איתן בלום ישיבת הנהלת הסוכנות 1949

לקריאת תקציר המאמר של איתן בלום המזרחים עמ 49-63

על ישיבת הנהלת הסוכנות ראו עמ 58 בקובץ PDF

לכל המאמר

אהרון יצחקי פירסם בפורשי מחסום רשימה שנקראת מדינת ישראל מדינת אפרטהייד שהועלתה לקובץ PDF

קישור למאמר של אהרון יצחקי – מדינת ישראל מדינת אפרטהייד

הנר השביעי

הנר השביעי

אנו, יהודים בני הדור השלישי לתקומה ולעצמאות, מבקשים בדחילו וברחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.

לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזהיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.

שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל קבוצת בני אנוש ובכל זמן.

אין אנו מתכוונים חס וחלילה להמעיט מכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.

כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסייה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת.

אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ולאחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות.

("קדמה" תל-אביב, יום השואה תשנ"ד)

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מתגלה כגזען

_{עודכן ב- 04:26 09/10/2009}

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, מתגלה כגזען

ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, היה גזען, נטען במחקר חדש. הוא היה סבור שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" וראה ביהודים המזרחים גזע מנוון. האם כך החלה אפלייתם?

_{מאת תום שגב}
ארתור רופין, משפטן וסוציולוג יליד גרמניה, נחשב אבי ההתיישבות הלאומית הציונית בארץ ישראל מאז 1908. הוא עסק בין היתר בהקמת דגניה ובפיתוח תל אביב, נמנה עם מייסדי בנק הפועלים ועד סוף ימיו, ב-1943, היה שותף להנהגת המפעל הציוני. רופין גם היה אחד מאבות החינוך העברי בארץ ישראל והתרבות העברית בכלל. תפישתו השפיעה, בין היתר, על השקפת עולמו של משה דיין.

כל זה ידוע לרבים. מה שידוע פחות, הוא שרופין סבר שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים. השקפתו שאבה השראה, בין היתר, מכתביהם של הוגים אנטישמים, לרבות כמה מאבות האידיאולוגיה הנאצית.

בעקבות השואה נטתה ההיסטוריוגרפיה הישראלית להצניע ככל האפשר את הסיפור המביך הזה ואף להעלימו כליל, אבל לפני שבועות אחדים אישרה אוניברסיטת תל אביב עבודת דוקטור ולפיה רופין לא רק הושפע מהתיאוריות שהולידו את הגזענות הנאצית, כי אם גם השפיע על גיבושן. מחבר הדוקטורט, איתן בלום, קובע כי למחקריו של רופין היתה "השפעה מכרעת" על תפישת הגרמנים בנוגע ליהודים כגזע.

רופין האמין שהיהודים המקוריים שחיו בארץ לפני חורבן הבית הראשון ועסקו בחקלאות השתייכו למעשה לשבטים לא שמיים. בשלב מסוים הם התחילו להתערבב עם הגזעים השמיים באופן שהפר את עקרון השימור הגזעי וכך התנוונו. הרכיב השמי בגזע היהודי, שנהפך בהדרגה לדומיננטי, ניתק אותם מעבודת האדמה ופיתח בהם את האינסטינקט המסחרי, את תאוותם לממון ואת חמדנותם הבלתי נשלטת. רופין האמין שזהו ליקוי הניתן לתיקון.

המשימה הראשונה שייחס למפעל הציוני היתה על כן, איתור של קבוצת היהודים "המקוריים", או "האותנטיים", אלה שיש להם קשר ביולוגי ישיר לקבוצה העברית הקדומה, טהורת הגזע. עבודה חקלאית קשה אמורה היתה לנפות מתוכם את האלמנטים השמיים. השורדים היו אמורים להשביח את הגזע. רופין סבר שיש סיכויים טובים למצוא מועמדים מתאימים בין היהודים האשכנזים במזרח אירופה.

יהודי המערב כבר היו נתונים אז בתהליך של התבוללות והיהודים הספרדים והמזרחים היו מצויים, לדעת רופין, בתהליכי התנוונות ביולוגיים, שהעמידו בספק את עצם השתייכותם לגזע היהודי. הוא אישר רק לאחר התלבטות את ייבוא הפועלים היהודים מתימן מפני שסבר שאין יהודים שחורים. כך החלה אפלית המזרחים בארץ ישראל, כבר אז, קובע בלום. בניגוד לדעה המקובלת, היא לא נולדה כתוצאה מ"אי-הבנה תרבותית", כי אם מתכנון שהתבסס על תיאוריות גזעיות. זו היתה, לדעת בלום, "גזענות פנים יהודית וממד אנשטישמי בתרבות העברית המודרנית".

רעיונותיו של רופין השתלבו בשיח האינטלקטואלי והמדעי המקובל בימיו, ששיבח את טוהר הגזע והרבה לעסוק ב"אוגניקה", כלומר השבחת האיכות הגנטית של האדם. התיאוריה הרואה באשכנזים את הטיפוס היהודי המובהק בעידן המודרני איפשרה לרופין לקבל את ההגדרות של מדעני הגזע הגרמנים ולהוציא את רוב היהודים מהקטגוריה של הגזע השמי.

על פי תפישתו, היהודים המקוריים והבריאים, האחראים למעלות של התרבות היהודית, משתייכים מבחינה גזעית בעיקר להודו-גרמנים. חודשים אחדים לאחר שהנאצים עלו לשלטון נועד רופין לשיחה ידידותית עם הנס גינתר, שנחשב לאחד המפיצים המרכזיים של תורת הגזע הנאצית. הפגישה נועדה, בין היתר, לקדם את המשא ומתן בין התנועה הציונית לבין שלטונות גרמניה הנאצית לקראת הסכם שאיפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל ולהעביר אליה חלק מרכושם.

רופין מצטייר כאיש מורכב, מסובך עם עצמו ובאחרית ימיו כנראה גם מטורלל למדי. הוא צילם "טיפוסים יהודיים", מדד גולגולות, השווה טביעות אצבע והאמין שאפשר לקטלג יהודים אשכנזים לקטגוריות גזעיות שונות על פי מבנה חוטמם. סמוך למותו העלה על הכתב השוואה בין מבנה אפם של כמה אישים בולטים בתנועה הציונית, החל בתיאודור הרצל, שאת חוטמו הגדיר כ"אשורי-בוכרי". את אפו של יעקב פייטלוביץ, מזרחן שחקר את יהדות אתיופיה, תיאר רופין כ"אשכנזי-נגרואידי".

הדוקטורט של בלום, שנכתבה באנגלית, בהדרכתם של איתמר אבן-זהר וההיסטוריון האמריקאי סאנדר גילמן, הוא מרתק. בלום אומר שלא בשמחה מצא עצמו בתוך הסיפור

המרי המזרחי הראשון

עודכן ב- 20:33 22/01/2010 חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה התנגשות בין כוחות משטרה לתושבי מעברת עמק חפר בחורף 1952 הובילה למהומות שגלשו במהירות אל מעברות אחרות והצריכה את התערבותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. ההתקוממות הזאת היתה, ככל הנראה, המרי המזרחי הראשון בתולדות המדינה. מדוע אין לה כמעט שום אזכור בספרי ההיסטוריה? מאת שי פוגלמן רק נביחות כלבים משוטטים ויללות תנים קידמו את פני עשרות השוטרים, שהתגנבו בטור חרישי בין פרדסי קיבוץ גבעת חיים בחסות חשכת בוקר מוקדמת. הטל הכבד שהצטבר על עלי העצים הרטיב את מדי החורף הצמריים שלהם והבוץ שהותירו גשמי אוקטובר הראשונים בחורף 52', הכתים את מגפיהם. כמה מהשוטרים מעדו בין הערוגות בזמן שהקיפו את היעד. אחרים נשרטו בזמן ההתגנבות מענפים שבורים ומגדרות התיל שהיו פזורות סביב. נפש חיה לא נראתה באפלת הלילה בסביבות מעברת עמק חפר. באין רשת חשמל כבו עד חצות כל נרות השמן, העששיות ופנסי הנפט בבדונים. גם מנורת הלוקס שהודלקה ליד צריף בית הכנסת במוצאי שבת כבר דעכה מזמן. אף שרבים מתושבי המעברה לא עצמו עין באותו הלילה, איש מהם לא העז לצאת מפתח ביתו. הם העריכו כי המשטרה תחזור עם שחר כדי לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, אך לא יכלו להעריך את עוצמת התגובה ואת חריפותה. גם השוטרים היו דרוכים לקראת הפלישה אל המעברה. בתדריך שניתן להם, לאחר שהוזעקו לתחנת חדרה ערב לפני כן, מיד לאחר צאת השבת, הם שמעו עדויות מחבריהם הפצועים. ההנחיות שנתן סגן מפקד הנפה לכוחות התגבור שזרמו כל הלילה אל חצר התחנה, היו חד משמעיות. לפני שיצאו למשימתם, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הצטיידו כמה מהם בנשק חם וכל האחרים באלות. "פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", מספר צדוק מליחי, בן 68, אז ילד בן עשר שנתפס כשהלך אפוף שינה בדרכו אל השירותים הציבוריים של המעברה. גם חברו גטר משולם, בן 67, זוכר את אותו הבוקר והוא עדיין נבוך לספר איך שילשל במכנסיו מרוב פחד כשנתפס בנסיבות דומות על ידי לובשי המדים. מיד לאחר שהתפרסו כמאתיים שוטרים וכוח עזר של שוטרים צבאיים מסביב למעברה ובין שביליה, נכנסו בשער הראשי שני ג'יפים והכריזו ברמקולים, בעברית ובערבית, על עוצר. כל 2,500 תושבי המעברה, ברובם עולים חדשים מתימן, נדרשו להישאר בבתיהם. שוטרים עברו מבית לבית, אספו את הגברים והנערים, ערכו חיפוש בין המזרנים ומעט רכושם של הדיירים. אלה לא הפגינו כל התנגדות. מדי פעם נשמעה ברחבי המעברה רק זעקת אשה חנוקה, בכי תינוק או צליל חבטה עמום. לאחר הסריקות הוליכו השוטרים את כל הגברים, כאלף במספר, אל מגרש קרוב, ששימש בדרך כלל למשחקי הכדור של ילדי המעברה. שם הם הועמדו בשורות. מי שהתמהמה דורבן בלטיפת אלה או בעיטה. כך טופל גם כל מי שהעז להתמרמר או למחות על האלימות. כעבור דקות אחדות ירד שקט על המגרש והשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. בסיומו נעצרו 105 גברים שהובלו לתחנת משטרת חדרה. כל האחרים שוחררו במקום. בשעה שמונה בבוקר עזב אחרון השוטרים את המעברה. הילדים הלכו לבית הספר, הגברים עלו על האוטובוסים בדרכם לעוד יום עבודה והנשים נשארו לסדר ולנקות את עקבות המהומה. השקט חזר לאזור. דבר העוצר שהוטל על מעברת עמק חפר הגיע למחרת אל כותרות העיתונים. עדויות על אלימות השוטרים במעברה ובחדרי החקירות של תחנת משטרת חדרה הסעירו את הציבור. חברי כנסת ואישי ציבור יצאו למתקפה על צמרת המשטרה. דובריה לא נשארו חייבים ותקפו את תושבי המעברה ואת מליצי היושר שלהם. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, שלח את נציגיו האישיים לחקור את המעורבים. גם מערכת המשפט נדרשה לדון בפרשה. בימים שלאחר מכן התכתשו כותבי הטורים בפרשנויות וניתוחים לרצף המאורעות האלימים, שהחל במפגש הטרגי בין תימנייה מבוגרת שיצאה ללקט עשבים כדי להאכיל את העז שלה לבין שומר שדות רכוב על סוסה שחורה וכלבת בולדוג חומה וקופצנית שנקראה מנרה. היינו רעבים מעברת עמק חפר שכנה בתחילת שנות החמישים מדרום לחדרה, בקרבת המועצה המקומית אליכין של היום. על פי עדויות של כמה מתושבי המעברה, סיפר להם יצחק בן אהרן, אז ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ גבעת חיים השכן, כי המעברה הוקמה במקום כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות. בקיץ 1950 שוכנו במעברת עמק חפר המשפחות הראשונות. הן קובצו על ידי פקידי הסוכנות היהודית ממחנות העולים של עין שמר, אלישיב, ראש העין, בית ליד ועוד מעברות אוהלים. רוב התושבים היו מעולי תימן אך היה גם מספר קטן של משפחות מיוצאי עיראק ופרס. הובטח להם כי בסביבות המעברה החדשה תימצא להם תעסוקה וכי המגורים בבדונים ובצריפים יהיו עדיפים בהרבה על האוהלים שבהם התגוררו. כל בוגרי המעברה שהתראיינו לכתבה זו זוכרים ומתארים באופן מוחשי את תחושת הרעב שליוותה את חייהם באותה התקופה, לפני קרוב ל-60 שנה. "כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", מספר מליחי, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים". ארוחת צהריים קיבלו ילדי המעברה בבית הספר. יהודה שיבי, בן 68, זוכר את התפריט שהיה כמעט תמיד קבוע – "מרק, סלט כרוב ודג בקלה. היינו שותים גם קקאו ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה אדומה או ריבת תפוזים שנעשתה במעברה. תמיד היו בה הרבה מאוד חלקים מהקליפה". גם את כף שמן הדגים שקיבלו הילדים מדי בוקר זוכר שיבי היטב והוא עדיין מעווה פרצוף כשהוא מדבר על טעמו. את ארוחות הערב היו אוכלים בחיק המשפחה. בשר קנו רק פעם בשבוע ולעתים היו מצליחים המבוגרים להשיג בשוק השחור גם תרנגולת זקנה. "זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות", מספר מליחי. "אי אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת". הוא מבהיר כי הגניבות שהבעירו את חמתם של החקלאים נועדו להשקיט רעב ממשי. "לפעמים כשעברנו ליד שדה, היינו תולשים איזה גזר ואוכלים אותו כמו שהוא, עם הקליפה ועם החול. כשהיינו עוברים בשדה של בצל אז היינו אוכלים אותו חי. בחופשות הקיץ אהבנו ללכת לים. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולנו להגיע אליו מעבר למגרש המשחקים של המעברה. שם היינו נשארים לישון על החוף יום או יומיים. בדרך הלוך וגם חזור, היינו יורדים על איזו מקשת אבטיחים. לא היה לנו כסף לקנות אוכל והיינו ילדים רעבים. לא ראינו במעשה הזה כל פשע". מליחי מספר כי גם במעברה עצמה היו גניבות של מזון, טאבונים נפרצו וסירים שהושארו בלי השגחה על פרימוס היו עלולים להיעלם ולהימצא רק כעבור שעות כשהם ריקים ותחתיתם מצוחצחת. בעקבות התגברות הגניבות של תוצרת חקלאית בקיץ 51' התלוננו כמה חברי מושבים וקיבוצים מהאזור במשטרת חדרה. הם טענו כי הסחיבות הפכו "מסחריות" וכי כמה מ"תושבי המעברה מצאו להם פרנסה מגניבת פרי הארץ ומכירתו בשוק השחור". סיורי משטרה נשלחו בעקבות התלונות לאזור, אך בארכיונים לא נמצא כל תיעוד לתפיסת גנבים. מפקדי התחנה לא יכלו להקצות כוח אדם נוסף לטיפול בבעיה, הגניבות מהשדות נמשכו והחקלאים פנו אל מנהל המעברה, מרדכי קוסובר. הוא היה אהוב על תושביה והיה מכונה בפיהם "ראש הממשלה, הרב והשדכן שלנו". אך כשגם הוא לא הצליח להעביר את המסר לקיבות הילדים הרעבים, נשכר למשימה שומר השדות והפרדסים משה קום. השומר וכלבתו הוא נולד בביילורוסיה ועלה לארץ עם אמו וחמשת אחיו, בעקבות אביו אליהו, שהיה ציוני. כבר מנערותו התבלט משה קום כרוכב מצטיין על סוסים ובקשריו הטובים עם שבטי הבדואים והפלאחים הערבים בעמק חפר. כשהיה בשנות העשרים לחייו התקיפו שני שודדים ערבים את משה ואביו בשדה. משה הרג אחד מהם בחבטה אחת והבריח את השני. לא עזרו ההסברים כי אותה חבטה הפילה את השודד רק במקרה על להב המחרשה, משפחת ההרוג דרשה נקמת דם ומשה הסגיר את עצמו בלית ברירה לידי המשטרה הבריטית. אמו הצליחה לגייס אלף לירות שנדרשו לשיחוד השופט, שזיכה אותו לבסוף מכל אשמה. קום חזר אל העמק ואף אחד מהפלאחים לא העז להתעסק איתו עוד. לילדי המעברה של אז זכור משה קום כ"שומר עז נפש רכוב על סוסה וחמוש באקדח, שלצדו הולכת תמיד הכלבה מנרה". כיום הוא בן 85 ועדיין מתגורר במושב חיבת ציון השכן. הוא זוכר היטב את הפרשה, אך בעצת בניו סירב להתראיין לכתבה. יחסיו של קום עם תושבי המעברה היו מורכבים. היו לו חברים רבים מבין העולים, אך כשנתפס מישהו מהם גונב מהשדות הוא היה הופך, לדבריהם, ל"חסר רחמים". בכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעקבות האירועים במעברה הובאו עדויות של תושבים אשר קום הפליא בהם את מכותיו או שיסה בהם את כלבתו, לעתים גם בילדים או בקשישים. "אין ילד במעברה שלא קיבל ממנו מכות", מספר מליחי וצוחק. "המאבקים איתו היו חלק ממשחקי הילדות שלנו. היינו בורחים לו בין השבילים, מציבים שומרים שיתריעו אם הוא מתקרב ולפעמים מתעמרים בו כשהרגשנו בטוחים בין גדרות המעברה. אבל כשהוא היה תופס מישהו מאיתנו… אוי ואבוי לו. אז לא היו רחמים. משה היה שומר טוב שעשה את העבודה שלו, אבל לפעמים הוא היה לוקח את הסמכות הזאת ואת כוח הזרוע למקומות מוגזמים". עד היום חלוקות הדעות אם באותו ערב של יום חמישי, 25 באוקטובר 52', כשפגש השומר משה קום את רזל גדאסי מהלכת בשביל בין פרדסים, הוא עשה את עבודתו נאמנה או לקח את הסמכות וכוח הזרוע למקומות מוגזמים. מה שברור הוא שהמפגש הזה הדליק את הניצוץ שהביא לתבערה הגדולה. לטענת תושבי המעברה, כפי שהובאה בעיתוני התקופה וכפי שהיא מסופרת עד היום, גדאסי יצאה בשעת ערב מביתה כדי לאסוף עשבים רטובים, שישמשו אוכל לעז שלה, שהוחזקה קשורה לבדון המשפחה. בדומה לנשים חרוצות אחרות שגידלו עז או שתיים במשק חי קטן במעברה, אספה גדאסי באותו היום כמות כפולה של עשבים, כדי שתספיק לעז גם לשבת. בכמה מהעיתונים נכתב כי בזמן שפגשה את קום, נמצאו בין צרורות עשביה גם חמישה קילו פרי הדר. במקומות אחרים נכתב 20 קילו בוטנים. על כולם מוסכם כי קום, אשר נשאר רכוב על סוסתו, פיזר את חבילותיה של גדאסי במקל או אלה, וכי כלבתו מנרה תקפה והפילה את האשה. גדאסי חזרה אל המעברה בוכייה. נשים שיצאו לקראתה עזרו לה להיכנס לביתה וטיפלו בפצעים ובחבלות שנגרמו מנשיכות הכלבה ומהנפילה. בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן היתה טבועה כבר אז צלקת כאובה מתקיפות קודמות של נשים תימניות שיצאו לקושש עשבים או זרדים. הדיווח הראשון של תקיפה כזאת התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1913: במושבה רחובות תפס איכר מקומי אשה תימנייה, שיצאה ללקט זמורות יבשות בכרם לשם הבערת הטאבון, והשפיל אותה. בעקבות "המקרה ברחובות" התפרסמו "המקרה בפתח תקוה" שבו הותקפה מקוששת זקנה, "המקרה בחדרה" שבו הותקפה נערה ותכשיטיה נתלשו מעליה, ועוד שלל "מקרים" בעלי אופי דומה במושבות אחרות. מעדויות אנשי המעברה מתברר כי דבר ה"מקרים" ידוע ומוכר כיום לכולם, אך לא ברור אם כבר אז, בתחילת שנות החמישים, הוא היה נוכח בתודעתם ואם שייכו את המקרה של גדאסי לרצף המקרים מתחילת המאה. נקמת הצנחן מזג אוויר נעים שרר ביום שישי, למחרת ההיתקלות בפרדס בין משה קום לרזל גדאסי, שתיקרא מעתה "המקרה בעמק חפר". רבים מהחיילים תושבי המעברה חזרו לחופשת השבת, וכמה מהגברים עוד הספיקו, לאחר יום העבודה הקצר, לקנות בשוק השחור קופסת שימורים או נתח בשר, תוספת לארוחת הערב. הנשים היו עסוקות בהכנות לקראת השבת. רצפות הצריפים נשטפו, תבשילים הותקנו וכבסים התנופפו מכל עבר תחת שמש אוקטובר המלטפת. ילדי המעברה, כהרגלם, שיחקו כדורגל במגרש הסמוך ומשה קום נראה רוכב על סוסתו בשבילי הפרדסים. התלוותה אליו, כמו תמיד, כלבתו מנרה. גם עובדיה גדאסי, בנה החייל של רזל, יצא באותה השבת הביתה. הוא שירת ביחידת הצנחנים הצעירה של צה"ל ומתואר עד היום על ידי יוצאי המעברה כבחור "כריזמטי, חסון ואמיץ". כששמע מאמו על התקרית בפרדס הוא כינס בצריפו לאחר ארוחת הערב את שלושת חבריו הטובים, יפת אבידר, יוסי בארי ומשה שהיבי, גם הם חיילים בחופשה. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לצאת למחרת עם בוקר אל הפרדסים ולנקום בשומר קום. מיד עם סיום תפילת שחרית של שבת, הצטיידו ארבעת החברים באלות ויצאו לארוב לשומר. הם צירפו לחבורה את זכריה סמינה, עובדיה מליחי ואת הילד יהודה, אחיו הצעיר של משה שהיבי, כדי שישמש פיתיון. "הייתי אמור להסתובב בשבילים ולאכול קלמנטינות בתקווה שמשה קום יתפוס אותי", הוא מספר על תפקידו ומתאר איך הנערים והחיילים הסתתרו בינתיים בין העצים. כעבור כמה שעות של המתנה משה קום לא נראה באופק וגדאסי החליט בצער רב לקפל את המארב. כשקרבה החבורה אל המעברה, נראה לפתע קום דוהר על סוסתו מרחוק. גם תיאור המפגש בין קום לארבעת החיילים בחופשה רווי גרסאות. הילדים ששיחקו במגרש הסמוך טוענים כי בעיצומה של הקטטה שלף עובדיה גדאסי את אקדחו של קום וירה אל עבר הכלבה. כך גם נכתב בכמה מעיתוני התקופה. משה שהיבי, שהיה אחד התוקפים, טוען בתוקף עד היום ש"לא נורתה ירייה". אחרים תיארו את עובדיה גדאסי מסתער על הכלבה ופוער את לסתותיה בידיו, עד שייללה מכאב. בעיתון "הארץ" נכתב ש"תוקפיו לא חסכו 'מהלומות מתחת לחגורה'" וסמינה, שהיה גם הוא בחבורה, מתעקש בכלל ש"משה קום היה זה שהתחיל ושיסה בנו את הכלבה". כשהסתיימה הקטטה נסה הכלבה מהמקום כשהיא מדממת, הסוסה נלקחה אל המעברה ונקשרה אל המקלחת הציבורית, האוכף הושלך אל המחראות ומשה קום נותר לבדו בשדה, חבול וחסר הכרה. אינתיפאדה במעברה "בסביבות השעה שתיים בצהריים ראינו ג'יפ משטרה מתקרב אל המעברה", מספר צדוק מליחי. "זה היה מוזר שרכב נכנס למעברה ועוצר ברחבה המרכזית בשבת". גם סמינה התפלא לראות רכב משטרתי בלב המעברה כשיצא מביתו בדרך לתפילת מנחה ולימוד תורה בבית הכנסת. "שני שוטרים יצאו מהרכב", מספר מליחי. "למזלם הרע, האדם הראשון שפגשו היה שיכור המעברה. קראו לו מנחם שארמה והוא היה הר אדם, איש חזק בצורה קיצונית". מעדויותיהם המאוחרות מתברר כי סמל המשטרה משה פרידמן והשוטר שליווה אותו התעלמו משארמה ויצאו לחפש אחר עובדיה גדאסי. שארמה צעד בכבדות אל הג'יפ, הטיח בנהג תוכחה על חילול השבת ולטענת הילדים מילמל עוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש הבין. כשהבחין שארמה כי בנוסף לנהג יושב ברכב גם השומר משה קום, הוא דרש שהאחרון יוסגר לידיו, החל לחבוט בג'יפ וניפץ באבן את אחת משמשותיו. אחר כך עקר שארמה את אחת מדלתות הרכב. משה קום והנהג יצאו ונסו על נפשם. הסמל פרידמן והשוטר לא ידעו מה התרחש בהיעדרם והמשיכו בחיפושיהם. שארמה, שיכור מההצלחה, יצא בעקבותיהם. בדרך הצטרפו אליו עוד עשרות מתושבי המעברה ששמעו כי הניס את משה קום ואת נהג הג'יפ. בתוך דקות נוצרה מהומה מסביב לשני השוטרים. החלו דחיפות. במהרה הן הפכו למכות. עשרות תושבים חבטו בשוטרים מכל עבר. כשהבין הסמל פרידמן כי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, הוא החליט לברוח גם כן. על פי הפולקלור המקומי חגג שארמה את גירושם של השוטרים מהמעברה כשהפך את הג'יפ הנטוש בשתי ידיו. לתיאור זה אין ביסוס מעדויות השוטרים. שלושת השוטרים המבוהלים דיווחו בטלפון לתחנת משטרת חדרה על התקרית במעברה ודרשו תגבורת של 300 שוטרים. בעיתון "הארץ" מסופר על תגובת מפקד הנפה ש"השיב על כך שהם נמצאים עדיין תחת רושם האינצידנטים ולכן המספרים הם מוגזמים. לדעת הקצין יוכלו להספיק 25 שוטרים". מפקד התחנה, המפקח פישר, החליט להגיב במהירות. הוא רוקן את התחנה מכל שוטריה ויצא בראש כוח שמנה 25 שוטרים ושלושה כלי רכב למבצע מעצרים נרחב במעברה. גם שלושת השוטרים שהותקפו כמה שעות קודם לכן הצטרפו. עכשיו היו ברשימת המבוקשים שלהם גם שארמה השיכור ועוד כמה דמויות שהצליחו לזהות. שיירת מכוניות המשטרה הגיעה למעברה קצת אחרי חמש בערב. הפעם החנו את כלי הרכב מחוץ לשער ושמירה הוצבה עליהם. שאר השוטרים חולקו לשני כוחות בפיקודם של פישר וקצין נוסף. הכוח בפיקודו של פישר, שכונה בפי תושבי המעברה "השריף", צעד אל צריפו של עובדיה גדאסי. הכוח השני יצא לסריקות אחר חשודים במעברה. הכוח של פישר איתר את גדאסי ליד צריפו. השוטרים ביקשו לעצור אותו אך הוא סירב, בטענה כי הנו חייל ואין בסמכותם לעשות כך. השוטרים התעקשו וניסו להפעיל כוח. בתוך דקות הם הוקפו המון זועם שמחה על ניסיון המעצר ועל חילול השבת. גם הפעם הפכו הקריאות במהרה לדחיפות. עשרות מתפללים יצאו מבית הכנסת והצטרפו אל המהומה. השוטרים בתגובה שלפו אלות. עשרות מתושבי המעברה תלשו קרשים מגדר בית הספר והשיבו מהלומות. אבנים הושלכו מכל עבר. גם הפעם היתה ידם של תושבי המעברה על העליונה. הקצין פישר העיד אחר כך איך הרגיש כי "סכנת חיים מוחשית נשקפת לכוח". הוא הורה לשוטרים לסגת. בתוך דקות הפכה הנסיגה למנוסה מבוהלת. השוטרים ברחו על נפשם, אך כמה מהם נתפסו והובלו אל הרחבה המרכזית של המעברה. שם התקבצו עשרות תושבים שהיכו בהם מכל עבר. ילדים ונשים זרקו חול לעיניהם, מדיהם נקרעו, שעונים נתלשו מידיהם. יהודה שיבי זוכר איך בחורה אחת גנבה להם את המשרוקיות ומילאה אותן בחול. רק כעבור כעשרים דקות הצליחו כל השוטרים להיחלץ בשן ועין משטח המעברה. קצתם סבלו משברים בגפיים, אחרים מחבלות קשות בכל חלקי הגוף. לפחות חמישה מהם פונו בהמשך הערב לקבלת טיפול בבית חולים. לאחר שהשברים קובעו וגובסו, והפצעים נחבשו, נאספו השוטרים בחזרה אל התחנה כדי שיוכלו להשתתף במסדר הזיהוי ההמוני שתוכנן לבוקר שלמחרת. ארבעת החיילים שתקפו את משה קום לא חיכו להם. הם ברחו באותו הלילה מהמעברה ושבו ליחידותיהם. "לא יכולתי לסבול מצב זה, כי על כף המאזניים היתה לא רק הפרסטיז'ה של המשטרה, אלא גם של מרות המדינה", צוטט בעיתון "מעריב" מפקד הנפה יצחק אבינרי, כשהסביר את המניע למעצרים ההמוניים בבוקר יום ראשון, 26 באוקטובר 52'. אך הציבור בארץ לא היה צריך לחכות לעיתוני הערב כדי ללמוד על מסכת האירועים האלימה. מהדורות החדשות ברדיו סיפרו על המעצרים כבר משעות הבוקר המוקדמות. הידיעות והשמועות עברו כשריפה בשדה קוצים וליבו את האש שנדלקה באותו הבוקר בעוד עשרות מעברות בכל רחבי הארץ. גל הפגנות חורף 1951, שנה לפני התקריות במעברת עמק חפר, זכור עד היום לישראלים רבים מבני 60 ומעלה, כאחד הסוערים והקרים ביותר שידעה המדינה. בשיאו, שהגיע בסוף דצמבר, שטף גשם עז את הארץ במשך כמה ימים ללא הפסקה. דרכי הגישה ליישובים מרוחקים נותקו, מאות בתים הוצפו ואלפי בני אדם מצאו את עצמם בשיאה של הסופה בלי קורת גג. מי שנפגעו במיוחד היו 65 אלף תושבי המעברות. קרוב ל-10,000 מהם פונו באותו החורף ליישובים שכנים ולמחנות צה"ל, לאחר שהוצפו או התמוטטו האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים שבהם התגוררו. גם ילדי מעברת עמק חפר פונו באותו החורף למשך עשרה ימים רצופים בתקופת חג החנוכה למשקים וקיבוצים בסביבה. עבורם זה עדיין זיכרון מתוק, בעיקר בשל "מקלחת ראשונה בחיים עם מים חמים זורמים, ואסלה לבנה, שנמצאת בחדר שירותים פרטי, שצמוד ממש למבני המגורים", כפי שאומר צדוק מליחי. גם החשמל שהאיר את מקלטם הזמני הרשים את ילדי המעברה, שפגשו בו קודם רק במקומות ציבוריים או בחתונות. המדינה נזעקה לעזרת העולים. הצבא גייס גדודי מילואים, מצילי חוף תל אביב נקראו לשוב מחופשת החורף עם החסקה שלהם כדי לסייע בחילוץ הטובעים ומטוסי חיל האוויר הצניחו כיכרות לחם ליישובי הנגב המנותקים. בדיון חירום שנערך בכנסת סקרה את המצב במעברות שרת העבודה אז, גולדה מאירסון. היא סיפרה עד כמה גופי הממשל מתפקדים היטב, טענה כי האשמה נמצאת בפגעי הטבע וקראה לציבור להתנדב ולעזור. בסופה של ישיבה סוערת במליאה הוחלט "לשלוח מעל במה זו עידוד והוקרה לעולים במעברות". הוכרזה גם מגבית למענם, במטרה לגייס שלושה מיליון לירות בתוך שלושה חודשים. כעבור חצי שנה נאספו 120 אלף לירות בלבד, פחות מחמישה אחוזים מהסכום המיועד. בביטאון ההסתדרות "דבר" רמזו כי הכישלון נבע בין השאר ממגבית מתחרה שהקימה המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שגייסה כספים לילדי המעברות בעיקר בסקנדינביה, תוך השמצת "'הריאקציה הציונית' שהובילה למצב". חלפה שנה. עם בוא חודש אוקטובר 52' התכסו שמי הסתיו עננים, גשמים ראשונים ירדו לפרקים ושלל הבטחות הפוליטיקאים באשר לפתרונות דיור הולמים, לא קיבלו כל אחיזה בשטח. עד היום חלוקות הדעות אם זו היתה התפרצות ספונטנית או שהיתה איזו יד מכוונת, אך אפשר לקבוע כי "המקרה בעמק חפר" השפיע על גל הפגנות ומרידות שהתעורר מיד במעברות נוספות. בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום ראשון, 26 באוקטובר, יצאו כ-150 מתושבי מעברת כפר סבא בצעדה לכיוון בניין המועצה בדרישה למציאת פתרונות דיור סבירים לקראת החורף. לאחר שראש המועצה סירב לפגשם, נשארו המפגינים לשבת על מדרגות הבניין כל הלילה והכריזו על שביתה. למחרת היום הוכפל מספרם. נציגיהם זכו לבסוף לפגישה עם ראש המועצה רק לאחר שצעיר בן 28 פרץ לבניין, תוך כדי שבירת שמשה. הוא נפצע בידו, נעצר על ידי המשטרה וביום שלמחרת תואר בעיתון "דבר" כסתם "חמום מוח". עוד באותו הבוקר, מאות מתושבי מעברת חירייה יידו אבנים וניפצו את גג הרעפים וחלונות בית הספר שבמעברה. הם מחו על התוכנית להוציא את קצתם מהאוהלים ולשכנם מחדש בצריפים שהוקמו במרחק שלושה קילומטרים מביתם, ללא שביל גישה, מים זורמים או חשמל. בשעות הצהריים של אותו היום יצאו כשלושים נציגים ממעברת עיר המפרץ, ליד חיפה, למחאה מול בית הסוכנות היהודית בעיר, בטענה כי למרות ההבטחות בעקבות החורף שעבר, כביש הגישה אל המעברה טרם נסלל והם חוששים כי ינותקו מכביש עכו-חיפה עם בוא הגשמים. באותה העת בדיוק יצאו עשרות מתושבי מעברת ראש העין לתל אביב כדי למחות על העברת באר מים שנמצאה בתחום המעברה, לידי חברת מקורות. ביום למחרת הצטרפו לגל ההפגנות כ-1,500 מתושבי מעברת בית ליד, שדרשו פתרון דיור לקראת החורף. הפגנות על רקע דומה נערכו במעברות סקיה, רחובות, טירה ובכפר העובדים מסילת ציון, הקרוב לירושלים. שם התמרמרו על מחסור במקומות עבודה. שחרור העצורים עצורי מעברת עמק חפר הובלו לתחנת משטרת חדרה בשלוש משאיות תחת אבטחה כבדה של שוטרים חמושים. לאחר חקירה ראשונית נשארו בחדרי המעצר 39 חשודים, נגדם התגבשו כתבי אישום. כל האחרים שוחררו עד הלילה. כמה מהעצורים העידו כי נחקרו באלימות קשה, שנתפסה בעיניהם בעיקר כנקמה מצד השוטרים על פציעת חבריהם. העצורים טענו כי נעשה להם עוול, והחליטו להכחיש בחקירות כל מעורבות בקטטה ולא לשתף פעולה עם השוטרים עד שיזכו לפגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה. במשטרת חדרה נערכו למעצר ממושך והזמינו ממשטרת חיפה מנות מזון נוספות, באישור הממונה על ההספקה בנפה. אך העצורים לא היו זקוקים לכך. לדברי מליחי, על פי המסורת שהיתה נהוגה בתימן, יצאה שיירה של בני המשפחות מהמעברה עם סירים מלאים בג'חנון, קובנה ועוד מאכלים תימניים מסורתיים של שבת בשביל העצירים. בדיווחי המשטרה נכתב כי "השיירה תרמה להלהטת הרוחות וחיזקה את רוחם של בני המעברה שהמתינו למשפטם". ראש הממשלה בן גוריון שלח באופן בהול את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב ואת חבר הכנסת ישראל ישעיהו, נציג מפא"י ואיש העדה התימנית, לאסוף עדויות ממקום האירוע. הם פגשו את העצירים, את מפקד הנפה אבנרי ואת ועד המעברה, שהורכב משמונה חברים, בהם הרב, השוחט ו"עיראקי אחד", כפי שציין בן גוריון ביומנו. מפגש העצורים עם ח"כ ישעיהו חיזק את רוחם. סמינה זוכר איך העבירו את הלילה כולם בתא אחד, בשירה עולצת ובריקודים לאור נרות. גם דבר המהומות במעברות האחרות הגיע לאוזנם ושיפר את ההרגשה ואת הביטחון העצמי מול השוטרים בחדרי החקירות. בן גוריון קיבל את ישעיהו וארגוב לפגישה מיד כשחזרו לירושלים. בסיכומה הוא ציין ביומנו את המלצת המזכיר הצבאי ארגוב, שטען כי יש לשחרר את העצורים מיד "ולחסל עד כמה שאפשר העניין". מנגד הועלתה הסתייגותו של מפכ"ל המשטרה, שגם היא תועדה ביומן: "יחזקאל סחר חולק על מסקנה זו. שוטרים הוכו. חיסול יעשה רושם רע על השוטרים ויחנך שאר המעברות לבזות השוטרים והחוק". בסופו של דבר ניצח הפרגמטיזם הבן-גוריוני וביום שלישי בבוקר הובאו 22 מהעצורים בהליך מזורז לבית משפט השלום בנתניה. התובע מטעם המשטרה, הקצין פרנקל, ביקש באופן מפתיע להקל בדין עם הנאשמים. כך גם ביקש מהשופט מנהל המעברה קוסובר, שהבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו בעתיד. על הנאשמים שהודו בתקיפת השוטרים נגזרו 15 לירות קנס. על שלושת הנאשמים שכפרו באשמה – 50 לירות או חודש מאסר. למחרת שוחררו כולם בערבותו האישית של קוסובר, שגם הבטיח כי ישלם את הקנסות מתקציב המעברה. ככל הידוע, כל החיילים שהיו מעורבים בתקיפתו של משה קום לא נשפטו על מעשיהם. כעבור יום פסקו בהפתעה כל ההפגנות במעברות השונות ברחבי הארץ. כל עיתוני התקופה תמהו על העיתוי ועל העובדה שכולן פסקו באחת. בעיתון "דבר" נטען כי זו היתה ההוכחה לכך שאנשי מק"י וחירות הם שעמדו מאחורי ההתפרעויות המאורגנות, שהיו "פרי הסתה מופקרת". עיתוני מק"י וחירות הכחישו וטענו כי המצוקה, בכל מקום ומקום, הובילה את האנשים לצאת את בתיהם ולמרוד. גיבורי ילדות "עצורי המעברה הפכו לגיבורי הילדות שלנו", מספר מליחי המתגורר כיום באליכין. "כל מי שלקח חלק באירוע הרגיש על הגובה בעקבות המקרה", מחזק יהודה שיבי, תושב אליכין גם הוא, את דבריו ומוסיף כי "המבוגרים הרגישו שמצאו דרך לפרוק זעם שהצטבר אצלם במשך תקופה ארוכה כנגד הממסד. אנחנו, הילדים, סתם נהנינו מכל המהומה ששברה את השגרה במעברה". בעקבות האירועים עבר הטיפול במעברת עמק חפר לידי משטרת נתניה. המועצה המקומית אליכין, שהוקמה ליד המעברה ב-55' ואוכלסה בעיקר בתושביה, נמצאת בתחום אחריותה של תחנה זו עד היום, למרות קרבתה הגדולה לחדרה. משה קום המשיך לשמור בפרדסים ובשדות. במהרה חזרו יחסיו עם תושבי המעברה לקדמותם, במיוחד לאחר שלדבריהם "הוא נהיה הרבה יותר רגוע ופחות תוקפני". רובם לא נטרו טינה וכמה מהם שומרים איתו על קשרי ידידות עד היום. במשך ימים אחדים לאחר המאורעות המשיכו להתכתש מעל דפי העיתונים דוברי המשטרה ותומכיהם של תושבי המעברה. ח"כ ישעיהו מסר לעיתונאים כי לדעתו "המשטרה שגתה במקרה זה ולא היה כל צידוק לריכוז כוח משטרתי גדול נגד תושבים הידועים כשלווים ושקטים". קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסינזון, פירסם בתגובה הודעה מטעמו. הוא גינה את "אמצעי התקשורת שלא נקטו סיקור הוגן למאורעות שהתרחשו במעברה, בכך ששמעו רק צד אחד". עוד אמר מוסינזון, כי גם בעבודת הוועדה שמינה ראש הממשלה יש פגם בכך ש"לא בדקה את עדויות השוטרים". מוסינזון הציג לעיתונאים את מדי השוטרים שנקרעו, את עדויותיהם הכתובות וציין את העובדה כי אף לא אחד מתושבי המעברה נפצע מאלימות השוטרים במהומה. דברי הביקורת על תושבי המעברות שהתקוממו באותו היום נשאו אופי עדתי בולט. בתיאורי ההפגנות נערכה הבחנה ברורה בין בני עדות המזרח לבין דוברי האידיש המעטים, שעוד נותרו באותו החורף במעברות. בכל מקום דאגו לבדל בין שתי הקבוצות ולהדגיש את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות. בחלק נכבד מתיאורי המהומות הוצגו המזרחים כנצלנים התלויים בחסדי המדינה, או כפי שניסח זאת כתב "דבר השבוע" בסיכומו של אותו גל הפגנות: "וכל זה למה? משום שבמשך שנים הרגלנו את עצמנו ואת העולים למחשבה, שקליטת עלייה – פירושה תשלום דמי בטלה ממש". כתבי העיתונים תיארו שוב ושוב את העולים מארצות ערב כ"פרימיטיבים", "בטלנים", "יושבי בתי קפה", "חמומי מוח" ו"חסרי תרבות". אחדים מהם ציינו גם שהעולים מזניחים את ילדיהם, שהם גנבים ושכדאי שיגידו תודה על כל מה שהמדינה עשתה בשבילם. במקרים הקיצוניים ליוו את הכתבות בדיחות חסרות טעם ומתנשאות על מצבם העגום של העולים. כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה", להבדיל, סיכמה את ההתקוממות בנימה אוהדת: "בעשרות מעברות בכל קצווי הארץ סערו השבוע רוחות אלפי עולים, אשר יצאו, בפעם הראשונה במאורגן, הוכיחו לשאר האומה מה חזק כוחם. עסקני מפלגות שפרנסתן תלויה ברוחות הנושבות בבדונים, עבדו שעות נוספות, מיהרו לעבד את הקרקע הפורייה… מכות, שביתות, מצורים, חלונות מנופצים ושוטרים מותקפים היו התוצאות". אך במהרה חדלו גם אמצעי התקשורת מעיסוק בפרשה וסיפור המרד במעברת עמק חפר נקבר הרחק מהתודעה הציבורית של המדינה הצעירה. ככל הידוע, פרט להערת שוליים בספר שנקרא "המסכה – מבוא לאסטרטגיה אתנית של המשטרה במדינת ישראל" מאת ד"ר אהרון יצחקי, לא תועדו האירועים בספרי ההיסטוריה או במחקרים שעוסקים בתקופה. וכך, ניצניו של המרד המזרחי המאורגן הראשון, שהקדימו בשמונה שנים את מאורעות ואדי סאליב נשכחו מדעת הציבור, אך לא מזיכרונם של כל המעורבים בו.* shayf@haaretz.co.il

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

עודכן ב- 11:44 10/07/2009 שרי הממשלה התקשו להבין שמהומות ואדי סאליב, שפרצו לפני 50 שנים, אינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו מאת תום שגב בשעות הערב של יום רביעי, 8 ביולי 1959, השתכר אחד מתושבי שכונת ואדי סאליב שבחיפה, יעקב אלקריף, והחל להשתולל. שני שיאים היו לערב ההוא: באחד יידה אלקריף בקבוקים ריקים לעבר מכונית משטרה שבאה לעוצרו. אחד השוטרים ירה בו ואלקריף נפצע קשה. בשיאו השני של הערב, הקיפו כמה מתושבי השכונה מכונית משטרה, גררו מתוכה את אחד השוטרים והניחו לו רק לאחר ששוטר אחר וגם אזרח, ירו גם הם, הפעם באוויר. למחרת יצאו כמה מאות מתושבי השכונה להדר הכרמל, פרצו חלונות ראווה והציתו מכוניות. היתה זו הראשונה בשורה של מחאות אלימות בישראל. רוב המשתתפים בתקריות אלה היו יוצאי צפון אפריקה. השבועון "העולם הזה" תיאר את האירועים כ"מרד המרוקנים", השר פנחס ספיר אמר בישיבת הממשלה כעבור כמה ימים, שזה היה "פוגרום". פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח כיום לעיון. יש בו עניין רב. ששת העמודים הראשונים מכילים תיאור שמסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית. לפני שיכול לדווח לשרים מה קרה, היה על השר להסביר להם מה זה "סמל חטאים". התברר שהכוונה לסמל משטרה העוסק בחקירת "חטאים" ובקיצור קוראים לו "סמל חטאים". השרים הסתפקו בהסבר זה. כולם הסכימו, פחות או יותר, שהאחריות מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות". זאת היתה הדעה הרווחת גם בציבור: בארכיון "הארץ" תייקו את הידיעות על התקרית במעטפה שהגדרתה "פלילים-טרור". שטרית השתדל לשכנע את עמיתיו שהמשטרה פעלה בהתאם לסמכותה לירות באוויר. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דרש לדעת כיצד, אם כן, נפצע אלקריף ושר האוצר לוי אשכול העיר: "כנראה שהאיש היה באוויר". בר-יהודה היה היחיד מבין השרים שחש, כבר אז, שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה. רוב עמיתיו התרשמו בעיקר מכך שזעם התושבים כוון נגד המועדונים של מפא"י וההסתדרות. הם ראו בכך איום פוליטי, לא סימפטום חברתי. סוף הדיון יוחד לשאלה כיצד למנוע מהנושא לבוא לדיון בכנסת. הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה. היושב ראש היה השופט משה עציוני. עציוני הביא אתו דעה מוצקה. עוד לפני שהוועדה שמעה את כל העדים, כתב עציוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון: "אינני רואה את הבעיה כשאלת ?הפליה' דווקא, אלא כבעיית ?מיזוג הגלויות' על כל צדדיה". ראש הממשלה השיב לשופט מכתב ארוך ובו, בין היתר, המשפט הבלתי נשכח הזה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן". מסמכי העבודה של ועדת החקירה פתוחים כיום למחקר בגנזך המדינה, ויש בהם חומר מרתק. מתברר שמכתבים מישראל למרוקו עוכבו בצנזורה ועברו ניתוח סטטיסטי מפורט, כדי לעמוד על מצב רוחם האישי והפוליטי של יוצאי מרוקו בישראל. בין 600 מכתבים שנבדקו – רק תריסר הזכירו את ואדי סאליב. נתון זה חיזק את הדברים שעציוני כתב לבן-גוריון והיה בין הגורמים שהולידו את הממצא העיקרי בדו"ח הוועדה: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". עם זאת כתבה הוועדה ש"יש ונוצרים מצבים של קיפוח ואפליה למעשה", אך אלה קיימים "לכל היותר בדרגים הנמוכים". את עיקר הבעיה איתרה הוועדה ב"תחושת הקיפוח", מעין בעיה פסיכולוגית שאפשר להתגבר עליה בעזרת יותר "אהבת אחים" ומאמץ להעמיק את "מיזוג הגלויות", גרסה ישראלית ל"כור ההיתוך" האמריקאי שהעיתונים תיארו לפעמים גם במונח "התבוללות". לוועדה היו גם כמה המלצות מעשיות ובהן סגירת המעברות. הפערים בחברה הישראלית עדיין מזוהים במידה רבה עם המוצא העדתי והלאומי; עם השנים הביאו לתקריות אלימות נוספות, כגון אלה שיזמו "הפנתרים השחורים". הביטוי התרבותי של "מיזוג הגלויות" יכול לגרום לכמה מאבות המדינה האשכנזים להתהפך בקבריהם. אבל 50 שנה אחרי ואדי סאליב, נראה שהמאבק המזרחי הצליח ככל שהתמזג, התבולל או השתלב בכללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך חוללו המזרחים את המהפך שהביא לבחירת מנחם בגין והקימו את ש"ס שהשפעתה עולה בהרבה על כל מה שחלמו בוואדי סאליב.

כל הזכויות

קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]

קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]

הערת הסבר 50 שנה מלאו למרד ואדי סאליב, ציון דרך מרכזי בתולדות המחאה החברתית בישראל. חנה שם-טוב, פעילה חברתית מסורה ועיתונאית קומוניסטית, שנפטרה בשנה שעברה לאחר מחלה קשה, סיקרה מקרוב את המרד והלכה והתקרבה תוך כדי כך לפעילים העיקריים, כשהיא משלבת דיווח במעורבות. חנה עצמה, בת להורים שהגיעו לפלסטין המנדטורית פעמיים מגרמניה – פעם אחת כציונים, ופעם שנייה, לאחר שזנחו את הציונות וחזרו לברלין, כפליטים הנמלטים מעליית הנאציזם, הפכה בהמשך לרעייתו של אחד ממנהיגי הנאבקים בואדי סאליב, יוסף שם-טוב. אנו מביאים להלן ככתבה וכלשונה כתבה שפירסמה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, ב-14 באוגוסט 1959. מבחינות מסוימות מסמנת הכתבה נקודת מפנה בדיווח: גם לפני כן ניכרה כמובן אהדת העתון למוחים, אך רשימת קודמות – גם של חנה עצמה – שמרו על מרחק זהיר, הן נוכח צורת המחאה והן נוכח אופיה העדתי. העתון הכיר אומנם ב"קיפוח העדתי והסוציאלי" שביסוד פעולות המחאה, אך הדיווח נשאר דיווח "מבחוץ", כזה הצופה באהדה ובדאגה במתרחש ומקפיד לשלב את האירועים במסורת הניתוח הפוליטי הקיים, המבליט את הצורך ב"מאבק מעמדי" נגד "משטר הניצול והמצוקה" ומסתייג מביטויי המחאה העדתיים, בהם הוא רואה ביטויי פלגנות שמקורה בשלטון מפא"י. הרשימה שלהלן משנה את נקודת המבט: היא עוברת מהחזית הפומבית, מדיוני בית-המשפט – אל בתיהן של משפחות העצורים, מהעימות שבין הגברים העצורים לבין רשויות המדינה והשופטת שטרקמן – למצוקתן של משפחות העצורים הנושאות בנטל, לדיכוי היומיומי והמאבק על כבוד אנושי. במשפטים קצרים היא מעבירה לקוראים את התנסותן של הנשים, המכתתות רגליהן מהבית לבית-החולים, לבית הכלא ומשם למשטרה; האירוע הדרמטי פותח צוהר לקיום החברתי הרגיל, והדיווח על הקשיים המיוחדים שבעקבות המעצרים מתמזג בתיאור המצוקה היומיומית וההתמודדות איתה. מבחינה זו, כותרת הכתבה מטעה: הקול המרכזי בכתבה הוא קולן של הנשים הנאבקות, השורדות, המתמודדות עם ניכור וזלזול מצד עובדים סוציאליים, רופאים ושוטרים – קול חי של עברית מדוברת, ככל שמוסכמות השפה העיתונאית החגיגית של שנות החמשים יכולה לאפשר. פה ושם אפשר להבחין במגע אוריינטליסטי, בהתפעלות מן "הצמות הקלועות" ובתיאור הניקיון כערובה לתרבות; כתבות כאלה היה גם נהוג לסיים באותה תקופה ב"מסקנה פוליטית", בהתוויית "דרך המאבק הנכון", ובכל זאת: בנסיון לשחזר את קולם של המדוכאים, להקשיב לנשים מזרחיות הנאבקות, לא נוכל להתעלם ממסמך היסטורי, שמעטים כמוהו בעתונות העברית. הגידו איה בעלי? איה האב? – התחננו במשטרה בני משפחות עצורי ואדי סאליב השרויים במצוקה איומה "כל יום הלכתי למשטרה, שיגידו איפה, בעלי, אבל לא אמרו; רק תגידו לי איפה הוא, ביקשתי, אבל הם בשום אופן לא רצו להגיד" – אומרת אטיאס לאה מואדי סאליב. "כל יום עוברת על יד בית המשפט, אולי יביאו אותו, אבל את בעלי לא מביאים". "גם את הטבעת של בעלי נתתי בערבות אצל המכולת, שיתן אוכל. בעזרה הסוציאלית ובמשטרה אומרים לי: עכשיו תלכי למכולת אחרת ותקחי בהקפה," אומרת אשת בן כליפה שנמצא גם הוא במעצר. הגברת שטרקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לואדי לראות מה מצבן של אותן משפחות, של אותם ילדים, אשר הגב' שטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם. מלכה שמחה, פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה, ישבה על הרצפה ליד העריסה והיניקה את בתה – תינוקת בת שלושה חודשים. החדר בעל תקרת הקימורים היה נקי למשעי, הרצפה ממורקת, המיטות מוצעות בקפדנות, כמעט ולא ניכר בו בחדר, כי גרות בו, בחדר האחד, עשר נפשות – עשרת בני משפחתו של דוד מלכה, המוחזק זה שבועיים במעצר. גם ארון המזון של המשפחה נקי, נקי גם ממזונות. שמונת הילדים והאם נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסימטה על יד ביתו. אמרו לו שרק יגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה. עכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר, בגלל אותה התנגדות שבאה עם מעצרו, אבל למה עצרו אותו? האם הלכה יום-יום למשטרה שיגידו איפה הוא. רק אחרי שבוע נודע לה באמצעות עורך-דין איפה הוא עצור. יש נשים שעד היום אינן יודעות – אומרת מלכה שמחה. לא נותרה פרוטה בבית. הבעל עבד בתור פועל בנין פשוט ואיך יכלו לחסוך ממשכורת זו, שצריכה היתה לפרנס עשר נפשות. וזה רק שנה וחצי שהוא עובד בבנין. לפני כן עבד בעירייה. עבד עבודה מלאה, בהוצאת זבל, אבל קיבל שכר דחק. נכון, קיבלו ארבעים לירות מהעזרה הסוציאלית. אבל כמה זמן זה יכול להספיק? כאשר באו למשרד העזרה הסוציאלית שנית, והיו שם עוד משפחות, – מספרת אחת הילדות, בנות המשפחה – "העובדת הסוציאלית הרימה את הטלפון ואמרה: 'הלו, הלו משטרה', ואז הלכנו משם וכאשר ירדנו במדרגות עלתה המשטרה". לא חסו גם על חולי שחפת! הילדה הלכה לקרוא לשכנה, גם בעלה עצור. ולאה אטיאס מספרת: "זה שמונה שנים, בעלה הוא חולה שחפת. כבר עבר ניתוח. עכשיו צריך להיכנס לבית הבראה, לקראת הניתוח בריאה השנייה." היא מראה לי אישור של "הליגה למלחמה בשחפת", שהוצא ב-4.8. ממשרד "הליגה" פנו למשטרה, אך ללא הועיל. אטיאס סולימן נשאר עצור. בליל שבת יצא כדרכו לרחוב – מספרת האשה – על יד קולנוע "הדר". עמד עם כל האנשים. כאשר המשטרה החלה להדוף את האנשים, נפל. התנפלו עליו באכזריות והיכו באיש ששכב על הארץ. מחוסר הכרה הובא לקופת-חולים, משם לבית-החולים רמב"ם. כאשר באה בשבת לבקרו, אמר לה הרופא בכעס מה: "למה לא בדקת בבית? כבר שלחנו את בעלך הביתה". בשבת אחה"צ נודע לה מפיו של מכר, כי בעלה עצור ב[כלא] ג'למה. הלכה לבקרו ומצאה אותו תשוש וחולה. בקושי סחב רגליו לחצר. כאשר באה לשם שנית, ביום שני, כבר לא היה בג'למה. השוטרים אמרו לה כי כבר שוחרר. שתלך הביתה לראותו. חזרה הביתה, אך הוא איננו. שוב כיתתה רגליה למשטרה, יום-יום ללא הועיל. לא אמרו לה היכן בעלה. כעבור שלושה ימים, סיפרו לה בשכונה, כי את החולים לקחו לרמלה. נסעה לרמלה ושם מצאה את בעלה. עדיין הוא עצור שם. היא וילדיה מחכים לו בדאגה, ובינתיים אין ממה לחיות. "פרצו את הדלת אחרי חצות ואסרו את בעלי" את בן כליפה – מספרת אשתו – עצרו ב-1:30 בלילה. "באו, אפילו לא דפקו בדלת. פרצו את הדלת המון שוטרים, לפחות שלושים ולקחו אותו. שני תינוקות יש לה, הגדול בן שנתיים, והיא בהריון. בעלה עובד בדחק. מאז השתחרר מהצבא הוא עובד בדחק. בעזרה הסוציאלית נתנו לה 20 לירות. כאשר באה שנית, כעבור חמשה ימים, צעקו עליה: "למה באת שוב? למה כבר גמרת את עשרים הלירות?" אפילו ללחם וחלב בשביל הילדים זה לא מספיק – היא אומרת בכעס. וכאשר האשה באה לשאול במשטרה על בעלה, אומרים לה: "אל תדאגי לבעלך, תדאגי לילדים"… * מהו החוק אשר בשמו מתאכזרים כך בעצורים ובמשפחותיהם, בעצורים שהמשטרה מתחילה עתה לשחרר חלק מהם, באין לה הוכחות נגדם? אולם עדיין עצורים 50 מביניהם. במשך שבועיים התעללו כך בהם ובמשפחותיהם. הנה כך, שוב לא נותר אלא לחזור: הדיכוי המשטרתי אין בכוחו לפתור בעיות; הוא לכל היותר מצליח להטיל פחד לתקופת-מה, להשליט אימה בואדי, אולם יחד עם זאת הוא זורע שנאה, שנאה עמוקה למשטר אשר נוסף על המצוקה והסבל הוא גם משליט טרור משטרתי. והשנאה הזאת למשטר, בסופו של דבר, תגבר גם על הפחד, וגם תמצא את דרכי המוצא הנכונים, בדרך המאבק הנכון, נגד משטר זה.

בין בגדאד לרמת גן

בין בגדאד לרמת גן יולי כהן

הולד מת

לאמא שלו אמרו שהתינוק שלה מת, ואותו ניסו ככל הנראה למכור לאימוץ. אחר כך הוא נשלח למוסד סגור למפגרים, שם נכלא וספג התעללות מחרידה במשך 23 שנה, לפני ששוחרר בחוסר כל. עכשיו, כשאיתר את משפחתו המקורית בכוחות עצמו, תובע דודו דהן 40 מיליון שקל פיצויים. כשתקראו את הסיפור שלו, הסכום הזה לא ייראה לכם מופרך.

מאת ליאת שלזינגר יום שישי, 31 באוקטובר 2008, סופשבוע, מעריב

הקול החושש בצדו של קו הטלפון דיבר לאט ובשקט. "שלום גברת כהן?".
"כן, זאת אני".
"גברת כהן, האם אני יכל להסתמך על הזיכרון שלך?".
"כן, בוודאי".
"את זוכרת שבתאריך 28.12.69 את ילדת בן ושמו דודו?".
שתיקה. "כן. ברור. אבל הוא מת. אמרו לי שהתינוק נולד מת".
"אז אני לא מת. אני חי".

דודו דהן פנטז על שיחת הטלפון הזאת במשך יותר מ-30 שנה. היום, שבעה חודשים אחרי שהתקיימה, הוא מדקלם אותה במדויק. זוכר כל פאוזה, כל פסיק שיצא מפי אמו, דינה כהן (שם בדוי). היא בעיקר זוכרת את ההלם והקיפאון שאחזו אותה.

"אמא! שוק מוחלט. איך שהוא אמר לי את המשפט הזה ישר קפאו לי הרגליים", היא אומרת. היא התחילה לירות שאלות מהירות. אתה נשוי? יש לך ילדים? איפה אתה גר? אבל שאלת המחץ האמיתית של כהן, המתנשאת לגובה של 1.90 מטר, היתה אחת ויחידה. "מה הגובה שלך?".

כשהוא ענה לי שהוא יותר משני מטר, ידעתי שהוא שלי. ידעתי. ישר אמרתי לו, 'אז כדאי שתפסיק לקרוא לי גברת תקרא לי אמא'".

דהן מביט באמו כמו ילד, בעוד קצוות שיערו החלו מזמן מאפירות. במכנסי התעמלות דהויים וישנים של אמו (היחידה שיכולה להשאיל לו בגדים במידתו) וסווטשירט אדום שבקושי מכסה את ידיו, דהן (38) מנסה לספר את סיפור חייו הלא ייאמן. שפתו רהוטה ומנומסת, לפעמים הוא מתבלבל, לפעמים הוא מתרגז ועוצר. כשהוא מדבר הוא מסתכל לרוב על אמו, מחפש את ידה, רוצה לספר לה שוב ושוב, למרות שהיא כבר שמעה מאות פעמים איך הפרידו ביניהם בלידה, איך כלאו אותו והתעללו בו במשך שנים, ואיך מצא את אותה כנגד כל הסיכויים. מילדותו ועד גיל 30 אושפז דהן בכפייה במוסד לסובלים מפיגור, למרות שבחוות דעת שונות נקבע כי אינו סובל מפיגור מלידה. כתוצאה מהשהייה הארוכה במוסד הסגור, פיתח דהן פיגור סביבתי מסוים; הוא מתבטא ומתנהל בצורה המזכירה לעתים ילד גדול.

אמא, את שומעת, את רואה מה הם עשו לי. וואי, וואי, אמא, את לא מאמינה", הוא עוצר בהתרגשות ואומר לה אחרי כל כמה משפטים. "אני מאמינה לך, דודו, מאמינה", היא משיבה לו בסבלנות, כל פעם מחדש. סיפורם של רינה ודודו נחשף לראשונה על ידי כרמלה מנשה בערוץ 1. הרשויות הביעו אז זעזוע, והבטיחו לטפל במקרה מיד. מאז, הרבה לא השתנה. דודו תלוי באמו ובאמצעיה המוגבלים. כעת, הוא מבקש סיוע בשיקום חייו, ובמקביל, מגיש תביעה כנגד המדינה ומוסדותיה בסך 40 מיליון שקל, בדרישה להכרה ולפיצוי על הטרגדיות האיומות שפקדו אותו.

"אמרו לי, 'הוולד מת'"

"לא עכשיו. עכשיו אני רותח. עכשיו אני רוצה להתפוצץ, אני מרגיש כמו מחבל מתאבד", אומר דהן ושועט למטה, לעשן. הוא מדליק את הסיגריה כבר בגרם המדרגות של בית הדירות הקטן במגדל העמק שבו מתגוררת אמו. "אבל למה אני? שמישהו במדינה, כל אחד, שיבוא ויסביר לי למה זה היה מגיע דווקא לי?". קשה להבין, אי אפשר לענות. צריך רק להקשיב בשקט, מהתחלה.

דצמבר 69', חדר היולדות בבית החולים "בטר" בחיפה (שנסגר בינתיים). כהן מגיעה עם צירים לחדר הלידה. היא בסך הכל בת 19, עלתה עם משפחתה ממרוקו. לא נשואה, גם האב אינו בתמונה. את הדרך ממגדל העמק לחיפה עשתה עם חברות.

"הייתי לבד, בהריון, ולא הסתרתי את זה", היא משחזרת בדמעות. "אמא שלי אמרה לי שאנחנו כבר תשע בבית, אז מקסימום נהיה עשרה. היא לא כעסה או ביקשה שאני אזרוק את הילד ואמרה שזה לא נורא. כשנכנסתי לחדר הלידה, שם התחילו הצרות".

כהן זוכרת שקיבלה זריקות ברגליים, וזהו. הלידה עברה עליה בטשטוש מוחלט. "אני זוכרת הבזקים וצעקות. המיילדת (שנפטרה לפני מספר שנים, שמה המלא שמור במערכת – ל.ש) כל הזמן צעקה עליי. אני לא יודעת למה, אבל היא רק אמדה לי תשתקי, תסתמי, נו תוציאי את זה כבר". ממסמכי בית החולים עולה שזו היתה לידת מלקחיים קשה. התינוק, במשקל 5.5 קילו, נולד עם בעיות נשימה.

"אחרי יום היא באה אליי ואמרה לי 'הוולד מת' זה כל מה שהיא אמרה, אבל אני התעקשתי, לפחות תיתני לי לראות אותו. היא סירבה. לא ויתרתי, בסוף היא הביאה לי אותו כולו עטוף. לא ראיתי כלום. היו לו חיתולים על כל הגוף, בכלל לא ראיתי את הפנים שלו. לקחה אותו, ויצאה. אחרי ארבעה ימים ברחתי משם הביתה". בינתיים בישר בית החולים גם לשפחתה של כהן כי התינוק לא שרד את הלידה. לא נותר לה אלא להשלים עם הבשורה. "אמרו לי מת, אז מת", היא אומרת. "קיבלתי את הבשורה ושתקתי. מה היה לי לעשות. מת. נגמר הסיפור".

אחרי חודשיים החלה לעבוד בבסיס צבאי בחיפה כמטפלת בתינוקות של אנשי הקבע. לדבריה, זה לא גרם לה לחשוב על התינוק שאיבדה. דווקא בעלה, שאותו הכירה אחר כך, האיץ בה לחקור את הסיפור לעומק. "הוא לא היה שקט. אמרתי לו 'מה פתאום, איפה נחפש? את מי נשאל? היה עדיף פשוט להמשיך הלאה'".

שנים אחדות אחרי הנישואים נולדו לה בת ובן. היום בשנות השלושים לחייהם. "כל החיים הייתי מאושרת. יש לי משפחה נהדרת, יש לי ילדים ונכד, הבית שלי תמיד היה מלא באהבה". אלא שבעוד כהן מקימה משפחה, בנה הבכור, דהן, בילה את ילדותו כשהוא בודד בעולם.

לבד, במוסד הסגור

על שולחנו של עורך הדין עופר רון מונח קלסר שחור. בקלסר חוצצים צבעוניים זוהרים, המסתירים מאחוריהם מאות דפים: תעודות, אבחונים, מכתבים. ביניהם מסתתרות ארבע תמונות מצהיבות. הקלסר הזה הוא סיכום חייו של דודו דהן.

לפתוח את הקלסר בעצמו דהן אינו מעז. בכל פעם שאמו או עורך הדין עושים זאת, הוא זוכה ללמוד משהו על עברו. פרטים שהדחיק והוא אינו מצליח לשחזר. דברים שהוא בכלל לא רוצה לדעת. עורך הדין רון לקח על עצמו את תפקיד הבלש בסיפור הזה. אחרי חודשיים של חקירה, הוא הצליח למלא את רוב החתיכות החסרות בפאזל ששמו דודו דהן. העובדה הראשונה, המצמררת ביותר, ברורה כעת לחלוטין: כאשר אמו שבורת הלב שבה לביתה, נותר התינוק דודו, חי ובריא, במשך חודש בבית החולים.

"מתברר שהם החזיקו אותו שם", אומר רון. "אולי הם רצו למכור אותו באימוץ השחור. הארכיון של בית החולים נגנז, אבל למשרד הפנים כן דיווחו שהוא נולד ואפילו ציינו את שמו ואת פרטי האם. המיילדת הזאת כבד נפטרה, ויכול להיות שלעולם לא נדע מהי הסיבה האמיתית למה שקרה. כשהם באו אליי עם הסיפור הזה, בינינו, הוא נשמע כמו סרט ערבי. אבל רק אחרי שמצאתי את התיק שלו שליווה אותו כל השנים, וראיתי את המסמכים, הבנתי מה עשו לבן אדם הזה כל החיים ולאיזה גיהנום הכניסו אותו".

לאחר חודש בבית החולים הועבר דהן לבית יתומים בשם "אמנה" בנווה שאנן שבחיפה, לשם הביאו ילדים שהוריהם לא יכלו או לא רצו לגדל אותם. דהן העביר שם את שלוש שנותיו הראשונות, עד שהועבר לחסותה של משפחה אומנת מיבניאל. הוא התגורר איתם במשך ארבע שנים, שבמהלכן הוא אובחן כילד היפראקטיבי. "הייתי מאוד מאושר איתם, הם תמיד היו לוקחים אותי לבריכה. אבל לפעמים הייתי קצת כועס. כלומר כוחני", מדקלם דהן. "אני זוכר שתמיד הייתי זורק כיסאות על הגננת ורב עם הילדים בגן". ההורים, שגידלו בבית שלושה ילדים נוספים, לא יכלו לעמוד במעמסה, והעבירו את דהן למוסד הסגור "מקי"ם" ברמלה, המיועד לילדים בעלי פיגור קל-בינוני.

"אני זוכר שאמרו לי בוקר אחד, 'היום אנחנו לוקחים אותך למקום אחר'. לא ידעתי שזה אומר שאני עוזב את הבית. הנסיעה היתה ארוכה ומ', האם האומנת, הסיעה אותי", נזכר דהן. "כשהגענו היא רק אמרה לי, 'טוב, אז עכשיו אנחנו הולכים'. והלכה. בכיתי הרבה. ישר כשהגעתי הכניסו אותי לחדד סגור עם עוד ארבעה ילדים ואמרו לי שאסור לצאת בלי מלווה, כלומד מדריך. לא שאלתי שאלות. הייתי בן שבע". כשיצא מהמוסד היה דודו דהן גבר בן 30.

23 שנה של התעללויות

מעון מקי"ם, שנוסד ב-54', שוכן בלב רמלה. ב-98 חשפה חקירת משטרה מסכת מתמשכת של הזנחה והתעללות בחוסים במעון. בעקבות הגילויים פוטרה ההנהלה ושמו של המוסד שונה ל"מעון אביב". במקום הזה, שאליו נשלח למרות שמעולם לא אובחן כסובל מפיגור, בילה דהן את רוב חייו.

"כל בוקר ההשכמה היתה בחמש, כמו בצבא", הוא מספר. "ואיך היו מעירים אותנו לא עם ליטוף, ממש לא. היינו מקבלים סטירות קטנות כאלו על הפנים. 'יאללה, לקום'. היינו ארבעה בחדר. הקיר היה לבן, על החלון היו סורגים. פחדנו לריב בינינו. אם היינו עושים רעש, היינו מקבלים עונש", הוא אומר ומסתכל על אמו שלצדו, "וואי, וואי, אמא. את לא מאמינה איזה עונש הייתי מקבל".

המדריכים, ובייחוד מדריך מסוים שעבד במקום עד שנות התשעים, היו נוהגים לדבריו להעמיד את החוסים במסדרים אכזריים. "אותו מדריך היה מסדר אותנו בשורה. שורה של בנים, שורה של בנות. אז הוא בודק לנו את הציפורניים. מי שהיו לו ציפורניים ארוכות, היה נענש. אנחנו היינו צריכים להניח ידיים על השולחן של חדר האוכל, והוא היה עובר ומרביץ לנו עם המקל על האצבעות ככה, חזק, על הציפורן. זה כאב רצח. לא משנה כמה צעקנו, הוא לא היה מפסיק. רק אלוהים, אולי, שמע את הצעקות שלנו, אבל אף אחד לא היה עוצר אותו" (מנהלת מעון מקי"ם נפטרה לפני שנים אחדות. שמו המלא של המדריך המדובר שמור במערכת, והוא סירב להגיב לטענות בכתבה).

"בכל מוצאי שבת, המנהלת, זיכרונה לקללה, היתה אומרת למדריך את מי הוא צריך להעניש כי הוא היה ילד רע השבוע. מה שאני זוכר זה שהוא היה כותב את השמות שלנו על קופסת הסיגריות שלו. הוא עישן טיים. ואז הוא היה מכניס אותנו לחדר שעליו היה שלט שחור 'חדר טיפולים'. אנחנו היינו נכנסים לחדר, היינו צריכים לשכב על המיטה, להוריד נעליים, ושלאאק, מכה חזקה של המקל על הרגליים". באחת מארוחות הצהריים זכה דודו לטיפול מיוחד. זה היה כי דיברתי בארוחה. הוא אמר לי 'דודו, קום תעמוד בפינה'. הוא קשר לי את הידיים מאחורה, ואז הוא לקח כף עם מלח, אמר לי לפתוח את הפה, ולהרים את הלשון. אחר כך הוא שם לי את כל המלח הזה בפה. אבל הוא לא הסתפק בזה. אחר כך הוא הלך לגינה, לקח פלפל חריף מהגינה, ואמר לי שיש לו הפתעה בשבילי. הפה שלי בער, אמא. אין לך מושג כמה. אני הייתי מרטיב במיטה, מה זה בריכות, אוקיינוס מתוך פחד. כשהמיטה היתה רטובה היו מענישים אותי. והמיטה שלי תמיד היתה רטובה".

כהן יושבת בצד. היא לא מצליחה לעכל את סיפורי בנה. "אם רק הייתי יודעת. לא היה לי מושג", היא אומרת.

הרכוש הפרטי של החוסים הוחרם. "כשהיינו מקבלים טרנזיסטור – אז לא היה דיסקמן כמו היום – המדריך לא היה מסכים שיהיה לנו את זה, והוא היה גונב לנו אותם. הם גם היו מכריחים את הבנות להסתפר ולקצץ את השיער כמו בנים, כי פחדו שיש לנו כינים", הוא אומר וממשיך מיד, "והמקלחות? זה היה כמו בכלא, עם צינור ארוך כמו של מכבי אש היינו מתקלחים". רון מתערב ומתקן: "ככה לא מתקלחים בכלא, דודו", ודהן משיב בכעס: "אז ככה אנחנו היינו מתקלחים! המים היו כל כך קרים. בשביל להסתבן היו נותנים לנו את משחת הכלים".

כשהוא מספר על ההתעללויות שעבר במעון דהן מתרגז, מקלל, קומץ את אגרופיו ודופק על השולחן. אבל כשהוא נשאל לגבי האוכל שהוגש להם, הוא קופא במקומו. על זה הוא בשום פנים לא רוצה לדבר. "איכס, האוכל, אני לא רוצה להיזכר בזה, איזה גועל נפש. עכשיו, השנייה, אני יכול להקיא את הנשמה שלי".

"קיבלנו עדויות על כך שמנהלת המקום היתה ניצולת שואה שלא האמינה שיש לזרוק את האוכל", מסביר עורך הדין רון. "אנחנו יודעים בוודאות שהיו מאכילים אותם שם פירות וירקות רקובים עם תולעים. היו מאכילים אותם בכוח ואז כשהם היו מקיאים, היו מכריחים אותם לאכול את הקיא. גיהנום, קטסטרופה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זה מה שהילדים חוו עד שההנהלה סולקה ב-98'. זה כמו מתוך איזה ספר של דיקנס. היתה שם כליאה בצינוק, מכות, איומים, זריקות הרגעה שלא לצורך, ויש אפילו עדויות להתעללות מינית. בחלק מהזמן הילדים פשוט היו מסוממים. זה היה יותר גרוע מכלא, הוא היה כמו חיה בגן חיות".

דהן מהנהן ומתחיל לבכות. "העופות, אלוהים. העוף לא היה מבושל, מלא בדם בכל מקום. תפוחי אדמה קטנים ולא מבושלים. אבל אכלתי, אסור היה להתלונן, ורציתי לשרוד". אמו מלטפת לו את היד, מנסה להרגיע אותו. "אמא, את שומעת?", הוא אומר פתאום, "בגיל 25 ברחתי מהמוסד לאכול פלאפל. אמא, אני הרמתי את הגדר כמו כלב וזחלתי מתחתיה כמו נחש. כל מה שרציתי היה לעמוד ברחוב ולאכול מנה פלאפל. אחר כך חזרתי. פחדתי שיתפסו אותי".

חודש במאסר

בעיניו של דהן, בינו לבין הילדים האחרים במעון לא היה שום הבדל. "לא הבנתי שיש משהו לא בסדר עם הילדים האלה. לא קלטתי, חשבתי שהם רגילים". כאמור, למרות שהוא כלל אינו סובל מפיגור, דהן חי במוסד סגור לסובלים מפיגור עד שמלאו לו 30. עובדה מזעזעת היא שבמשך אותן שנים הוא עבר מספר בדיקות ואבחונים וזכה לחוות דעת מפסיכולוגים ומורים, שחלקם קבעו כי הוא אינו סובל מפיגור כלשהו. אלא שעד להחלפת המוסד הנהלת המוסד, לא חשב איש לערוך בירור בעניינו.

כך למשל, כתבה אחת המחנכות שלו, כרמלה אבישי: "דודו קורא ומבין יפה. מסוגל לעבוד באופן עצמאי ולהפעיל חשיבה… זקוק לאהבה רבה, לתמיכה תמידית ועקבית, לסבלנות ולעידוד אשר יעזרו לו להירגע ולנצל את כושר ריכוזו והפוטנציאל שבו". דוח חינוכי מסכם אחר קובע כי הוא, אינטלקטואלי ומתקדם ביחס לחבריו". אפילו מורים שלא סבלו אותו בגלל התנהגותו האלימה וחוסר הריכוז שלו, ציינו את תבונתו ואת מצבו המתקדם ביחס לכיתה.

האבסורד הוא שבעוד צוות המוסד הסגור התייחס לדהן כאל מפגר, הוא הוחתם, כילד וכבגיר, על "חוזים" נוקשים ומסובכים, המיועדים לרסן את התנהגותו. כך למשל, תחת המסמך "חוזה: דהן, והצוות משנת 1997, נקבע באחד הסעיפים כי "במידה ואהרוס את המערכת פעם נוספת, אני יודע שלא אקבל נוספת בעתיד. זו המערכת היחידה שתהיה לי בעשר השנים הקרובות. אסור לי לקנות חדשה!". בחוזה נוסף, כשהוא בן 27, חותם דהן כי "אם התנהגותי לא תשתפר, אני אקבל כל מה שידוע לי. כולל אגף נעול תקופה של חודש ימים". בידי "סופשבוע" מצויים עוד חוזים רבים כאלה, קטנוניים יותר ופחות, החתומים על ידי דהן ועובדי מקי"ם.

על פי החוק, לכל אדם הסובל מפיגור ועבר את גיל 18 ממונה אפוטרופוס. יש מספר עמותות הממנות אפוטרופוס לסובלים מפיגור ומקבלות על כך תשלום מהמדינה. במקרה של דהן היתה זו אקי"ם אפוטרופוס, שמינתה לשם כך בשנת 87' את יזהר דמארי. "הוא היה אמור להיות האבא והאמא שלו. אך הוא רק טרח להסתיר ממנו את העובדה שיש לו בכלל הורים והמציא לו אגדות", אומר עו"ד רון. "הוא לא טרח לדפדף בתיק ולראות שפרטי האם נמצאים בו, הוא לא ביקר אותו ולא עניין אותו שבמשך כל השנים הוא כלוא שם סתם".

בשנת 98', כשהיה בן 29, עבר דודו אבחון נוסף, שבו נקבע סופית כי הוא אינו מפגר. ועדה מיוחדת באגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה קובעת כי "דודו אינו מפגר בשכלו, האפוטרופוס ומנהלת המעון אינם רואים את דודו כמי שמתאים להיות עם אנשים מפגרים בשכלם, למרות השנים הארוכות שבהן הוא מתגורר במקי"ם". למרות זאת, משרד הרווחה, מנהלת המעון ואפילו האפוטרופוס לא טרחו להוציא אותו מהמוסד. דהן נשאר במקי"ם עוד חצי שנה, במהלכה תלונות ההורים הביאה לחקירת משטרה ולפיטורי ההנהלה.

המנהלת החדשה, נעמי ארנן, שהגיעה למעון לתקופה קצרה, חשדה מיד שדהן אינו מתאים למוסד. בדוח האחרון בעניינו היא מציינת כי "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על שאדם שאינו מפגר נמצא במשך שנים רבות כל כך במעון לאנשים עם פיגור בינוני עד קל. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור, התייחסות וגבולות של אדם מפגר, הגיע למצב הנפשי הקשה ולהפרעות האישיות שדודו נמצא בהן היום… יש להוציאו מיידית למסגרת שתענה על צרכיו".

דודו, מתי הבנת בעצמך שאתה לא שייך לשם?
"זה לא משנה, זה היה מאוחר מדי", הוא משיב בשקט.

שרף את תעודת הזהות

עם השנים שעברו, דהן נהיה יותר ויותר אלים כלפי הצוות ושאר הדיירים במעון, והרבה פחות סובלני ל"טיפול" שקיבל (וכלל שימוש נרחב בכדורים ובזריקות, שתועד במדויק). המסגרת החינוכית המאוד מצומצמת במעון לא התאימה לו, ומדי פעם הוא היה מקבל אישור לעבוד במפעלים שבסביבה. "הבנתי שאני במקום אפל, והדבר היחיד שהחזיק אותי היה המחשבה על המשפחה שלי. התחלתי לשאול את המנהלת שאלות על ההורים שלי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת", נזכר דהן.

"אז היא אמדה לי, 'דודו, בוא, בוא, שב. לאן תלך?'. 'למשפחה שלי ביבניאל', עניתי לה. והיא עונה: 'דודו, זאת לא המשפחה שלך. אתה לבד. אין לך שום מקום אחר, הם לא חייבים לך כלום, אפילו לבקר הם לא חייבים' (מחליפת מכתבים שנמצאה עולה כי בני המשפחה האומנת רצו לבקר את דהן, אך המדריכים מנעו זאת מהם – ל.ש).

"הייתי בהלם. אם הם לא ההורים שלי, אז מי כן? מאז הייתי אובססיבי למצוא את המשפחה האמיתית שלי. אבל בכל פעם אמרו לי משהו אחר. במעון אמרו לי שאמא שלי נטשה אותי בבית החולים". לטענת דודו, בהזדמנות אחרת נאמר לו שההורים שלו הגיעו בספינת מעפילים ממרוקו שטבעה ורק הוא ניצל.

"זה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו, איפה המשפחה שלי. לא האמנתי שהם נטשו אותי. אני זוכר חלום אחד", הוא פונה לאמו, "חלמתי שהיד שלך בתוך היד שלי ואת מנסה להרים אותי למעלה. אבל אז התעוררתי וזה נגמר. איך הייתי עצוב אז".

"הם פשוט שיחקו אן-דן-דינו עם הילד הזה. מה שהיה נוח להם, הם קשקשו לו", אומר עו"ד רון. "כל כך הרבה שנים הוא חיפש ורצה את ההורים. ומה שיא האכזריות? – לזה באמת התקשיתי להאמין – שכל אותו הזמן הפרטים של אמו היו בתיק שלו במוסד. שמה ושם משפחתה הופיעו בתעודת הלידה שלו. כל השנים, גם כשהוא היה בוגר, אף אחד לא טרח לספר לו. כמה אטומי לב אפשר להיות?".

בגיל 30, בעקבות האבחון המחודש, הוחלט לשחרר את דהן ממקי"ם באופן מיידי. הוא הועבר בין מסגרות ומוסדות שונים, התגלגל בין משפחות אומנות ואפילו גר ברחוב. במשך כמה שנים עבד בהובלות ובמפעל חלבה ברמלה, מתקיים על חלבה מבוקר ער ערב ומבזבז את כספו על טלוויזיות ומשחקי מחשב. אנשים שנתקלו בו ניצלו אותו, גזלו את קצבת הביטוח הלאומי הזעומה שלו – פחות מ-2,000 שקל בחודש – וצחקו על התנהגותו וחזותו.

בשנים לאחר שחרורו מהמעון הוא נמצא עדיין תחת חסותו של האפוטרופוס, ורק לאחר ויכוחים קולניים ואיומים אלימים מצדו, הצליח להשתחרר ממנו. רק אז, כאדון לעצמו, חשב דהן על "תחבולה אמיתית", כמו שהוא קורא לה, שתגלה לו סוף סוף מיהי אמו.

"כל הזמן זאת היתה המטרה שלי, רק למצוא אותה. כל השנים חלמתי על זה. אני עבדתי אז בהובלות כשהבריק לי הרעיון. אמא, תשמעי את זה", הוא מתגאה, "הוצאתי את תעודת הזהות שלי מהכיס ואז שרפתי אותה עם המצית טוב טוב, ככה שלא יישאר ממנה כלום. ואז היה סבבה. שלחו אותי להוציא תעודה חדשה. במשרד הפנים ברמלה דיברתי עם הפקידה שטיפלה בי כשפתאום נהייתי רציני מאוד. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה, 'תגידי, בבקשה. את יכולה לראות שם אינפורמציה על אמא שלי? 30 שנה אני חי לבד וזה נורא קשה לי. בבקשה, שימי את עצמך במקומי'. היא חשבה רגע ואז תקתקה במחשב. פתאום, בשנייה אחת, את לא תאמיני. יש לי אמא. ולא רק, גם אח, אחות, סבא, סבתא, כל השמות שלהם, הכל אצלי. לא האמנתי שזה קורה לי. התחלתי לקפוץ שם בסניף, חבל לך על הזמן. הייתי כל כך מאושר שבסוף השארתי לפקידה מאה שקל צ'ופר".

דהן מיהר לביתו והתיישב מתוח על כיסא לצד הטלפון. השיחה הראשונה היתה ל-144. בשיחה השנייה הוא כבר דיבר עם אמו. יום למחרת, כשעלה במדרגות ביתה, חיכה לו השלט, "דודו, ברוך הבא לחיק משפחתך".

"הכנתי לו שניצלים ומקרוני, אבל מרוב כל ההתרגשות, הוא בכלל לא רצה לאכול", כהן מספרת. "טוב, אני רק רציתי להרגיש את החיבוק של אמא", דהן מתפרץ ומסביר. "שאלתי אותה, 'אמא נכון לעולם לא תעזבי אותי יותר?'". כהן מהנהנת.

לא עצרת רגע לעכל את כל זה?
"איך אני יכולה? הוא בא אליי לדלת. בהתחלה אמרו לי שהילד מת. אבל יצא מתוכי משהו ופתאום הוא מופיע. אז מה אגיד לו, 'סליחה, אני עסוקה. תחזור מאיפה שבאת?".

ללמוד מה זו משפחה

עוד לפני המפגש המחודש, מיד אחרי שיחת הטלפון הראשונה, הבינה כהן שחייה ישתנו עתה ללא הכר. "פתאום זה קרה. את מקבלת טלפון וזהו, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. מה אני יכולה לעשות? כשראיתי את הפנים שלו, הוא כל כך דומה לבת שלי, איזו אפשרות אחרת יש לי? לאן אני אשלח אותו? אני צריכה ללמד אותו הכל מהתחלה. הוא לא יודע כלום, זו אני נותנת לו קצת אחריות, שיעשה לי שליחויות, שיעזור לי לנקות את הבית, הוא מאוד אוהב את זה. כל בוקר הוא קם, אני עושה לו קפה ונותנת פרוסה של עוגה, אחר כך יש ארוחת צהריים, בין לבין אנחנו מדברים הרבה. לפני שהוא הולך לישון תמיד נותנים נשיקה וחיבוק. כל היום אני איתו, מהבוקר עד הלילה".

עד היום הייתם זרים מוחלטים. איך פתאום מפתחים רגשות אמהיים למישהו שאת בכלל לא מכירה?
"אני לא יכולה להסביר את זה, אבל זה ככה. הוא הבן שלי, אני אמא שלו. הוא יצא ממני. כשאני שומעת איפה הוא היה כל השנים, אני רוצה שעכשיו יהיה לו סוף סוף טוב. אבל זה לא קל. וגם יש הרבה דברים שאני לא יודעת איך בכלל להתחיל להתמודד איתם. יש דברים מיוחדים שהוא צריך, עברו עליו כל כך הרבה דברים".

דודו ישן בסלון הביתי הקטן, והחיים אינם קלים לדיירי הבית. כששוחרר מהמוסד נקבע כי הוא סובל מאישיות ילדותית, עם קושי בריסון דחפים ונטייה לאלימות קשה. גם עכשיו קורה שהוא מתקשה לשלוט בכעס, ופעמיים כבר ברח. הצליחו למצוא לו יחידת דיור חדשה וקטנה ממש מול הבית, אך זו עומדת עדיין ריקה. בהיעדר מיטה או מקרר, וכסף כדי לממן אותו ואת צרכיו (אפילו נעליים במידה 50 עבורו קשה למצוא), לא יודעת אמו מאיפה היא תגייס את הכוחות, או המשאבים, כדי לסייע לו. היא אישה גאה, והטיולים עימו ללשכת הרווחה מביכים אותה. "נותנים לי 500 שקל, ואז אני במצב שבו אני צריכה להתחנן. בחיים שלי לא ביקשתי דבר, בחיים לא ראיתי איך נראית לשכת רווחה. הוא לא מסוגל לעבוד בכל עבודה, אבל זה לא באשמתו. באמת שאני כבר מיואשת לגמרי".

"כל החיים התייחסו אליי כמו כלב. בגללם אני כזה, זה לא באשמתי", אומר דהן ומביט לרצפה. את כעסו הוא מכלה במשחקי מחשב אלימים, כי "היריות מרגיעות אותי". גם התביעה שהגישו לאחרונה בסך 40 מיליון שקל נגד משרד הבריאות, משרד הרווחה והאפוטרופוס, אינה מעודדת אותו. "עזבי אותי מהכסף. לפעמים כל מה שאני רוצה זה פשוט נקמה", הוא מודה. "כמו בסרט 'קינג קונג'. לתפוס אותם, לשבור אותם כמו עוף, ולאכול להם את הראש. כן, ככה. אבל אמא אמרה לי שזה לא טוב לחשוב ככה. אז אני מעדיף שלא. אז עכשיו, תנו לי רק להיות פה, בבית שלי, עכשיו יש לי משפחה.

"סחר בתינוקות היה שיטה"

סוזי אליה, מיילדת בבית חולים בסר, זוכרת מקרים נוספים כמו זה של דודו דהן

בית החולים בתר שימש כבית חולים פרטי ליולדות שפעל תחת רישוי ופיקוח של משרד הבריאות. הוא נוסד בשנות העשרים והיה למוסד ידוע בעיר חיפה. בשנות השבעים הוא הוסב לבית אבות.

סוזי אליה, 54, אומרת היום כי "צריך אחת ולתמיד לספר מה היה שם במסדרונות. צריך לחשוף את האמת". אליה עבדה ב"בטר" בשנת 70' כמיילדת זוטרה ולדבריה, היתה עדה לסחר חליפין בתינוקות. "זו היתה שיטה, והנהיגה אותו המיילדת הראשית, זאת שיילדה את דודו. כולם פחדו ממנה והיא היתה קשה מאוד. מהר מאוד הבחנתי באיך שהדברים עובדים שם. הם עשו את הכל מול העיניים שלי, כי הייתי צעירה מאוד ואף אחד לא שם עליי. אני זוכרת שהיו מסתובבים בבית החולים אנשים עשירים מאוד. הם היו לוקחים תינוקות מאמהות, בדרך כלל מאמהות חד הוריות. אז זאת היתה בושה גדולה מאוד, זה לא היה מקובל להיות אם לא נשואה. אז הדוקטור היתה פשוט אומרת לאמא שהתינוק נולד מת, ואחרי כמה ימים הם היו נותנים את התינוקות למשפחות העשירות, בפירוש כך. בזמן ההמתנה היו שמים אותם בחדר התינוקות והיינו יודעות פשוט מה קורה כאן. לא היה קשה להבין שהולך כאן סחר-מכר של תינוקות.

"האווירה בבית החולים היתה מפחידה, ואני רק רציתי לקבל קצת ניסיון ולברוח משם. היום אני מרגישה שחייבים להגיד את הדברים, כדי שזה בחיים לא יקרה שוב. אז הייתי צעירה מאוד, זה היה גדול עליי, ואני נורא פחדתי להגיד למישהו, אז עשיתי את הדבר הקל ועזבתי. היום בוודאי הייתי נוהגת אחרת. לא הייתי יכולה לישון לילה אחד אם הייתי יודעת שהיום עושים דברים כאלה מזעזעים".

תגובות לא שיקרנו, לא ידענו, זה לא בסמכותנו

משרד הרווחה מסר את התגובה הבאה לכתבה: "מבדיקה שנערכה עד כה עולה כי בתקופה האמורה, קרי. 1969, המעון בו שהה מר דודו דהן לא הוגדר כמעון לאנשים בעלי פיגור שכלי, אלא כמעון לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. רק שנים מאוחר יותר נעשתה הפרדה בין מעונות לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי לבין מעונות המיועדים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר חשיפת המקרה נעשה מאמץ רב מצד מחלקת הרווחה בעיריית מגדל העמק לטפל בדודו דהן ובאמו. במסגרת זו נפגש דודו באופן קבוע עם עובדת סוציאלית לשם קביעת תוכנית טיפול אישית. בנוסף, הופנה דודו להמשך טיפול מול משרד הבינוי והשיכון, ואף נמצאה לו דירה".

אקים לאפוטרופסות מסרה את התגובה הבאה לכתבה: "אקים לאפוטרופסות היא עמותה הקיימת כ-30 שנה ומשמשת כתחליף משפחה לכ-1,500 חוסים בכל הגילים, בכל רמות הפיגור ובכל רחבי הארץ. דודו טופל באהבה ובמסירות על ידי שני מבקרים של העמותה, ולטענת דודו כי הוזנח אין כל שחר. מבקרי אקים לאפוטרופסות ביקרו אצלו אחת לשבוע באופן קבוע, ומעולם לא ראו כל סימן ולא שמעו ממנו, או מאף אחד אחר, כי מתעללים בו.

"העמותה מונתה על ידי בית המשפט כאפוטרופוס לדודו רק בהיותו בן 18. אם היו אירועים קודמים לגיל 18, הם אינם ידועים לנו. לאקים לאפוטרופסות נמסר כי דודו הוא ילד מחוץ לנישואים, שהיה מועמד לאימוץ ופרטי אמו חסויים. תיק אימוץ הוא תיק חסוי על פי החוק ואין סמכות לאפוטרופוס סמכות לקבל פרטים מתיק אימוץ. לדודו נאמר על ידי עובדי אקים לאפוטרופסות כי לא ידועים לנו פרטים על אמו וכי הגיע למעון ממשפחה אומנת. כל ניסיון לשייך לעובדי אקים לאפוטרופסות אמירות אחרות הוא הטעיה או שקר מכוון.

"אקים לאפוטרופסות איננה גורם מאבחן הקובע אם אדם הוא עם פיגור שכלי אם לאו. זהו תפקידה של ועדת האבחון ואין זה בסמכותו של אפוטרופוס להפנות אנשים לוועדות האבחון של משרד הרווחה. בידי אקים לאפוטרופסות פרטים נוספים השופכים אור על פרשה זו, אך מתוך רצון לשמור על כבודו ופרטיותו של דודו, לא נוכל לפרסמם בתקשורת".

יזהר דמארי, האפוטרופוס מטעם אקי"ם מציין כי "אני באופן עקבי אמרתי לדודו שאין לנו ידיעות על המשפחה שלו ולא שיקרתי לו מעולם. אף פעם לא ביקשתי לראות את התיק שלו במעון כי זה לא בתחום סמכותי".

מדוע לא נערך לו אבחון כל שלוש שנים, כפי שדורש החוק?
"אנחנו לא עוסקים בשאלה של מפגר לא מפגר. אם מישהו נמצא במוסד לבעלי פיגור מבחינתנו הוא מפגר. בשעה בשבוע שביקרו אותו הנציגים שלנו, הם לא ראו התנהגות שונה מהתנהגות אחרת של אנשים במוסד. זה לא בסמכות האפוטרופוס להביא לוועדת אבחון. אני אחראי רק לגופו של דודו".

משרד הבריאות מסר כי "תגובתנו תועבר לערכאות המשפטיות".

שיכתוב היסטוריה מערכת החינוך

דפוסי עלייה וקליטה בשנות ה-50' וה-60'

ארצות המוצא	מימדי העלייה בין השנים 1948-1973
תורכיה	55,886
עיראק	127,208
תימן ועדן	50,285
איראן	59,084
אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו	315,441
לוב	34,376
מצריים וסודאן	30,888
ברה"מ	76,660
פולין	156,408
רומניה	249,706
בולגריה	39,500
צ'כוסלובקיה	20,790
ארה"ב	37,155
ארגנטינה	24,250

2 . תפיסת כור ההיתוך כתפיסה שעיצבה את קליטת העולים במדינת ישראל

זו תפיסתו של דוד בן גוריון הרוצה להפוך את כל העולים החדשים לישראלים על פי המיתוס של הצבר שניצח במלחמת עצמאות את כל אויבי ישראל, ועל פי ערכים אירופיים. הדרישה מן העולים הייתה לשכוח כל מה שהייה להם בחו"ל: מנהגים, שפה קודי התנהגות, לבוש ולאמץ את השפה העברית, מנהגים וקודי התנהגות ולבוש שהיו מקובלים אצל הוותיקים בארץ.

לדוגמא: לפני העלייה בחורה נקראה רוזה אחריי העלייה או הגיוס לצבא היא תיקרא שושנה או ורד, לעיתים בלי לשאול אותה כלל אם רוצה לשנות את שמה.

לעולי מרכז אירופה והמערב הייה להם יותר קל להיקלט ולהפך לישראלים ובעיקר לניצולי השואה שבחלקם הגדול רצו להדחיק את כל מה שהם סבלו בשואה ולבנות חיים חדשים שיהיו מנותקים מכל מה שהם סבלו בגולה.

לעומתם העולים החדשים מצפון אפריקה וארצות ערב והמזרח, עלו לארץ ללא טראומת השואה, עם מסורת מיוחדת שלהם עם מנהגים של כיבוד אב, שידוכים וכו'. החברה הישראלית דרשה מהצעירים שבהם להתנער מן עולם ערכים של ההורים ולאמץ את התרבות ועולם הערכים של וותיקי הארץ, בכוונה טובה לשלב אותם מהר בחיים הישראליים. התוצאה הייתה אסון.

חלק גדול של הצעירים יוצאי צפון אפריקה אכן התנערו מן המסורת של אבותיהם אך לא יכלו לאמץ בן רגע תרבות וערכים שליהודי אירופה לקח כ-400 שנה לאמץ. אחרי שהתנערו מתרבות הוריהם, נערים ונערות עולים מצפון אפריקה וארצות מזרח אחרות מצאו את עצמם ללא עולים ערכים משלהם, משום שלא יכלו להשתלב בתרבות המערבית של הישוב הוותיק. כך נותרו תלושים בין עולם ערכים של ההורים לבין העולם ערכים של החברה הישראלית הקולטת.

תלישות זו מנעה מהם להשתלב בחברה הישראלית, חברתית וכלכלית מה שהועיד אותם להיות בשכבות הנמוכות של החברה הישראלית החדשה, ואף חלק מהם הידרדר לפשע על כל סוגיו. עובדה היא שכיום בבתי כלא ישראלים יש דור שלישי ורביעי של פושעים בני אותם משפחה שמאפיין נוסף שסבא או הסבא רבא עלה ארצה בשנות ה-50' או תחילת ה-60' מצפון אפריקה או מאחת מארצות המזרח. רוב העצירים בבתי כלא הם בני עדות המזרח ומזדהים ככאלה.

יש לציין ולהדגיש ששום גורם בהנהגה דאז חשב או תכנן את מה שקרה כתוצאה מתפיסת כור ההיתוך. להיפך הכוונה הייתה שאם כולם יהפכו מיהודים גלותיים לישראלים-עבריים גאים, הרי שלא תהינה עדות ואי-שוויון על רגע עדתי בארץ. אלה חברה ישראלית אחת מבחינה תרבותית. וזאת מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית שתולה כל דבר ברצון הפרט להתמזג עם הכלל, אידיאולוגיה המאמינה בקפיצת הדרך של לנין, שניתן לקפוץ מחברה חקלאית אנלפבתית לחברה מתועשת אקדמית מודרנית במספר שנים רק מתוך כוח הרצון של החברה.

היום מובן לכל אדם שתהליך המודרניזציה הוא תהליך איטי הלוקח מספר דורות לחברה מסוימת לאמץ את קודי התנהגות, מנהגים והרגלי תרבות של החברה האנגלו-סקסית המודרנית. אז לא בן גוריון ולא אחרים הבינו זאת והאמינו בתמימות שרעיון קפיצת הדרך של לנין ניתן ליישמו על עולים מארצות צפון אפריקה שבאו בחברה לא מודרנית ולהפוך אותם תוך מספר שנים לכל הפחות את הנוער והצעירים שלהם לישראלים מודרניים. בן גוריון ואחרים טעו נכשלו והכשילו חלק מבני עדות המזרח אך מתוך כוונה טובה לא מתוך שנאה אלא מתוך אהבת חינם שאנשים כמו דוד בן גוריון, גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר חשים כלפי כל יהודי באשר הוא יהודי מכל מקום בעולם ללא הבדלי צבע ו/או עדה.

3 . קשיים והתמודדות איתם בקליטת עליית ההמונית

1) חוסר משאבים כלכליים, למדינת ישראל החדשה לא הייה הכסף לקלוט להאכיל את מאות אלפני העולים שעלו אליה מייד אחרי הקמתה. כדי להבטיח לכל האוכלוסייה באופן שווה מינימום מצרכיי מזון בסיסיים כגון: חלב, ביצים, בשר, קמח ולחם, הפתרון הייה מדיניות הצנע, קרי: הקצאת מינימום של מצרכיי מזון לכל אזרח על פי מספר תלושי מזון שכל אזרח קיבל.

2) חוסר דיור לעולים החדשים: בגלל העדר של בתים ודירות למאות אלפני משפחות של עולים, המדינה נאלצה לפתור את הבעיה כך:

א . הושבת באופן זמני או קבוע אלפי משפחות בבתיהם של משפחות ערביות שברחו מבתיהם

בזמן מלחמת השחרור. זה קרה בעיקר בערים המעורבות כגון: יפו, לוד, רמלה ועכו.

ב . ניצול של מחנות צבא למתן מגורים זמניים באוהלים גדולים לעולים חדשים, כמו במחנה "שער העלייה בחיפה"

ג . הקמת שיכונים זמניים לעולים, בהם נדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם עד שיעזבו  לשיכון

קבע. שיכונים אלה נקראו מעברות. רוב העולים במעברות היו מזרחים. במעברות החיים היו

קשיים ביותר: צפיפות רבה, תנאיי תברואה ירודים, ושרותיי הרווחה כגון חינוך, מציאת

תעסוקה היו בלתי מספקים.

ד . עיירות הפיתוח: ערים שהוקמו במיוחד לקליטת עולים חדשים. רוב העולים היו מארצות המזרח.

הגורמים:

1) הקמת מרכזים עירונים באזורים חקלאיים.

2) היו עולים שסירבו להצטרף למושבי העולים או לכל צורה אחרת של התיישבות חקלאית.

3) צורך של המדינה לפזר את האוכלוסייה על פני כל הארץ, כדי למנוע את ריכוז כל האוכלוסייה במישור החוף.

4 ) תפיסה חלוצית הרוצה לתת לעולים תפקיד בבניית הארץ כמדינתו המודרנית של העם היהודי בא"י.

5) העולים שהושבו בעיירות הפיתוח היו במקורם עירוניים, אך לערים הגדולות לא היו תשתיות כלכליות-חברתיות לקלוט אותם לתוכן. כמו כן המדינה הייתה מעוניינת בפיזור אוכלוסין על פני הנגב, חבל לכיש, העמקים והגליל.

התוצאות היו:

1) בשנת 1961 התגוררו בעיירות הפיתוח 273 אלף עולים, רובם מארצות המזרח.

2 ) ברוב עיירות הפיתוח היו פחות מ-20,000 תושב.

3) עיירות הפיתוח הפכו למרכזי אבטלה, הזנחה, תסכול, זעם ותחושת ניצול של התושבים שרובם היו מזרחים.

ה . שרשרת הביטחון : הוקמו יישובי קבע כמו מושבי עולים באזורי ספר-גבול כגון חבל תענך, חבל לכיש, גבול הצפון ופרוזדור ירושלים. בהם הושבו בעיקר עולים מארצות ערב ובעיקר מכורדיסטאן ועיראק. תרומתם של היישובים האלה לביטחונה של ישראל אז והיום היא עצומה. בזכותם יש תוקף מוסרי לפעולות צה"ל מעבר לגבול על מנת להגן על יישובים אלה.

יישובים אלה מילאו חלל דמוגראפי, הוקמו על אדמות שגורשו מהם כפרי האויב במלחמת עצמאות והוו חומה אנושית וכלכלית על גבולותיה של ישראל הקטנה והחדשה.

מושבי העולים פתרו בו זמנית את בעיית הדיור ואת בעיית התעסוקה, משום שהם צורה של התיישבות עובדת חקלאית.

3) אי-ידיעת הלשון העברית: עלו ארצה בין השנים 1949-1963 מאות אלפי יהודים שלא ידעו עברית, בגלל חוסר משאבים כלכליים המדינה לא הייתה יכולה להקנות לכל עולה לימודים בשפה העברית, ואלה שקיבלו מהמדינה או מהסוכנות היהודית לימודיי השפה באולפן קיבלו לימודים ברמה בסיסית ביותר. ככול שהמדינה התבססה כלכלית היא שיפרה את מערך לימודי השפה העברית, העדר ידיעה השפה העברית פגעה בעיקר בכל יכולת להשתלבותו הכלכלית חברתית של העולים בחברה הישראלית ובייחוד להתקדמותם הכלכלית של העולים מארצות המזרח.

4) דעות קדומות של הישראלים הוותיקים ושל העולים האשכנזים על נחיתותם התרבותית של יוצאי ארצות ערב והמזרח:

הדעות הקדומות השליליות של היהודים על אחיהם יוצאי ארצות המזרח היו חלק מן ערכי הגזענות וההתנשאות של התרבות האירופית כלפי תרבויות אפריקה ואסיה שנחשבו לנחותות, משועבדות לתרבות האירופית הלבנה.

סיבה נוספת להתנשאות כלפי עולים מעדות המזרח הייה החוסר ידיעה והניכור של הוותיקים כלפי עולים אלה, כלומר הניחו שהם ברברים חסרי השכלה אפילו בלי להכיר אחד מהם!

סיבה אחרונה מיתוס הוותיקים וחלק החלוצי מהעולים מאירופה לעומת המיתוס הגלותי של חלק מהעולים מאירופה ומארצות המזרח. המיתוס החלוצי הארץ-ישראלי רואה באדם הארץ-ישראלי, בקיבוצניק בוגר מלחמת השחרור, זה שניצח את כל אויביי ישראל יחד, החזון האנושי שיש לחקות אותו ולחנך על פיו. כלומר האידיאל של חלק גדול של הוותיקים ושל חלק מן המנהיגות היה להקים חברה ישראלית סוציאליסטית החותרת לשוויון כלכלי ולעזרה הדדית גם היא המטרה לא ניתנת להשגה. להקים חברה חדשה חילונית-עברית-כמה שיותר שוויונית.

לעומת המיתוס הגלותי של חלק גדול של העולים שהגיעו לישראל אחרי מלחמת השחרור מאירופה ומארצות ערב שהייה להקים מחדש, לשחזר את החיים הגלותיים שהיו להם בגולה כאן בישראל. לשמור על שפה שלהם, רומנית, מרוקנית, תימנית, גרמנית. להקים חנות מסחר, להיות שוב יהודים בורגנים. ההתנגשות בין שני המיתוסים המיתוס החלוצי מול המיתוס הגלותי והשתייכות מרצון של רוב יוצאי ארצות ערב במיתוס הגלותי הביא לניכור ויחס שלילי של הוותיקים ושל חלק מן הממסד כלפי העולים מארצות ערב והמזרח. מתוך הניכור הזה התפרצה מחאה אלימה מצדם של העולים המזרחים בשנת 1959 מאורעות וואדי סאליב ובתחילת שנות ה-70' עם התגבשותה של תנועת "הפנתרים השחורים".

4 . עיקרי מאורעות וואדי סאליב, משמעותם והשפעתם:

א . עיקרי המאורעות:

1) בתגובה על דרך הטיפול של המשטרה בשיכור שהשתולל בוואדי סאליב התפרעו תושבים נזעמים ברחובות הוואדי במשך כמה שעות.

2) דוד בן הרוש וקבוצת פעילים בהנהגתו רצתה להסתייע באירוע כדי לקדם את מטרותיהם החברתיות והפוליטיות. הם חיברו כרוז שקישר בין הכוח שהפעילה המשטרה נציגת הממסד נגד השיכור לבין היחס של קיפוח ואפליה כלפי העולים ממרוקו תושבי הוואדי.

3) הפעילים ארגנו הפגנה שנישאו בה דגלים שחורים ודגל המדינה טבול בדם, ההפגנה התפזרה ללא אלימות.

4) למחרת התחוללו שוב התפרעויות בכמה מוקדים בשכונת וואדי סאליב. המתפרעים הציתו מכוניות, פגעו בבתי קפה ובמועדונים של מפא"י ושל ההסתדרות. בנוסף עלו צעירים מהוואדי להדר הכרמל, פגעו בחלונות ראווה ובאוטובוס נוסע. בתגובה המשטרה עצרה חלק מהמפגינים.

5) המהומות התפשטו למקומות אחרים: מגדל העמק, באר שבע, עכו, קריית שמונה ובית שאן, במקומות אלה ההפגנות וההתפרעויות היו במימדים מצומצמים יותר.

6) הוקמה וועדת חקירה שעליה הוטל לבדוק את הגורמים לאירוע ואת מהלכו ולהציע המלצות לטיפול במניעתם בעתיד.

7) הנהגת מפא"י בחיפה ביקשה להבטיח כי השליטה בשכונה תישמר בידיה, ולכן רצתה לערער את המעמד של קבוצת בן הרוש (ליכוד עולי צפון אפריקה). לשם כך נוצל אירוע שהתרחש חודש לאחר מכן באספת בחירות של מפא"י. בעקבות האירוע נערך מצוד על קבוצת הפעילים של בן הרוש. רוב חבריה נעצרו ונשפטו למאסר לתקופות של עד שנה.

ב . השפעות על החברה הישראלית:

1) שאלת הקיפוח של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה הועלתה בפעם הראשונה במלוא חריפותה בפני

כלל אזרחי מדינת ישראל. התמונות מהאירוע, שפורסמו וזכו לחשיפה רחבה בכל אמצעי התקשורת, עוררו דיון ציבורי שבעקבותיו הוצבו לראשונה סימני שאלה בנוגע למדיניות הקליטה של העולים.

2) בעקבות פרסום המלצות וועדת החקירה, הממשלה העיריות ביצעו תיקונים ושיפורים מידיים כמו: הגדלת שכר פועלי הדחק, הגדלת מכסת ימיי העבודה בחודש שנותנות לשכות העבודה לעולים החדשים שעבדו בעבודות דחק, זירוז מתן קצבאות למשפחות מרובות ילדים, ניסיונות לפתור בעיות של מחוסרי דיור ומפוני מעברות.

3) המפלגות הפוליטיות הוותיקות הגדילו את מספר המעומדים יוצאי ארצות צפון אפריקה ואסיה והוקמו כמה רשימות עדתיות.

4) המהומות יצרו דינמיקה שהשפיעה באטיות במהלך השנים על המגמה לשפר את חינוך הדור השני של  יוצאי אסיה ואפריקה ולהביא לשיפור ברמת חייהם ובדפוסי התעסוקה שלהם.

5) בטווח קצר האירועים לא הובילו לשינוי במצבם של עולי ארצות צפון אפריקה, אך הם היו הניצנים הראשונים למפנה שהוליד בשנות ה-70' את תנועת "הפנתרים השחורים" ותנועת מאבק נוספות.

תלמידים יקרים, שלום!!!!

עליכם לקרוא בכל מקרה לקראת בחינת המתכונת ולקראת בחינת הבגרות בנושא הנדון את העמודים 307-318, בספר של דומקה,  הקריאה היא חובה.

בהצלחה!!!!!!!!!

כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית

w w w . h a a r e t z . c o . i l

עודכן ב- 08:37 22/01/2010 כך חילקה ישראל את הפלסטינים לחמישה עמים שונים וסתמה את הגולל על פתרון של שתי מדינות. המסלול שאליו מתנקז הסכסוך הוא אחד ויחיד: מדינה דו-לאומית. הזמנה לבחינה מחדש של מושגי היסוד של השיח מאת מירון בנבנישתימקץ 42 שנות כיבוש, מבחינת האזרחים הישראלים ומכלול האינטרסים שלהם, סיפוח השטחים הוא בגדר עובדה מוגמרת. הגדרת השטחים כ"כבושים" מייצרת מצג שווא של זמניות, שתסתיים "עם בוא השלום", כדי לחמוק, "בינתיים", מהכרעה בדילמות מיידיות. השימוש במונח "כיבוש" משמש קביים למי שמחפשים תקדימים אופטימיים. על פי העמדה הזאת, כשם שהסתיימו כל הכיבושים, יסתיים גם כיבוש זה. המחנה היוני בארץ חוטא כבר שנים בהעמדת הפנים הזאת. תומכיו יודעים כי ה"זמניות" היא האמצעי העיקרי לסיפוחם דה-פקטו של השטחים. כיבוש השטחים ב-67' היה אמנם תוצאה של פעילות צבאית, אבל עד מהרה הפך המרכיב הצבאי למשני והמרכיב ה"אזרחי", כלומר מפעל ההתנחלויות – לגורם הדומיננטי שרתם את הצבא לצרכיו, והפך את כוחות הביטחון למיליציה בשירות המתנחלים. שום מודל של כיבוש צבאי אינו יכול להסביר את סיפוחם למעשה של 60 אחוז משטחי הכיבוש של 67' – אלה המכונים אזור – C סיפוח שהותיר לאוכלוסייה הנכבשת רק שטחים מנותקים זה מזה, משוללים תנאים מינימליים לקיום עצמאי. רק אסטרטגיה של סיפוח ושליטת קבע יכולה להסביר את מפעל ההתנחלות העצום ואת השקעות הענק בתשתיות המוערכות בעשרות רבות של מליארדי דולרים (יש המעריכים אותן בכמאה מיליארד דולר). שום מודל של "כיבוש" אינו הולם את הקנטונים-בנטוסטנים, שנוצרו בארץ, המפרידים בין קהילה חופשית ומשגשגת, הנהנית מרמת חיים שבסיסה הכנסה ממוצעת של 25 אלף דולר לנפש לשנה, לבין קהילה נשלטת, משוללת יכולת לעצב את עתידה, שרמת חייה אינה עולה על 1,000-2,000 דולר לנפש, לשנה. אפשר לקבוע שלמעשה כבר שורר בארץ משטר דו-לאומי. המושג "משטר דו-לאומי" עדיף על המודל כובש-נכבש משום שהוא מתאר את התלות ההדדית של שתי החברות ואת הקשרים הפיזיים, הכלכליים, הסמליים והתרבותיים שאינם ניתנים לחלוקה אלא במחיר כבד מנשוא. הגדרת המצב כדו-לאומי אינה מצביעה על שוויון בין הישראלים והפלסטינים אלא להפך – מדגישה את הדומיננטיות המוחלטת של הלאום היהודי-ישראלי, השולט על לאום פלסטיני מרוסק מבחינה טריטוריאלית וחברתית. היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית שאף ליצור חברה מתבדלת. זו התפתחה במתכוון בלי להתייחס לחברה הפלסטינית. שתי החברות פעלו זו בצד זו, תוך חיכוך מתמיד ואיום הדדי. ואולם, כל עוד היו השתיים כפופות לעילית הביורוקרטית הבריטית, הן היו שוות מעמד. ההפרדה הודגשה יתר על המידה בידי שני הצדדים, למטרות פוליטיות, והדגשת יתר זו האפילה על אינטראקציה כלכלית חזקה למדי שהתקיימה בין שתי הקהילות בתחומים רבים, כגון תעסוקה במוסדות הממשל המנדטורי, מסחר ותחבורה. יהודים וערבים שיתפו פעולה בגידול ובייצוא הדרים; יהודים צרכו מוצרים חקלאיים ערביים; אחוז נמוך אך לא מבוטל של ערבים הועסקו בסקטור החקלאי היהודי; והעיקר: היהודים והערבים היו שותפים במערכת שלטונית, משפטית וכלכלית אחת של המנדט הבריטי, וההשפעות ההדדיות היו גדולות מאלה ששתי הקהילות היו מוכנות להודות בהן. אינטראקציה זו נראית בדיעבד משנית לקשרים העקובים מדם, שהשפעתם על העוינות האינטימית הפכה את היחס אל האחר למרכיב מרכזי בזהות העצמית של שתי הקבוצות המסוכסכות. מלחמת 48' הרסה את החברה הפלסטינית ושרידיה הדלים נעלמו מתודעתה של החברה הישראלית. למשך 19 שנה "נעלמה" הבעיה הפלסטינית והפכה ל"סכסוך הישראל-ערבי" עם מדינות ערב. הפלסטינים הפכו ל"פליטים" או ל"מסתננים/פדאינים". החברה בישראל נתפסה כחברה יהודית הומוגנית, שיש בה אמנם מתחים "עדתיים", אבל אלה יילכו וייעלמו ככל שתתקדם בניית האומה. מלחמת 67' היתה הקרב האחרון במלחמת 48'. חלוקת הארץ, שנוצרה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק, נמחקה בעקבות הכיבוש. הדגשת הנתק המהותי בין שתי התקופות, זו שלפני 67' וזו שאחריה, הנתק הקרוי "הכיבוש", מתירה לדבוק בנרטיב הציוני הקלאסי ביחס לאירועי מלחמת הקוממיות ובעיקר בשלילת הנכבה הפלסטינית. הנתק המדומיין הזה מגשר על פני סתירות פנימיות באשר למעמדם הפוליטי של האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל, ובסירוב להכיר בהם כבמיעוט לאומי הזכאי לשוויון זכויות קולקטיבי. נתק זה הופך את קו שביתת הנשק של 49' למין תצורה גיאוגרפית בלתי עבירה, המפרידה בין ישראל הקטנה והטובה לבין השטחים הכבושים שבהם מתרחשים מעשי זוועה ודיכוי. לחצו למפה של החלוקה המינהלית של הגדה המערבית הסף הקריטי של ההתנחלויות השאיפה ליצור הפרדה פיזית זכתה בשנים האחרונות למימוש בדמותה של גדר ההפרדה. אבל עיקר חשיבותו האידיאולוגית של הקו הירוק הוא ביכולת לזהות את האחראים, לכאורה, למצב האלים ואת האשמים בכיבוש: ציבור "המתנחלים". אכן, לפני 30 שנה היו המתנחלים גורם מכריע בקביעת עובדות גיאו-פוליטיות בשטחים הכבושים. בשנות השבעים והשמונים, לעצם בניית נקודות יישוב בשטחים ולאכלוסן היה תפקיד מכריע. אי שם בסוף שנות השמונים חצו ההתנחלויות סף קריטי, שמעבר לו הושגה התפתחות דמוגרפית ואורבנית מתמשכת. מנהיגי המתנחלים הצליחו להקים קבוצת לחץ פוליטית רבת עוצמה משני צדי הקו הירוק, ונוצרה תשתית חוקית ופיסקלית שהביאה לסיפוח השטחים דה-פקטו למדינת ישראל. מאז הפך מספר ההתנחלויות, ואפילו מספר התושבים בהן, לעניין לא רלוונטי משום שמכשירי השליטה הישראליים השתכללו באורח שגרם להבחנה בין "ישראל הריבונית" ל"שטחים הכבושים" – ויישובי הגדה ביחס ליישובי ישראל – להיטשטש לחלוטין. גם השליטה בקרקע חדלה לשמש אמצעי לבניין התנחלויות ונהפכה לדרך להצר את צעדיה של האוכלוסייה הפלסטינית ולגזול ממנה את המרחב הפיזי. במציאות החדשה איבדו ההתנחלויות את משמעותן כאמצעי שליטה מרחבית. גדר ההפרדה ושעריה, המחסומים והכבישים הסטריליים ליהודים בלבד, ואלפי הצווים הצבאיים ואכיפתם תפסו את מקומם של היישובים. סיפוחו של שטח C, המקיף כ-60 אחוז משטח הגדה המערבית, אינו נסמך על ההתנחלויות המצויות בו, אלא על משטר האוכף מערכת מסועפת של שליטה ישראלית בכל תחומי החיים והמרחב הפיזי. ארבעים שנה לאחר הקמת ההתנחלות הראשונה, נהפכה ה"התנחלות", כמו הקיבוץ והמושב, "חומה ומגדל" וייבוש החולה, למוצג במוזיאון הציוני. "הקמת" התנחלויות, כמו "פירוקן", הפכו לעיסוק אנכרוניסטי, כסמל וכמכשיר גיוס בידי הימין והשמאל. ההתנחלויות, ובעיקר אלה השוכנות במרחבים האורבניים של ירושלים ותל אביב, משולבות לגמרי במערכות הישראליות. הניסיון לתלות את האשם במתנחלים ולסמן את ההתנחלויות כמכשול עיקרי לשלום נראה כאליבי, לנוכח המעורבות, בפועל ובמחדל, של כל שדרות החברה הישראלית בהשלטתו ובשגשוגו של המשטר השורר בשטחים הכבושים. ריסוקם של הפלסטינים שישים שנה לאחר שזכתה לעצמאותה הצליחה ישראל לרסק את האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות, שכל אחת מהן נאלצת להתמודד לבדה עם השליט הישראלי. כך יכולה ישראל להתעסק בנפרד עם יותר ממיליון פלסטינים אזרחי ישראל; יותר ממיליון וחצי תושבי עזה, אותם מייצגת ממשלת חמאס; יותר משני מיליון תושבי הגדה, המיוצגים בידי מנהיגות פתח; יותר מרבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, שממערב לחומת ההפרדה, ועם מיליוני הפליטים בפזורה הפלסטינית – הכל בעת ובעונה אחת ובלי קשר בין זירות המגע השונות ותוך מתן לגיטימציה בינלאומית לריסוק הזה. הריסוק משמש תעודת ביטוח נגד "הסכנה הדמוגרפית" שתתרחש כאשר ישיגו הפלסטינים, בקרוב מאוד, רוב מספרי בשטחים שבין הירדן לים. הקהילה היהודית השלטת תמשיך, גם כשתהפוך למיעוט, לכפות את הפיצול הפלסטיני תוך שימוש באמצעים השגורים, מקל וגזר, שישמרו ואף יעמיקו את חוסר התיאום והחולשה של רסיסי הקהילות הפלסטיניות. אסטרטגיית הבידול זוכה, למרבה הפרדוקס, לשיתוף פעולה מלא מצד הפלסטינים, שמקבלים עליהם בהכנעה את הזהות הנבדלת וסדר היום הנפרד המוכתבים בידי ישראל. יתר על כן, הזהות המרוסקת יוצרת עם השנים גם הבדלים משמעותיים בתרבות הפוליטית, באורח החיים ואפילו בסגנון הדיבור (בערבית) של כל אחת מחמש הקהילות הפלסטיניות הנפרדות. הפלסטינים בישראל נאבקים על הכרה כמיעוט לאומי ועל שוויון זכויות. הם אינם כורכים את מאבקם במאבק אחיהם שמעבר לגדר ההפרדה; הפלסטינים בשטחים נאבקים להגדרה עצמית. אנשי חמאס בעזה אינם מתעניינים בהשלכות מעשיהם האלימים והרטוריקה שלהם על האינטרסים של כלל העם הפלסטיני. רבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, החוששים לאבד את זכויותיהם במערכת הישראלית (חופש תנועה, ביטוח לאומי), שואפים להישאר "תחת הכיבוש" ולא להסתפח לשלטון פלסטיני. בני הפזורה הפלסטינית נושאים עמם את מפתחות בתיהם שחרבו ב-48' ויודעים כי אין פתרון למצוקתם. הקהילות הפלסטיניות עצמן אינן מעזות לגבש חזית אחידה, שכן ישראל יכולה להיפרע מכל אחת מהן. בשנות השישים והשבעים הופעלה מדיניות הריסוק כלפי המיעוט הקטן של "ערביי ישראל". בתחילת המאה הזאת היא מופעלת בתחכום רב כלפי קרוב לחמישה מיליוני פלסטינים, כמעט בלי לעורר תשומת לב, ולא במקרה. לתעמולה הישראלית אין כל עניין בהדגשתם של הישגי הריסוק; אדרבה, ישראל שואפת להציב את דחליל "האיום הקיומי" הנשקף לה, לכאורה, מצד אויב ערבי מונוליטי נחוש. הדוברים הפלסטינים נזהרים לא להשמיע דבר על הריסוק הזה, כאילו היה תעמולה עוינת. ביסוסו של הסטטוס-קוו אסטרטגיית ההפרד ומשול היא הגורם העיקרי המבסס את המשטר הדו-לאומי, אבל אינו היחיד. תורמים לביסוסו גורמים נוספים: ראשית, המדינות השכנות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל מעדיפות אינטרסים בילטרליים וגלובליים על פני סולידריות ערבית. שיקולים פנימיים גורמים להן להעדיף את הסטטוס-קוו של שלטון ישראלי בשטחים – יחד עם תשלום מס שפתיים לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים – על פני הקמת מדינה פלסטינית חלשה. אשר לירדן, עצם הקמתה של מדינה כזאת מהווה איום על קיומה. שנית, "המדינות התורמות" מגייסות מדי שנה מיליארדי דולרים למען הרשות הפלסטינית. בכך הן מממנות את המשך הסטטוס-קוו, וכך הן משחררות את ישראל מהצורך להתמודד עם מחירה הכלכלי של השליטה על הפלסטינים. אילו הוטלה האחריות לניהול משטר הכיבוש על ישראל, על פי הדין הבינלאומי, היא היתה חייבת להוציא על כך ממקורותיה לפחות כמיליארד דולר לשנה. הזרמת כספי "המדינות התורמות" להוצאות שוטפות של הרשות הפלסטינית היא מקור לבזבוז, לשחיתות ולהעמקת הפער בין ממסד מושחת לבין הציבור הנאבק בקשיי הקיום, וגם לשגשוג הכלכלי המלאכותי השורר בגדה המערבית. שלישית, מערכת ההסברה הישראלית מצליחה לנצל את הסולידריות האתנית היהודית בארץ ובפזורה, ואת רגשי האשם של הגויים על רדיפות היהודים כדי להשתיק כל ביקורת כביטוי של שנאה עצמית ואף אנטישמיות. רביעית, הפערים והניגודים הבין-קהילתיים השוררים בתוך השטח הנתון לשליטת ישראל הם כה עמוקים עד כי אין אפשרות לנהל מתחים אלה אלא באמצעות אכיפה כוחנית ישירה או עקיפה. בדרך כלל מושם הדגש על אי-שוויון פוליטי ואזרחי ועל שלילת זכויות קיבוציות, אבל חוסר השוויון החמור והמסוכן יותר הוא זה הכלכלי; הפער הענקי בתמ"ג לנפש בין ישראלי לפלסטיני, פער המגיע ל-1:15 בגדה ו-1:20 ברצועה, וכן אי-השוויון העצום בשימוש במשאבי הסביבה (קרקע, מים), הם פצצה מתקתקת. פער זה יכול להתקיים רק בהתבססו על כוח הזרוע שמספקת ביעילות רבה מערכת הביטחון הישראלית, הנתפסת כעוסקת ב"ביטחון", בעוד שלמעשה היא אוכפת את המשך קיומו של פער פוליטי-כלכלי-חברתי נפיץ. מערכת הביטחון נסמכת על קונסנזוס יהודי-ישראלי כמעט מלא, הנובע מכך שגם רוב מתנגדי ה"כיבוש" אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שלהם, שכן אז תיפגע רווחתם באורח ממשי. הם לא ייאלצו רק לשתף את הפלסטינים בשלטון, אלא גם לוותר על משאבים פיזיים-כלכליים. לנוכח הדילמות האלה אין פלא שרוב הישראלים מעדיפים להתחבא מאחורי ויכוחי סרק, שכל ערכם בעצם קיומם. חמישית, מסע יחסי הציבור המתהדר בשם "תהליך השלום" משכנע רבים שהסטטוס-קוו הוא זמני, שהרי אם אנשים חשובים כנשיא ארצות הברית מתעסקים בכך, משמע שהשינוי אכן יתרחש. קיומה המלאכותי של הרשות, כשלעצמו, מנציח את המשטר הקיים, משום שהוא ממשיך לקיים את האשליה שהמצב זמני, ואפשר להמשיך להשתעשע בחלופות תיאורטיות ל"הסדר הקבע" באמצעות "תהליך מדיני", שהנה הנה יביא את הפתרון. כל מי שהסטטוס-קוו משרת את מטרותיו או נרתע מפני ניתוח אמיתי ונוקב של המציאות מעוניין לשגות באשליית הזמניות, וכך, הכוחות המעוניינים לשמר את המצב הקיים חזקים מהכוחות השואפים לקעקע אותו. אי אפשר להתחמק מהמסקנה שהסטטוס-קוו עמיד, ולא עתיד להשתנות במהרה. במשך יותר מ-40 שנה, בדרך של ניסוי וטעייה – בלי תכנון, אבל מתוך מענה לקוד של חברת מתנחלים – השתכללה מערכת השלטון הישראלית המבטיחה שליטה מלאה על כל גורם או תהליך שעשוי לפגוע בדומיננטיות המוחלטת של הקהילה היהודית ובזכויות היתר הפוליטיות והחומריות שצברה. המציאות אינה קופאת על שמריה אין להבין מכך שהמציאות קופאת על שמריה. אדרבה, הצעדים שנועדו להנציח את הסטטוס-קוו גרמו לשינויים שעשויים להביא לתוצאות ארוכות טווח. כל השינויים הללו הם בעלי משמעות רבה, אבל הם שינויים פנימיים המתנהלים תחת מטריית השליטה הישראלית. הניתוק בין הגדה לעזה, בעקבות ניצחון חמאס והמצור הישראלי, אינו זמני והוא הפך לעובדה שתשפיע על גורל העם הפלסטיני בטווח הארוך. ההשתלטות הסופית של חמאס על כל מוקדי הכוח ברצועה, והלגיטימציה שממנה הוא נהנה, מבססות את שלטונו. בהיעדר סיכוי לשינוי בתהליך הבידול בין הרצועה לגדה, יתבססו שתי מערכות שלטוניות נפרדות ועוינות זו לזו. ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג: מיליון וחצי תושבי עזה יצאו לדרך שתביא אותם בעתיד הלא רחוק להקמת קריקטורה של מדינה פלסטינית על כ-1.5 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית ובה 30 אחוז מבני עמם החיים במולדתם. הקנטון השני, ששטחו הולך ומצטמצם עקב התרחבות ההתנחלויות, ובו יותר משני מיליון נפש, נחשב היום כליבת העם הפלסטיני, אך למעשה הוא סופח לישראל, וחלים בו תהליכים פוליטיים הדומים לאלה שעברו על הפלסטינים בתוך מדינת ישראל אחרי 48', בשינויים המתבקשים מהתנאים ההיסטוריים השונים ומסדרי הגודל האחרים. שגשוג כלכלי ועייפות מאלימות יוליכו לשינוי עקרוני באסטרטגיה הלאומית הפלסטינית בגדה, אשר למרות ביטויי הדבקות ב"מאבק המזוין" תשאף לצבור כוח כלכלי-פוליטי ותפתח מנגנוני מאבק לאומי לא אלימים. ואולם, שינוי זה אינו יכול להתרחש כל עוד ממשיכה לכהן רשות פלסטינית המתיימרת לשמש גוף ריבוני בעל ממשלה, פרלמנט וכוחות חמושים. אש"ף נהפך לאוסף של פונקציונרים מקבלי משכורת המקבצים נדבות בוועידות הבינלאומיות. הרשות עוסקת במלחמת חורמה נגד חמאס, המתבצר בעמדות אנכרוניסטיות, ואילו הפזורה הפלסטינית נותרה בלי מנהיגות. מודלים של משטרים פתרון "שתי מדינות לשני העמים", הזוכה לתמיכה בקרב המרכז-שמאל הישראלי, מניח שישראל תמשיך להיות מדינת העם היהודי כפי שהיא מתקיימת כיום, דהיינו שהפלסטינים בישראל נהנים משוויון זכויות אינדיווידואלי, אך נתונים לאפליה לאומית קולקטיבית. מולו אפשר להעלות את מודל "מדינת כל אזרחיה", שפירושו בעצם מדינה דו-לאומית דה-פקטו בגבולות 48'. מודל זה מחייב שינויים חוקתיים כגון קביעת אוטונומיה חינוכית ותרבותית למיעוט, שיתופו בכל מוסדות השלטון בהתאם לגודלו הדמוגרפי, וקביעת זכות וטו בחקיקת חוקים הנוגעים לזכויות המיעוט. אבל מה באשר ל"מדינה הפלסטינית" בתוך המודל הזה? קיימים כמה וכמה וריאנטים, ההופכים את הכותרת למעורפלת, במקרה הטוב, ולפארסה במקרה הגרוע. מבחינת הפלסטינים, מדובר יהיה במדינה ריבונית לחלוטין, בגבולות ה-4 ביוני 67' (על פי פלסטינים אחרים – גבולות החלטת עצרת או"ם 181 מ-47'), בעלת גישה חופשית אל העולם בדרך היבשה, הים והאוויר, שליטה מלאה על כל המשאבים הפיזיים, ריבונות בעיר העתיקה, כולל הר הבית, וכל השטח ממזרח לקו שביתת הנשק, פירוק ההתנחלויות ומימוש "זכות השיבה" על פי פרמטרים גמישים (ללא ויתור על העיקרון). מובן שחזון מינימליסטי זה ניצב בניגוד גמור למה שגובש כקונסנזוס ישראלי המרבה לדבר על פירוז וריבונות מוגבלת. אריאל שרון – מתנגדה המושבע של מדינה פלסטינית ממערב לירדן והאסטרטג של "ירדן היא פלסטין" – הפתיע בתמיכתו ב"מדינה פלסטינית". רבים ראו בכך את "ניצחון השמאל", והוכחה לכך שפתרון החלוקה הוא "בלתי נמנע". למעשה, שרון חשב כבר מסוף שנות השבעים על מדינה בנוסח הבנטוסטנים של דרום אפריקה. תוכנית זו התממשה בהקמת גדר ההפרדה בגדה ובהתנתקות החד-צדדית בעזה. מנקודת המבט של רצף המודלים, "מדינה אחת – חלוקה", תוכנית הבנטוסטנים של שרון עומדת כנקודת אמצע המשיקה לשתי החלופות. מצד אחד, עונים הקנטונים הפלסטיניים על הדרישות המינימליות להיחשב "מדינה", ומצד שני, השטחים מנותקים מן העולם – ללא כל אפשרות לחיות חיים כלכליים עצמאיים, וללא תשתית פיזית – והם לא יותר מאשר אוטונומיות מוניציפליות או פרובינציאליות, התואמות מבנה דו-לאומי רגיונלי. איך אירע ששרון ויורשיו, אולמרט ולבני, אנשי "המחנה הלאומי", הפכו לחסידי מדינת הלאום הפלסטינית? מה הביא את מי שלדידם התקיים רק קולקטיב לגיטימי אחד בארץ, והפלסטינים היו בעיניהם רק ארגוני טרור, להצהיר שהסכסוך הוא סכסוך לאומי, ולכן פתרונו הוא פתרון לאומי, בדמות הקמת שתי מדינות לאום? למהפך גרמו הפלסטינים. בחוללם את אינתיפאדת אל-אקצה, כפו על הישראלים את התובנה שאי אפשר להדביר אותם, להתעלם מהם או לגרשם. האינתיפאדה הכריחה את הישראלים, לראשונה בתולדותיהם, לסמן את גבולות התפשטותם הטריטוריאלית באמצעות גדרות הפרדה ומחסומים, ולזנוח שטחים מאוכלסים העלולים לערער את המאזן הדמוגרפי. שאר השטח, המרוסק ונטול הסיכוי לקיום עצמאי, אשר גבולות הריבונות בו הם גובה הבתים ועומק הקברים, יכול, על פי הנביאים החדשים של הלאומיות הפלסטינית, להיהפך למדינת לאום פלסטינית; ואם אין הם רוצים ליהנות מהנדיבות הישראלית – ידע העולם כולו עד כמה לוקים הם בהרס עצמי ובכפיות טובה. חלקים נכבדים בשמאל הישראלי, השמים את כל יהבם על "חלוקת הארץ" כעיקרון מטא-פוליטי, מתברכים בניצחונם; הם מאמינים שדרכם ההיסטורית ניצחה. עכשיו אפשר להעמיס את כל הטרגדיה הפלסטינית על המדינה המיועדת להשתרע על פחות מ-10 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית. היא אמורה לתת פתרון לאומי כולל גם לאלה הנמצאים במחנות הפליטים בפזורה (שיוכלו לממש את זכות השיבה בשטח הפלסטיני), וגם לאזרחים במדינת ישראל (שיממשו את זכויותיהם הקולקטיביות רק ב"מדינתם"). זהו פתרון זול, ועקרוני-כביכול, שהרי הוא מבוסס על המודל הישן והמכובד של סכסוך על טריטוריה בין שני לאומים, ופתרונו – שתי מדינות לשני עמים. דו-לאומיות פלסטינית וציונית בסוף שנות השישים טבעו קבוצות שמאל באש"ף את סיסמת "המדינה הדמוקרטית-חילונית", וזו אושרה, בשינויים מסוימים, בוועידת אש"ף ב-69'. בעיני הישראלים היתה סיסמת המדינה החילונית מזימה להרוס את מדינת הלאום היהודית-ציונית. ב-77' שינה אש"ף את יעדיו האסטרטגיים וקבע את תוכנית השלבים: "מדינה פלסטינית לאומית ועצמאית בכל חלק של האדמה הפלסטינית ללא פשרה, הכרה או משא-ומתן". גם אסטרטגיה זו הוחלפה, ב-88', בנכונות להסכים על הסדר קבע של מדינה בגבולות 47' (ואחר כך 67'), ובירתה מזרח-ירושלים – ומימוש מוסכם של זכות השיבה. התמיכה הפלסטינית ב"שתי מדינות לשני עמים" על פי קווי 67' היא קצרת ימים – בת פחות משני עשורים. התנועה הציונית נמנעה מהגדרה חד-משמעית של מטרותיה הלאומיות עד אמצע שנות הארבעים למאה הקודמת. מטרת הקמתה של מדינה יהודית ריבונית הובלעה בזיהוי שזיהתה את עצמה כתנועת שחרור לאומית, ואולם בכל שנות "המדינה בדרך" התנהלו ויכוחים על היתרונות שבהבלטת המטרה. זה היה סלע המחלוקת העיקרי בין חסידיו של ז'בוטינסקי לבין מרבית חברי התנועה הציונית. ההסתדרות הציונית ביקשה להפוך את הארץ ליישות עצמאית עם רוב יהודי. מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן הסתפקה התנועה הציונית בניסוח מטרות ביניים פוליטיות, והללו השתנו בהתאם לתנאים. המטרות היו (בסדר כרונולוגי): בית לאומי, עלייה בלתי מוגבלת ויצירת רוב יהודי, "ציונות אורגנית" (התיישבות בלתי מוגבלת והקמת מגזר כלכלי יהודי עצמאי), חלוקת שלטון שווה בין היהודים לערבים (parity), מדינה דו-לאומית, פדרציה של קנטונים יהודיים וערביים, חלוקה, "קומונוולת'" יהודי; רק בתחילת שנות הארבעים הועלתה התביעה הפומבית והרשמית להקים מדינה יהודית ריבונית. השאיפות הטריטוריאליות של התנועה הציונית גם הן לא הוגדרו. בהסכמה לחלק את ארץ ישראל ב-1937 וב-1947 ראו רבים שלב בדרך להגשמת השאיפות הטריטוריאליות המלאות, ואולם היו שראו בה פשרה עקרונית בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. לימים היתה אי הגדרתם הברורה של יעדי הציונות הגורם המכריע למבוכה הרעיונית שהשתררה עם כיבוש הגדה והרצועה. בתקופת המנדט היה רעיון הדו-לאומיות מקובל (בשלבים המוקדמים של המפעל הציוני) על הממסד הרשמי, כולל אישים כחיים ויצמן ודוד בן גוריון. אבל יש לזכור שבאותה תקופה היה גודלו של היישוב היהודי בארץ ישראל פחות מ-30 אחוז מהאוכלוסייה, ודרישה למדינה יהודית היתה נתפסת כחוצפה; הסדרים של שיתוף-בשלטון על בסיס שוויון (parity) נשמעו טוב יותר. גם פדרציה של קנטונים על בסיס עדתי (יהודי-נוצרי-מוסלמי) יכלה למתן את השפעת הפער הדמוגרפי העצום לטובת הערבים, פער שגרם להתנגדות מצד היישוב היהודי לכל ניסיון בריטי להעניק לתושבי הארץ מידה מינימלית של שלטון עצמי. הברירה בין ארץ ישראל דו-לאומית לבין חלוקה הוכרעה פעמיים: בשנת 1937 דחתה ועדת פיל את תוכנית הקנטוניזציה שהציעה הסוכנות היהודית ובחרה בחלוקה. בשנת 1947 החליטה עצרת או"ם על תוכנית החלוקה והקמתן של שתי מדינות – על פי תוכנית הרוב בוועדה המכינה – ודחתה את תוכנית המיעוט שהציעה להקים מדינה פדרטיבית. רק קבוצה שולית של אינטלקטואלים יהודים, שבראשה עמדו מרטין בובר ונשיא האוניברסיטה העברית יהודה מגנס, ראו במדינה דו-לאומית מודל בעל משמעות ערכית ודרך יחידה למנוע סכסוך דמים שאין לו סוף. הם ביקשו להשתית את המדינה הדו-לאומית על המודל השווייצרי, אבל הדגישו יותר את עקרון השוויון (parity) מאשר את פרטי תוכניתם. ואכן, לא היה להם שום צורך בפירוט כזה, משום שגם הפלסטינים וגם הציונים דחו את רעיון הדו-לאומיות, ורבים מהיהודים אף ראו בו מעשה בגידה אנטי-ציוני. תנועת "השומר הצעיר" אימצה מרכיבים מסוימים מתוכנית זו, אבל הקמת המדינה הביאה לקצה את היוזמה, ולהשתלטת התפיסה שרק מדינת לאום יהודית היא הגשמת הציונות, וכל מי שמעז לפקפק בעיקר-אמונה זה הוא בוגד. לאחר מלחמת 67' היה זה דווקא הימין שהחל להשתעשע במודל הדו-לאומי, בצורה שתאמה את האידיאולוגיה שלו ("תוכנית האוטונומיה"). האידיאולוגיה של הליכוד (ותנועת החירות) שללה את "זמניות" השליטה הישראלית ואת הגדרתה כשלטון כיבוש. אבל תפיסת "ארץ ישראל השלמה" התנגשה במציאות הדמוגרפית והעלתה בפני המרכיב הליברלי בליכוד את השאלה המפורסמת: מדינה יהודית או דמוקרטית? התשובה שנתן מנחם בגין נגזרה מהמציאות שהכיר במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה: אוטונומיה תרבותית, לא טריטוריאלית, למיעוטים לאומיים. תוכנית האוטונומיה של בגין שונתה בהסכם קמפ דיוויד (78') ונוסף לה מרכיב טריטוריאלי, ועל הבסיס הזה (בשינויים מהותיים) התגבש המודל שהוליך להסכמי אוסלו. גם הסכמי אוסלו יכולים להיחשב כהסדרים דו-לאומיים דה-פקטו, משום שתחומי השליטה (גיאוגרפיים וחוקיים) של הרשות הפלסטינית מטושטשים במכוון, המעטפת החיצונית של גבולות ארץ ישראל המנדטורית ורישום האוכלוסין נותרו בידי ישראל, והמערכת הכלכלית נשלטת בידי ישראל. יתר על כן, כל מערכת ההסכמים הסבוכה של אוסלו חייבה תיאום הדוק עם ממשלת ישראל, ובהתחשב בפער הכוחות העצום לטובת ישראל, ברור היה שהרשות הפלסטינית תזכה בסמכויות משניות, והיא למעשה לא יותר משלטון פרובינציאלי, אולי אף מוניציפלי. מפלגת העבודה וקבוצות הלוויין שלה דגלו ב"פשרה טריטוריאלית", בין בדרך של מסירת חלקים מהשטחים הכבושים לירדן ("האופציה הירדנית") ובין במסירתם לפלסטינים ("אוסלו") או ב"התנתקות חד-צדדית". עמדתם האידיאולוגית איפשרה להם להגדיר את שליטת ישראל בשטחים כ"זמנית" – וגם "להחליט שלא להחליט" ביחס למעמד הקבע שלהם – ולכן יכלו למסד את השליטה הישראלית בלי להיזקק לשאלות הקשורות בהשלכות השליטה בשטחים על מבנה המשטר בישראל. "תוכנית ההתנתקות" של שרון, וההכנות להקמת קנטונים פלסטיניים בגדה המערבית ("תוכנית ההתכנסות") משתבצות היטב במסגרת הדו-לאומית של הליכוד, שעברה גלגולים רבים אבל נותרה כשהיתה: שליטה ישירה ועקיפה על כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, ללא הידברות והסכם עם הפלסטינים, אבל גם בלא הגדרה ברורה של אופי המשטר. נכונות הימין לכנות את רצועת עזה – "המנותקת" – והקנטונים של הגדה המערבית בשם "מדינה", משלימה את רצף המודלים, שבקצותיו עומדות בצד אחד שתי מדינות ריבוניות בתוך פלשתינה המנדטורית, ובצד הנגדי – מדינה אחת, מאוחדת וריכוזית. שוויון של כבוד בדרך כלל מתייחסים רק למודל דו-לאומי אחד: המודל של "לכל אדם קול"(One man one vote) . זהו מודל של מדינה אוניטרית (Unitarian) וריכוזית, שבה מתייחסים לזכויות אינדיווידואליות של האזרחים, אבל לא מעגנים בחוקה זכויות קולקטיביות-אתניות למיעוט. זה המודל שנקבע בדרום אפריקה לאחר סילוק האפרטהייד, והוא פועל שם הן מסיבות היסטוריות והן בגלל יחסי הכוחות הדמוגרפיים והכלכליים, וגם משום שחלופת החלוקה (שנדונה ונדחתה) אטרקטיבית פחות, או לא ישימה. המודל הדו-לאומי האוניטרי אינו תואם כלל את המציאות בישראל/פלסטין, משום שהוא עתיד להנציח את הדומיננטיות של הקבוצה היהודית ולקבוע באמצעים "חוקיים" את שלטונה. במציאות הישראלית, של קיטוב אתני, כלכלי ותרבותי בעל שסעים מקבילים, מערכת חוקתית דמוקרטית-ליברלית אינה יכולה לתפקד, שכן הבעיה נעוצה בזכויות קולקטיביות המתנגשות זו בזו, והמערכת הפוליטית (בחירות והפרדת רשויות) אינה יכולה לתעל לתוכה את החיכוכים הבין-אתניים. מתגנב החשד שהשיח הציבורי עוסק רק באופציה הדו-לאומית האוניטרית, משום שזוהי באמת אופציה בלתי אפשרית, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה של הדו-לאומיות. קיימים כמובן מודלים אחרים, שיישומם עשוי להיות יעיל ומעשי יותר מאופציית החלוקה, או אף פשוט יותר. מודלים אלה מבוססים על שילוב של חלוקה טריטוריאלית בעלת "גבולות רכים", ושיתוף במערכת השלטון. בהקשר לכך ראוי לציין שכמעט כל תהליכי השלום בסכסוכים בין-קהילתיים שנוסו בשנים 1989-2004 היו מבוססים על מודלים דו-לאומיים. אחת הסיבות לשימוש במודלים הדו-לאומיים לפתרון סכסוכים אתניים נובעת מכך שפתרון של חלוקה, המחייב שינוי גבולות בינלאומיים, מפר את האיזון הגיאופוליטי הקיים וגורם למתחים בין מדינות שכנות. לדוגמה, פתרון לבעיית הכורדים בדרך של חלוקת עיראק (או אף פדרציה) יגרום לזעזועים פוליטיים חריפים בשלוש מדינות גובלות, שבהן מיעוט כורדי גדול (איראן, טורקיה, סוריה). לכן מעדיפים לשמר את הגבולות הבינלאומיים המוכרים – הדומים לפסיפס, שכל שינוי בו מעוות את התמונה ויוצר קשיים – ולהעדיף, אם ניתן, גבולות פנימיים "רכים". הרצון להימנע משינוי גבולות בינלאומיים והעדפת הגבולות הפנימיים, המבטיחים תנועה חופשית וערפול של סוגיית הריבונות, הדריך את מנסחי הסכם דייטון (95') שהביא לקצה את המלחמה בבוסניה, והוא גם העומד בבסיס התוכנית לפתרון הסכסוך בקפריסין. בבוסניה-הרצגובינה (בתיווכם, בעידודם ובלחצם של גורמי חוץ רבים) הסכימו שלוש הקהילות – הסרבית, המוסלמית והקרואטית – להמשיך לקיים את המדינה בגבולותיה הישנים תוך חלוקתה הפנימית לשתי יישויות אתניות ומערכת של שיתוף כוח בשלטון המרכזי. צירוף של מרכיבים פדרליים-טריטוריאליים ושיתוף-כוח (power sharing) פועל בבוסניה-הרצגובינה בצורה מניחה את הדעת. הקהילה הבינלאומית הבינה את יתרונות השמירה על השלמות הטריטוריאלית של המדינה והעדיפה גבולות פנימיים על קווי חלוקה קשיחים, שהיו מקשים על תנועה חופשית ושיקום כלכלי. תוכנית קופי אנאן (מזכיר האו"ם) היתה אמורה להיות הבסיס לקבלת קפריסין לאיחוד האירופי. אמנם התוכנית לא זכתה לרוב במשאל העם שנערך בחלק היווני של האי, ולא בוצעה בינתיים; אולם מרכיביה מדגימים את הנורמות שהקהילה הבינלאומית היתה רוצה לשים בבסיס פתרונם של סכסוכים בין-קהילתיים. התוכנית בנויה על פדרציה של שני אזורים אתניים על פי המודל של שווייץ: כל אזור יהיה עצמאי בכל התחומים שהחוקה לא הגדירה כשייכים לממשלה הפדרלית. תוכנית אנאן היא דוגמה לכך שהקהילה הבינלאומית שואפת להסרת גדרות ומחסומים ולהחלפתם בגבולות אתניים רכים תוך שמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות דו-לאומיות. אחרי ככלות הכל, הדילמה בין מדינה אחת לשתי מדינות אינה עוקרת הרים; בסך הכל זוהי בחירה בין חלוקה אנכית (טריטוריאלית) לבין חלוקה אופקית (שיתוף בנתחי שלטון). השאלה המכרעת אינה איזו חלופה טובה יותר, אלא מהו הבסיס הערכי לחלוקה. כאן יכולה לסייע ההגדרה העומדת בבסיס "הסכם יום השישי הטוב" האירי. הגדרה זו נוסחה בעזרת המונח "שוויון של כבוד" (Parity of Esteem), שפירושו כיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות. יעד המשא ומתן באירלנד הוגדר כך: "להשיג דו-קיום בשלום במרחב פיזי משותף, למרות ההבדלים התרבותיים". לכן נקבעה בצפון אירלנד חוקה שהבטיחה לכל חלקי האוכלוסייה, משתי הקהילות, יכולת לקחת חלק שוויוני בשלטון. למודלים הרב-לאומיים אפשר להוסיף, כמובן, את בלגיה, שווייץ וקנדה; ראוי גם לציין שבניגוד לתפיסה הרואה בלבנון דוגמה לכישלון הרב-עדתיות (או שיתוף-כוח), הרי למעשה ההסכם שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים (הסכם טאיף, 89') הוא אשרורה של שיטת הממשל הלבנונית הרב-עדתית (המבטיח שוויון בין מוסלמים לנוצרים). דוגמה נוספת היא הסכם אוהריד (Ohrid) משנת 2001, שקבע את זכויות המיעוט האלבני ברפובליקה של מקדוניה. הספרות ההיסטורית, הפוליטית והחוקתית מלאה וגדושה בדוגמאות תיאורטיות ומעשיות, שהתמודדו עם בעיות של מדינות שסועות סכסוכים אתניים. השיח הישראלי בוחר להתעלם מכל הניסיון שנצבר ודבק בהתנגדות גורפת לכל מודל דו-לאומי. מפליא עוד יותר שהקהילה הבינלאומית, שברוב המקרים דוגלת בשמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות שסועות, תומכת במקרה של ישראל/פלסטין דווקא בפתרון של חלוקה. יכול להיות שסוכני שינוי החשיבה מצויים דווקא בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. מספרם גדל פי חמישה מאז היו למיעוט מופלה במדינת ישראל. מקבוצת שוליים הם הפכו למיעוט מגובש, המכיר בערך עצמו ומאתגר את קהילת הרוב בתביעות שוויון קולקטיבי וזכויות לאומיות. עשרות שנים של אינטראקציה עם הקהילה היהודית והאליטות שלה, ולימודים במערכת חינוך אקדמית משותפת, יצרו היכרות אינטימית עם היריב היהודי-ציוני, עם כוחו וחולשותיו. "מסמכי החזון" שניסחו, ובראשם התביעה לדמוקרטיה הסדרית ושיתוף בשלטון, עשויים לשמש בעתיד כמניפסט היסוד של העם הפלסטיני, המותאם למציאות הדו-לאומית דה-פקטו. ואולם, ישראל היא היישות המדינית האחרונה בעולם המערבי שבה אתנוקרטיה מפלה נחשבת ערך ליברלי ומתקדם, והדוגלים בשוויון של כבוד מוקעים בה כבוגדים. לכן ברור שמושג השוויון ייתקל בעוינות, שהרי גישה זו נתפסת, בעיני כל מי שמגדיר עצמו ציוני, כמתכון לחיסול ישראל כמדינה יהודית. כאן היפרדות והתנתקות הן ערך עליון ותהליך ההידברות עם הפלסטינים אינו נתפס אצל המעורבים בו כאמצעי לפיוס, אלא המשך המאמץ לנצח את היריב, ולהגביל, או אף לשלול, כל תביעה לשוויון אתני קולקטיבי. בסופו של דבר, קיום יחד של שתי הקהילות הלאומיות הוא גזירה שאי אפשר לשנותה. מה יהיו המבנים החוקתיים שבתוכם יתארגן דו-קיום זה, היא שאלה משנית. הדיון בה יהיה יעיל רק כאשר בני אדם יפנימו את העובדה שנכפתה עליהם מציאות דו-לאומית וחובה עליהם למצוא ביחד דרך להתמודד עם אילוציה. * מאמרו של מירון בנבנישתי פורסם לראשונה בכתב העת "מטעם" מס' 20, דצמבר 2009

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©