עלילת דם של משה גרנות נגד מואיז בן הראש

ב 28/09/2010 צוטט בקומונה פורשי מחסום ציטוט פוגעני במואיז בן הראש.

הדברים יוחסו במעריב למשה גרנות והחומרים שהכילו דבריו של גרנות היו איזכור לאפיית מצות בדם ילדים נוצרים. איזכור הביטויים  "אשכנאצים" ו "אשכנזים לבוכנואלד". קריאה למזרחים לסתום את פיו של מואיז בן הראש.במרומז נרשם משפט שמזכיר את רצח ראה"מ יצחק רבין.

אחד ממשתתפי קדמה רשם באתר קדמה תגובה על ההסתה שנופלת בעוצמתה מהדברים של משה גרנות. משה גרנות הוא  סופר שטרם צאתו לגימלאות נשא במישרה בכירה במערכת החינוך.

ניסיתי להשתתף בדיון בקומונה בה פורסמה ההודעה. הדיון התגלגל להשמצות אישיות על  גולשים בקדמה ואז מנהל הקומונה החל בגידופים,עלבונות דהיינו ואנדליזם בעריכה.

הנה דוגמאות של מי שאמור לנהל קומונה רוויה בשקרים גזעניים.

ה"ציונות האשכנזית" בנתה גן עדן ופתחה את שעריה לכל קופיף שעוד לא הזדקף על שתיים וירד מאיזה עץ בטיזאלנאבי (כמו הזבל ממנו הגיעו הוריך) רק בגלל שהוא "יהודי" למרות שהיא לא הייתה חייבת להם כלום!!!! אף מדינה בעולם לא חייבת כלום למהגריה מלבד זכויות האדם הבסיסיות שלהם!!!

"כתוב שחור על גבי לבן" גם מיינקאמפף כתוב

מאת: מכונת טיורינגו 29/09/10 | 04:12

שחור על גבי לבן….מה הקשר?!?!?!
חחחחחח קראתי 400 עמודים….אתה בקושי מצליח לנסח שלוש שורות ….
ונניח שבאמת קראת ושלא נדבר על הבנת משהו (עם המוח שלך שכבר קוואץ וזה עוד לפני הזיקנה האיומה שמצפה לך) ….נו אז מי שכתב את זה הוא לא בעל אינטרס? זה הרי שטויות!!! כמו איתן בלום עם הקשקשת האנטי-מערבית נאו-מרקסיסטטית שעיקרה לראות כל תופעה טבעית שקוראת בין בני אדם מתרבויות שונות כשמשהוא שהונדסהובנה חברתית ע"י גברים לבנים מרושעים שיושבים למעלה .

מי שקלט את העראקים חסרי הרכוש זה האשכנזים שנאלצו לסבול תקופת "צנע" כלכלית וכל זאת בשביל אוכלוסיה שהגיעה מתרבות אחרת לחלוטין משלהם ושהיא תרבות איומה ונחשלת שהאיום שהיא תשתלט היה סכין שריחפה מעל הראש של האשכנזים והמזרחים כאחד .

הקליקו לצפיה בההודעה של משה גרנות

פורשי מחסום – קומונות – תפו..

מודעות פרסומת

גזענותו של משה גרנות אינה זקוקה לראיות

משה גרנות

שנאה אינה זקוקה לראיות

במשך מאות שנים האמינו הנוצרים שהיהודים שמים במצות דם של ילד נוצרי, אותו הם הורגים בטקס פולחני, ושום ראייה מן התורה ושום עדות של כמרים (יהודים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם כיצד אופים מצות, כדי שלא יעלילו עלילות דם) – לא הועילו, כי המיתוסים שיוצרת השנאה חזקים מכל אמת.

אינני יודע מי הרשע שהחליט כי ח"נ ביאליק אמר במסיבת רעיו כי הוא שונא ערבים משום שהם מזכירים לו ספרדים, והאגדה המרושעת הזאת עשתה לה כנפיים ומסרבת למות. ובכן, הדבר נבדק על-ידי מיטב החוקרים: זאת עלילת דם – ביאליק מעולם לא אמר את הדברים האלה, ומי שטוען אחרת – עליו הראייה!

זה לא מפריע למואיז בן הראש לפייט שיר שטנה בעקבות פרסום שמות הזוכים בפרס ביאליק:

אנעל אבוק ביאליק

אנעל אבוק פרס ביאליק

משנה לשנה זה נעשה מגעיל יותר

השנה שוב זכה משורר אשכנזי

בפרס ביאליק

שהפך לפרס Bעלק

אנעל ה-BOOK

מר ביאליק

אנעל אַבּוּק

שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים

העבירו את כספינו לאשכנזי בינוני

אנעל אבוק שונאי ספרדים

כי הערבים מזכירים לו ספרדים

ומה אם משורר היה אומר שהוא

שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?

 

(צוטט מאתר "קדמה" על-ידי כרמית ספיר-ויץ במדור "בין השורות", מעריב, תרבות ספרות, עמ' 22, 24.9.2010).

אני פונה לאחינו הספרדים: התקוממו כנגד היגדים אלימים וגזעניים כאלה – אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית. ראינו למה הובילו מילים רעות כאלו בשנות השמונים של המאה שעברה, כשכתבו על קירות תיאטרון הבימה וקירות בתי הכנסת: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!"* החובה היא שלכם לסכור פיו של האיש הרע הזה בטרם יהיה מאוחר מדי.

* ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן, 2000.

"השנאה לא זקוקה לראיות"

יש ראיות לאמירות ע"י ברנר ,חיים הזז ובן גוריון גרועות הרבה יותר מהאמירה המיוחסת לביאליק. מאידך אין צורך לראיות המוכיחות את לשון הרע של גרנות כלפי מואיז כאשר גרנות כינה את מואיז איש רע …. גרוע יותר הם המוטיבים של דם ילדים למצות ובוכנוולד בהם עושה משה גרנות שימוש כאשר התיזה שלו על "שנאה שלא זקוקה לראיות" הוכחה כשיקרית. גם גזענותו של גרנות לא זקוקה לראיות כאשר קוראים את סיפרו עסקני הקיפוח.
ביאליק עצמו נשאל מספר פעמים על ידי מספר אנשים רמי מעלה אם האמירה שמיוחסת לו היא נכונה. אות וסימן לכך שאמירה כזאת ע"י איש רם מעלה היתה נורמטיבית ומקובלת.

לא צריכים ללכת רחוק. יש התבטאויות מתועדות גם של ברנר,גם של בן גוריון ,וגם של חיים הזז שמראות שיש שחר לייחוס אמירות גזעניות לאנשים רמי מעלה.

יוסף חיים ברנר

אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה, מעולם לא היינו אומה יוצרת, תמיד חיינו חיי צוענים וכלבים, מה אתם רוצים מהאנטישמים? מדוע לא תאבולהבין את המובן מאליו, את חזון השנאה והבוז לישראל! היהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניבול, ביצה סרוחה, לא אדם, כלבים פצועים

עמי אירופה שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב ראויים הם לכבוד. איננו בני אדם כלל, הנה רוק הפה, כל אוצר רוחנו יתוש מת, האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגטאות, חלאת המין האנושי?! ("שואה משמיים",79)

חיים הזז

אין הציונות והיהדות דבר אחד אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני….

הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור הציונות לא המשך ולא רפואה למכה היא עקירה והריסה. אדרבא היא מסיחה את דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו, ועוקרת אותו, ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר: בבקשה לשים לב!! לא חדש ולא מחודש אלא אחר, מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו" ("שואה משמים", מוסף "הארץ" 1943).

את "הטיפול" במואיז בן הראש משאיר גרנות ל"אחינו הספרדים" ושולח אותם לסתום למואיז את הפה. יש חוק נגד הסתה בישראל ומי שמופקד על אכיפתו הוא היועץ המשפטי לממשלה. "אחינו הספרדים" לא עובדים אצל גרנות ולא עובדים בשביל גרנות. "האדון הלבן" גרנות שולח את "החיילים השחורים" לטפל במואיז.

חוץ מזה "שאחינו הספרדים" שומעים פעם ראשונה שהם אחיו של מחבר המניפסט הגזעני "עסקני הקיפוח"


"ניפגש במקום שאין בו חשיכה" זכרונותיו של גנב ספרים

מכתב חמישי :

שם הקטע המוסיקלי – besame Mucho – Ray Conniff

הערה – המחבר בחר לספר את סיפור האם במבטא עיראקי והאות צ מוחלפת באות ס.

למשל צרפתי = סרפתי

אהלן יה חביבי.

לוי ומסילתי היו מלכי העיר. אבל כולם פחדו מלוי דוקא.לנהוג באוטו סרפתי ובעיר לא עשירה,להחזיק בדירה מרווחת במרכז העיר ליד קולנוע 'מאור' ,לטייל בבית הקפה עם שתי הזונות שלו,לחכות עד שייגמרו לנקות את המשכורות של פועלי 'יובל גד' בחסר [חצר] של בניין מפלגת  מפא"י  – לזה היה צריך כח והפחדה.היה לו נהד,אלברט שמו. נמוך,עיניים ירוקות,לא התעסק עם נשים ולא עישן. אבל כולם ידעו שיש לו סכין ואקדח והוא השתמש בשניהם. לוי ומסילתי התעסקו בכל דבר, בעיקר בשוק השחור. הם מכרו באמסע הרחוב ואף אחד לא דיבר. הבמשטרה התנהגה כאילו הם לא קיימים. כשהיו רואים את שניהם ברחוב,כולם זזו.אספר לך איך נוכחותם של לוי ומסילתי השפיעה על חיי העיר ועל החיים שלנו.

אחדות העבודה, מפ"ם , והשומר הסעיר ומק"י יסאו להפגנות בדרום,כשאביך בראש. אביך קיבל רשיון הפגנס.פקידי מפאי ניסו לעכסב ולמנוע בכל מיני תירוסים,אבל המשטרה טענה שאבא אינו מתנהג באלימות והבקשה הוגשה כרגיל,אבל זה היה בהתחלה, לפעמים מפאי מסליחה להביא טיעון ואז המעברה נסגרת ושמורה על ידי המשטרה או הבריונים של מסילתי ולוי. להפגנות של אבא הגיעו אפילו משדרות.פקידי מפא"י החלו ללחוס חזק על אביך.היו מ'חירות' שדאגו מהפופולאריות של מפ"ם בקרב עדות המזרח ושלחו חבר של אביך שישכנע אותי לעבור ל'חירות'. הבטיחו דירה מרווחת ,מכונית ועבודה קבועה. אמרתי 'הכל רק לא 'חירות'!'. בהפגנות,משאיות פירקו אנשים לרחוב,פלטפורמות של טרקטורים מקיבוסי הסביבה ועליהם אנשי השומר הסעיר. עוברי ושבים מקריים התלכדו פתאום לגוש אחד שזחל במהירות אל כיכר שם עמד אביך על ארגז משאית ושאג כמו אריה. בכדי למנוע בעיות ,היה אביך מבטיח למשטרה שיהיו מאה איש,מקסימום שלוש מאות,בהפגנה,אבל אלפים הגיעו. אביך היה 'מופתע' מכל ילדי השומר הסעיר והקומוניסטים.  המשטרה חסרת אונים וכועסת. כשהבריונים של לוי ומסילתי היו מחממים את המפגינים,פורסת קטטה. המשטרה ידעה על איזה גב להוריד את האלה ובדרך כלל היכו את המפגינים בלבד. אתה מכיר את הקול שלך 'לחם עבודה!' במשך שעתיים בערך היה הכוכב ! בטוח שיביא את הניסחון על מפא"י.

………………………………….

הבריונים של מסילתי ולוי רומזים עם סכינים,אלות ואגרופנים. אבל אביך היה שיכור משאגות ההמון. אז התחילו הבריונים בדחיפות ותלישת סיסמאות והרחוב נעשה אלים יותר. אבא שלך סימן למישהו וזה הטיל ג'ולות לרחוב והרבה נפלו על התחת,שוטרים ובריונים ומפגינים. בלילות היה בוכה על החזה שלי.

בהפגנות הראשונות היה אלהרט ,הנהג של לוי ,עומד על יד המשאית ומאיים על אבא שלך בתנועות שחיטה.אביך החליט שלא לקחת סיכון מיותר (לוי סוחק עליי) והאמסע הלילה,כשהמעברה מוקפת בריונים,העביר אותי דרך שביל בפרדס לקיבוס כרמיה. שם נשארתי מספר ימים עד יעבור זעם.

כמה מילים על אלברט.לוי סיפר לי איך הכיר את אלברט.שניהם מאסרים [יוצאי מצרים],בגלל זה כחנו אותם באשקלון 'המאסרים'. לוי הואשם על ידי השלטו של פארוק כמסוכן לשלטון. עמדו להוסיא את לוי להורג והיה זה אלברט שהסיל אותו,כמו הסיפור שקרה לאבא שלך עם הערבי שהסיל אותו ממוות בטוח. אבל בשנים ההן,לפני שבאנו לארס,היו הרבה סיפורים כאלה ושלנו לא היה יוסא דופן,ובטח לא של אלברט.

פעם אבא שלך ביקש פגישה עם מסילתי ולוי. הם נפגשו בפרדס. יסלח לי לוי,הייתי בטוחה שאביך לא יחזור חי.

' הרי חירות סריכה להרוויל אם יש הפגנות נגד מפא"י ,אז למה אנחנו מקבלים מכות ?'  שאל אביך את מסילתי ,נסיג חירות ברחוב.

'אני חייב לספק עבודה לחברים שלי ולהראות לחירות שאני עושה משהו!'

הם הגיעו להסדר שאבא שלך לא ייפגע פיזית.

כשהגיע יום הבחירות,הבין אבא שלך שהוא נבגד על ידי חבריו. ביום הבחירות הגיעו פקידי מפא"י למעברות עם פתקאות שהבטיחו עבודה וכסף בלי בושה. כנ"ל פקידי חירות עם מסילתי. פועלי 'יובל גד' היו חברים של אביך מעיראק,אז היה להם מה לפחד והם התרחקו ממנו. המהומות שאביך היה מוכשר לעשות הביאו את בן גוריון שישלח מכתב אישי ובו שאל" 'מה אדוני רוסה בדיוק ?'

'עבודה!' בדרך בו-גוריונית נתמנה אביך למנהל לשכת העבודה,ועכשיו היה זה תורו לומר לחבריו המובטלים ש'אין עבודה – תבואו מחר!' אביך נחשב קנוי והתחילו להתרחק ממנו עד שנותר כמעט בלי חברים.הוא עשה את הדבר היחיד שנותר לו. עלה עם המובטלים למשרדי הסוכנות ושבת אתם עד שפוטר!

מכתב שני של האמא מהספר של עמנואל מטלון ובו היא מספרת על דרך הגזענות בין האשכנזי לשחור והריב בין המשפחה למאיר יערי ומפחגת מפ"ם: ספר פיצוץ!
התיישבתי לקרוא את המכתבים מאמא.
מוצאה גם מעיראק ולכן היא גם מחליפה את האות צ‘ ב–ס‘. לדוגמה: ארץ ־ ארס.


מכתב ראשון:
שם הקטע המוסיקלי:
“Maruzzella”—Renato Carosone

רסיתי לספר לך על אווה ועל לוי. הסיפור מתחיל בשנות החמישים. תסלח לי על העברית שלי, אני יכולה לקרוא טוב, לכתוב… לא כל כך. אני מספרת לך על ההתחלה שלנו בארס, שתדע איך הכרתי את לוי ולמה עזבתי אתכם.
הגענו לארס מבולבלת שקיבלה אותנו בדי–די–טי באמסע ההמנון. גזזו את השיער שלי בשער–עלייה אסל ‘פיגארו’ [שם הספר באופרה של מוצארט] והכריחו אותי להתקלח אפילו שהייתי נקייה יותר מהאשכנזים. פקידי העלייה אמרו לנו: ‘לך! שב! תעשה ואל תעשה!’ מיינו ובדקו כאילו היינו סוסים. פקידי הסוכנות דיברו לידנו: ‘מה המדינה תעשה בקופים האלה?’ השומר הסעיר היו שליחי האלוהים. הסוכנות מסאו תעסוקה לאשכנזים, ואותנו שלחו לקיבוסים לעבודה. אתה בטח זוכר את דודה רבקה, זו שהיינו נוסעים לביתה בכפר–סבא לברוח מאביך. היא סיפרה שבשער העלייה ניגשה אליה ילדה עם מרסס פליט בידה. היא הסתכלה על הרצפה וסביב לה ־ לדעת מה הילדה הזאת רוצה לרסס אבל אז היא ביקשה ממנה לסגור את העיניים ולהוריד את הראש וריססה. אחד, אשכנזי, מהמנהלים של המחנה, כל פעם שהיה מזהה עיראקי היה לוחש: ‘זה ערבוש’.
הממשלה חיפשה בירוקרטים ואנשי מקסוע, השומר הסעיר חיפש עבדים. הייתי בת 17, בהריון חודש שני. בשער–העלייה, במיטות לאורך הקיר, בלילה, הייתי מחכה לאבא שלך שיבוא ושיעלה עליי. אביך היה יפה כמו טיירון פאואר ואפילו ‘שושנת יריחו’ [צלקת בפנים שנגרמת כתוצאה מעקיצה של זבוב החול] לא לקחה לו את היופי. שם משפחתנו היה מועלם. מאוחר יותר הבנו שאין טעם שנשמור על זה במסיאות של אז והחלפנו אותו למטלון. בעניין שם משפחה, לחברים שלנו שם משפחתם היה חלאסצ‘י. שם זה נרשם בארס לפי האותיות האינגיליות וככה הפכה משפחה עיראקית למשפחה אשכנזית עם שם כמו קלאצקי. רק סרות השם האשכנזי הביא עליהם.
התגאיתי מאוד באביך כשנבחרנו להישלח לקיבוס. הקיבוס היה גן–עדן ־ ככה הבנו בעיראק. שנית, אני חייבת להודות שהיה פה השיקול הכלכלי. שיהיה לנו אוכל ולינה ולא אכפת לי לעבוד בשביל זה. בארס התחילו עם שיטת הנקודות וההקסבה על הנעלה והלבשה. היה לנו קשה מבחינה חברתית, לא הסתדרנו עם חדר–האוכל למשל. הרבה אנשים שישבו לידנו דיברו כאילו אנחנו לא קיימים. אנחנו היינו ‘מבחוס’. ירדנו במשקל. והמקלחות? וווי סבירי! [אוי ואבוי!] נתקפתי חוסר ביטחון. שמענו סחוקים על המבטא שלנו. למה דפקא המיפטא העיראקי יותר מסחיק מהמבטא הרוסי או הייקי למשל?
אחרי חודש הוכשר אביך להיות פעיל ונשלח למחנה העלייה לנפות אנשים מתאימים לקיבוסים. מתוך קבוסה של נשים שהגיעה מאיראן, מיין לעסמו את רינה פאיירוז. רינה זו הייתה אישה יפה, גדולה ועם עיניים חרמניות. אני יכולה להבין אותה. לבד, בעולם של פקידים חורסי גורלות, אולי ראתה באביך סיכוי לסאת מהאורווה הזאת שנקראת שער–העלייה. הרומן בין אביך לרינה התפרסם בכל הקיבוס, ולא ידעתי מה לעשות עם הבושה. מה יכולתי לעשות? הייתי לבד בארס.
הקיבוס התחיל לעלות לנו על העסבים. מילא, אם היינו בשבילם תמימים וביישנים, למה פרימיטיביים? מי בדק את הכישורים שלנו? אני, שגמרתי בית ספר אינגלי בהסטיינות? החלטנו לעזוב את הקיבוס עם נאמנות לרעיונות של מפ“ם, על הסד השמאלי שלה, יעני משה סנה. המנגנון רסה באביך למטרות שלהם. אמרו לו שיש לו כושר דיבור ושכנוע, אמינות ומנהיגות: ‘תעלה למעלה’, הבטיחו. הוא לא האמין להם. האמין שהכבוד ייפול בחלקם של האשכנזים והוא סדק! את אחדות–העבודה הוא לא אהב: ‘מפלגת גנרלים,’ אמר. רסינו מפלגה שתדגול בדו–לאומיות. היינו קרובים גם לקומוניסטים, אבא שלך לא אהב את רעיון הדיקטטורה הפרולטארית. כל זה חשוב בשביל להסביר לך מה קרה לנו במשפחה ולמה עזבתי, אז קסת סבלנות. אבא היה בוועד הארסי למען השלום ובוועד הארסי למאבק נגד הממשל הסבאי בכפרי המיעוטים. פעם הוזמן אבא שלך, אני חושבת ב–51‘, על ידי מפ“ם לערוך עיתון בשם ‘אל–מרסאד’. הוא שאל: ‘יש אפליה, מה דעתכם?’ אז הם אומרים: ‘יש לנו מחלקת עדות המזרח’. שלחו לנו הזמנה, ונסענו למרכז מפ“ם. כשהגענו לחדר 8 מה אנחנו רואים? חדר קטן ומסריח ליד השירותים ועליו פתק: ‘מחלקה לעדות המזרח’, וחדר אחר בשביל הערבים. הסתלקנו. באיזו ועידה, על הבמה היו יותר ממה שהיו באולם! אבא עולה לבמה ושואל את יערי: ‘אדון יערי!’
יערי אומר: ‘לא! אני חבר יערי!’
אבא: ‘אם אנחנו מרקסיסטים, אז תחסלו את המחלקה לעדות המזרח או שהעיראקים יוסאים ממפ“ם!’
‘לא! לא, לטובתכם!’
‘אתה יודע מה טובתי? אני לא רוסה ניגרוס דיפרטמנט!’ זרקנו את תעודת החברות במפ“ם, אבל נשארנו נאמנים לרעיונות. את המחלקה חיסלו אחרי 10 שנים. אני רוסה שתזכור, אבא בן 25 בערך, אני בת 18—17. רסיתי שנעבור לגור ברמת גן, איפה שכל האחיות שלי, אבל הוא אמר, ובסדק, ששם אין לנו מה לחפש, ושבמילא לא אוהבים אותו. לבסוף החלטנו על מג‘דל–אשקלון, שאז קיבלה מעמד של עיר. איש הסוכנות בן–סיון [ציון] תומר, שמת אחר כך בתאונת מטוס במפגן אווירי, הבטיח לנו אדמה מהסוכנות בגלל פעילותו של אבא בעיראק. אבל זה לא הלך. באשקלון היו לאביך הרבה מכרים מעיראק ופרס, שם יכל להיות מלך. טוב, פה אני לא יכולה יותר. ביקשתי מלוי שיבקש מהמזכירה שלו שתדפיס הכול.

מכתב שני
שם הקטע המוסיקלי:
“Allegro Motivato”—Renato Carosone

מעברת מג‘דל–אשקלון התחילה במקום בו בנויה היום ההסתדרות, והמשיכה עד לפרדסים והגטו הערבי. להיכנס למעברה זה כמו להיכנס למחנה סבאי. אנשים הלכו לאורך ולרוחב המעברה, אחרים ישבו ליד שולחנות שש–בש, שחמט ודמקה, אחרים עמדו ודיברו כאילו זה מה שעשו כל החיים שלהם. אני זוכרת שדבר ראשון אבא שלך לקח אותי לקיוסק וקנה לי גזוז. מאיפה היה לו כסף אף פעם לא ידעתי.
קיבלנו אוהל, מיטה מתקפלת וכיסא. במעברה יכולת לבקש משכן שישמור כשאתה הולך. כולם היו חברים לסרה. אבל התחלנו לשמוע מילים כמו ‘פרענק’ ו‘שוורסע’.
חורף קר, שיטפונות ורוחות קרות. שלחו את הסבא [הצבא] בפיקודו של צ‘רה לעזור. לידנו נסחף ילד ומת. אני זוכרת תורים. תור למקלחת ולסרכניה ־ לכל דבר. לפעמים העדפתי להישאר מלוכלכת מאשר להיכנס למקלחות. בסרכניה, עד שמגיע התור שלך, אתה מוסא שלט: ‘הסוכר נגמר’, או ‘הבסים [ביצים] עוד לא הגיעו’. השתדלתי להחליף מרגרינה בלחם. על בשר כמעט ולא היה על מה לדבר. קשה גם בתעשייה. הרבה מתושבי המעברה נשלחו לעבודות דחק, יעני, עבודות בנייה, סלילת כבישים. אנשים מבוגרים שלא עבדו אף פעם קשה סריכים לקחת טוריה ומגרפה ומכוש וללכת לעבוד בהרים ובכבישים. בגלל הספיפות היו הרבה מחלות.
אני מוכרחה להעלות את עניין הפרענקים, השוורסע והשואה. אביך ואני החלטנו לשתוק לאשכנזים שעברו את השואה. כל פעם שמענו סיפור מזעזע על מה שקרה באירופה בזמן שאנחנו שיחקנו עם המשטרה החשאית העיראקית. אבל פה, היו יוסאי שואה, אלה שהיו חסרי השכלה יסודית ובאו מכפרים שלא נזכרו במפות, בגלל שהבוס הסתיר אותם ־ דווקא אלה סעקו אחרינו ‘שוורסע’ כאילו היה להם איזה ייחוד. ככה גם עם הפקידים הגבוהים, אלה שהיו אחראים אם תרעב ואם תעבוד. המשכילים סודרו מיד בעבודה ובשיכון. פואד, כמוהנדס בניין, הסתובב בבתי קפה ובזבז תלושי מזון וכספי הסוכנות בגלל שלא הוסעה לו עבודה. הוא והרבה אחרים. בעיראק עזבתי בית 3 קומות וברוחב חסי המעברה! מכונית מרסדס של המשפחה לקחה אותי מהבית ולבית הספר. שמלות משי לבילוי, שמלות שפה מיששו אותן הרומניות בקנאה והשוו אותן עם הבד המזויף שהבעלים שלהן קנו בתל אביב, ואלה ראו בנו פרימיטיביים. ‘אבל–עליהום!’
הכנסת התעסקה בנו יום–יום.
כשקראת עיתונים, היה נדמה לך שלמישהו איכפת ממך, אבל לא כשנתקלת בפקידים אשכנזים ובכל החרא. טוף, 5 חודשים והגיע הרגע. נסענו לסאראפנד, בברכת כל נשות המעברה, ואחרי יומיים חזרתי עם שושנה, אחותך. הייתי זקוקה באופן דחוף לסבונים, משחות וכל זה. אמא שלי, אלוהים יברך אותה, שלחה לי חבילה ענקית של הרבה שמפואים, וטאלק לתחת של שושנה. וואללה, אפילו מגבות. אחרי שמרחתי את התחת שלה בטאלק, היה אבא שלך מניף אותה לפני כל אנשי המעברה והיה אומר:
‘יש לי ילדה עם תחת פולני!’
היה עוד שימוש בטאלק. פעם, בתור לקלפי, שושנה בעגלה, אני סורגת, פתאום רומנייה אחת סועקת: ‘שוורסע! טו ישט שוורסע!’ הפכתי אליה את כפות ידי להראות לה שאני לבנה יותר ממנה. כמעט ונשפך דם במעברה, כי רוב תושביה היו ‘שוורסע’. אבא שלך מופיע עם פעילי מפ“ם, הרומנייה כמעט וקיבלה התקף–לב. הוא ניגש אליי ולפני כולם ניגב לי את הדמעות. ‘שוורסע? פרענק? אני אראה לכם מה זה שוורסע!’ הוא לקח את הטאלק והסתלק לאחורי הקלפי, שמענו אותו מרביס ללחיים שלו בכוח, וחזר משם כשכל הפנים שלו לבנים והוא שר: ‘אוו סוואני, האו איי לאב יו’ [שיר של אל ג‘ולסון, זמר ושחקן יהודי–אמריקאי, שנהג להופיע עם איפור שצבע את פניו בשחור]. כל המעברה התפוססה מסחוק. הרומנייה נעשתה חברה שלנו. הייתה לה פרה שממנה מכרה חלב בחסאי כוסות ובכוסות מלאות, לנו נתנה בחינם. מאוחר יותר פתחה ירקניה בעיר והייתה רומזת לנו מתי תהיה חלוקה של ירקות שרסיתי. לא קראו לנו יותר ‘שוורסע’ ו‘פרענק’ בפרסוף. אבל האשכנזים היו נגדנו ולא ידענו למה. גם אביך נתקל במקרה כזה שהשאיר בו סלקת. על הדי–די–טי יכל לסלוח. מה כבר יכולת לעשות נגד ילדים שאמרו להם שאנחנו נושאים מחלות? אחר כך שמענו שגם אירופאים זכו לאותו טיפול.
אתה זוכר שסיפרתי לך שהפקידים העתיקו את שם המשפחה חלאסצ‘י לקלאצקי? אז משה חלאסצ‘י ענה למודעה מטעם המחלקה להתיישבות של הסוכנות למועמדות לקורס ‘מודד חקלאי’. המודד קיבל סיכוי לתנאים טובים משך כל זמן הלימודים: משכורת, כלכלה ולינה. פואד המוהנדס, אבא שלך ומשה חלאסצ‘י (קלאצקי) נסעו לתל אביב. כשהגיעו לאולם הבחינות, שלושתם היו שחורים בין לבנים! את זה ראו כולם! פואד הסיע לאביך ולמשה לסגת, אבל אתה מכיר את אבא שלך. משה ואביך ניגשו לבחינה, שהייתה בשיטה אמריקאית, גמרו אותה וחיכו בחוס. עברה שעה ויוסא לו פקיד באורך עיפרון משומש (התיאור של פואד) ומקריא את שמו של משה קלאצקי! משה התרומם ורסה לגשת לפקידון, אבל זה ביקש ממנו לחזור למקומו ויתר הנבחנים קראו לו ‘חוספען’. אביך ומשה התעקשו, משה שלף תעודת זיהוי לפני כולם. הפקידון היה בבלבול, הלך לבוס שלו, וזה קרא למשה. זה הלך בערך ככה:
‘טוף אדוני, אבל איך אתה קלאצקי?’
‘אני לא קלאסקי! אני חלאסצ‘י, אבל מה זה משנה, אני עברתי את המבחן!’
‘תחזור הביתה, אנחנו נשלח מכתב!’ אביך ומשה הרימו ידיים בהכנעה. אביך ומשה, שנידונו לתלייה על שהגניבו יהודים מעיראק לישראל וברחו לפני הוסאתם להורג, בעזרת ערבי, החליטו להתאפק, לא להסתכל על החארות הקטנות אחרת יהיה חרא בעסמו. אם פואד לא היה אתו הייתי מאמינה שמשה ואבא שלך שקרנים ושאנחנו במדינה נאורה. היה אז הרבה בלגן במדינה ובמעברות, עם התימנים למשל. היה גם בלגן עם מפ“ם, קשיים בתחבורה הסיבורית ובחלקי חילוף. אלה שהיה להם כסף היו משקיעים ב‘מלכים’, יעני זהב. הקיבוס המאוחד עמד להתפלג. טוב, זה הכול בינתיים.”

סיפורו של אבו סעיד מתוך "ניפגש במקום שאין בו חשיכה" עמ 77-78

חברת מנפאור שכנה בבניין הנמצא מול תחנת הרכבת לירושלים.תחנת הרכבת עצמה היתה בתהליכי הריסה. קו הרכבת לא היה ריווחי באותם ימים והעיר היתה זקוקה למקומות חנייה. יצחק פרידמן מנהל חברת "מנפאוור " היה כל כך סימפטי שהיתה לי תחושה שאני מבצע עבורו שליחות אישית. הוא שלח אותי ל "וולקן תעשיות מתכת" – משמרת בוקר וערב.  באולם ענק,מלא בכבלי מתכת בעלי עובי מגוון ,היה עלינו למשוך קצה של כבל ולחברו לתוף הנתון על ציר,אשר הסתובב במהירות רבה וגלגל על התוף כבל במשקל מאות קילוגקמים. לתוף זה חובר מנוף שהוביל את הגליל הכבד לפינה ממנה גולגל למסוף,שם הצמיד אליו מנהל המשמרת – פרץ שמו- דיסקית באמצעות תחל דק . על הדיסקית היה רשום "אוגנדה".  כאשר רצה פרץ להעלות את שיעורי הפרמיה שלו,גלגלתי ערב אחד כשלושה עשר טון של כבלי מתכת כאלה עד למסוף. לפעמים הועברתי למחלקה בה יוצרו פגזי תןתח עשרים מילימטר גם הן עבור אוגנדה בראשות אידי אמין דאדא. הורו לנו לשתות חלב ,שסופק על ידי החברה. אני שונא חלב . פרץ טען שהחלב ממילא אינו עוזר. "תראה את החזה שלי אחרי עשרים שנות עבודה." הוא חשף בפני את חזהו השקוע.  יום אחד הוא שאל אותי למה אני יושב "עם הערבושים". "כי הם פה ,"עניתי. מאז הוא 'סימן, אותי.כאשר היה פחות עומס עבודה,חש פרץ בקשר אנושי ופנה אלי בדברים. הוא סיפר על הריאות הפגועות שלו ,אשר עשרים שנעות עבודה במפעל דפקו אותן,ועל כך שהוא מוכן לעבוד במשמרת ערב. יום אחד השתחרר מהעבודה מוקדם ומצא את אשתו עם גבר אחר. בימים אחרים קרנ שנתקף בדיכאון ואיים על כולנו ,על הערבים במיוחד ,שהוא יפטר אותנו אם לא נמלא את מכסת הטונות לאותו יום.  לאבו סעיד היו שישה ילדים,במשמרת אחת השתחרר כבל עבה מן התוף אליו נקשר,והשתולל באויר כנחש זועם. אבו סעיד לא סהדפיק להתכופף והכבל העבה הצליף על פניו,חדר את לחיו השמאלית ותוך שהוא מרסק את מרבית שיניו יצא מלחיו הימנית והמשיך הלאה בחיפוש אחר קורבנות נוספים.הייתי קרוב למפסק הבטחון זחלתי אליו והורדתי את הידית. לאחר שהאמבולנס פינה את אבו סעיד לבית החולים הגיע סגן מנהל המפעל.לאחר טקס הבעת הצער הורה לנו לא לדבר עם עיתונאים,"שמימלא רק מלכלכים"ההנהלה החליטה שמוסיקה היא דבר טוב ,והאולם התמלא בצלילים אשר שיפרו מעט את המצב. לפעמים חיברתי את האנקול לחגורתי ,חמיד אחיו של אבו סעיד ,הניף אותי באויר,קרוב לתקרה הגבוהה,ו'טסתי' ברחבי האולם הענק לקצב המוסיקה.לאחר ימים מספר נשבר לי הזין,ועזבתי.

גירוש והעמקה – פורסם בהארץ

גירוש והעמקה

אריה דיין

ב-1950 סולקו מהמושב עמקה בגליל המערבי 20 משפחות של עולים מתימן, שסירבו לשלוח את ילדיהן לבית ספר של זרם העובדים והתעקשו להעניק להם חינוך חרדי. עוד לפני כן שלל נציג מפא"י ביישוב מהמשפחות את הזכות לעבודה, לטיפול רפואי ולרכישת מזון בצרכנייה ואנשיו גררו את המורים החרדים מבית המדרש. "הארץ" משחזר לראשונה את הסכסוך שהותיר צלקות עמוקות אצל כל המעורבים יותר מחצי מאה אחרי האירועים במושב עמקה, שבמרכזם עמדו העולים התימנים, עדיין מתגוררים במקום אנשים היכולים לקבוע בוודאות מי משכניהם השתייך אז למחנה הטובים – כלומר לאלה שמרדו במפא"י – ומי היה בין אלה שדווקא הצטרפו למפא"י. ותיקי המושב זוכרים היטב מי נמנה עם הקבוצה שהיתה מוכנה להקריב הכל כדי להגן על אורח החיים התימני המסורתי ומי הצטרף אל המפא"יניקים, שביקשו להעביר אותם על אמונתם.

זכריה יהודה ויוסף דוד, למשל,טוענים שיוסף סעיד, שכנם,השתייך לבוגדים. סעיד מבטל את ההאשמה בתנועת יד מזלזלת וקובע שגם הם, יהודה ודוד, לא ממש היו חלק מהמורדים. סעיד אומר שיהודה, שב-1950 היה בן 18 וחופשי ממחויבות משפחתית, הצטרף למורדים רק לקראת סוף האירועים ושטעמיו "לא היו לגמרי עקרוניים". דוד, ממשיך וטוען סעיד, היה אז בן 17 וגר עם הוריו, "שדווקא תמכו במפא"י".

"להם קל לדבר", אומר סעיד, בן 74, על שכניו. דוד בן 69, יהודה בן 70. "הם היו צעירים ורווקים, ולא היו חייבים לדאוג לאף אחד. אני כבר הייתי בן 22, נשוי ואב לילד. הייתי חייב לדאוג לפרנסת המשפחה. אז נכון שלא הלכתי עם אגודת ישראל, אבל גם לא תמכתי במפא"יניקים וודאי שלא הפסקתי להיות יהודי".

גם שיחה קצרה עם ותיקי התימנים בעמקה מספיקה כדי להבין שהאירועים הטראומטיים שהתרחשו שם במחצית הראשונה של 1950 נחרטו לנצח בתודעתם של מי שחוו אותם על בשרם. יוסף סעיד, זכריה יהודה ויוסף דוד הם שלושה מבין עשרות עולים מתימן שהובאו לארץ ב-1949. הם שוכנו במחנות עולים וכעבור כמה חודשים הועברו אל חורבות עמקה, כפר פלשתיני ששכן מצפון לכפר יסיף, כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לנהריה, וננטש בקרבות 1948. הממשלה והסוכנות היהודית, שחילקו את האדמות שננטשו בין תנועות ההתיישבות, קבעו שקרקעות עמקה ובתיו יינתנו לתנועת המושבים, המסונפת למפא"י. קרקעות אחרות ניתנו, על פי מפתח מפלגתי, לתנועות הקיבוציות של מפא"י ושל מפ"ם ולתנועות המושבים של הפועל המזרחי ושל אגודת ישראל.

גם העולים החדשים חולקו, פחות או יותר, באותה שיטה. למרות כל המחלוקות ההיסטוריות המפרידות ביניהם, סעיד, יהודה ודוד תמימי דעים בעניין אחד: שלושתם אומרים שאיש לא שאל אותם או את הוריהם אם ברצונם להצטרף למושב של מפא"י החילונית, לכפר של הפועל המזרחי הציונית-הדתית או ליישוב של פועלי אגודת ישראל החרדית. הממסד הקולט, שהחליט שבישראל עליהם להיות חקלאים, הוא שקבע גם כי עליהם לעשות זאת דווקא במושב של מפא"י. כך מצאו את עצמם מובלים במשאיות לעמקה, בנובמבר 1949, בלי שמישהו אמר להם דבר.

 

נחשים בין האוהלים

"פרשת עמקה", אותם אירועים דרמטיים וטראומטיים שגם בני הדור השני והשלישי במושב יודעים לספר עליהם בפרטי פרטים, החלה חודש לאחר מכן. עשרות ממשפחות העולים ביקשו לחנך את ילדיהן בבית ספר של אגודת ישראל. בחודשים הבאים השתמשו נציגי מפא"י ותנועת המושבים בעמקה בכל האמצעים כדי להכריח את התימנים להוציא את ילדיהם מבית הספר החרדי. הפרשה הגיעה לסיומה במאי 1950, כש-20 מהמשפחות שסירבו להיכנע לדרישת המפלגה והתנועה המיישבת גורשו מהמקום.

ד"ר צבי צמרת, שמאמר פרי עטו על הפרשה התפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "אלפיים", סבור שגירוש התימנים מעמקה, שרק מעטים יודעים היום על התרחשותו, חשוב בהרבה מגירוש התימנים מכנרת. הגירוש מכנרת התרחש עשרים שנים קודם לכן ובעשור האחרון זכה לפרסום בלתי מבוטל.

לצמרת, מנהל יד בן-צבי בירושלים ומחנך ותיק שהתמחה בחקר תולדות החינוך ויחסי הדת והמדינה בשנותיה הראשונות של ישראל, שני נימוקים עיקריים לחשיבות שהוא מייחס לפרשת עמקה: היא התרחשה בתקופת העלייה ההמונית שאחרי הקמת המדינה ומלבד זאת "התנקזו בה כל האלמנטים שאיפיינו את המפגש הטראומטי בין העולים בני עדות המזרח לבין תנועת העבודה והממסד הקולט".

"מאז התוודעתי לפרטי הפרשה הזאת", התוודה צמרת, "אני מבין הרבה יותר טוב את ש"ס ואת הטענות והמצוקות של פעיליה ותומכיה. פרשת עמקה היא דוגמה מובהקת לדרך שבה נוצר הפצע שמלווה אותם עד היום".

התיישבות התימנים בעמקה החלה בנובמבר 1949. צמרת מצטט במאמרו דו"ח על מצב היישוב, שכתב כמה חודשים לאחר מכן יהודה ניני, אז עובד בתנועת המושבים בקרב העולים מתימן וכיום פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומחברו של ספר על גירוש התימנים מכנרת. "הכפר", כתב ניני לממונים עליו במאי 1950, "מונה כרגע 102 משפחות, מיוצאי המחוזות אחדוף וג'בלה. ברשותם כאלפיים דונם אדמה וכן מטעי זיתים רבים, טרקטור, מכונית משא, פרדות וחמורים. אנשי הכפר מועסקים בעיבוד אדמתם ומטעי הזיתים".

סעיד וחבריו זוכרים מציאות אחרת. "לא היה פה כלום", אומר סעיד. "הביאו אותנו לכפר נטוש, שאפילו מים לא היו בו. בהתחלה שתינו מים מהבארות שהשאירו הערבים. רק אחרי כמה חודשים קיבלנו טרקטור, שהיה מביא כל יום מכל מים מקיבוץ רגבה. היינו עומדים כל יום בתור, כדי לקבל קצת מים".

"בהתחלה גרנו באוהלים שביניהם הסתובבו נחשים", מוסיף הרב בנימין שפירא. גם הוא נולד בתימן וגם הוא הגיע לעמקה באותה תקופה. שמו בתימן היה בנימין מליחי, אבל מאז בואו לארץ הוא נושא את שם המשפחה שאביו החליט לאמץ באותם ימים. "את הבתים של הכפר הנטוש לא יכולנו בכלל לראות, מחמת הקוצים הגבוהים. עבודה לא היתה וגם כסף לא היה לנו. אוכל קיבלנו בצרכנייה, על פי הקצבה".

גובה ההקצבות, כמו כל דבר אחר בעמקה של אותם ימים, נקבע על ידי יוסף לוקוב, איש תנועת המושבים שתוארו הרשמי היה "המדריך הראשי" של עמקה. לוקוב נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-1922 ונמנה על מייסדי כפר ויתקין. לעמקה הוא הגיע כנציג תנועת המושבים, אבל תיפקד גם כנציג מפא"י וגם כנציגן של כל זרועות המדינה. "כל אשכנזי היה בשבילנו מנהל", נזכר יהודה בחיוך, "אבל לוקוב היה בשבילנו כמעט מלך".

"סיפורה של פרשת עמקה הוא סיפורו של לוקוב", אומר ד"ר צמרת. "לוקוב היה בן-גוריוניסט מובהק, שנענה בהתלהבות לקריאתו של דוד בן-גוריון לחברי המושבים הוותיקים להתגייס לעזרת קליטת העלייה במושבים החדשים. הוא היה חדור אמונה בתורת כור ההיתוך והאמין שהתפקיד שלו הוא להפוך את העולים התימנים לישראלים, כמובן על פי הדגם החלוצי שהיה מקובל עליו. מתוקף תפקידו כנציג תנועת העבודה במקום, לוקוב היה מוסמך להחליט על כל מה שנעשה בעמקה. הוא חלש על הצרכנייה של המשביר, על המרפאה של קופת חולים, על האשראי שבנק הפועלים נתן או לא נתן לעולים כדי שיקנו ציוד חקלאי, על שיווק התוצרת שלהם, על חלוקת הבתים בכפר. הוא שלט בכל, כולל כמובן החינוך. כמה מהתימנים אמרו לו שהם רוצים לתת לילדיהם חינוך דתי, אבל לוקוב קבע כי 'במושב שלנו' ילמדו רק 'בבתי ספר שלנו'".

"בראשית ינואר 1950", כתב צמרת במאמרו, "הובאה לעמקה ביוזמתו של לוקוב מורה מזרם העובדים, כדי שתלמד את בני המקום. המורה החילונית היתה אמורה להשתלט לבדה על חינוך עשרות הילדים התימנים. היא לא השביעה את רצון ההורים ולא ענתה על ציפיותיהם. יש להניח כי התימנים כעסו הן על העובדה שמדובר במורה שאינה שומרת מסורת והן על העובדה שמדובר באשה". צמרת למד על בואה של המורה הזאת מתוך מכתב ששניים מראשי העובד הדתי, תנועה שהיתה קשורה למפא"י ולהסתדרות, שלחו בפברואר 1950 אל שר החינוך והתרבות, זלמן שזר. בראש העובד הדתי עמד אז פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שרק כמה שנים מאוחר יותר נהפך למבקר חריף של מפא"י ושלטונה.

גם בהקשר הזה, ותיקי עמקה זוכרים דברים אחרים. "לא היתה פה שום מורה ולא היה פה שום בית ספר", קובע בנחרצות יוסף סעיד. "אחד מאתנו, שבתימן לימד בתלמוד תורה, ניסה ללמד כמה ילדים. זה כל מה שהיה, עד שהגיעו לפה אנשי אגודת ישראל". "רק אחרי שהגיעו המורים של אגודת ישראל, החליטו פתאום במפא"י לפתוח פה בית ספר של העובד הדתי", מוסיף שפירא. רק מעטים מבין תימני עמקה הסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, שהצטייר כבית ספר חילוני במסווה דתי. צמרת כותב שהם צדקו.

 

בית ספר חרדי

את פתיחת בית הספר החרדי יזם ארגון אחיעזר ("מוסד להקמת בתי ספר ושיעורים לחינוך תורה לילדי עולים"), שמרכזו היה בחיפה. 64 משפחות ביקשו לשלוח את ילדיהן לבית הספר הזה, שהיה קשור לאגודת ישראל. ראשי זרם החינוך החרדי קיבלו, על פי הנהלים, אישור לפתיחתו ממשרד החינוך. שלושה צעירים חרדים ("שלושתם אשכנזים", זוכר יוסף סעיד), נשלחו מחיפה כדי ללמדם. השיעורים, שהתקיימו בבית הכנסת של המושב, החלו בדצמבר 1949. "פרשת עמקה" פרצה כמה ימים לאחר מכן, כאשר דבר קיומו של בית הספר החרדי הגיע לאוזניו של לוקוב.

במכתבם לשזר פירטו ראשי אחיעזר כמה מהאמצעים שנקט לוקוב כדי להביא לסגירת בית הספר ולסילוק מוריו. הם כתבו כי לוקוב איים על המורים, הפחיד את התושבים ולא בחל גם באלימות ממש. "הגעתי לעמקה עם שלושת המורים", העיד הרב אברהם וינקלשטיין, מראשי אחיעזר. "למחרת לוקוב הודיע שלא ייתן ללמד. שאלתי מה פירוש הדבר, שהרי התקבל אישור מהממשלה והתימנים מבקשים זאת ומדוע הוא מפריע? ביקשתיו, התחננתי לפניו, ענה לי שאם לא אפסיק, סופי יהיה כסופו של דה-האן". ישראל דה-האן, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות העשרים, נרצח בירושלים על ידי אנשי ההגנה. "למחרת", המשיך וינקלשטיין, "כשהתימנים שלחו את ילדיהם לבית המדרש, חדרו המנהל יוסף לוקוב ופקיד צרכנייה ובכוח גירשו את הילדים החוצה".

"'הפעולה' המפוארת", כתבו אנשי אחיעזר לשר החינוך, "אורגנה בצורה צבאית מובהקת. כל קיבוצי הסביבה נצטוו לא לתת מעבר אל עמקה וממנה לכל מי שמראה פניו מעיד עליו שיהודי דתי הנהו". התנהגותו של לוקוב קוממה את הורי התלמידים והם החליטו לבוא בערב בעצמם לבית הכנסת ולהשתתף בשיעור תורה עם מורי האגודה. "בערב התחלנו ללמוד עם 30 תימנים ובשעה זו נשמעו בחוץ יריות", העיד וינקלשטיין. "אשכנזי מזוין התפרץ לבית המדרש וצעק שערבים השתלטו על המחנה, צווח להשתטח על הרצפה ולכבות את האורות… יצאתי החוצה ולתימהוני הרב ראיתי את כל בתי המחנה מוארים, ורק בית המדרש היה שרוי באפלה. השומרים והשוערים שהיו במקום הרגיעו אותנו כי הדבר בדוי מלב. התברר, כי רצו פשוט להפחידנו כדי להפסיק ללמוד תורה".

לוקוב גייס גם את חיילי צה"ל למלחמתו בחרדים. ביומון "הקול", קודמו של "המודיע" כביטאונה של אגודת ישראל, פורסם ב-17 במארס 1950 מכתב בחתימת סאלם דוד יחיא, חסן אברהם וסלאם חסן, מתושבי עמקה. "מביאים בזה תלונה נגד החייל שפירא זאב, שמציג עצמו כמפקד המקום, בגלל איומים שאיים על המורים של אגודת ישראל", כתבו השלושה. "ביום שני בבוקר, כ"ד אדר תש"י, אמר זאב שפירא לפנינו, שיוציא את המורים של אגודת ישראל בכוח מהכפר, ואם לא יישמעו לפקודתו, ייתן להם כדור מאקדח… האם זאת היא פעולה של חייל בצבא ההגנה לישראל?"

כשהתברר לו שפעילי אחיעזר והורי תלמידיהם אינם מוותרים, החליט לוקוב להפעיל את כל סמכויותיו. תחילה הוא הורה לצרכנייה להפסיק למכור לאלה מבין התושבים הממשיכים לשלוח את ילדיהם לבית הספר החרדי. אחר כך הפסיק לספק להם כלים לעבודתם חקלאית, שלל מהם את הזכות לצאת לעבודה מאורגנת מחוץ למושב ובסוף גם מנע מהם קבלת טיפול רפואי במרפאה של קופת חולים.

"בהתחלה לא הצלחנו להבין מה הבעיה", נזכר יוסף דוד. "היינו תמימים. אמרו לנו שבישראל כולם יהודים ולא הבנו למה מנהל הכפר מתנגד למורים דתיים. אני זוכר שפתאום ראינו את המנהל, ואת שאר המדריכים, מוציאים את המורים בכוח מבית המדרש וגוררים אותם על האדמה עד הצרכנייה, כמו שגוררים נבלה אחרי סוס. הזדעזענו".

"ראיתי את הדברים האלה", מוסיף זכריה יהודה, "ונזכרתי במה שאמרו לנו הערבים בתימן, לפני שעזבנו. 'כאשר תגיעו לפלשתין', היו אומרים לנו, 'הציונים ייקחו לכם את הנשים ויזרקו אתכם לים'".

לוקוב הודיע כי כל מי שיסרב לשלוח את ילדיו לבית הספר של זרם העובדים, לא יהיה רשאי לקבל שום שירותים מהנהלת המושב. כמה עשרות משפחות החליטו שלא לוותר. "המצב שלהם הלך ונעשה קשה מיום ליום", מספר סעיד. "היו נוסעים בבוקר לחפש עבודה בצפת או בטבריה. לפעמים היו מוצאים, לפעמים לא. היו חוזרים בערב, ולא היה להם מה לאכול. אנשים הגיעו ממש אל סף רעב".

בחודש מאי הצטמצם מספר המשפחות המורדות לפחות מ-20. בוקר אחד, לקראת סוף מאי, הגיעו לעמקה שלוש משאיות. מדריכי תנועת המושבים, מצוידים ברשימות שמיות, הורו למורדים לעלות על המשאיות ולהעמיס עליהן את מעט רכושם. המשאיות הסיעו את המורדים למעברת ראשון לציון ופרשת בית הספר החרדי בעמקה הגיעה לסיומה.

"היום קשה להבין את זה, אבל האנשים עלו אז למשאיות בלי להתנגד", מספר זכריה יהודה, שהחליט באותו יום להצטרף למגורשים אף שהיה רווק ולא היה קשור לבית הספר החרדי. "זאת היתה תקופה אחרת. היום אי אפשר לגרש אדם אחד בלי שיגיעו הרדיו והטלוויזיה. אז לא רק שלא היתה תקשורת, אפילו טלפון להזעיק עזרה לא היה. גם לא ידענו למי לפנות. הרי מפה עד נהריה לא היה כלום. הכל היה שומם. אז עלינו למשאיות ונסענו לראשון לציון". אחרי ששירת בצבא והתחתן, החליט לחזור לעמקה.

חוק לימוד חובה, שנחקק ב-1949, הכיר בקיומם של ארבעה זרמי חינוך (העובדים, הכללי, הדתי והחרדי) והקנה לכל הורה זכות לבחור את הזרם שבו יתחנכו ילדיו. היחידים שמהם נשללה הזכות הזאת היו העולים החדשים שעדיין התגוררו במחנות עולים. החוק קבע כי במחנות יונהג "חינוך אחיד". ב-1950 פרץ המשבר הקואליציוני הראשון בתולדות המדינה, שנסב סביב תכניו של החינוך האחיד. המפלגות הדתיות טענו כי בבתי הספר במחנות מופעלת כפייה אנטי דתית, בעיקר נגד עולים מתימן.

בעקבות המשבר הקואליציוני הוקמה ועדת חקירה בראשות השופט גד פרומקין, שהצדיקה חלק מטענות החוגים הדתיים אבל קבעה גם כי מערכת החינוך במחנות נוהלה על פי החוק. אבל עמקה לא היה מחנה עולים, ולכל היה ברור שמה שהתרחש בו היה מנוגד לחוק.

 

אפילו בן-גוריון הסתייג

לפי מחקרו של ד"ר צמרת, הפרת החוק הבוטה הזאת, שפרטיה פורסמו בעיתונות החרדית ואף הוזכרו פעמיים במליאת הכנסת, לא עוררה עניין של ממש במערכת הפוליטית, גם לא במפלגות הדתיות. חוסר העניין קשור להסכמה שבשתיקה, שהיתה משותפת לכל חלקי המערכת הפוליטית, בעניין חלוקת העולים בין תנועות ההתיישבות. כל המפלגות, גם הדתיות, קיבלו את העיקרון שלפיו כל אחת מתנועות ההתיישבות רשאית לקבוע את אופיה של מערכת החינוך ביישוביה. המפלגות הדתיות הסכימו כי במושבים של מפא"י יוקמו רק בתי ספר של זרם העובדים ותנועת העבודה הסכימה שבמושבים שהוקצו לתנועות ההתיישבות הדתיות יוקמו רק בתי ספר דתיים.

פתיחת בית ספר של אגודת ישראל בעמקה עמדה בניגוד להסכמה הזאת, אבל נבעה גם, ואולי בעיקר, משיקולים פוליטיים פנים דתיים. ארבע המפלגות הדתיות (המזרחי והפועל המזרחי, שעתידות היו להתמזג במפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) התמודדו ברשימה משותפת בבחירות לכנסת הראשונה, שהיו ב-1949. הרשימה של המפלגות הדתיות אף הצטרפה לקואליציה שהוקמה אחרי הבחירות. מנהיג אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, מונה לשר הסעד.

באגודת ישראל היה גם פלג רדיקלי, שהתנגד הן לחזית דתית משותפת עם הציונות הדתית והן להשתתפות אגודת ישראל בממשלת בן-גוריון. הפלג הזה, בראשות ח"כ משה לוונשטיין, פעל בהתמדה ובמרץ כדי לפגוע ביציבות הקואליציה וכדי לגרום להוצאת אגודת ישראל ממנה. לוונשטיין, מחותמי מגילת העצמאות, היה האיש שליווה מטעם אגודת ישראל את מאבק התימנים בעמקה. פחות משנה אחרי פרשת עמקה פרש לוונשטיין ממפלגתו ומהחיים הפוליטיים.

אנשי מפא"י בעמקה, מסכם ד"ר צמרת את הפרשה, נהגו בקשיחות כלפי תומכי אגודת ישראל. עם זאת, הם לא הונעו על ידי כוונות זדון. "בעמקה נעשו דברים איומים, שאפילו בן-גוריון הסתייג מהם בפורומים מפלגתיים פנימיים", אומר צמרת. "עם זאת, אני משוכנע שבהתנהגות של אנשי מפא"י היה צד חיובי. כוונתם היתה להקפיץ את עולי תימן מהסביבה שממנה באו אל החיים המודרניים שתנועת העבודה ביקשה לבנות בישראל. ההשקפות הליטאיות שבשמן פנתה אגודת ישראל אל התימנים בעמקה לא יכלו לאפשר לעולי תימן להשתלב בתוך המדינה המודרנית הזאת. אני חושב, גם היום, שבסך הכל מפא"י צדקה".

גם יהודה ניני סבור כך. "חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהפעילות שלנו בקרב מושבי העולים נועדה לאפשר לבני עדות המזרח להגיע למצב שבו יוכלו להתמודד עם האוכלוסייה האשכנזית ולהשתלב בנעשה בארץ", הוא אומר. "אגודת ישראל סימנה את ההיפך מזה".

היום, 52 שנים אחרי פרשת עמקה, נראה כי המעגל שנפתח בה נסגר לחלוטין. המשפחות התימניות שגורשו מעמקה לראשון לציון טופלו על ידי אגודת ישראל, שקלטה את ילדיהן במוסדות החינוך שלה. אחדים מצאצאי המשפחות האלה למדו בישיבות ליטאיות והגיעו לעמדות בכירות בעולם החרדי. היום הם נמנים, ברובם המכריע, עם תומכי ש"ס. התימנים שנשארו בעמקה, לעומת זאת, חינכו את ילדיהם בבתי ספר של זרם העובדים ולאחר מכן בבתי ספר ממלכתיים. רבים מהם מתגוררים במושב גם היום, עם ילדיהם ונכדיהם. ב-1999, בבחירות האחרונות לכנסת, ש"ס קיבלה בעמקה יותר קולות מכל מפלגה אחרת.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 31.3.2002