזי. העובדות מדברות בעד עצמן. שישים שנה לאחר מכן רוב עיירות הפיתוח הן עיירות רפאים, גם אם יש בהן וילות נחמדות, והשאיפה היחידה של רוב תושביהן היא לצאת משם במה הייתם בוחרים? וילה בירוחם או דירה בשיכון למד בתל-אביב שחולקו מתוך אותה קופה?), ורוב השכונות המזרחיות מוצפות בעובדים זרים אומללים שהופכים השעיר לעזאזל התורן של תושבי השכונות, אחרי שהפלסטיני נעלם מנוף העבודה הקשה. גם ערים גדולות כמו אשדוד ואשקלון מחזיקות בשיאי אבטלה ישראליים.
בקצרה, מדיניות הקמת התשתיות הקשורות בפיזור אוכלוסין, בחלוקת קרקעות (שדודות אכן, אך לא רק. תארו לכם שאדמות בית הספר החקלאי כדורי שחינך דור של הנהגה אשכנזית וכן אדמות האוניברסיטה העברית בירושלים נתרמו על ידי משפחת כדורי העיראקית לרווחת כל תושבי הארץ), בזכיונות לתעשייה ולחקלאות ובמוסדות חינוך והכשרה נעשו כולם במסגרת של מדיניות אפרטהייד כובשת, מנשלת ומדכאה, גם מבלי לומר מלה על הפלסטינים. על כך אפשר רק להוסיף ולהוסיף, כמו חלוקת משאבים לתרבות בסגנון של משפחות דיקטטרורים מפורסמים, כמו שליטה אפרטהיידית באוניברסיטאות של המדינה בהן עדיין רק רבע בוגרים מזרחים ומזרחיות וכמו שליטה במועדונים יוקרתיים כמו בתי המשפט והנדל"ן. הכל קשור ביחסי כיבוש והפרדה.
אני לא איש בשורות טובות בכל שקשור בעניין הזה של כבוש ואפרטהייד. זה תמיד נגמר רע מאוד לפני שזה נגמר ממש. במיוחד במקרה הישראלי בו המרכיבים הם רבים וסבוכים זה בזה: לאומיות, אתניות, דת, תרבות, כלכלה ואלימות פנימית ואזורית. למדנו ואנו למדים בימים אלה ממש כיצד קמות רפובליקות חדשות תחת המדינות הקלוקלות שקדמו להן.

  • על הכיבוש (ברצינות, חלק ג')

    האינתיפאדה הג'ינגי'ת,
    או: סלח לי, יש לך אש?

    כשהגינגי'ת הראשונה תצית את עצמה בכיכר חולדאי, נדע שנפל משהו בישראל. סליחה, ממש פתיחה רעה, אבל לא עמדתי בפיתוי מול תמונת גלגלי שיער אדומים כלהבות. חלילה, איני קורא לשום ג'ינג'ית להצית את עצמה, אבל אתם מבינים על מה אני מדבר, כשאין אש, אין מאבק. חלילה אני לא קורא לאיש לפתוח באש, אבל אתם יודעים בלי התנגשויות של אמת עם מאות פצועים בג'ינס ובמדים, לא יהיה מאבק. חלילה, איני קורא לאיש לתקוף שוטרים ומג"בניקים, הם הרי אחינו ואחיותינו, אבל ברור שללא שבירת הסולידריות של לובשי המדים עם שולחיהם המושחתים לא תהיה מהפכה. הסתכלו מה קורה סביבכם בשנתיים האחרונות. חלילה איני קורא לאיש במדים לערוק לצד השל המהפכה החברתית… כלומר הייתי שמח לקרוא לכולם לערוק לצד המהפכני, כולל קצינים וגנרלים וטייסי קרב ושינגמלים וטבחים ונהגים, באמת שהייתי אוזר אומץ וקורא להם לעבור אל שורות המהפכנים, לא הייתי מהסס, לא הייתי חושב פעמיים, אילוא הייתה כזאת, מהפכה, והיה צד מהפכני לערוק אליו.

    צריך להודות על האמת כי היהודים בישראל, מכל העדות והצבעים, הכיפות והכובעים, החצאיות והמכנסיים, הם צד אחד גדול וסולידרי מול הפלסטינים, מול הסורים, מול החיזבאלה, מול איראן, מול הנאצים, מול הרומאים, מול היוונים, מול הפרעונים… מול הסיוטים האינסופיים שלהם. יש בשוליים שניים שלושה, אולי מאתיים חמישים שהיו הולכים עד הסוף, אבל זו טיפה של דלק הבטלה בשישים ליטר מי עדן. הג'ינג'ים לא יציתו את עצמם, כלומר הם לא היו מעולם ולא יהיו לעולם נושאי מאבק מהפכני חברתי-כלכלי בישראל, כי אין להם אש. אין להם אפילו דלק. גפרור לרפואה. הם תמיד יתחילו בעצרות בכיכרות ובצעדות למוזיאונים ועד מהרה ימצאו עצמם בכנסת, בממשלה, בהסתדרות או באיזה דירקטריון או עיתון שמן, משמינים ומפליצים בשקט. ולא שזה נורא כל-כך, לבריאות. הם הרי משחקים את המשחק הדמוקרטי בדיוק, ממש בדיוק, כפי שלמדו אותו בשיעורי האזרחות בכיתה זין.
    למה הדבר דומה? למשחק כדורגל למשל, בו לא רק שההתאחדות ושופטיה קבעו שלקבוצה שלך אסור לנגוע בכדור, אלא שהשער של הקבוצה היריבה חתום בקיר של בלוקים. כך שגם אם תצליחו לגנוב את הכדור לדקות ספורות ותגיעו אל שער היריב, תתקלו בקיר הבלוקים מאחוריו יושבים השוער ועוזריו שותים ויסקי ומעשנים סיגר ומצחקקים, ומידי פעם מקצצים לכם את גובה הדשא ואת מספר השחקנים. והקהל? הקהל בכלל יושב בבית צופה בתכנית ריאליטי כזאת או אחרת שמסממות אותו בפנטזיה של זכייה במליון שקל, או בהפקת אלבו אם ישפיל עצמו כראוי, או הסרת עשרות קילוגרמים של שומן שאין לו. זהו. בצר לנו לא נותר אלא לצעוק ולדפוק את הראש בקיר הבלוקים, לרשום עליו ססמאות, לחרבן בצילו וגם להקים לצידו אוהלים קטנים ולעשן משהו, לשיר שירי מחאה נוגים עד החורף והולכים הביתה, כי ההם כבר לא שם. הם אף פעם לא שם. מה? אתם לא יודעים לפרק קיר לבנים מחורבנות ולעשות מהן אבני קלע? מחשקי המחשב השחיתו לכם את הדמיון.

    אז לא מפרקים את הקיר ללבנים ואת הלבנים לאבנים. מה עושים? מתחילים לדבר על הדרכים להגיע לשם, כלומר למוקדי קבלת ההחלטות, עיצוב המדיניות, "לחלק את העוגה" קראו לזה הפנתרים השחורים, שבזכותם נזרקו כמה פירורים ממרומי השולחן אל הכלבים והחתולים המתקוטטים תחתיו. כלומר, מתקרב מועד בחירות וכולם מתחילים לדבר על בחירות ועל מפלגות (מודה שהייתי שם, לפחות פעמיים, פתטי במבט לאחור). למה לא בעצם? הרי על פניו אין דרך אחרת להיכנס פנימה כדי לשנות חוקים ולקבוע תקציבים, מה שקוראים אצלנו בציניות "לשנות מבפנים" ("כנס לי לתחת", אמר האריה לעכברוש, "אני צריך כמה שינויים מבפנים"). הנה המפה הפוליטית פרושה בפנינו: הליכוד גדול מאי פעם עם מועמד חסין לראשות הממשלה. העבודה… לא נעים אביל מישהו צריך להוציא את התקע מהחשמל. ומר"צ… נו. באמצע צצות "מפלגות מרכז", שם קוד ל"תעשו קצת מקום בבקשה, גם אני רוצה לשבת לרגע או שניים ואז מבטיח להסתלק". בקצה הימני והדתי מתקבצים מה שאנחנו מכנים בביטול "ימין קיצוני" "מחנה דתי משיחי" או סתם "אנשים הזויים" ולא פחות "אוכלי חינם", "פרזיטים" ועוד. האמת צריכה להיאמר, דווקא בצד הזה של המפה הפוליטית יושבים חזק אנשים (יש נשים?) שכן נכנסו לתחת של האריה, אבל משם טיפסו בעקביות אל מוחו ועכשיו הם חזות הכל: לאריה הענק עכשיו פרצוף מפלצתי של עכברוש ענק, כמו בסרטי אימה דלי תקצי, וכשהוא שואג מי לא יירא, מי לא יירה? הרי לא תוכלו להאשים את המפלגות החרדיות והמתנחליות בכיבוש פלסטין של 1948 ושל 1967, או בהמצאת חומה ומגדל, או בקפיטליזם ההרסני, או במרטה המקדשת שרצים. הם נטלו כלים מן המוכן, "לגיטימיים" וציוניים לעילא. הם לא השתלטו על המדינה במנדטים, אבל הם הצליחו לשים בה רסן ולרתום אותה לעגלתם הדוהרת מבחינתנו אל התהום, אך מבחינתם, וצריך להפסיק לזלזל, העגלה הזאת היא מרכבת האש של אליהו, לא פחות.

    מה אני מנסה לומר כאן? העניין הוא לא בהקמת מפלגה עם מצע. זה פתטי, את זה עושים משרדי פרסום ויחסי ציבור והם מסוגלים לכתוב מצע לימין, לשמאל ולמרכז ואם תשלמו יפה יכתבו לכם מצע חברתי מהפכני, עם סלוגנים חזקים. מפלגות ומצעים ומנדטים הם פונקציה של כסף. העניין הוא לא מצע או רשימת שינויים ורפורמות. זה נחמד וזה יחזיק קדנציה או שתיים עד התפוגגות. זה העניין וממנו יש ללמוד ולא להתייאש: למפלגות דתיות ומתנחליות, גם החרדיות והחרד"ליות (כמו ש"ס) אין מצע והן בכלל לא מפלגות, אלא תנועות המונים עם דת, או אידיאולוגיה שהיא דת. אש. דת לא זקוקה לכסף. לדת אין שאלות, רק תשובות (והדלת פתוחה בכיוון אחד). דת לא מקבלת שום ביקורת, כי ביקורת היא חילול השם. דת לא פוחדת מטילים עזתיים או מגרעינים איראניים. דת לא מחשבת את העתיד בקדנציות פרלמנטריות. דת לא פועלת כלל על ציר הזמן שלנו, ציר המחשבה, ציר התודעה וצירי הלידה, אם תרצו. לכן הדת מנצחת ותנצח בכל מקום בו איפשרו ומאפשרים לה "לשחק במשחק הדמוקרטי". כלומר היא לוקחת לבסוף את כל הקופה בכל מקום בו לא הפרידו אותה בנוקשות, בכוח ובדיכוי אלים, מן המדינה ומן הפוליטיקה ואיפשרו לה להיות מצע פוליטי עם רשימת מועמדים. מקומה של הדת בביתו של האדם ובקהילתו. נקודה.
    והשאלה שעל הג'ינג'יות והשחרשחרות, הבלונדינים והברונטים, לשאול ברצינות תהומית היא פשוטה: האם יש לכם דת? או לפחות אידיאולוגיה שהיא דת? ובבקשה אל תגידו ציונות, כי גם אם תרצו אותה היא כבר לא שלכם. כל המשמעויות שלה וכל הפרקטיקות שלה נתונים היום בידי כוהני הדת ושליחיהם: כיבוש האדמה (התנחלות), כיבוש העבודה (הכלכלה), וכמובן כיבוש השפה (התרבות, החשיבה וכו'), וכיבוש השמירה (על חומתייך ירושלים הצבתי שומרים… חה, חה, חה), כולם נשלטים היום מתוך מוחו של עכברוש הענק.

    אז אין לכם דת? אלטרנטיבית כמובן (ותעשו לי טובה נסו לא להשתמש בביטויים "זכויות אדם", זכויות אזרח", "חופש הביטוי" וכהנה קלישאות ליברליות מעושות ולעוסות, שלעסתי כל חיי עד קבס). האם אין לכם לפחות אידיאולוגיה בדרגה של דת? כלומר נחושה, כלומר תנועת המונים עם סולידריות ברמה דתית ממש המוכנה למלחמת אזרחים, לא פחות (ואל תמכרו לי את הזבל הזה על מלחמת אחים, זו המלכודת שלנו). אם אין לנו דת ואין לנו ביצים וביציות להצית את האש, עשו לעצמכם טובה, ובעיקר לילדיכם, קומו ולכו אל מעבר לים, וככל שתקדימו וככל שתרחיקו כן ייטב לכם. לא רק לכם כאינדיבידואלים ייטב, אלא לכל מי שחושב כמותנו. הגולה, עם כל העצב שבפרידה (ממה לעזאזל?), היא המקום לקומם את עצמנו מחדש במאה השנים הבאות. זה הזמן להיפרד מהציונים ולחזור ולנסח את היהודי כפי שאנו תופשים ותופשות אותו (ואני לא ראקציונר ולא חוזר בתשובה, נשבר הזין מהסיפור הזה גם כן, כל אחד עוטה כפה גדולה ומצקצק בלשונו. יש לי כיפה, תמיד הייתה לי כיפה. אך מה לי ולהם?): אנו רוצים את היהודי המטיל ספק בכל כולל בדבריו שלו, החוקרת, החושבת, המובילים והמובילות את הגותם ללא מורא: ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך את השנוא עליך. דברים פשוטים. חברה אזרחית, לא לאומית ולא דתית. אין לנו דת כזאת, כלומר לא מלים תחת הכותרת "מצע" או "מי אנחנו?", אלא להבות של אש. אני אומר לכם בביטחון מלא שאין עוד יהודים בגלה ממנה אני כותב. כולם ציונים שבויים באש הדת המתנחלית, מרחוק כמובן. אתם רק החיילים המטומטמים על לוח המשחקים שלהם. כששואלים אותי סטודנטים ציונים אמריקאים טובים בפנים עצובים "למה עזבת את הארץ? היה לנו גוד טיים שם בטיול בקיץ," אז אני משיב בפשטות: "אז למה חזרתם?" השתיקה שבאה לאחר מכן שווה זהב.

    אפשר גם כך: מי שיצית את האש ראשון ינצח במלחמה הזאת על העתיד של החיים בין הים לנהר. ובאמת מה זה חשוב ג'ינג'ית או שחור. הסתכלו סביבכם כשאתם הולכים להתכנסויות הליליות האינסופיות, בעצרות, בצעדות, בישיבות ובמפגשים: אתם רואים מהפכניות ומהפכנים רצים לתוך האש? מציתים אותה? אתם שומעים התלהבות דתית צורבת סביבכם? באמת, קחו עוד שח'טה ותהיו כנים עם עצמכם: הפסדנו. אבל אולי בעצם פרידתנו, אחריתנו לנצח דווקא. הרי חבל שנעלה כולנו באש יחד איתם כאשר יתניע טייסו של אליהו את מנוע מרכבת האלים וישאיר אחריו חורבות, אבק ואפר. אתם יודעים, נצח ישראל…

 

מודעות פרסומת

נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי

© אסף ענברי

נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי

כור ההיתוך הבן-גוריוני

במדינת ישראל חיים, מלבד הערבים, שלושה עמים יהודיים המכונים "ישראלים": עם חילוני, עם חרדי ועם דתי-לאומי. הציונות נכשלה בגיבושם לעם אחד. המסקנה האופנתית היא שעלינו לוותר על רעיון כור ההיתוך למען "רב-תרבותיוּת". זה המודל הליברלי של "חיֶה ותן לחיות". הוא נשמע נאור מאוד. הוא קטלני לציונות.

על שק החבטות של הפוסט-ציונים, דורשי הרב-תרבותיות, כתוב "דוד בן-גוריון". בן-גוריון המנוול ניסה לכפות כור היתוך על העדות והשבטים של חברת המהגרים. הוא לא הצליח בכך, אומרים הפוסט-ציונים, משום שלא היה סיכוי לרעיון-עוועים זה, של דיכוי (הם אוהבים את המלה הזאת, דיכוי) הזהויות השבטיות, הנפלאות בגיווּנן. כל כור היתוך הוא מתועב, לשיטתם הליברלית, מאחר שזר להם הרעיון הלאומי. "זהות", לשיטתם, היא זהות אזרחית; "מדינה", לשיטתם, היא ישות אזרחית. אזרחית, לא לאומית. לכן אינם ציונים. הם מכירים בתרבויות של קהילות, לא של עמים, והם אלרגיים, לכן, לַמונח "עם-ישראל". מי שמדבר על "עם-ישראל" הוא "ימני", "לאומני", או אף "פשיסט", בעיניהם. ישראלי נאור כמוהם לא יאמר "עם-ישראל" אלא יאמר "ישראלים". "אני ישראלי".

ישראלי יהודי? ישראלי ערבי? ישראלי חילוני? דתי? חרדי?

"מה זה משנה?", עונים הרב-תרבותיים. "הלאום שלך, הדת שלך, הזרם הדתי שלך – כל זה מגדיר בסך הכול שיוך קהילתי. כאזרח במדינה, אזרחותך היא זהותך. הקנדי הוא קנדי, ואתה ישראלי."

הם צוהלים, לפיכך, מהתפרקות החברה למובלעוֹת תרבותיות. הם אוהבים לפרק. בן-גוריון אהב לבנות. לבנות זה "דכאני". הם שוכחים ש"חברה בסכנת התפרקות ממשית לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של טיפוח ההבדלים בזמן שהמעט המשותף הולך ואוזל", כפי שכתב גדי טאוב ("ידיעות אחרונות", 5.4.2004).

בן-גוריון אכן נכשל בבניין האומה. אך הוא נכשל לא מכיוון שהוא ניסה לבנות אומה, אלא משום שהוא ניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה "ישראלית". יש אומה יהודית. האומה היהודית, היא שהצריכה כור היתוך, אך בן-גוריון, שלא הבין זאת, התיימר ליצור תחליף. מרוב שנאתו ליהדות הגלותית, הוא לא תפס שיש הבדל בין כור היתוך לא-גלותי לכור היתוך לא-יהודי, וזו היתה טעות חייו. היה עליו לתפוס שתכלית הציונות, מעבר לתכלית ההרצליאנית הבסיסית, היא לעצב כאן זהות יהודית לא-גלותית. היה עליו לתפוס שמדינת היהודים היא מדינת היהודים, לא מדינת ה"עברים".

למונח "עבריוּת" היו שלוש משמעויות נבדלות לחלוטין בתקופת הישוב. בן-גוריון ביקש למחוק את הזהות היהודית כדי להחיות "עבריות" מקראית. רטוש ביקש למחוק את הזהות היהודית כדי להחיות "עבריות" כנענית. ביאליק, לעומתם, ביקש ליצור "תרבות עברית" שתכיל את כל הרצף העברי-יהודי, מהתנ"ך והמשנה והמדרש והתלמוד, דרך שירת תור-הזהב בספרד, דרך רמח"ל, עד ספרות ההשכלה וספרות דור-התחיה. התרבות העברית לא נועדה, לדידו, להתבסס על הכחשת אלפיים שנות יהדות; היא נועדה, לדידו, להעניק ליהדות מלאוּת שלא היתה לה באלפיים שנות גלות. "אחינו בני הגולה רוצים לראות כאן אצלנו את החסר להם שם בחיי הגלות, בחיים התרבותיים, הרוחניים והמוסריים", אמר ב-1926. שיבת העם מפזורותיו לארצו ולשפתו נתפסה בעיניו כגאולת היהדות, לא כשיבה אל זהות קדם-יהודית כלשהי; היהדות, קיווה, תהיה סוף-סוף תרבות-חיים שלמה, לא רק דת שהתקרשה. היא תהיה תרבות עברית.

ה"עבריות" הכנענית שהציע רטוש קסמה רק לקומץ צעירים רדיקלים. ה"עבריות" היהודית שהציע ביאליק קסמה לחוגים רחבים הרבה יותר, אבל רק ה"עבריות" המקראית של בן-גוריון הונחלה-ממלכתית לילדי ישראל. ה"עבריות" המקראית הזאת היתה יאה, אמנם, לצברים "מלח הארץ" כמו דיין, אלון ורבין; כזהות לאומית, היא היתה הזיה. רוב העם לא התחנך בנהלל ובכדורי, לא רכב על סוסים ולא דהר על הי הג'יפ. רוב העם היגר לכאן מקהילות מסורתיות, ורוב העם מגדיר עצמו, גם היום, כמסורתי. מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי ערך ב-1994 סקר בענייני אמונה וזיקה למסורת. 56 אחוז מהנשאלים אמרו שהם מאמינים בלב שלם במתן תורה בסיני, ורק 15 אחוז מהנשאלים אמרו שאינם מאמינים בכך כלל. כמעט 80 אחוז צמים ביום-הכיפורים. מהו "הרוב החילוני", אם כך ענו הנשאלים?

כור ההיתוך ה"עברי"-ממלכתי של בן-גוריון לא היה כור היתוך. הוא היה סטטוס-קוו. הוא לא ניסה כלל לגשר בין חילונים לדתיים באמצעות מצע-זהות לאומי משותף. במקום גישור, הוא הציע דו-קיום מנוכר במדינה שכל אזור בה הוא קנטון תרבותי. הסטטוס-קוו שימש מפלט מהאתגר הציוני שהפחיד את כולם, חילונים כדתיים. החילונים פחדו ופוחדים מהיהדות, והדתיים פחדו ופוחדים מהמודרניוּת. שני המחנות פחדו להיפתח, להכיר זה את זה, להעשיר זה את זה וליצור בסבלנות תרבות רב-ממדית.

רב-ממדיות איננה רב-תרבותיות. ה"עבריות" של בן-גוריון היתה חד-ממדית (חילונית-אשכנזית, "ישראלית" בלי רוב העם), ובדיוק משום כך הולידה רב-תרבותיות. היא איפשרה לכל מגזר להשתבלל בתוך עצמו. אילו היתה רב-ממדית – אילו היתה יהודית – היא לא היתה סתם סטטוס-קוו המחופש לכור היתוך. אתה חרדי ואני חילוני וההיא דתיה-לאומית מבית-אל; לא למדנו באותה מערכת-חינוך, לא חיינו בכלל על אותה הפלאנטה; מיותר לציין שלא חיינו זה עם זה, אלא זה לצד זה, זרים ומוזרים. בחסות הסטטוס-קוו תמיד חמקנו זה מזה ודיברנו זה על זה בהתנשאות ובבורות.

"הסטטוס-קוו התבסס", העיר אבי רביצקי, "על ההנחה המשותפת השגויה – שהתקבלה משני צדי המתרס – כי המחנה היריב נידון להתמעט, לדעוך, ואולי גם לעבור מן העולם" ("אלפיים" 14, 1996). הציפיה החילונית להתאדות הדתיים, הציפיה הדתית להתאדות החילונים, היתה סהרורית בדיוק כַציפיה היהודית-ישראלית להתאדות הפלסטינים, וכציפיית הפלסטינים להתאדות היהודים.

עסקנו כל הזמן בִדברים אשר נראו לנו דחופים וחשובים הרבה יותר מפגישתנו. עסקנו, כמובן, בביטחון, מעל הראש; עסקנו בִקליטה ובבניית תשתיות; עסקנו בַויכוח על גבולות המדינה; עסקנו בִמריבות על יעדי התקציב. כל זה היה ועודנו חשוב מאוד מאוד, אבל עיקר-העיקרים הלאומי לא טוּפּל. רציתם חד-ממדיות? קיבלתם רב-תרבותיות.

ב-1940 אמר ברל כצלנסון: "לרבים רבים הבאים אלינו – או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא-מעטים הגדלים כאן או היילודים כאן) – עדיין לא הפך החוף הזה בית. ותפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו". איך יהיה החוף לבית יהודי בלי יהדות? ברל, שימו לב, דיבר בדאגה לא רק על אלה ה"באים או מובאים אל חופניו", אלא גם על אלה "הגדלים או יילודים כאן" – צבּריו השזופים, ה"עבריים", של בן-גוריון. בית צריך לעמוד על יסודות. בית יהודי – על יסודות יהודיים. לא די, משום כך, באהבת המולדת; דרושה גם הנחלת "העולם הרוחני (היהודי, אלא מה?) שהצמיח אותה".

ברל, כמו ביאליק, פנה בדבריו אל הציבור החילוני שהתנכר ליהדות. הרב קוק פנה לציבור הדתי שהתנכר למפעל-התחיה הציוני. "צפיית-הישועה היא כוח-המעמיד של היהדות הגלותית", כתב ב-1920, "והיהדות של ארץ-ישראל היא הישועה עצמה". כלומר, צאו מהגלות – והוציאוה מלבכם. "החיים הממשיים של קדושת היהדות אינם מתגלים כי-אם בשיבת האומה לארצה, שהיא המסילה הסלולה לשיבתה לתחיה". לאמור: שיבת ציון איננה התחיה המבוקשת, אלא רק ה"מסילה" המוליכה אל התחיה. התחיה המבוקשת היא תחיית היהדות. "היסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף (היהודי-גלותי)". ה"יסוד המעשי", משמע חידוש ההלכה. ההלכה הגלותית, הגיטואית-קהילתית, סיימה את תפקידה עם שיבתנו לארצנו. הרב קוק דרש הלכה ציונית.

ישעיהו הראשון, ישעיהו השני

ציוני-דתי אחר, ישעיהו ליבוביץ', פירסם מ-1930 ואילך מאמרים שבהם הוא דרש שוב ושוב את חידוש ההלכה, כפי שדרש הרב קוק. "הבעיה הדתית במדינת ישראל לא הוצגה עד היום הזה. היא לא תוצג אלא אחרי חידוש ההלכה על היסודות האימננטיים למהותה של הלכה, שהיא מכוונת לעם במדינתו – כשהדת תופיע כפרוגרמת-חיים ריאלית לעם-ישראל ולמדינת ישראל". כך כתב ב-1953, כשהיה בן 50, חבר "הפועל המזרחי". כעבור חודשים אחדים קרה דבר ששינה מן היסוד את השקפת עולמו.

באמצע אוקטובר 53' פוצצו לוחמיו של אריק שרון, אנשי ה-"101", את בתי הכפר קיביה, ו-70 תושבים שהסתתרו בבתיהם נהרגו בפעולה. ליבוביץ' רתח. הוא פירסם מאמר שבו טען, לראשונה, מה שטען בארבעים שנות חייו האחרונות: שסיאובן המוסרי של מדינת ישראל ותורת ישראל נעוץ בשימוש "בקטגוריה הדתית של קדוּשה לעניינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים". בא מבצע קדש, וחיזק את דעתו. מלחמת ששת הימים מיצקה סופית את סלידתו ממקַדְשי המדינה, הארץ והעם. הוא גינה את הכיבוש, את פולחן ה"דיס;ותל", וקרא להפרדת הדת מהמדינה. ככזה, הוא זכור לציבור הרחב. רק מעטים יודעים שליבוביץ' החזיק שנים רבות, עד גיל 50, בעמדה הפוכה. עד קיביה, הוא קיווה ודרש שתיווצר כאן מדינה שתגלם את ערכי היהדות. מדינה יהודית. יהדות מדינית. חידוש ההלכה "לעם במדינתו".

מדוע זכה ישעיהו השני לתהודה שלא קיבל ישעיהו הראשון? מדוע ידועה לכל משכיל מצוי בארץ דרישתו הנחרצת של ליבוביץ' הזקן לניתוקה הגמור של הדת מהמדינה, ואילו רק מתי מעט זוכרים את דרישתו ההפוכה, הנחרצת, של ליבוביץ' הצעיר?

ליבוביץ' זכה לתהודה בזקנתו, כי קריאתו להפרדת הדת מהמדינה ערְבה לאוזניהם של שוחרי הסטטוס-קוו. בסגנון תוקפני, רדיקלי כביכול, ניסח ליבוביץ' הזקן את העמדה הנדושה החביבה על חילונים וחרדים כאחת. הוא העניק לחילונים אישרור לַפּטוֹר מיהדות, והעניק לחרדים אישרור לפטוֹר מאזרחות. הוא היה קונטרוברסלי כשדיבר על הכיבוש; כשדיבר על יהדות, הוא ביטא את הקונצנזוס (ונחשב "קונטרוברסלי" רק משום שהוא צעק). למי הוא חידש ואת מי הוא איתגר כשצימצם את התורה להלכה הגלותית, שקיומה הוא רק עניין שבין הפרט לאלוהיו ובין הפרט לזולתו בקנה-מידה קהילתי? הרי זו העמדה החרדית השגרתית, המספקת לכולנו, חילונים כדתיים, צידוק עצמי להתנכרות ולקפיאה על השמרים.

הוא חידש והוא איתגר כל עוד דרש שתעוצב כאן מדינה יהודית – הלכה ציונית – וכשדרש זאת הוא זכה להתעלמות כמעט גמורה. היה לו קצת קהל, אז, בקיבוץ הדתי, וקצת קהל באסיפות של "הפועל המזרחי", אך לא היתה לו השפעה מחוץ לחוג שולי זה, משום שרוב העם, כמעט כולו, רצה סטטוס-קוו.

גורלו של הרב קוק האב היה דומה. הציונות הדתית לא מימשה כהוא-זה את האתגר שהוא הציב – אתגר חידוש ההלכה. ההפך קרה. היא הלכה והתחרדה. "גדולי הדור" שלה, היום, הם רבנים חרדים. הרב צבי יהודה קוק, אבי גוש-אמונים, סיפק לצעירי הציונות הדתית את האליבי המושלם להשתמטות רבתי מדרישתו של אביו לחידוש ההלכה: מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. חניכי הרב צבי יהודה נמלטו אל השטחים, ומאז, שלושים שנה, הם מרמים שם את עצמם. אין שום אתגר דתי, שום תעוזה הלכתית, שום תרומה לבניין-האומה, בהתנחלות. אם כבר, יש בהתנחלות תרומה מאוד משמעותית להתפרקות-האומה, כידוע לכול.

ביאליק, ברל, הרב קוק האב, ליבוביץ' הצעיר, מרטין בובר, עגנון, הוגו ברגמן, ארנסט סימון, דב סדן, גרשום שלום – אותם הוגים וחוקרים ויוצרים ציונים שביקשו לעצב כאן זהות משותפת, עברית-יהודית, מורַשתית ומודרנית, זכו בחייהם ובמותם להוקרה, אבל מידת השפעתם הממשית די פעוטה. יש רחובות על שמם, פרסים על שמם, כנסים לזכרם, אבל הם לא כתבו ספרים כדי להיות שם של רחוב. הם כתבו כדי לפרו+ בפני העם שהתקבץ כאן מצע תרבותי שיכוֹנן שותפות-יעוד. הם סברו שאין די בשותפות-הגורל – אותה זהות שהושתתה רק על "צרות היהודים" – כדי ליצור כאן קיבוץ-גלויות אמיתי. אם יש ליהודים רק גורל משותף, רק עבר משותף, רק זכרונות משותפים, הרי שֶדַי בכך, אמנם, לשימורה של האחווה בין יהודים ליהודים ברחבי העולם, אבל אין די באחווה זו לחיים משותפים, ובוודאי שאין בה די אם היא מושתתת על תכנים קורבניים-פאסיביים של אומללוּת ונרדפוּת. יהודים יחיו יחד במדינה ריבונית אחרי אלפיים שנות פיזור ויהיו לעם אחד, רק אם נצליח להגדיר כאן יעדים חיוביים שסביבם יתלכדו חילונים ודתיים: זו היתה הנחת-העבודה הבסיסית של עשרת ההוגים והיוצרים שהוזכרו כאן. כאמור, הם לא השפיעו. בן-גוריון, הוא שהשפיע.

כיכר מכבי ורבין

כור ההיתוך של בן-גוריון נבנה ממיתוסים, סמלים, אנדרטות, שירים, מצעדים צבאיים, להקות צבאיות, צעדות לירושלים, לתל-חי, למצדה, בולים ומטבעות של שבעת המינים, טיולים שנתיים, נאומים, תנועות נוער, מפגני חיל-אוויר, סנדלים, כובע טמבל, ארגוני ספורט ארציים, ההסתדרות, עמידר, הנח"ל, חסמב"ה, יום העצמאות, קול ישראל מירושלים והרי החדשות. אלתרמן המטיר את הטור השביעי, משה שמיר הוליך את קוראיו בַשדות, בנימין תמוז הוליכם בחולות הזהב, חיים גורי הוליכם במעלה באב אל-ואד, נחום גוטמן – בשבילים של קליפות תפוזים, וחיים חפר הוסיף עוד קיסם למדורה.

לא רק המזרחים, עולי שנות החמישים, נפגעו ממפעל-ההיתוך הבן-גוריוני. "גם הצבר ניזוק מאוד מפולחן הצבר", ציין נסים קלדרון ("פלורליסטים בעל-כורחם", 2000). "היה כוח שדחק בו" – בצבר האשכנזי – "להתכנס אל תוך הסטריאוטיפ של עצמו, להתאים את עצמו אל דימוי סטרילי". כור-ההיתוך הבן-גוריוני לא היה מפעל "דיכוי"; הוא היה מפעל שגוי, לא מפעל מרושע.

וגם בתור מפעל שגוי, הוא לא היה מופרך לגמרי. הצבר גילם שורה של ערכים שמי שבז להם, יקום-נא ויאמר מה מגוחך בהם, בעצם. רעוּת, תעוזה, פשטות, רעננות, תושיה, הקרבה, תפיסת הארץ כמולדת  – תכונותיו הנשאפות של הצבר היו, רובן, נאצלות, ראויות למימוש רחב-היקף, והן היו, למעשה, הכרחיות לשעתן, כי אלמלא היו כאן כמה צברים בשנת תש"ח, לא היתה המדינה הזאת שורדת עד תש"ט. באור התכלת העזה, כביטויו של עמוס עוז, נוצקה דמותו של הצבר, וזו אכן התאורה שבה ראוי היה ליצוק צאצאי-אשכנזים אחרי כל כך הרבה דורות של אפלולית מזרח-אירופית, הכחשה גופנית וגניחה נעבּעכית. אבל דמות הצבר היתה דמות של מגזר. היא עשתה שירות טוב, אך גם עשתה שירות דוב, לצברים ולעולים החדשים כאחת. שירות טוב – בתקומתה של מדינת ישראל; שירות דוב – בתקומתה של מדינת היהודים.

במרוצת השנים נוספו סמלים וגיבורים, דימויים ויצרני-דימויים מקצועיים, למארג-התודעה הממלכתי-ישראלי. מאיר הר-ציון. נעמי פולני. נעמי שמר. גבעת התחמושת. דיין צועד עם רבין. אלי כהן בדמשק. שמונה בעקבות אחד. עזית כלבת הצנחנים. יוסי בן-חנן מניף רובה בַתעלה. אריק שרון עם תחבושת-בלורית. הגשש החיוור. הגבעטרון. כוח צביקה. ספורטאינו במינכן. יוני נתניהו. נתן יונתן. יהורם גאון. חיים יבין. מכבי תל-אביב.

פולחן-מכבי מצדיק מאמר בפני עצמו. רק עַם שלא נותר מזהותו הלאומית אלא רפלקס של התלכדות סביב סמלים מלהיבים, יכול להשלות את עצמו שמכבי – קבוצת כדורסל שעיקרה עובדים זרים – היא "הקבוצה של המדינה" (מדינת שטראוס-עלית). המכביזם מאפיין את הפן המפוברק של כור ההיתוך הממלכתי-ישראלי, שהציע סמלי-הזדהות חזקים, אבל לא-פעם נבובים, כתחליפי יהדות.

היו להיתוך גם פנים אחרות. טקסי הזיכרון לנופלים, למשל, ביטאו ומבטאים מושא-אמת של הזדהות ושל אחווה ישראלית (אף שלא כלל-ישראלית); נכתבו והולחנו כאן שירים לא-מעטים, מרכזיים בעיצובם של מיליוני ישראלים, הכובשים בכנותם, לא רק ביופיים; סיר-הלחץ הפוליטי הניצב בישראל על להבה עיתונאית, תמיד בישל כאן את כולנו; ומעל ומעבר לכל הסמלים, הטקסים, השירים והמרק החדשותי, גיבשה אותנו העברית: כף-הבחישה של הטבּח. פולנים ומרוקאים, רוסים ואתיופים, נעשו ישראלים כשהשתלטו על העברית, ולמרות האנטיפתיה הבין-עדתית, הולכת ונוצרת כאן בזכות העברית (ובזכות כל חתונה בין-עדתית, כמובן) חברה ישראלית פחות שבטית משהיתה. במובן זה מתבצע היתוך די מוצלח, בהתחשב בעובדה שהוא רק בראשיתו; אך ההיתוך העדתי, עם כל חשיבותו, לא התיך ולא יתיך את העמים היהודים – החילוני, החרדי והדתי – לעם אחד.

יותר מזה: גם קידומו של ההיתוך העדתי תלוי בקידומו של ההיתוך היהודי. רוב המזרחים ורוב האתיופים מסורתיים עד דתיים; חלקם אורתודוקסים. זהותם היהודית שוקלת לא פחות, ובעצם יותר, מזהותם העדתית, והיא חוצצת יותר מזהותם העדתית בינם לבין יוצאי-המערב החילונים. העליה הרוסית חילונית ברובה, ובועתה התרבותית היא רוסית, לא יהודית – אבל דווקא משום ש"התרבות הרוסית והתרבות הישראלית נעדרות כיום שפה משותפת", כדברי אנה איסאקובה ("תכלת" 8, 1999), "יכולה לספק את השפה המשותפת רק פנייה לתרבות היהודית, למורשה המשותפת."

עם אחד, לא עם אחיד, צריך להתגבש כאן. בן-גוריון חלם ליצור כאן עם אחיד, חילוני; רבנים חולמים ליצור כאן עם אחיד, שומר-מצוות. כל חלום על אחידות חיבל ויחבל בסיכוי ליצור אחדות לאומית רב-ממדית. אחידות היא רמיסה של זהויות תרבותיות; אחדות היא שותפות בין זהויות תרבותיות, למען יצירת סכום הגדול מחלקיו.

באמצע שנות השבעים – ממלחמת יום-הכיפורים ומותו של בן-גוריון כחודש לאחריה, בסוף 73', עד נצחון הליכוד במאי 77' – התנפץ חלומם של מבקשי האחידות והתחיל להתרקם חלום הרב-תרבותיות של שוללי האחדות, מפרקי החברה. ומאז שהתנפץ כור-ההיתוך הבן-גוריוני, נאחזנו בשרידיו: במצביאים-לשעבר.

רבין, ידין, רפול, קהלני, זאבי, נתניהו, ברק, מרדכי, איתם, בן-אליעזר, מצנע, שרון: רוב האישים שנבחרים כאן מזה שלושים שנה לראשות הממשלה או לראשות מפלגות, באים מהצבא. מה זה אומר על רוב העם? ההסבר הבטחוני לכך הוא רק חצי הסבר. אמנם, חברה הנתונה בשגרת חרדה של מלחמות ואינתיפדות משליכה את יהבה על מצביאים-לשעבר, אך יש כאן משהו נוסף. ה"ישראלי האולטימטיבי" הוא מצביא-לשעבר. בו מגולם כור ההיתוך הצברי, הבן-גוריוני, במלוא הדרו ובמלוא אטימותו לשאלת הזהות של מדינת היהודים. החינוך, התקשורת, המצע התרבותי – התחומים המעצבים זהות פרטית ולאומית – הם התחומים האחרונים הטורדים את מחשבתו של המצביא-לשעבר, אם הם טורדים אותה בכלל, ומתברר שגם אותנו הם טורדים מעט מאוד, שאלמלא כן לא היינו מצביעים למצביאים.

זהותו המוגבלת והחד-ממדית של המצביא-לשעבר מלכדת סביבה את החברה המפורקת, הרב-תרבותית. בהיעדר מצע-זהות משותף, רב-ממדי, ובהיעדר מועמד רב-ממדי להנהגה, ממליך העם את מצביאיו ופוטר כך עת עצמו משאלת התכנים, היעדים, הזהות. "זוהי חברה חולה ומקוטבת. אין לה במה להאמין. עם האבל הכן והסוחף היא נאחזה ברבין כדי להאמין במשהו", אמר יצחק בן-אהרן מעט אחרי רצח רבין.

הוא צדק, אבל ראוי להחיל את קביעתו לא רק על נוער הנרות שהתאבל בכיכר, אלא, שלוש שנים אחורה, על הרוב המוחץ שבחר בו, ברבין, מאותה סיבה עצמה. רבין הביס את שמיר כה בקלות, בדיוק משום שלא הציג מצע מלבד דמותו. איש לא שיער אז, גם לא רבין, שאחרי היבחרו הוא ידבר עם ערפאת וילחץ את ידו, כשם שאיש לא שיער, כעבור עשור שנים, ששרון יפנה שמאלה אחרי היבחרו. רבין נבחר כי לא היתה לו עמדה. בחרנו איש, לא עמדה, והאיש שבחרנו הכריז כשניצח: "אני אנווט!"

מה הוא התכוון לנווט, ולאן?

"אני אנווט את המשא ומתן הקואליציוני, אני אקבע מי יהיו השרים."

ה"אני" המנווט היה תוכנו של הניווּט. בהמשך-הנאום זרק רבין, אמנם, כמה מלים על "קידום השלום תוך שמירה על הביטחון", על תעסוקה למובטלים ועל עידוד העליה, אך סיסמאות שדופות זהות אומר הרי, בישראל, כל מצביא בנאום-נצחונו בבחירות. לא נאחזנו ברבין "כדי להאמין במשהו". נאחזנו ברבין כדי להאמין במישהו.

רבין איבד את שלטונו הראשון בערב בו זכתה מכבי תל-אביב בגביע אירופה ובמעמדה המטאפיסי כַ"קבוצה של המדינה", לתפארת עלית. אלפי ישראלים גדשו בלילה ההוא את הכיכר שנקראה לימים כיכר רבין, ושכשכו מרוב שמחה באגן-המזרקות שלידו, לימים, נורה רבין בגבו. רבין נרצח בכיכר-האשליה של כור ההיתוך הממלכתי-ישראלי. הוא נרצח כי לא בוּצע כאן כור היתוך יהודי.

משפטים בתיכון

כור ההיתוך היהודי מצריך, באופן כללי, מהלך חילוני של התערות ביהדות ומהלך מקביל, דתי, של חידוש ההלכה. הנה שתי הצעות להמחשת העניין – אחת בתחום החינוך, אחת בתחום האמנות.

החשיבה ההלכתית, המשנאית-תלמודית, היא צורת החשיבה היהודית המרכזית, והיא צורת החשיבה המוזנחת ביותר במערכת החינוך החילונית-ממלכתית. תנ"ך לומדים בכל בית-ספר פרוטסטנטי בעולם; הוא טקסט קדם-יהודי, והוא מזמן לא רק "שלנו". התורה שבעל-פה היא התורה היהודית, והמחדל הממלכתי של הזנחת הקנייתה הוליד כאן עם משונה של פרוטסנטים עבריים. מקצוע התושב"ע חייב להילמד בכל תיכון ישראלי – וכמקצוע חובה. לא כמקצוע בחירה מזולזל ונידח (שלא קשה לנחש כמה בני-נוער יבחרו בו), אלא כמקצוע חובה לַבגרות, שמכסת שעות-הלימוד שתוקצה לו לא תיפול מהמכסה המוקצית לשיעורי התנ"ך.

כפייה תרבותית? אין חינוך בלא כפייה. מורָשה (ומורשתנו יהודית, מה לעשות) לא תיקלט מהאוויר; היא תיקלט אם תילמֵד. בִכפייה, למזלנו, למדנו מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, לשון והיסטוריה. ילדינו יהיו יהודים, לא פרוטסטנטים, אם תכנית הליבּה של מקצועות הבגרות תכלול את הוראת התורה שבעל-פה.

כמו בשאר המקצועות הנלמדים בתיכון, יש דרך מעניינת ויש דרך משמימה להוראת היצירה היהודית-הלכתית. אם התורה שבעל-פה תורבץ בתלמידינו כ"חומר" לשינון, מָשָל היתה לוח-הכפל, יטפסו המסכנים על הקירות משעמום. הזווית המעניינת, שאותה יש להנחיל, היא צורת החשיבה ההלכתית על החיים. האדם היהודי הוא יצור משפטי. השתיה, האכילה, הסקס, הפרנסה – כל הצרכים הטבעיים טעונים לדידו במושגים משפטיים חיוביים ושליליים. זה "כשר" וזה "טָרֵף", זו "טָהרה" וזו "טומאה", זה "מותר" וזה "אסור"; שום-דבר אינו נייטרלי. צורת החשיבה המשפטית, היהודית, צריכה להילמד בתור גישה קיומית. הגישה היא המהות – לא פסיקה זו או אחרת – ולכן לא מדובר בדקלומן של הלכות, אלא בהקניית ארגז-כלים הכרתי.

ומעניין לעניין באותו העניין: מדוע לא לומדים כאן משפטים בתיכון? אם לחשוב יהודית זה לחשוב משפטית, מדוע לא יִלמדו תלמידי התיכון את יסודות המשפט האזרחי והפלילי (כפי שהציע אמנון רובינשטיין ב-1995, בסוף כהונתו כשר-החינוך)? כמה תלמידים בישראל יודעים בכלל מה ההבדל בין משפט אזרחי לפלילי? כמה ישראלים בני עשרים עד תשעים יודעים מה ההבדל, אם אינם עורכי-דין? אפילו ההבדל בין השָפיט לַמגוּנה – בין מעשים לא-חוקיים למעשים בלתי-הולמים – אינו נהיר לרובנו (פרשת מזוז-ארבל). הבורות המשפטית הזאת נוחה לנו מאוד. היא פוטרת אותנו, כמו הסטטוס-קוו, מניסוחם של ערכים ויעדים משותפים.

מערכת-המשפט הפכה למסלקה של הדילמות הצריכות להתלבּן בציבור, ובראשן הסוגיה הלאומית-משטרית של הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". כבוד נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, אמר ב-1.8.97 ש"קביעת היקף תחולתו של ההיגד 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית', תעסיק אותנו רבות בעתיד. במלה 'אותנו' כוונתי לחברה הישראלית כולה, ולא רק למשפטנים שבה, שכן ההיגד הזה משקף את הייחוד של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. איננו ככל העמים; איננו ככל המדינות. כל רובדי החברה הישראלית ייאלצו לשאול את עצמם מהם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית."

ללמדכם שאפילו השופט העליון המשליט כאן כבר שנים אקטיביזם שיפוטי, אינו סבור שמערכת-המשפט צריכה לקבוע את תכניו הערכיים של המרחב הציבורי.

תהליך המשפטיזציה העובר על ישראל – גלגול ההכרעות הערכיות לערכאות – נגזר מהבורות המשפטית המפונקת, חסרת האחריות, של רובנו ככולנו. לא הוכשרנו לחשוב בצורה משפטית, ולכן האצלנו את כל האחריות על כת המסתורין של עוטי הגלימות. לא שאין לנו דעות; לכל נהג-מונית יש תזה; אבל עַם שהתרגל לחשיבה חובבנית, התרגל גם לא לשאת באחריות לדעותיו. התוצאה היא עצלות-מחשבה פופוליטית, הוצאת קיטור שאיש אינו מקשיב לה ברצינות, התנצחות רגשנית, ותכופות די היסטרית, במקום התדיינות עניינית, רציונלית.

חשיבה עניינית היא חשיבה משפטית. החשיבה הזאת נלמדת כבר אלפיים שנה, בגרסתה היהודית, בבתי-המדרש. את גרסתה היהודית יש להנחיל בתיכונינו על-ידי הוראת התורה שבעל-פה, ואת גרסתה הכללית, המערבית-חילונית, יש להנחיל בתיכונינו על-ידי הוראתם של יסודות המשפט הכללי הנוהֵג. התלמידים יתַרְגלו חשיבה משפטית, מבט משפטי, התנסחות משפטית. יוטמע בהם הכושר להגדיר, לדייק, להתבסס על עובדות, להסיק, לנמק, להחיל עקרונות על מצבים פרטיים, להתנסח בעברית רהוטה ושקולה, ומעל לכול תוטמע בהם תפיסת האדם כיצור האחראי למעשיו (יצור שפיט), שהיא תפיסת-האדם היהודית-הלכתית.

אם נצייד את ילדינו בארגז-כלים זה, יעוצב כאן מרחב ציבורי יהודי. המדינה תישאר מדינה חילונית, הרוב החילוני יישאר על כנו, אבל צורת החשיבה תהיה יהודית, ובזכותה יתרחש – או לפחות יסתמן – כור היתוך בין חילונים לדתיים לחרדים. אם ברצוננו לגבש כאן יעדים משותפים, עלינו לגבש תחילה שפה משותפת שבה ידברו יהודים זה עם זה. מערכת החינוך, לא מערכת המשפט, צריכה לקחת על עצמה את קידום העניין.

המונומנטים של תומרקין

ומחינוך לאמנות.

מה יהודי באמנות החזותית בישראל?

"כדי להיחלץ מן הפרובינציאליות ומן המלחמה האבודה שבנהייה אחר מרכזי התרבות והאמנות המערביים, על האמנות הישראלית לחזור אל מקורות התרבות היהודית", כתב ב-1977 האמן מיכאל סגן-כהן. "אמנות יהודית", הוא כתב, "היא אמנות המלה והסמל, אמנות הדרש ולא הפשט". לכן אינה נטורליסטית, ומאידך – אינה מופשטת; היא עוסקת בסמלים, במושגים, בערכים. "אין היא אמנות לשמה", הוא כתב, "אלא עשייה מוסרית-חברתית". בניגוד לאמנות הפגאנית ולאמנות הקתולית (שהיו לאחת ברנסאנס האיטלקי), "האמנות היהודית אינה מונומנטאלית. היא נזהרת ביפי החומר והצורה לשמם (לא זהב ולא עגל)", משום ש"הקלאסיקה ומה שהיא מייצגת – עבודה זרה היא בעיניה."

הנציג המובהק של עבודה זרה זו באמנות הישראלית הוא יגאל תומרקין. "אמנותו", כתב סגן-כהן, "קשורה קשר יסודי בתפיסה המונומנטאלית, שהיא באמת זרה לרוח תרבותנו. תפיסתו היא חומרית, כלומר תלויה באובייקט עצמו ובערכו האסתטי; אך תכלית מוסרית, יהודית, אין לאותם מונומנטים. וכך, גם אם אחד מנושאיו המרכזיים של תומרקין הוא אנטי-מלחמתי ברוחו, נראה באופן אירוני שאין טובים מפסליו לתיאור מיליטריזם ישראלי, חסר שורשים ובעל אגרסיביות שחצנית". אמנות "שחצנית וגובהת-לב", כפי שחזר סגן-כהן וכינה את אמנותו של תומרקין בהמשך המאמר, אינה יכולה להיות יהודית.

כשם שסלד סגן-כהן מאמנותו השחצנית של תומרקין, הוא סלד גם מאמנותו של רפי לביא – מנהיג אסכולת-הציור התל-אביבית של שנות הששים והשבעים. לביא הוא, כידוע, היפוכו של תומרקין; מול האמנות המונומנטאלית, הכבדה והתוקפנית של תומרקין, גיבש לביא אסתטיקה "רזה", "חילונית", של שירבוט (או "קשקוש", כפי שלביא עצמו כינה זאת). אלא שעמדה אנטי-תומרקינית זו, בהנהגתו של לביא, היתה בעיני סגן-כהן "מגמה אוואנגרדיסטית חסרת שחר", שהרעיפה עלינו "יצירות נטולות כל שורשים תרבותיים": יצירות אשר "אין בהן אלא הד קלוש" – חקייני ופאתטי – "למה שמתרחש במרכזי-תרבות אחרים."

"תל-אביב", כתב מאיר וילזטיר ב-1999 (השנה שבה נפטר סגן-כהן, בגיל 54), "היא חור חשוך ומחניק של שממה רוחנית חדשה. עיר בלי מודעוּת. בלי זיכרון. עיר שעושה כמו, או אף גרוע מזה, מדמה לעצמה שהיא עושה כמו, מתה לעשות כמו. כמו ניו-יורק, כמו אמסטרדם, כמו שטוטגארט. כמו משהו. אבל המעטה התרבותי המנצנץ שלה דק ושביר ומתמוסס ובעל תוחלת ימים של שלט נאון. אין הוא מתחבר לשום תוך, לשום תהליך, הוא פרום לגמרי". ואם לחזור אל ניסוחיו של מיכאל סגן-כהן: תל-אביב זו, של תומרקין ושל רפיא לביא, היא בירת "הפרובינציאליות התרבותית שלנו והעדר הגרעין העצמי בתרבותנו."

"אנו היהודים", סיכם סגן-כהן את דבריו, "אין אנו כלל פרובינציה רחוקה, אלא מוקד של כוחות גדולים בהתנגשותם" – המערב והמזרח, המוֹרָשה והמודרנה, העבריוּת והיהדות, הלאומי והפרטי. מיהם האמנים שהבינו ומימשו פוטנציאל כביר זה, בין אמני ישראל? סגן-כהן צִיין, בהסתייגות מסוימת, את מרדכי ארדון ואת משה קסטל, ובעיקר ציין לטובה את אריה ארוך (שפיתח, לדבריו, "עולם של מושגים וצורות פרטיים ששפתם יהודית") ואת פנחס כהן-גן.

כשנפטר סגן-כהן ספד לו אדם ברוך, מכירו ומוקירו, בספרו "סדר יום". האמנות היהודית-ישראלית שסגן-כהן ייחל לה, הסביר ברוך, אינה אמנות שיהדותה תימדד במוטיבים תנכ"יים (כמו באמנות הסנטימנטלית של אסכולת "בצלאל") או, נניח, במוטיביים קבליים (כמו אלו שאצל ארדון ואגם), אלא אמנות שיהדותה תנבע – "ללא פלפול מודרניסטי או פוסט-מודרניסטי" – מצורת החשיבה וההתבוננות היהודית. "העיקר העושה משהו בתחום האמנות ל'יהודי'", כתב ברוך במקום אחר בספרו, הוא "המבט הפנימי ההכרתי והביקורתי", הלוכד את המהות הערכית-מושגית. אמנים שיצירותיהם גדושות מוטיבים יהודיים, החמיצו על פי רוב את מהות העניין. העניין אינו שימוש ב"רפרטואר" היהודי, אלא שימוש במבט היהודי, הסביר ברוך.

בנאומו בקונגרס הציוני החמישי (באזל, 1901), דיבר בובר על כמיהתו לאמנות יהודית, ייחודית. מאה שנה אחר כך הוקמה בירושלים "קרן עדי" (לזכרה של האמנית עדי דרמר), שבכספה ניזומה תחרות אמנותית בנושא "הקדוּשה". עצם הבחירה במושג יהודי כה מרכזי וטעון (וכה מופשט ומנוגד לעבודה זרה אסתטית) הכתיבה מראש למשתתפי התחרות את המבט והמבע היהודי המצופה. 250 אמנים נענו לאתגר. 22 היצירות הזוכות כונסו בספר "גבולות של קדושה". מטרתה של התחרות, מסביר אביגדור שנאן במאמר-המבוא, היא "טיפוח הזיקות שבין היצירה האמנותית לבין הערכים הרוחניים ומושגי-הערך שהם לב לבה של היהדות". משה הלברטל, שתרם לספר מאמר "על קדושה וגבולות הייצוג האמנותי והלשוני", מגדיר בו את הייצוג האמנותי היהודי כ"ייצוג המגלה טפח ומכסה טפחיים; ייצוג שיש בו רמיזה והצבעה, אבל אין בו חילול וחשיפה."

ב-2003 אצר גדעון עפרת, מנהלו האמנותי של המשכן התל-אביבי "זמן לאמנות", תערוכה מקיפה בנושא "תחיית היהדות באמנות הישראלית". בין האמנים הבולטים בתערוכה: אברהם אופק, נפתלי בזם, מיכל נאמן, ארנון בן-דוד, ז'אק ז'נו, חיים מאור, בלו-סמיון פיינרו ומיודענו מיכאל סגן-כהן המנוח. התערוכה ריכזה את פירותיה של מגמה שהתחילה לבצבץ באמצע שנות השבעים, אולי בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, אולי בהשפעת האמנות המושגית, ואולי גם וגם, ומִסיבות נוספות; מגמה של חיפוש עצמיות יהודית, תוך פרידה מתומרקין ומרפי לביא.

התזוזה החשובה הזאת עדיין מהוססת. ההתרפסות החקיינית, התשוקה להיות "כמו", עדיין שולטות כאן בשדה-האמנות, כמו ברוב השטחים האחרים של חיינו. בשנות החמישים השתלטה על הגלריות חבורת החקיינים "אופקים חדשים" (זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי ושות'), בשנות הששים משלוּ תומרקין ולביא, ובשנות השבעים נכנסו לאופנה "אמנות סביבתית" ו"אמנות קונספטואלית". "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב", כתב אז וילזטיר בעוקצנות. "עיר בלי קונספציה, טיח נושר" – אבל יומרות, אוהו, מכאן ועד ה-MOMA בניו-יורק. כך בשנות השבעים, ומשנות השמונים רוב אמני ישראל עושים "פוסטמודרניזם" מעורפל-כוונות, מִתחכם ועקר, שמתאמץ (ושמצליח, הידד) להיות "כמו". הנתיב היהודי באמנות הישראלית הוא עדיין שביל צדדי. האם יהיה לכביש ראשי?

לדבּר, לא להמם

אותה שאלה, אותה משאלה, נוגעת לספרות, לתיאטרון, לקולנוע, למוזיקה, למחול – לכל ענפי האמנות. אוריאל סימון פירסם מאמר שבו מנה ערכים ההולמים אמנות יהודית: "העדפת החוכמה על-פני התחכום, המוסרי על-פני האסתטי, הריסון העצמי על-פני המתירנות והשמחה על-פני ההנאה" ("אלפיים" 13, 1996). בהמשך-דבריו מנה גם "דבקות במשמעותיות", "אופטימיות אמונית" ו"כמיהה לרוחניות" כגישות יהודיות לחיים ולתרבות, המנוגדות לגישה המרירה והנואשת המאפיינת את רוב האמנות בת-זמננו.

סימון הסתפק בהצעה כוללנית. הוא לא פירט את ישומיה הלכה למעשה בספרות, בתיאטרון ובשאר התחומים. הנה פירוט אפשרי. נתחיל בספרות.

הסופר היהודי הוא מספר-מעשיות. בין אם סיפוריו תיעודיים או בדויים (מה תיעודי ומה בדוי בתנ"ך ובתלמוד? האם היתה אז אבחנה בין תיעוד לבדיון?), הם סיפורי-פעולה שסוד-כוחם הוא התמצוּת. חיים שלמים נדחסים בסיפורי התנ"ך, באגדות התלמוד ובמעשיות החסידים לסיפורים קצרצרים, לפעמים למשפט. "ותשקוט הארץ ארבעים שנה": ארבעים שנה בארבע מלים. אין סרק תיאורי באמנות-סיפור זו, אין בה סרק פסיכולוגי (הרהורים, ניתוחים), ואין בה סרק סגנוני (מפגני ראווה). זוהי כתיבה עלילתית, חסכונית, לא מפטפטת, אשר כל מלה שוקלת בה, מתוקף הדחיסה, מה טון של משמעות; סיפור נטו, בלי שום ברוטו.  ר' נחמן מברסלב, קפקא, עגנון, בשביס-זינגר, פרימו לוי, פנחס שדה ("מות אבימלך"), יעקב שבתאי ("הדוד פרץ ממריא"), יוסל בירשטיין, סיפרו סיפורים, לא מרחו תיאורים ולא קדחו בַתודעה כדי לבדוק אם יש בה נפט. נימתם עניינית – לא מפונקת, לא בוטה – ובנימה עניינית זו הם שטחו סיפורים מצמררים בעוצמתם, יהודיים בתמצותם.

השירה הנבואית, ההגותית והליטורגית, מעמוֹס ותהילים עד סידור התפילות, היא שירה דיבורית, לא שירת להטוטים. האינטנסיביוּת שלה היא אינטנסיביות של תוכן, לא של זוהַר צורני; היא חזקה, לא מקסימה. המשורר היהודי מדבר אל מישהו (אל הציבור, אל אלוהים) כדי לומר דבר-מה חשוב. לכן אינו מצטעצע, אינו מתחכם ואינו מתחבא מאחורי מסך-אירוניה. הוא "חוצב את השיר מלבבו", כמו ביאליק, והוא תובע מענה. "ממעקים קראתיך". פושקין, בודלר ולהטוטנים אחרים כתבו שירים גאוניים, אבל דרכם אינה דרכנו. את דרכנו הראו לנו – חוץ מביאליק – אצ"ג, אמיר גלבוע, אבות ישורון, זלדה, עמיחי (במיטבו) ודליה רביקוביץ' (בשיריה המאוחרים, כשנגמלה מה;שפים). חביבה פְדָיָה, משוררת דתיה נפלאה, ודליה פלח, משוררת חילונית נפלאה, חוצבות דיבור שירי חזק, יהודי. יִרבּו כמותן.

באשר לתיאטרון ולקולנוע יהודי: הם צריכים להמחיז הכרעות ערכיות, כלומר את חופש-הרצון התבוני-מוסרי של אנשים הנושאים באחריות כלשהי – משפחתית, חברתית, מקצועית או פוליטית. חיים של אחריות הם החיים היהודיים: אחריות ולא גורל (כמו בטרגדיה יוונית). המסורת הדרמטית של תרבות-המערב, מאייסכילוס עד שקספיר, מהאופרה עד הוליווד, פגאנית ביסודה, וזו עוצמתה. גיבוריה ותכניה "גדולים מהחיים", היא עוסקת בִדחפים ובפחדים ראשוניים, וזה עיסוק חשוב מאוד. אך הוא איננו יהודי. האדם היהודי הוא האדם הסביר, המגשים בבחירותיו את מותר האדם. דרמה יהודית, אפוא, אינה מונומנטלית, מרהיבה ומהממת, אלימה ומגָרה. מטרתה אינה כיבוש התת-מודע של הקהל (מטרה חשובה כשלעצמה, כאמור, המוגשמת להפליא בתקציב הוליוודי), אלא דו-שיח מבוגר, הכרתי, מאַתגֶר. לא התנפלות סְפּקטאקוּלָרית על חושיו של הצופה, אלא פנִיָה אל יכולתו הפרשנית, אל דמיונו, באמצעות שפה דרמטית שכוֹחה באיפּוּקה.

אין זאת אומרת שתסריט או מחזה יהודי (או תסריט לטלוויזיה, לצורך העניין) אמור להיות מוסרני וחסוד, נטול יצרים, או, רע מזה, נטול הומור. הוא אמור להציג אנשים בשר ודם, לא תודעות מוסריות המדברות במקום לחיות; הוא אמור לטפל ברגשות ובתשוקות, כפי שעשה בלי עכבות מי שחיבר את התנ"ך, והוא אמור להתפר+ על כל הטווח הרגשי שבין שברון-לב לצחוק, כפי שעשה שלום עליכם. הוא יטפל ביצרים – לא יגרה יצרים. הוא יצחיק עד דמעות – אך בהומור חם ואוהב, לא בלעג מיזנתרופי, חומצתי, חנוך-לויני. "אם נבדוק ביצירותיהם של האמנים הגדולים", כתבה לאה גולדברג ב-1938, "נראה כי לא נותרו לנו לנחלת-עולם אלא בעלי הלב הגדול. ולב גדול פירושו: אהבה גדולה ורחמים גדולים". רחמים, לא חמלה; חמלה היא התנשאות. גסות-רוח, לגלוג, ביזוי, שמחה לאיד, הצגת בני-אדם כעלובים עד מבחילים – לא מאלה תצמח כתיבה דרמטית יהודית. היא תצמח מתוך תפיסת האדם כאדם: לא מלאך ולא חזיר, לא נבל ולא קורבן, לא מתכחש ליצריו ולא עבד להם.

נעבור למוזיקה. כאן עולה דרגת הקושי, ובכל זאת אפשר להסתכן באיפיונה של יצירה וחוויה מוזיקלית יהודית. להאזין למוזיקה, בתרבות-המערב, פירושו להאזין לְמופע – לקונצרט – בכנסיה או באולם, או מעל גבי תקליט. החוויה הקונצרטנטית אינה יהודית. היא הזמנה פולחנית להשתאוּת מכשרונות. הקומפוזיטור הגאון, הכנר הדגול, הפנסתרן הוירטואוז, המנצח המאסטרו, זמר-הבריטון המהולל וכדומה, מפגינים את יכולתם על הבמה המקודשת, המוקפת ביציעיו של ההיכל עתיר ההוד. חרדת-הקודש מתבטאת בדומיית הקהל ובמפץ התשואות אחרי אקורד הסיום. מפרספקטיבה יהודית, זו עבודה זרה מובהקת, וכמוה הופעות של זמרי רוק ופופ. הסגידה לבארנבוים אינה שונה במהותה מהסגידה לשלמה ארצי או לכל כוכב אחר; רק נימוסיו של הקהל שונים, לא עצם הפולחן.

מושג-הערך "חברותא" יכול לעצב חוויה מוזיקלית שאינה פולחנית. המוזיקה שלנו תהיה יהודית אם תיווצר ותבוצע כשיחה בחברותא. בלי כוכבים. בלי עבודת כוכבים. היא תנוגן בין חברים ותאולתר ברובּה. התיווי, אם יידרש בכלל, יהיה סימון כללי, אשר יותיר טווח-פרשנות נרחב, כמו כל טקסט יהודי. הקו המלודי יהיה העיקר; לדבּר זה לנסח משפטים, כלומר מלודיות. כל השאר יהיה זניח – ההרמוניה, המקצב, המבנה המכוּל;ל, הליטוש הבוהק – כל מה שאין בלתו במוזיקה הקלאסית ובפופ. לחניו של דוד זהבי ללאה גולדברג ("החליל") ולחנה סנש ("הליכה לקיסריה") מוכיחים שמלודיה טובה, הנושאת את עצמה, אינה זקוקה לשום ליווי הרמוני או קצבי. עוצמתם של לחניו היא עוצמה של תפילה; הם חשופים לחלוטין ומתפתחים כמו מחשבה, כאילו ירדו לָעולם עם המלים. התקבצותם של נגנים לחברותא יהודית תושתת אפוא על שיג-ושיח מלודי, דיבורי. תהיה זו נגינה קשובה לזולת, היפּתחות בין-אישית, חוויה לא-אנוכית.

הוא הדין, לסיום, במחול יהודי. גם כאן רצוי להיגמל מתפיסת העניין כמופע שנועד לעורר השתאות, ולגבש שפת-מחול שהיא חברותא בתנועה, כלומר, לחשוב על התנועה במונחים של היענות. אתה נע, אני עונה. זו הידברות גופנית. הרוקדים אינם עוסקים בהפגנת יפִי גופם ושליטתם העילאית בשס"ה גידֵי גופם. מטרתם אינה אסתטית-אקרובטית; היא אֶתית. הם רוקדים זה לזה, משוחחים, לא משוויצים. הריקוד, כמו כל דיבור חי, מאולתר ברובו. כוריאוגרף-הלהקה קובע קו מנחה בסיסי, כשם שדף-גמרא קובע ותוחם את הדיון, ומשאיר לרקדנים את החירות הפרשנית שבזכותה כל חברותא היא חד-פעמית, לא שיחזור כפייתי של אותה "הופעה". אפשר, מן הסתם, לשלב את החברותות – להקת הרקדנים ולהקת הנגנים – לשיחה משותפת של צליל ותנועה, שבה עונה כל רקדן לכל נגן, ולהפך. מקובל, במערב, לרקוד לפי פס-קול נתון; כך בבאלט ובמחול המודרני, כך ב"ריקודי עם", כך בדיסקוטקים. לא כך במחול היהודי המוצע, שיושתת על הקשבה והיענות לאילתור.

בהצעות ששורטטו כאן אין קריאה לבדלנות. נמשיך לצרוך, כמובן, את התרבות הכללית. נצרוך מוזיקה קלסית ומוזיקת פופ, אמנות מערבית ופילוסופיה מזרחית, ספרות אנגלית וצרפתית ודרום-אמריקאית, קולנוע הוליוודי, אירופאי ויפאני. בדלנות לא תיתכן כלל בעידן רב-ערוצי של שוטטות טלויזיונית וגלישה באינטרנט. אבל פתיחות תרבותית אינה חייבת להוליך לטמיעה חקיינית נטולת כבוד עצמי.

ככל שניטָמע בתרבות הכללית, נקטין את הסיכוי לכור היתוך יהודי. ככל שנגבש שפת-ציור יהודית, פואטיקה יהודית, קולנוע יהודי, נגדיל את הבסיס התרבותי המשותף לחילונים, לדתיים-לאומיים ולחרדים.

הנהר והשלולית

מורשה חיה של עם אינה ניתנת לצמצום ל"עיקרי אמונה" או ל"שולחן ערוך" צפוד. במונחים של מורשה, לא חשובה האבחנה הפלגנית, ההרסנית, בין "חילונים" ל"דתיים", אלא האבחנה בין מטפחים למזניחים.

המטפחים הם דתיים וחילונים מורַשתיים התופסים את ההווה כהמשכו של רצף חי. הזמן, לדידם, הוא נהר, לא שלולית. הם חותרים בנהר ונהנים מעיקוליו. מים עומדים הם מים מעופשים, ולמטפחי היהדות אין עניין בעיפוש. יש להם עניין בחתירה, בהתקדמות, ובעיקר בחתירה האתגרית, המסוכנת, בקטעיו הסוערים של הנהר היהודי. כאלה היו השייטים שהוזכרו כאן – ביאליק וברל, הרב קוק האב, ליבוביץ' הצעיר, מרטין בובר וכו'.

היחסים האישיים ויחסי העבודה בין ביאליק, י"ח ברנר ועגנון הצעיר (יחסים שתוארו בידי חיים באר בספרו המרתק "גם אהבתם גם שנאתם"), מדגימים את עוצמתם התרבותית של יהודים שחתרו, כל אחד בקיאק משלו, על-פני אותו נהר עצמו, ובאותה תנופת משוט. שלושתם קיבלו חינוך דומה, תלמודי-ישיבתי, ואף אחד משלושתם לא נשאר בישיבה. ברנר התפקר כאסיר שנמלט: הוא מרד בבית-אביו והתחשבן איתו בזעם. ביאליק, שהתייתם מאביו בגיל שבע, התפקר ללא שום זעם אדיפלי-מרדני; בניגוד גמור לברנר, הוא פעל מגעגוע אל האב ואל הבית החם שאבד לו: געגוע שהזין את רוב שיריו ומסותיו, את "ספר האגדה" ואת מפעל ה"כינוס". עגנון, בנו של רב, העריץ את אביו. "ממנו", כתב כשהיה בן 40, "קיבלתי את רוב תורתי המועטת, והוא הִשרה עלי גם רוח השירה". אביו היה מורו הפרטי לתלמוד, לכתבי הרמב"ם ולספרות האירופית. לא תמרוד באב כזה אלא תודה לו כל חייך ותשאף לגרום לו נחת גם הרבה אחרי מותו. עגנון לא התפקר ולא נזקק להתפקרות כדי לכתוב ספרות מודרנית, חילונית למהדרין.

הרי לכם, אם כן, חילוני מרדני, חילוני תלמודי ודתי אוטונומי, שניסו ליצור יחד תרבות לאומית בלי לתייג את עצמם, ובוודאי לא זה את זה. הם התווכחו ביניהם תוך כדי חתירה, אך מעולם לא התווכחו על חשיבות החתירה, ולא שקלו לנסות נהרות אחרים. הם פיתחו שלוש צורות שונות של שייט בַנהר, ואין מקום לשאלה מי משלושתם שט "טוב יותר". הם עיצבו ביחד דגם של תרבות רב-ממדית, לא חילונית-מנוכרת, לא דתית-מפוחלצת. הם חתרו לאחדוּת. הם לא חתרו לאחידות.

המזניחים, לעומתם, מתעפשים בִשלוליות של זהות חד-ממדית, חילונית או דתית. בשלולית החילונית רובצים ישראלים שזהותם ממלכתית-אזרחית ותו לא. בשלולית הדתית ובשלולית החרדית רובצים ישראלים שאינם מעיזים להמרות את פיהם של רבני הרביצה. אלה חיים בהווה נטול עבר, ואלה חיים בעבר נטול הווה. אלה ואלה מבלים את חייהם בהשלכת בוץ דו-סטרית מקרקעית השלוליות.

"האורתודוקסיה נתונה היום במצב של פחות יראת שמיים, ויותר יראת בני-אדם קיצוניים", הפטיר חוקר-התלמוד אפרים-אלימלך אורבך בהרצאה שנשא ב-1972. אילו חי היום, היה אולי מוצא עידוד בהתעצמות המזרחים ובהתעצמות הנשים במגזר הדתי ובמגזר החרדי. "הממסד הדתי של יהודי ארצות-האסלאם", אמר אלי עמיר לסמי מיכאל כשהוקמה תנועת ש"ס, "הרבה יותר ליברלי, הרבה יותר פתוח, הרבה יותר אנושי מהממסד הדתי המזרח-אירופי" (סמי מיכאל, "אלה שבטי ישראל", 1984), ותמר רוס עמדה לאחרונה על הזיקה שבין "האווירה הדתית הנינוחה, הפרגמטית והבלתי-אידיאולוגית, המאפיינת פלגים מסוימים של היהדות הספרדית", לבין סיכוי-ההתחדשות של עולם-ההלכה בכל הנוגע למעמד-האשה ("מסע אל ההלכה", 2003). הממסד ההלכתי הגברי-אשכנזי אינו מטיל את חיתתו עוד על נשים תובעות-שוויון כמו אליס שלוי, דבורה וייסמן, חנה קהַת, טובה אילן, צביה גרינפלד, במבי שלג או לאה שקדיאל, וגם לא על רבנים ספרדים מובילים כמו עובדיה יוסף או מיכאל בקשי-דורון, המקדישים את רוב מרצם ההלכתי לְהֶיתרים, בניגוד לַליטאים שחומרתם אומנותם.

המהלך המזרחי והמהלך הפמיניסטי במגזר הדתי ובמגזר החרדי, מגבירים את הסיכוי לכור היתוך יהודי. ככל שההלכה תתרענן ותתחיה, ככל שהיא תהיה סובלנית ושוויונית יותר, ככל שהיא תשית פחות גזירות דראקוניות על הציבור היהודי המנסה לחיות על-פיה, כך תגבר התעניינות-החילונים ביהדות. חילוני אינו יכול לכבד הלכה המפלה את הנשים, המתנשאת על הגויים, המתעסקת בשטויות כמו פיאות נוכריות ומתירה את דמו של יהודי ב"דין רודף"; חילוני לא יכבד, כפי שכתב דוד הרטמן, "יהודים המוטרדים בעניין שמירת שבת וכשרות בפרהסיה, אך נראים אדישים בעניינים של אי-צדק או ניצול כלפי עובדים זרים או בני מיעוטים" ("מורשת במחלוקת", 2002).

במקום לפחד מש"ס, מוטב לחילונים לעודד מהצד את המהפכה הדתית שהיא מבצעת במחוזותיה: מהפכה שאינה מובילה ל"חרדיזציה", אלא דווקא לריכוכו של העולם החרדי. במקום לפחד מהציונות הדתית, מוטב לחילונים להכיר בעובדה שהציונות הדתית אינה רק התנחלות (כן, הכיבוש מתועב, אך הכיבוש אינו הכל): היא גם תנועה שבקִרבּה מתחוללת היום מהפכה פמיניסטית העתידה "להביא על האורתודוקסיה שינוי עמוק ביותר בתוך זמן קצר", להערכתה של תמר אלאור ("בפסח הבא", 1998). השינויים התיאולוגיים וההלכתיים שאליהם דוחפות היום נשים משפיעות בציונות הדתית, יהפכו את הקהילה הדתית-לאומית לא רק לשוויונית יותר, אלא גם – וזה העוקץ – "לקהילה דתית יותר", כותבת אלאור, "משום שיהיו בתוכה יותר אנשים-נשים יודעות תורה ויותר נשים מאמינות המקיימות יותר מצוות", ומותר לקוות שהנשים החרדיות יתקנאו בנשים הדתיות-לאומיות ויעשו כדוגמתן, אם לא מחר אז מחרתיים.

רק נשים מעטות, רק מזרחים מעטים, השתתפו בעיצוב כור ההיתוך הבן-גוריוני. אין ספק שזו אחת מסיבות-התנפצותו, ולא צריך להיות פוסט-ציוני כדי לומר זאת. אדרבא, היום אפשר סוף-סוף לבנות כור היתוך שוויוני-עדתית ושוויוני-מגדרית. כדי לבנות אותו, צריך לרצות לבנות, לא לפרק.

נפרדנו הקיץ מנתן יונתן, מנעמי שמר, ממשה שמיר. נפרדנו מתקופה. כור ההיתוך החילוני-אשכנזי, הבן-גוריוני, ששלושתם תרמו המון לצריבתו בתודעה, היה שורשי ושטחי, מחבק ומרחיק, מרגש ומקומם – תלוי את מי שואלים. כך או אחרת, לא היה זה כור היתוך לאומי, כי אין לאום ישראלי. יש לאום יהודי. בשנה השבעים למותו של ביאליק, בשנה הששים למות ברל כצלנסון, בשנה העשירית למותו של ליבוביץ', ממתינה צוואתם הרוחנית על שולחננו.

 

קישור לרשימה כאן